מהומה רבהבחירותראשי

דוד רותם הגיש את ההצעה שלו לשינוי שיטת הממשל בישראל, בתמיכת אביגדור ליברמן ותמיכה מרומזת של נתניהו, וכולם קפצו לגנות את ההצעה הבלתי דמוקרטית. אפילו יש עתיד הסתייגו בזהירות וטענו שצריך לשקול יותר לעומק כל שינוי בשיטת הממשל. מאורות גדולים של הדמוקרטיה הישראלית כמו אלי ישי יצאו במילים קשות: "הצעת החוק הייתה מתקבלת בברכה בחלק ממדינות דרום אמריקה. היא רק ממחישה את הצורך בהצעות אי אמון ואת חובת הכנסת להציע לחלק מחבריה לעבור קורסים במבוא לדמוקרטיה ואזרחות," בעוד אחרים מיהרו להשוות את ליברמן לפוטין.

קצת קשה לי להבין את ההמולה הזו, לאור העובדה שההצעה הזו הרבה פחות קשה מהרבה מאוד מהדברים שהתרוצצו פה בעבר וזכו לתמיכה מקיר אל קיר.

אחוז חסימה של 4%: לא משהו חדש. המספר הזה הופיע כבר בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד, וחזר לעיתים קרובות בהצעות אחרות שהועלו בעבר (אם לא למעלה ממנו). כבר כתבתי שאני חושב שזה מהלך נוראי, אבל לא בגלל מה שמציעי ההצעה חושבים שהיא תעשה, אלא בגלל שהיא תשיג בדיוק את ההפך: היא תחליש עוד יותר את המפלגות הגדולות, כי למפלגות הקטנות יהיה פתאום הרבה יותר חשוב לגנוב מהן קולות. כ"בונוס" נקבל גם סיכוי להחרמה רבתי של הבחירות על ידי הציבור הערבי, שרבים בישראל אולי יחשבו שזה אחלה, אבל יגביר את הניכור בין המיעוט הערבי למדינה, ויחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות הלאומיות בישראל; ועם קצת מזל אולי מציעי ההצעה יצליחו גם להעיף את מרצ מהכנסת. אין ספק: אלו המפלגות שגורמות לחוסר היציבות והסחטנות הקשה בפוליטיקה הישראלית.

האמת היא שהדבר העיקרי שההצעה הזאת תעשה יהיה לצמצם עוד יותר את הסיכוי של קולות חדשים להכנס לפוליטיקה. זה אמנם לא מעניין אף אחד שנמצא כבר בפנים, אבל היכולת של מפלגות חדשות להוות איום אמיתי על המפלגות המכהנות מהווה שסתום חשוב בשיטה הדמוקרטית שלנו, והפגיעה בו תגביר את חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים.

שלילת מימון ממפלגות שלא עברו את אחוז החסימה: אם תשאלו אותי, זה עוד יותר גרוע מהרף של 4% – המדינה יוצרת תמריץ כלכלי שלילי כדי שאנשים לא יעמידו מפלגות להתמודד בבחירות (כיום מפלגה שזוכה לאחוז אחד מהקולות מקבלת יחידת מימון). הייתי רוצה להאמין שמישהו מהמבקרים התרעם על הסעיף הזה, אבל איכשהו נראה לי שלאף אחד מהם לא אכפת.

הגבלת מספר השרים וסגני השרים: למי אכפת? בכל מקרה יתקנו את זה בפעם הראשונה שזה יפריע לראש ממשלה להרכיב את הקואליציה שלו.

ביטול מוסד אי האמון: על הסעיף הזה יצא עיקר הקצף. לקחו לח"כים את הצעצוע שלהם. איך האופוזיציה תוכל לאונן בחוסר אונים על דוכן הכנסת אם לא יאפשרו להם להגיש הצעות חסרות כל סיכוי או משמעות שכל כולן פופוליזם, והערך היחיד שלהן הוא הערך הבידורי שבהצעות שכוללות את מוחמד ברכה כמועמד החלופי לראשות הממשלה? על פי הסעיף הזה, ניתן יהיה להגיש הצעות אי אמון  רק אם אלו נחתמו מראש על ידי 61 חברי כנסת, כלומר רק אחרי שהתגבש רוב חלופי לממשלה. התגובות לסעיף הזה מעצבנות אותי בגלל שהסעיף הזה מהווה אפס שינוי מהותי לעומת המצב שקדם לו, והוא הרבה יותר טוב מחלק מההצעות שעלו בשנים האחרונות – הצעות שרצו שהצעת אי אמון תכלול גם את שמות השרים החדשים בממשלה, או, גרוע מכך, הצעות שדרשו רוב מיוחס (כלומר, תמיכה של מספר גדול מ-61 ח"כים, למשל 65, או אפילו 70) כדי להפיל ממשלה מכהנת. אלו היו הצעות עוועים שביקשו לשמר ממשלות מיעוט בכח. ההצעה הזו היא פרווה. היא שינוי קוסמטי. השינוי היחיד שהיא תגרום לו הוא שתשלל מהכנסת הזכות להתעלל בגופתו של מוסד אי האמון מדי שבוע בשבוע עם הצעות מיותרות וחסרות סיכוי או משמעות. לא זה היה מטרתו של מוסד אי האמון, ולא זה היחס שהוא זכה לו לפני שעוקר לחלוטין בשנות ה-90. אבל במקום לאפשר לו למות בשקט ובכבוד, כשגופתו הנרקבת משמשת כאיום תמידי על כל ממשלה שאולי – רק אולי – יום אחד היא תהפוך למיעוט בכנסת, ולו לזמן קצר, ואז – הו הו! – אז הוא ישלף מהארון ויביא להחלפתה; במקום זאת, גררו חברי הכנסת את הזוועה המדוללת הזאת מדי שבוע לדוכן הכנסת ונפנפו בה לכל עבר. זה מביש, זה מטופש, ואין לזה שום ערך. אז אתם יודעים מה? אני בעד התיקון המוצע בחוק. אין הצעות אי אמון. כשהאופוזיציה תתגבש לכדי רוב, אז הם יוכלו להחליף את הממשלה המכהנת בלי לפזר את הכנסת. עד שזה יקרה, שיעסקו בביקורת אמיתית ולא במציאת שמות יצירתיים להצעות אי האמון שלהם.

