לָאפר בלאפה

בעקבות הפוסט שלי משבוע שעבר בנושא המע"מ, היו שלגלגו עלי על שגיליתי פתאום את עקומת לָאפר. האמת היא שנמנעתי מלהכנס לנושא של עקומת לאפר משום שבין כה וכה הפוסט התארך והיה גדוש וטכני, ולא רציתי להכביד עליו עוד. אבל בואו נדבר קצת על עקומת לאפר, מה נכון בה ומה לא נכון. אצהיר מראש אני מתייחס כאן לעקומת לאפר כפי שהיא משמשת בשיח הציבורי של הימין הכלכלי, ולא למה שמתרחש בספרות האקדמית הכלכלית, פשוט משום שאינני מצוי בספרות הזו. סביר להניח — אני מקווה מאוד, בכל אופן — שכל הביקורת שאני אעלה כאן היא מובנת מאליה עבור כלכלנים, אבל בשיחות עם הדיוטות כמוני בדרך כלל הדברים הללו לא מובנים, ולכן ראוי להקדיש להם מעט תשומת לב.

נתחיל בבסיס. עקומת לאפר מתארת את היחס בין שיעורו של מס ישיר כלשהו, לבין הכנסות המדינה מהמס. היא מתחילה משלוש הנחות יסוד בסיסיות שקשה לערער עליהן:

  1. כאשר שיעור המס הוא אפס אחוז, הכנסות המדינה תעמודנה על אפס.
  2. כאשר שיעור המס הוא מאה אחוז, הכנסות המדינה תעמודנה על אפס (משום שאף אחד לא יעבוד מרצונו החופשי אם כל הכנסתו עוברת למדינה).
  3. קיימות נקודות בין שיעור מס של אפס לשיעור מס של מאה בהן הכנסות המדינה ממס תהיינה מספר חיובי כלשהו.

משלוש ההנחות הללו נובע בהכרח שתהיה קיימת נקודה על הגרף שבה העלאת שיעור המס תוביל לירידה בהכנסות המדינה. זו טענה שגם קיינס הסכים איתה בכתביו – והיא חלק מהעקרונות שהוא הכתיב. יש תקופות שהעלאת מס מסוים תגרור ירידה בהכנסות המדינה. לכן יש תקופות שבהן עדיף להוריד מיסים, ויש תקופות שאפשר וכדאי להעלות אותם. זו גם טענה שהעליתי אני בפוסט הקודם. החוכמה היא לדעת מתי. הבעיה שלי עם חלקים בימין הכלכלי בישראל כיום – לצערי החלקים הקולניים יותר בו – היא שהם טוענים שתמיד צריך להוריד מיסים. לעיתים הם טוענים שהם מבססים את קביעתם הזו על עקומת לאפר, אבל קל להפריך את הטענה הזו, משום שהם יתמכו גם בהורדת מיסים לשיעור אפס, ואין שום דרך לתמוך בשיעור מס כזה על בסיס עקומת לאפר. תמיכה בביטול מוחלט של מס הכנסה יכולה לנבוע אך ורק מאידאולוגיה. שזה לגיטימי, אבל זה מעצבן כשמישהו טוען לכסות מדעית להעדפות האידאולוגיות שלו.

בדרך כלל הגרף של עקומת לאפר מצוייר כבעל צורת U הפוכה. עם זאת, למיטב הבנתי אין שום סיבה להניח שלגרף הזה תהיה רק "דבשת" אחת. חיפוש זריז בספרות העלה שקיימים טיעונים לכך שעקומת לאפר תהיה בדרך כלל מרובת דבשות. ((הפניה זו אינה מעידה על כך שקראתי בעיון את המאמר או שאני מתיימר להבין את הטיעון שלו, ולבטח אינה מהווה המלצה המעידה על איכות המאמר.)) כלומר – העובדה שתוספת מס של אחוז אחד תוביל לירידה בהכנסות מגביית המס אינה מעידה בהכרח שעברנו את השיא המוחלט של הגרף – יתכן שתוספת של עוד שני אחוזים תביא אותנו לשיא חדש.

