טוקבק ממרטין לותר

(כשיעבור הג'ט לג אולי אני אכתוב כמה מילים על החופשה בישראל. בינתיים אני סתם אגיב לנושא האחרון שמתרוצץ לו באינטר-נטים בימים אלו)

אז מסתבר שאיגוד האינטרנט ערך כנס שכלל גם פאנל בנושא ווב 1.0, 2.0, 3.0 – נושא אידיוטי לכל הדעות שכופה על הדוברים בפאנל איזושהי מערכת של טרמינולוגיה שמקשה עליהם להגיד משהו שאי אפשר לצחוק עליו (אלא אם הם בוחרים ללכת בדרך הבנאלית של להגיד שזו שטות להגדיר את האינטרנט ב"עידנים" כאלה, במיוחד כאשר כל עידן נמשך בערך יומיים [ראה אשר עידן, תמיד] – יון פדר, עושה רושם, אמר משהו כזה כסוג של דיסקליימר, אבל אחר כך המשיך להשתמש בטרמינולוגיה הפגומה בכל מקרה). מכיוון שכך, ומכיוון שדב אלפון הראה שהוא מבין עניין והעליב את ציבור הבלוגרים (ובכך, כמובן, השיג את ליטרת ההתייחסויות שלהם), רבים קפצו והגיבו על הדברים והראו כמה שעורכי הארץ וטמקא לא מבינים כלום.

נתחיל מהסוף: ווב 3.0 – בעולם שבו רוב האנשים לא יודעים מה זה, בעצם, ווב 2.0 (ומכיוון שרוב האנשים לא יודעים מה זה, רוב הזמן באמת אין למושג הזה משמעות, למרות שבמקור הייתה לו), קצר אדיוטי לדבר על ווב 3.0. גל מור נתן הגדרה מעניינת וממצה של הכוונה המקורית של המונח, אבל ספק אם מישהו מהדוברים בפאנל, או יותר ממיעוט זעיר מהקהל שלהם, ידע את זה. למעשה, האמת היא שאין לי מושג אם ההגדרה של מור נכונה או מדוייקת היסטורית – לי אין מושג מה זה ווב 3.0. אבל לפחות ההגדרה שלו היא בעלת משמעות בהירה, אז אני אשמח לדבוק בה.

אבל עיקר העניין, כמובן, הוא בביקורת על הדברים שנאמרו על ווב 2.0 יקירתנו. בואו נתחיל מהציטוטים מיד שניה שיש בידינו:

רואה שחורות מתלונן בגלוב על כך שאלפון "השמיץ את הרשתות החברתיות ואת טוויטר, וכרך אותם ואת הבלוגים תחת הכינוי "פיתוח סקסי של ICQ"". מדובר, לדעתי, בהבנה לא נכונה של דבריו של אלפון. על פי הציטוט מאתר הטוש, אלפון אמר "אומרים לי שרשתות חברתיות או אתרים כמו טוויטר הם הבלוגים החדשים. ההמצאות האלה חביבות, אך בעיני אינן קשורות לתוכן גולשים. אני רואה בזה פיתוח סקסי של ICQ." כלומר אלפון שולל את הטענה שיש דמיון בין רשתות חברתיות או טוויטר לבלוגים – הם, בניגוד לבלוגים, אינם קשורים לתוכן גולשים. ההתייחסות לאיציק היא מוזרה משהו, וכנראה אומרת משהו על עולמו הרוחני של אלפון, אבל אם נתייחס רק למהות ולא לאופן ההצגה, דומני שהכוונה היא שבינתיים הרשתות החברתיות מייצרות הרבה רעש וזעף אך אינן אומרות דבר. אני חייב להודות שגם אני טרם זיהיתי תוצר תרבותי מעניין מתוך הרשתות החברתיות (מלבד עצם קיומן, כתופעה אנתרופולוגית – אבל תוכן שנובע מתוכן? יוק). ייתכן שיהיה כזה בעתיד, אבל אני לא ממש רואה איך. אני גם לא חושב שזו המטרה.

