ההימור של לפידבחירותראשי

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם.1

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו…) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

  1. Susan C Stokes, Constituency influence and representation, Electoral Studies, Volume 17, Issue 3, September 1998, Pages 351-367. []

תגובות

ההימור של לפיד — 6 תגובות

  1. מעולה. לגבי ברק, אולי אפשר להפריד בין שיקול-דעת לערכים, ואז אפשר להעריך שיקול-דעת של אדם למרות שהוא מנוגד לערכים, ומנגד לחפש את המנהיג שיש לו משניהם, כך שכאשר הוא יעשה משהו שמנוגד למה שהבוחר רצה, יש סיכוי רב יותר שזה מתוך שיקול-דעת (בין אם "אין ברירה" או "בטווח הארוך זה יהיה טוב יותר").

  2. קצת אוף טופיק, אבל להגיד שהמדיניות של מנם הייתה 'מוצלחת' זה, אפעס, בעייתי, בהתחשב בזה שהיא הובילה את המדינה לקריסה כלכלית טוטאלית. אולי עדיף 'נראתה מוצלחתי בזמנו'.

  3. מספר הערות:

    1. יש לא מעט ממצביעי לפיד שידעו בדיוק שזו המדיניות אותה יקדם ואף רוצים בכך. אני מסכים שיש כאלה שהעלימו עין / לא הבינו את המצע הכלכלי האמיתי של לפיד.
    אתה הבנת מהו המצע ולכן לא הצבעת לו (ניחוש מושכל שלי מקריאת הפוסט). מצד שני יש הרבה שידעו גם כן מהו המצע ולמרות זאת, או הודות לו, הצביעו לו. שני ציבורים אלה לא יכולים להתלונן על הטעייה.
    הכעס הגדול מגיע, מן הסתם, לא מהציבור האחרון שהזכרתי.
    אני, שידעתי בדיוק מהו המצע הכלכלי של לפיד, מרגיש לא בנוח לשמוע ביקורת בנוסח "לפיד בוגד בבוחריו" המגיעה מציבור שלא בחר בו. יש בכך מן הצביעות. כמובן שניתן ואף ראוי להטיח ביקורת על המדיניות הכלכלית שמיושמת, ועל הביקורת להגיע מכל רחבי קשת הדעות – אך לפיד נבחר למרות או הודות למדיניות זו, שהיתה ברורה לכל מי שרצה לדעת. ביקורת בנוסח "המדיניות הניאו-ליברלית לא טובה כי…" היא לגיטימית וראויה הרבה יותר מביקורת בנוסח "לפיד בוגד בבוחריו", אשר יש בה יותר מניחוח של אד הומינם, על אחת כמה וכמה כשהיא לא מגיעה מבוחריו (למשל מפיה של יו"ר מפלגת העבודה, כדוגמא).
    אני לא חושב שמדובר פה במקרה נוסף של מנהיג שנבחר ופועל בניגוד מוחלט להבטחותיו. אפילו להיפך.

    2. לגבי סוגיית התקציב הדו (או 1.5) שנתי. הרעיון שהעלית בהחלט ראוי. אם אני שר האוצר הייתי רואה לפני 2 אלטרנטיבות.
    הראשונה – הרעיון שהעלית. להעביר תקציב חצי שנתי המכוון להקטין ככל האפשר את הגירעון במה שנשאר מהשנה, ולהכין תקציב ל-2014 במשך הזמן שנותר, הכולל רפורמות או שינויים מבניים או כל דבר "מסובך" אחר אשר דורש תיאומים, מו"מ, חקיקה מורכבת וכד'.
    הבעיה עם הפתרון הזה הוא שב-2013 לא ניתן יהיה לסגור מספיק את הגירעון וגם בתקציב 2014 ידרשו קיצוצים. לכן שר האוצר יהיה "האיש הרע" פעמיים – גם עכשיו וגם בסוף השנה. בנוסף, ידרשו 2 מאבקים קשים להעברת התקציב בתוך פרק זמן קצר.