האיור הסכמטי הקלאסי של עקומת לאפר

האיור הסכמטי הקלאסי של עקומת לאפר

 

מה שעקומת לאפר בפני עצמה בהחלט לא אומרת לנו הוא איפה נמצא השיא המוחלט של העקומה. את השיא הזה צריך להסיק. הבעיה היא שמדובר בעקומה דינאמית. היא מושפעת ממספר גדול מאוד של גורמים, לא כולם כלכליים גרידא. למשל, אחד הגורמים האפשריים לירידת הכנסות המדינה היא הקלות שבה ניתן להעלים מס. ככל ששיעור המס גבוה יותר, לכאורה, יותר אנשים יפנו להעלמת מס. אך אם הפרצות שמאפשרות העלמת מס יחסמו ביעילות יחסית, שיאה של העקומה ינדוד ימינה, לעבר שיעור מס גבוה יותר. מיקום השיא מושפע גם ממערכת המיסים האחרים הקיימים במדינה – כלומר, האם יש אלטרנטיבה להכנסה הממוסה שתניב יותר הכנסה נטו, למשל השקעות הון?

אבל אפילו הגדרת העקומה כדינמית לא עושה צדק עם המורכבות של הניסיון לחשב את מיקומו של השיא. כי האמת היא שהניסיון להציג את שיעור המס כקו רציף פשוט הוא פשוט לא נכון בדרך כלל. מס הכנסה הוא מס פרוגרסיבי – אנשים שמרוויחים יותר משלמים מס גבוה יותר על הכנסתם מעל רף מסוים. אין דין העלאת מס פשוטה כדין העלאת מס שמלווה בהעלאת הרף עבור אותה מדרגת מס: ההשפעה על בסיס המס וגם על ההתנהגות של משלמי המס היא שונה בתכלית.

כדי להסביר זאת אקח דוגמא מויכוח שניהלתי עם איש ימין כלכלי שהוא הדיוט בתחום הכלכלה בדיוק כמוני, והשתמש בעקומת לאפר בלי להבין כלל את משמעותה. אותו אדם טען שאם נעלה את שיעור מס ההכנסה המקסימלי ל-100%, עקומת לאפר מנבאת שהכנסות המדינה תרדנה לאפס. הדבר הוא בבירור לא נכון. הטלת מס מקסימלי של 100% פשוט תציב חסם עליון למשכורות במשק. אף אחד לא יטרח להרוויח אגורה אחת מעל למדרגת המס הזאת, כי זה כסף שיעבור נטו למדינה. אבל המדינה תמשיך לקבל הכנסות ממדרגות המס הנמוכות יותר.

אבל הדבר שהופך את עקומת לאפר, מבחינתי, לחסרת תועלת ככלי אנליטי היא שחלק הארי של הניבוי לגבי נקודת השיא של העקומה בכלל עוסק בפסיכולוגיה ולא בכלכלה. מתי אנשים ירגישו שכבר "לא שווה להם" להוסיף את העבודה בגלל שהתועלת נטו נמוכה מדי? או, מכיוון אחר – מתי אנשים ירגישו שכבר "שווה להם" לקחת את הסיכון של העלמת מס? אלו דברים שמשתנים, כמובן, מתקופה לתקופה ובוודאי מחברה לחברה ומתרבות לתרבות. לנסות לשאוב מידע מהעבר ולהסיק ממנו על התנהגות עתידית הופך למשימה בלתי אפשרית בעליל. מרטין גרדנר תקף בקווים דומים את הרעיון של עקומת לאפר וטען שמעבר לקצוות הקיצוניים של העקומה, היא הופכת לסבך מבולגן וחסר משמעות שלא מאפשר שום שימוש. לטענתו, ההחלטה אם להוריד או להעלות מס היא פשוט תלוית תנאים היסטוריים וכלכליים ספציפיים. לעקומת לאפר אין שום ערך. את העקומה ה"מתוקנת" שהוא הציע הוא כינה "עקומת ניאו-לאפר".