ובאשר לבלוגרים: ובכן, כן, אם אני אקרא 10,000 בלוגרים סביר להניח שאני אפיק מכך לא הרבה יותר מאשר אם אני אקרא 400 כתבים של הארץ. הבעיה היא שרוב הבלוגרים לא כותבים שום דבר מעניין (אותי), שזה בסדר, כי אף אחד לא מצפה ממני לקרוא אותם. אבל אלפון משום מה חושב במונחים של הכל או כלום (או לקנות את העיתון המלא או לא לקרוא שום דבר מתוכו), בעוד שהאינטרנט התפתח דווקא כמקום שבו יש המון חומר, והקורא בוחר לעצמו מה לקרוא מתוכו על בסיס שיקולים מסויימים (דירוג גוגל, המלצות בדיג, קישורים מבלוגים, או מנויי רסס, לדוגמא). דבריו של יון פדר על כך שלפי אנשי וויקיפדיה עצמה רק עשרה אחוז מהערכים באתר ראויים קשורים גם הם בכך: אני לא "קונה" את אנציקלופדיה וויקיפדיה שיושבת לי על המדף ומשמשת אותי כמקור מרכזי או כמעט בלעדי למידע, ואף אחד לא קורא את וויקיפדיה "מכריכה לכריכה". אין לי נתונים, אבל אני מאמין שרוב הכניסות לשם מגיעות ממנועי חיפוש. אני מחפש מידע על, נגיד, שייקספיר, ווויקיפדיה זו התוצאה הראשונה. ערכים "לא ראויים" הם גם, לרוב, כאלו שאנשים לא יחפשו אותם בין כה וכה, ואם כן – אז הם ראויים בעיניהם. (סוג אחר של ערכים לא ראויים הוא ערכים שדורשים הרחבה או תיקון, ועל זה נציין רק שכמו כל דבר באינטרנט, וויקיפדיה היא פרוייקט בבנייה מתמדת).

דבריו של יון פדר בכנס זוכים גם הם לתלונות מרואה שחורות, ושוב אני חושב שזה יותר תוצאה של קריאה לא אוהדת של הדברים (ומגבלות הפורמט בהם הוצגו) ופחות אי התאמה אמיתית בין דעותיו של פדר לאלו של ר"ש. אני לא מסכים עם פדר שוויקיפדיה תחרב תוך כמה שנים, אבל אני מסכים עם דעתו שאנשים מאבדים את הרצון לכתוב ערכים עם הזמן – פדר רק שוכח שאחרים תופסים את מקומם. פדר אולי חושב (או לפחות מסתמך בעקיפין) על מה שכתב מנסור אולסון אי שם בשנות ה-60 באחד הטקסטים המצוטטים ביותר של תורת הבחירה הרציונלית, בו הוא הוכיח כי התאגדות רחבה לשם השגת טוב כללי כלשהו, שאינה מעניקה הטבות פרטניות לחברים בה על בסיס השותפות שלהם בעול, היא בלתי סבירה בעליל. אני לא אכנס כאן לביקורות על הטקסט הזה, אבל רק אציין שאפשר למצוא בתוך התזה של אולסון עצמה את התשובה לשאלה אין יתכנו פרוייקטים כמו וויקיפדיה וקוד פתוח, ושהם אינם מנוגדים לרציונליות שהוא הניח. גם אנשים רציונליים לגמרי, ואפילו כאלו שאינם מציבים את טובת הכלל לפני טובתם שלהם, יכולים להשתתף בפרוייקטים כאלו, אם בונים אותם בצורה הנכונה.