    לכן הגיעה האפשרות השניה – תקציב לשנה וחצי. זה פותר את 2 הבעיות האחרונות שהזכרתי, אך החסרון בו הוא בדיוק מה שדרוש בתקציב פרט לקיצוצים ומיסים – תקווה. תקווה יכולה להיות בדרכים רבות (גם הן נתונות לויכוח). לא הוצגו בנוסף לתקציב תהליכים שיגרמו לשינויים משמעותיים במשק, אם בהיבט יוקר המחיה, ריכוזיות, שוק העבודה (החל מועדים גדולים ועד עובדי הקבלן), דיור וכו'. אמנם לפיד אומר שכעת הוא יוכל לבצע זאת, אך לא אמר מה, איך ומתי, ולכן נושא זה ריק מתוכן בשעה זו.

    אישית אני לא רואה בבחירה באפשרות השניה דבר רע, אך היא חייבת להיות מלווה בפעולות רבות נוספות שיבוצעו לאורך השנה הקרובה (מה שאמרת שאפשר יהיה להעביר בתקציב השני, קרי 2014). כל עוד אין כך הדבר הוא יוצא קירח מכאן ומכאן.

  4. גם אני לא הצבעתי ללפיד. אבל שקלתי להצביע עבורו בדיוק בגלל שהיה ברור שהוא מאוד לא סוציאליסט. הסיבה שלא הצבעתי עבורו היא נטייתו ימינה בענייני השטחים הכבושים.

    אלו שהצביעו עבורו ידעו שהוא לא סוציאליסט ורק מעטים מהם (אולי אלו שחשבו שהוא קוסם) יכולים לטעון שהם מאוכזבים ממדיניותו הכלכלית.

    באופן לא מפתיע מי שמאוד לא מרוצה ממנו הם אלו שלא הצביעו עבורו – תומכי ש"ס ותומכי יחימוביץ, והם מנסים לשכנע את תומכיו שהוא בגד בהם – כי הוא הבטיח לעזור למעמד הביניים ובכל זאת הטיל עליו גזירות. אבל לרבים ברור שהמחדל הכלכלי הגדול של הממשלה הקודמת הוא כניעתה לתכתיבי המחאה החברתית – היה ברור כבר אז שמי שישלם את מחיר ההטבות שנדרשו מהממשלה הוא מעמד הביניים – אלא מי?!

    אני חושב שרוב תומכיו מבינים שאי אפשר להימנע מפגיעה במעמד הביניים והדרך שהוא הולך בה היא זו שתביא למזעור הפגיעה במעמד הזה. לדעתי לא נכון לראות בו מנהיג פוליטיקאי ציני ששיקר לבוחריו. הוא גם לא מנהיג פטרנליסטי שיודע יותר טוב מכולם לאן צריך ללכת. מי שרוצה אנלוגיות שיחשוב על רופא שיניים שעוקר שן והפציינט עוד משלם לו.

  5. אני לא חושב שהייתה לו תמיכה מביבי לתקציב חצי שנתי.

  6. מה שלא השתכנעתי לגביו הוא: במה הההימור הזה שונה מאשר ההימור של לשמור על ההבטחות שלו?
    או בלימים אחרות, אני מניח (ותקן אותי אם אני טועה כאן בגדול) שהציבור באופן כללי נוטה להשיא בשילטון אנשים שלתפיסתו מדיניותם הצליחה ולהחליף את אלו שלא. במובן הזה כל פוליטיקאי חייב "להמר" שהמדיניות שלו תצליח והשאלה עד כמה הוא נצמד להצהרות שלו טרם הבחירה היא יותר מישנית. זה כמובן מעלה שאלות נוקבות על כל הנושא של קמפיין בחירות באופן כללי – לכאורה אני מנתק כאן (כמעט) לחולטין את הקשר בין הההצהרות בבחירות לבין המדיניות המוצהרת (מכיוון ששבירת או קיום ההצהרות היא בעל השפעה זניחה לעומת תוצאות המדיניות בפועל). ועדיין, אני לא השתכנעתי שלפיד הגדיל את ההימור שלו מעצם העובדה שהוא (כרגע) מאכזב את הבוחרים שלו.