דוגמא סכמתית לעקומת ניאו-לאפר

איור סכמתי לעקומת ניאו-לאפר

 

לא רק זאת, אלא שיש אפילו אלמנטים של משוב-חוזר בתוך המערכת עצמה. למשל, אם בעקבות העלאת מס משמעותית, רבים התחילו להעלים מס, האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור פשוט על ידי ביטול העלאת המס? הרבה אנשים גילו שזה לא כל כך נורא להעלים מס, והדבר הפך לחלק מהרפרטואר שלהם. הם לא ימהרו לחזור למוטב רק בגלל שעכשיו יקחו מהם קצת פחות מס – הם עדיין יפסידו כסף. כדי להשיב את הגלגל לאחור הממשלה תאלץ גם להוציא כסף על מבצע אכיפה. מצאנו שיתכן שאנחנו לא על עקומת לאפר, אלא על עקומת אשר: לא משנה לאן תלך, או אפילו אם תשאר במקום, תמיד נראה כאילו הכנסות המדינה יורדות. שזה, כמובן, משרת בדיוק את האינטרסים של הימין הכלכלי…

ומה לגבי המע"מ? עקומת לאפר הבסיסית לא באמת עובדת עבור מיסים עקיפים כאלו, משום שהנחה (2) אינה תקפה. אין שיעור מס גדול מאפס שיגרור בהכרח אפס הכנסות למדינה, משום שהמס מוטל על הוצאות ולא על הכנסות. אם יטילו מחר מע"מ של מאה אחוז, אנשים ימשיכו לקנות דברים ולשלם מע"מ. הם פשוט יקנו הרבה פחות דברים. יתכן שיש למע"מ שיא כלשהו, ואז ירידה ששואפת לנצח לכיוון האפס. יכול להיות שאין שיא שכזה, אלא תועלת שולית פוחתת שמגיעה לישורת נצחית שאחריה ההכנסות לא גדלות ולא קטנות. יכול להיות אפילו שתיאורטית ההכנסות תמיד גדלות, ולו באפסילון, ככל ששיעור המס עולה. לא יודע — שוב, יתכן שבספרות המדעית כבר ניתחו את הנושא והגיעו למסקנות, אבל מה שהן לא יהיו, הן לא נובעות ישירות מעקומת לאפר עצמה. הכי סביר שהתשובה שונה במקרים שונים. בכל אופן, עקומת לאפר אינה מספקת לנו כלי רציני כדי לקבל החלטות בנוגע למדיניות מס. החלטות כאלו צריכות לנבוע מניתוח של הנקודה ההיסטורית שבה הכלכלה נמצאת עכשיו, ולא מניתוחים אבסטרקטיים של כלכלה גנרית.

גם בפוסט הקודם לא טענתי שהגענו לנקודת השיא, ושתוספת מס תביא לירידה בתקבולי המדינה. הטענה שלי שם הייתה שיש תועלת שולית פוחתת לכל תוספת למס. האם התועלת הזו אי פעם הופכת לשלילית זו שאלה שאין לי שום כלי לבדוק אותה. חשוב מכך, הטענה שלי הייתה שבמצב הנוכחי של הכלכלה, העלאת מע"מ היא צעד שיעילותו מוטלת בספק. העלאת מע"מ תעבוד כאשר חלק משמעותי מהצרכנים נהנים מעודף משמעותי במאזן שלהם, והדבר פשוט אינו נכון עבור ישראל של ימינו.

בקיצור, הדבר היחיד שעקומת לאפר מלמדת אותנו הוא שההנחה הנאיבית שהגדלת שיעור המס בהכרח תגרור גידול תואם בהכנסות המדינה היא בדיוק זה – נאיבית. אבל בשביל זה לא באמת היינו צריכים גרף, נכון?