ר"ש חושב שהדוברים הללו דומים לאותם נזירים שהחזיקו בידיהם את המפתחות לידע הקדוש וניצלו זאת כדי לשלוט על ההמון הנבער מדעת. הוא טוען שהמצאתו של גוטנברג שחררה את ההמונים ואפשרה להם גישה למקורות ידע חלופיים ודרך החוצה מן הבערות. אבל ההמצאה של גוטנברג שחררה, לכל היותר, את האליטות. היא לא לימדה אנשים קרוא וכתוב, והיא לא עודדה אותם לעשות כן. כך גם האינטרנט וווב 2.0: הם אינם מדרבנים אנשים ליצור יצירה איכותית, ואינם מעודדים אותם לעשות כן. רוב האנשים ממשיכים לעשות על הרשת בדיוק מה שהם עושים מחוץ לה, ומשתמשים בפלטפורמות החדשות כמו רשתות חברתיות בדיוק באותו אופן שבו השתמשו בפלטפורמות הישנות (וכאן ההשוואה של אלפון ל-ICQ היא קולעת במיוחד). דרושים אנשים בעלי חזון וראייה מיוחדת כדי להוציא אותנו מן העולם הזה ולהכניס אותנו לעולם החדש. עצם היצירה של הפלטפורמות החדשות היא סוג של חזון, אבל זה לא מספיק.

עדיין לא קם לנו המרטין לותר שימסמר את 95 התזות שלו לדלתות הכנסיה ויצור בקרב ה"המונים הנבערים" את אותו צורך שהניע אותם לצאת מבערותם. עדיין לא נוצרה אותה אווירה תרבותית או חברתית שבמסגרתה יצירת תכנים משמעותיים ברשת הופכת מסתם עיסוק צדדי של כמה גרפומנים לחלק מהשקפת העולם של כולנו. יש לא מעט דמיון בין התהליך שעברו הנוצרים בתקופת הרפורמציה לתהליך שהעולם (המערבי?) צריך לעבור עכשיו: מראיית העולם כמקום שהפרשנות שלו נתונה כולה בידיהם של קבוצה מסויימת, בעוד ההמונים רק צורכים אותה מדי פעם ורוב הזמן עוסקים בענייניהם בשקט, לראיית העולם כמקום שדורש הגות מתמדת של כל אדם ודיון פרטי וציבורי על הנושאים הללו, כדי לאפשר שיפור מתמיד של הסביבה בה אנו חיים.

ובכל זאת, חשוב לזכור שאם לותר היה מתחיל את הדיון התוך-כנסייתי שלו לפני המצאת הדפוס, הוא לעולם לא היה יוצא החוצה. אלוהים יודע כמה לותרים היו לפניו שהושתקו על ידי הכנסיה. אין ספק שהיו רבים לפני המצאת הרשת שניסו לקדם השקפת עולם כמו זו שתיארתי. אך לדעותיו של לותר (בין אם התכוון לכך או לא) היה מדיום חדש להפצה שהפך אותן למשמעותיות מחוץ לכנסיה. היום, אולי עוד יקום איזה לותר וידביק טוקבק לדיון במקום מרכזי שבו יפרט חזון כה מפותח ומשכנע עד שהוא יופץ לכל עבר באמצעות הפלטפורמות הקיימות וישנה את העולם. לא בין לילה, ולא תמיד ישירות, אבל תוך מספר שנים. שינויים כאלו תמיד מרגישים בלתי סבירים, בעיקר במצב של עודף אינפורמציה תמידי שאנחנו מתקיימים בו, אבל הם אפשריים, וייתכן בהחלט שעוד יתרחשו.

בשיחה עם ידידה שעובדת במעריב שמעתי ממנה על התפתחות מעניינת בתקשורת הישראלית. באקדמיה שולטת ההנחה שעם השתלטות האינטרנט והטלוויזיה על התפקיד של ספקי החדשות הבלעדיים, למעשה, של חלק גדול מהציבור, העיתונות (זו הרצינית, לפחות, אבל בארץ אפילו הטבלואידים נופלים תחת ההגדרה הזו, בהשוואה למה שקורה בשאר העולם) תפנה יותר ויותר למלא את המקום של פרשנות מעמיקה של הארועים. אבל מסתבר שהתהליך האמיתי שמתרחש הוא שונה. אכן, ה"כרוניקה" (כפי שהגדירה זאת אותה ידידה) נדחקת לעמודים הפנימיים כלא רלוונטית לקוראי העיתון: הם כבר מעודכנים מספיק במה שקורה מרגע לרגע דרך כלי התקשורת האלקטרוניים. אבל את מקומה לא תופסת פרשנות של אותה כרוניקה, אלא נושאים אחרים לגמרי. בטרמינולוגיה ששולטת בתוך מערכות העיתונים הנושאים הללו מכונים "אג'נדה".