18 תגובות בנושא “לָאפר בלאפה”

  1. בנוסף – טענה 2 שגויה.
    באימפריית האינקה היה שיעור מס של 100%, או לפחות שואף לזה, והיא שגשגה.

  2. למה ללכת לאימפריית האינקה? אני חי בחברה שבה יש שיעור מס של 100% – קיבוץ שיתופי – ובכל זאת קם כל בוקר לעבודה, מרוויח משכורת, נאבק על קידום וכל הג'אז הזה.
    לכאורה, אנקדוטה – אבל בפועל, שובר את ההנחה, כי גם לו הייתי האידיוט היחיד, שיעור מס של 100% לא היה מביא ל-0 הכנסה.

    ושוב אנחנו רואים את קריסתה של הנחת היסוד של הכלכלה המודרנית, ההומו אקונומיקוס. מה לעשות, יש הרבה סיבות שאנשים עושים דברים, וכסף הוא רק אחת מהן.

  3. אני לא מצליח להבין למה אתה מתעקש בנושא בו אתה מצהיר שאינך מבין. להגיד שעקומת לאופר היא נפנוף ידיים חסר מוחלטות מתמטית זה רק לחזור על נקודת המוצא הבסיסית שכל מדעי החברה הם רק נפנוף ידיים ולא מדע אמיתי כמו המדעים המדויקים.

    לא צריך לחפש רחוק מקומות בהם עקומת לאופר לא עובדת. בקיבוצים של פעם המס היה 100% של ההכנסה והורדה של מדרגת המס לא היתה מעלה את התקבולים מאחר שזה היה משק סגור ברובו.

    ואתה גם סותר את עצמך. אם הטענה שלך שעקומת לאופר כל כך לא מדויקת עד כדי להיות חסרת ערך ממשי, כיצד אתה יכול לקבוע ש"הטענה שלי שם הייתה שיש תועלת שולית פוחתת לכל תוספת למס" כאשר אתה בעצמך מודה שאין שום כלי שיתמוך בקביעה הזו במקרה של העלאת המס הספציפית הזו? האם לדעתך מדינת ישראל צריכה לנהל מדיניות כלכלית על בסיס ניחושים?

  4. אולי הכלכלנים צריכים פחות לחשוב על איך מוציאים כסף מאנשים בעזרת מקלות וגזרים תוך כדי ניבויי עתידות, ולחשוב על מה התשתיות שצריך להשקיע בהן בשביל שיהיה שוק חופשי מתפקד, בשביל שהצרכנים יהיו נבונים ואחראיים יותר, היזמים פעילים יותר, העובדים שמחים ויצרניים יותר וכו'
    ואת גביית המיסים לתת למשרד המשפטים כדי שתהיה הרגשה של צדק ואז כולם יסכימו לשלם מיסים.

  5. נדב, במקרים פשוטים מאוד קל להוכיח את עקומת לאופר וגם למצוא לה מקסימום. קח עדר עם 10 כבשים עם ריבוי טבעי של 50% בשנה, אם תגבה 100% מס כל מה שתקבל הוא 5 כבשים בשנה אבל אם תגבה רק 60% מס החל מהשנה הרביעית כבר תקבל 5 כבשים כמס ובכל שנה נוספת תקבל יותר.

    אבל עיסוק בדוגמאות מספריות אכן מנוגד לכל הרוח של מדעי החברה ;)

  6. אחלה פוסט. תוספות קטנות בשם עדת הטכנוקרטים:
    ניסיון של דיאמונד (פרס נובל) וסאז (מדליית בייטס קלארק – נובל עתידי כמעט בטוח) למצוא את השיא של עקומת לאפר בארה"ב. הם מעריכים ששיעור המס השולי על הכנסות גבוהות צריך להיות 73% (זהירות פיי.די.אף):
    elsa.berkeley.edu/~saez/diamond-saezJEP11opttax.pdf‎

    ואלו ניסו להשיב להם:
    http://www.aei.org/files/2012/11/19/-should-the-top-marginal-income-tax-rate-be-73-percent_085518416524.pdf

    להערכתי, ניצחון בנקודות לדיאמונד וסאז. קשה לנחש מה המספר המקביל לישראל, אבל 73% זה לא דמיוני. אני הייתי מתחיל שם.
    (דגש קטן – זה צריך להיות מס על כלל הכנסות משק הבית. לא על עבודה, לא על חברות, לא על רווחי הון, לא מע"מ. מס על כלל ההכנסות של משק הבית, ושתלוי רק בסך ההכנסות, לא במקור שלהן.)

    נדב, אני כמובן מסכים ששיעור מס של 100% לא אומר שלא עובדים. אבל, לפני שמשליכים את הכלכלה אל הפח, אני חושב (זהירות קלישאה בדרך) שהשאלה היא לא האם ההומו אקונומיקוס אמיתי, אלא האם הוא שימושי. אני חושב שמאד. ואני גם ממליץ על הספר הקצר, (והפולמי מאד! לפעמים מדי, אם כי זה מוסיף ערך בידורי) הזה:
    http://levine.sscnet.ucla.edu/general/behavioral/doomed.htm

    שהוא כתב הגנה להומו אקונומיקוס. שוב – לשימושיות שלו, לא ל"אמיתיות" שלו. באופן מעט אירוני, המחבר מעמיד את הספר להורדה בחינם באינטרנט.

  7. דובי, אני חושב שאתה טועה כשאתה טוען שעקומת לאפר לא תקפה לגבי המע"מ. פשוט, במקרה של המע"מ המקביל למס הכנסה של 100% הוא מע"מ של מליון אחוז: כלומר, כשעל מסטיק שעולה שקל המדינה לוקחת מליון שקל. (טוב, טכנית, צריך לדבר על אינסוף אחוז, אבל בוא נישאר עם מליון). כשהמע"מ הוא מילון אחוז אז אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לקנות כלום, והכנסות המדינה ממיסים ירדו לאפס, בדיוק כמו עקומת לאפר למס הכנסה של 100%.

    ולגבי ריבוי-הדבשות של עקומת לאפר: זאת הפעם הראשונה שאני שומע שעקומת לאפר עשויה להיות מרובת-דבשות. כשראיתי אצלך לראשונה את הטענה הזאת היא נראתה לי מופרכת. אבל אז חשבתי על זה עוד והשתכנעתי: למעשה, בדיעבד לא ברור למה בכלל הייתי מוכן לקחת את הטענה שעקומת לאפר היא יחידת-דבשת כמובנת מאליה. אחרי הכל, קל לדמיין מקרה שבו העלאת המס מ-19% ל-20% גורמת להמון אנשים להתפטר (למשל כל העובדים בשירות לקוחות), אבל אז כמשעלים את המס מ-20% ל-24% כמעט אף אחד לא יתפטר, ואז ב-25% כל ההייטקיסטים גם מתפטרים. התרחיש (הקצת מלאכותי) הזה יהיה תרחיש עם שתי דבשות, וקל לדמיין שהמצב במציאות גם מראה התנהגות כזאת.

    ובגלל זה גם נוכחתי שמארק צודק: הטענה שלך ש"יש תועלת שולית פוחתת לכל תוספת למס" נשמעת נכונה, אבל היא בפירוש לא נכונה עבור עקומת לאפר מרובת-דבשות. היא נכונה רק עבור עקומת לאפר קמורה, ועקומה מרובת-דבשות אינה קמורה.