לא מדובר באג'נדה אמיתית, משום שהעיתונים, כמובן, בוחרים רק בנושאים שלא יעוררו אנטגוניזם בקרב רוב הקוראים, שהתמיכה בהם היא פחות או יותר גלובלית (אם כי המדיניות הספציפית לקידומם יכולה להיות נתונה לדיון, מה שמכונה valence issues) – התנגדות לשחיתות, סיוע לנזקקים (כל עוד התקצוב של אותו סיוע מעורפל), מניעת השתמטות מצה"ל. בקיצור, פופוליזם.

זה מעניין משום שזה מציב את העיתונות במצב מוזר. מצד אחד, כבר לא מדובר בעיתונים המפלגתיים של פעם. כיום אנחנו מצפים למידה של אובייקטיביות מהעיתונות, גם אם כדאי להשאר סקפטיים תמיד. אבל האג'נדה הזו של העיתון מוכתבת מלמעלה, על ידי העורך הראשי. כתב או עורך זוטר שאינו תומך במאבק בהשתמטות נאלץ להתכופף לדרישות העיתון. מצד שני, אם העיתון מקדם אג'נדה, איך אני יכול לסמוך על מה שאני קורא שם? ואם אני לא יכול לסמוך על העיתון על פי עצם ההגדרה של העיתון את עצמו, אז למה לי לקרוא אותו?

אני חושב שמדובר בסטייה שגויה מהדרך, בניסיון נואש של העיתונים לשמור על קוראים בעת שהם נעשים פחות רלוונטיים ל"המונים". אני לא חושב שזה יצליח, ואני בטוח שזה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. מעניין איך זה יתפתח הלאה.

5 Replies to “טוקבק ממרטין לותר”

  1. מאמר באמת מבריק, חוץ מזה:
    באינטרנט מתפתח לאיטו כרגע התחום של דמוקרטיה השתתפותית, Emergent Democracy וכו'. בקנדה גרמה המפלגה הירוקה בטעות לopenpolitics.ca שבינתיים התייבש.
    יותר משדובר כאן על שיטת ממשל, נראה לי שמדובר כאן על דרך לרתום את הרשת לשימוש הקהילה שיכולה לכלול שיטת ממשל, תקשורת, מתנ"ס ועוד.
    אתרים כמו extremedemocracy.com שנראה לי מעמיק במיוחד מתעסקים בזה, כולל ההיבטים של בלוגים לעומת תקשורת ממוסדת.

  2. יפה.

    עיתונים כמו הגארדיאן, הדיילי טלגרף, מקור ראשון או הארץ לא תמיד בוחרים באדג'נדה כל כך פופולרית.

  3. יואב – האג'נדה שהם בוחרים בד"כ פופולארית בעיני קהל היעד שלהם, דומני.

  4. אל תפריע לי להתלונן על עורכים ראשיים. הקריאה שלי היתה לא אוהדת, זה נכון, וזה משום שחשתי התנשאות עצומת-מימדים מצידם. על כן רציתי להציג אפשרות לפיה מעמד המדיום שהם מייצגים פחות יציב ממה שנדמה להם, ולומר שיש ערך גם לאותם 10,000 בלוגרים. יתכן שמתוכם 9,500 הם פקאצות מישרא, אבל יש שם כאלה שכדאי לקרוא אותם; ואם יורשה לי, אתה אחד מהם.
    ובעניין גוטנברג, כבר כתבתי באחת התגובות מה שהזכרת כאן: ההמצאה לא מייד שיחררה את כבלי הידע ולימדה ילדים קרוא וכתוב כהרף עין. אבל זו היתה פריצת דרך הכרחית שעירערה את השליטה המוחלטת של האצולה והכנסיה על הידע.

סגור לתגובות.