  8. מעבר לבעייתיות בהנחות היסוד של עקומת לאפר שכבר צוינה כאן, גם למסקנה הבסיסית מהן שציינת אפשר להסתייג. המסקנה הזו היא סתם משפט ערך הביניים שכל סטודנט באוניברסיטה לומד בסמסטר ראשון בקורס בחדו"א. אבל המשפט נכון רק לפונקציות רציפות ולא ברור שעקומת לאפר צריכה להיות רציפה. למשל, אפשר לדמיין איזשהו "רף פסיכולוגי" שבו העלאה של המס מ-89.9% ל-90% מצניחה בפתאומיות ונקודתית את התקבולים מהמס. אבל אם קיבלנו את שלושת הנחות היסוד אז אני מניח שדי קל לקבל את הנחת הרציפות.

    הדינאמיות של העקומה היא נקודה טובה. למעשה, נכונות העקומה תלויה במידה מסוימת גם בעקומה עצמה – אם אנשים מודעים לכך שהמדינה קובעת את מדיניות המיסוי לפי עקומה זו או אחרת, הדבר ישפיע על פעילותיהם ובחירותיהם. ברגע שזה המצב, יש צורך להתאים מחדש את העקומה, אבל בכך אתה נכנס למעגל קסמים אינסופי. השורה התחתונה מבחינתי היא שהכלכלה, החברה ובני אדם הם מסובכים בעשרות מונים מהגרפים שאתה רואה בספרים על מאקרו-כלכלה, גרפים שרמת הסיבוכיות שלהם דומה לזו של גרפים שהייתי צריך להתעמת איתם בחטיבת הביניים. ספרו של אריאל רובינשטיין, "אגדות הכלכלה", שופך עוד אור על הסוגייה המעניינת הזו.

  9. הו לא. לא רובינשטיין שוב…

    הוא פשוט גרם נזק. הוא נתן מכובדות אקדמית ורשיון גורף לזלזל בכלכלנים ועל סמך טיעון חלש מאד.

    וזה לא רק שהטיעון שלו בספר שטחי להחריד, על גבול הילדותי, אלא שהאופן שבו הוא מציג את הטיעון שלו הוא פשוט חוסר כבוד וזלזול בקולגות שלו.
    להציג כמה ויצים נחמדים, בנושאים שכבר לפחות (ואני מפסיד עליו. זה דיון שמלווה את הכלכלה הניאו קלאסית מאז לידתה) לפחות 40 שנה חוקרים הופכים בהם מכל כיוון אפשרי, בתור ביקורת מחץ שצריכה להביא למהפכה, ואיך אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו, זה… מה אפשר להגיד? פשוט לא ראוי.

    גרוע מזה, משום מה (ואני חושב שזאת שאלה חשובה למה), הביקורת של רובינשטיין נתפסת כביקורת שמאלנית, ואני חושב שזה תורם לפופולאריות שלה. אין לזה שום גרגר של הצדקה. לא לשמאלנות, ולא לפופולאריות.

    אם אתם קוראים רק חלק אחד מהספר של דיוויד לוין (וחבל, עדיף שתקראו את כולו, אבל אם), לכו לסוף הספר וסיפרו את ההפניות. יש הרבה מאד עשרות מהן, ואלה (כמעט) רק המאמרים החשובים באמת.
    אם להתנסח בעדינות, למרות הרושם שרובינשטיין מנסה ליצור בספר שלו, זה לא בדיוק שאף אחד עוד לא חשב לבדוק מה העניינים שם עם ההומו אקונומיקוס, ושאף אחד לא שם לב שהחברה ובני אדם הם מסובכים עשרות מונים מהגרפים. ראבק, כמה מטומטמים אתם חושבים כל הכלכלנים האלה? כאילו, בסדר. לא גאונים גדולים. נניח אפילו מתחת לממוצע של אדם בוגר. אבל לגמרי סתומים?

    אני תומך נלהב בגישה של דובי בפוסט הזה: כשרוצים להתעמת עם האופן שבו הימין (או השמאל, אגב) הכלכלי משתמש בכל מיני מושגים, צריך להתעמת עם האופן שבו הימין (או השמאל) משתמש במושג. הנחה טובה היא שזה רידוד (ולפעמים ממש עיוות) של מושגים הרבה יותר ניואנסים במחקר האקדמי. לא כל פעם שנחמיה שטרסלר מגהק צריך לזרוק לפח את הכלכלה המודרנית.

  10. דווקא נראה לי שהכלכלה ההתנהגותית התחילה להיחקר ברצינות רק לאחרונה, ולא לפני 40 שנה…

  11. זה הולך ומתרחק מהפוסט המקורי, המוצלח, על עקומת לאפר. אז אני אשתדל לא להיסחף, אבל בגלל ששאלת…

    תשובה בשני חלקים:
    1. צר לי, אבל נראה לך לא נכון. אפילו במובן הצר יחסית של "כלכלה התנהגותית" אנחנו מדברים על לפחות 40 שנה. הפרדוקס של אלה (מוריס אלה, שזכה בפרס נובל על דברים אחרים) הוצג בתחילת שנות החמישים. כהנמן וטברסקי כבר משכו המון תשומת לב בסוף שנות השבעים. ורנון סמית (שחלק את הנובל עם כהנמן) התחיל לעסוק בנושא בשנות השישים, והתפרסם מאד בשנות השבעים. וזה כאמור, הגדרה מאד צרה של "כלכלה התנהגותית". ביקורות על הנחת הרציונאליות יש מאז שקיימת הנחה כזו. אגב, מתוך בערך 100 שנה שהמחקר הכלכלי נראה פחות או יותר כמו שהוא נראה היום, זה שבין ארבעים לחמישים שנה בועטים היטב בגלגלים של הרציונאליות, זה די הרבה.

    2. הרבה אנשים שקראו את הספר של רובינשטיין יוצאים עם תחושה כזו. שכלכלה התנגותית זה משהו חדש וחתרני. וזה הנזק העיקרי שרובינשטיין גרם. הוא כתב ספר שחלק משמעותי ממנו – ובוודאי החלק שכיכב בביקורות (המהללות ברובן) על הספר, עסק בביקורת על הנחת הרציונאליות, והוא אפילו לא הניד ראש כלפי המחקר העצום, והדיון הרחב והמעמיק בנושא. כלום. חבל.

  12. אוקי, לא אמרתי שלא היו כמה מאמרים פה ושם על כלכלה התנהגותית. השאלה בעיניי היא האם מדובר בחלק הארי של המחקר הכלכלי המודרני, ולא ביוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מאחר ואני לא מסתובב במסדרונות החוג לכלכלה באת"א, אין לי את התשובה לשאלה הזו, אבל הרושם שלי הוא שהתשובה היא "עדיין לא", על סמך מעט הדברים שכלכלני-על למיניהם כותבים ואני קורא, אנשים כמו פול קרוגמן וסטנלי פישר.

    והאם באמת המחקר הכלכלי לא השתנה כמעט בכלל ב-100 השנים האחרונות? חשבתי שלפני 40-50 שנה היו לומדים בבתי ספר לכלכלה את התיאוריות של קיינס ומינסקי, שכיום נחשבות כאילו אבד עליהן הכלח (טוב, הן לפחות נחשבו לכאלה לפני שהגיע המשבר).

  13. אסף: מה שרובינשטיין טוען, להבנתי, זה לא שחסרה ביקורת על ההומו אקונומיקוס בקרב בעלי דוקטורט בכלכלה. הבעיה היא שכשהם באים לייעץ לממשלות ולדבר עם הציבור, הם מעמידים פנים שהם עוסקים במדע מדוייק והדוק. רובינשטיין כתב ספר *פופולארי* שמסביר *לציבור הרחב* שבדרך מהאקסיומות הכלכליות ליישום שלהם בעולם האמיתי יש מהמורות רבות כל כך שהופכות את היישום לבלתי ריגורוזי במקרה הטוב, ולשגוי במקרה הרע. את זה הציבור לא מבין, וכלכלנים לא מוסיפים מספיק דיסקליימרים כדי שיבין את זה.

    שוב, השאלה היא לא האם במגדל השן מודעים לחסרון של התיאוריה. השאלה היא האם בתחום המדיניות הציבורית מבינים את זה.

  14. אני בהחלט מסכים עם חלק מה שאתה אומר – התפר שבין המחקר האקדמי למדיניות הוא לעיתים קרובות בעייתי, וחשוב לחשוף את הבעיתיות הזו. מי שמתבלטים בעולם הזה, למרבה הצער, הם לעיתים קרובות אלו שהכי מוכנים לחפף, ולהגיד את הדברים הכי חותכים למרות שהם צריכים לדעת יותר טוב. זה נושא חשוב. יש הרבה מה להגיד עליו. (לא יודע אם מישהו באמת מתיימר ל"מדע מדויק והדוק", אבל אפשר לדבר גם על זה).

    אני רק לא בטוח שזה מה שרובינשטיין אומר בספר שלו. שם הספר הוא "אגדות הכלכלה", ופרק אחר פרק הוא עוסק בדיסיפלינה עצמה, ולא בתפר שבינה ובין עולם המדיניות. הביקורות שנכתבו על הספר בפירוש דיברו על הכלכלנים ולא על התפר בינם לבין קובעי המדיניות. זה גם לא מה שרובינשטיין אומר מסביב לספר – הוא אומר פעם אחר פעם שאין לכלכלנים מה לתרום לדיון במדיניות. לא שהם צריכים להיות זהירים, ולא שהם צריכים לסייג את דבריהם ולהציג תמונה מלאה. אלא שאין להם שום עדיפות בגלל שזה האופי של הדיסיפלינה. שהיא לא יכולה לעזור לנו לקבוע מדיניות.

    בכל מקרה – אני עובר פה על כל כלל נימוס אפשרי בתגובות. אני ממש מעדיף שנחזור לדבר על עקומת לאפר. 73%, אולי 80%, כבר אמרתי?

  15. אני חושב שאנחנו די מסכימים לגבי עקומת לאפר.

    לגבי רובינשטיין: יש לי תגובה לדבריך, אבל היות ואנחנו אוף-טופיק ונראה שלדעתך זה לא מנומס (אני גרוע מאד בנטיקט אז אסמוך אליך בענין), לא אענה אלא אם דובי יאמר במפורש שהוא מעוניין שהדיון יתפתח לשם.

    אני, בתור מדען-מחשב, חסיד גדול של מודלים שימושיים. אבל, אם לשמור על ההקבלה, כלכלמים שמייעצים בנושאי מדיניות נראים לי כמו אנשי מדמ"ח שמייעצים לחברות איך לכתוב קוד: זה לעיתים נדירות מתגלה כרעיון מוצלח.

  16. אסף: נגיד שהשיא הוא באמת ב- 73 אחוז (או 81, או 68), מה זה בדיוק משנה? אתה קופץ לכך ש"זה צריך להיות המס". למה המדינה צריכה לגבות את המקסימום שהיא יכולה?

  17. למה המדינה צריכה לגבות זו שאלה נפרדת. אבל זה בדיוק היה הקטע של הפוסט של דובי, לא? שזו שאלה נפרדת. שיש שני דיונים שצריך לנהל: אחד – מתי הגדלת שיעור המס תגדיל את ההכנסות ממיסים. שני – מה צריך להיות חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית.

    הדיון הראשון משנה מאד, כי לא משנה מה כל אחד מאמין על חלקה של הממשלה בחיינו, אף אחד לא צריך לתמוך בהעלאת שיעור המס באופן שמקטין את תקבולי המס. לא תמיד אפשר לדעת את זה, אבל אפשר לנסות לברר. אנשים מאד חכמים עובדים על זה מאד קשה. הבאתי דוגמאות.

    אין לי ענין לנהל פה את הדיון השני, למרות שהוא מעניין וחשוב. בטוקבקים הדיון הזה אף פעם לא הולך לשום מקום מעניין.

סגור לתגובות.