ישנו סעיף אחד שטרם תהיתי על קנקנו באופן מספק. הסעיף קובע שראש הממשלה יכול לפזר את הכנסת ואינו זקוק להסכמת הנשיא. מדובר בביטול של הליך פורמלי, אך הוא יכול לשמש לדברים שליליים. האפשרות הכי בולטת היא מצב שבו מתגבשת קואליציה חלופית, ובעת שזו מתכוננת להגיש הצעת אי אמון ולהחליף את ראש הממשלה, הוא ימהר ויפזר את הכנסת. פעולה ממין זה עלולה ליצור משבר חוקתי, ומוטב שתמנע מראש (למשל, על ידי מתן סמכות לכנסת לבטל את החלטת ראש הממשלה אם תחליט כך, או באמצעות קביעה שאם הצעת אי אמון עוברת תוך 30 יום מיום פיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה, פיזור הכנסת יתבטל) – אבל באמת שהכי פשוט להשאיר את המנגנון הקיים שיאפשר לנשיא, אם יראה שימוש בעייתי בסמכות לפיזור הכנסת, לעכב אותו עד להתבהרות המצב. אני אוהב מנגנונים גמישים בדמוקרטיה.

אז האם באמת מדובר בהצעה איומה ונוראה? היא יותר טובה מהצעות אחרות שהועלו. היא בודאי מיותרת ברובה ותגרום יותר נזק ממה שתועיל, ואין ספק שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהרבה מהמטרות המוצהרות שלה. אבל מכאן ועד חלק מהתגובות הפרועות של חלק מהמבקרים, הדרך ארוכה ותמוהה. הרפורמה הזו תפגע בדמוקרטיה הישראלית, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל היא אינה צעד ראשון וגם לא חצי צעד לכיוון ביטולה של הדמוקרטיה הזו. זו אינה רפורמה פוטיניסטית. זו רפורמה שתהפוך את הדמוקרטיה המקולקלת של ישראל לדמוקרטיה קצת יותר מקולקלת – אבל היא לא תעשה אותה דומה בדבר ובחצי דבר למדינות דיקטטוריות.


תגובות

מהומה רבה — 5 תגובות

  1. דובי, היכן זמין סיכום של הצעת החוק הזו, סעיף לסעיף?
    נאמר, בערך ברמת הפירוט שהפעלת כאן, רק מה יש בהצעה, ולא תשובה לביקורת על מה שיש שם?

  2. חבל שלא מזמינים אותך לדבר בחדשות, או לפחות ברדיו.

  3. אני, כזכור, תומך בעיקרה של הצעת השינוי הזו, למרות שהיא מוצעת על ידי אנשים שלא נעים להראות בחברתם. אבל לא הבנתי שתי נקודות בביקורת שלך:

    – 4% חסימה: "…שהיא תשיג בדיוק את ההפך: היא תחליש עוד יותר את המפלגות הגדולות, כי למפלגות הקטנות יהיה פתאום הרבה יותר חשוב לגנוב מהן קולות". למה, האם עכשיו יש איזושהי מפלגה שלא חשוב לה לגנוב קולות ממפלגות אחרות? "גניבת קולות" בין המפלגות היא מהות המשחק – זה לא משתנה עם שינוי הכללים, לא?

    – אולי זה אותה נקודה: "שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהרבה מהמטרות המוצהרות שלה". המטרה העיקרית שלה היא לחזק את הממשלה המכהנת מול הכנסת, כך שאחרי שממשלה נבחרה אחת ל-4 שנים יהיה קשה להפיל אותה או להפריע לה למשול. בלי להיכנס לדיון אם זה טוב או לא טוב, האם השינויים המוצעים ישיגו מטרה הפוכה?

  4. שי – הסברתי את זה בפוסט המקושר שם. יש טרייד-אוף בין הנאמנות האידאולוגית של מפלגה לבין כמות הקולות שהיא יכולה לאסוף סביבה. מפלגות קטנות בגדול מעדיפות לשמור על הנאמנות האידאולוגית שלהן, גם במחיר של אובדן קולות מתונים יותר למפלגה הגדולה בגוש (ומאידך, המפלגה הגדולה בגוש מוכנה לוותר על הקולות הקיצוניים שיזלגו למפלגה הקטנה כדי למשוך קולות במרכז). העלאת אחוז החסימה משמעה שמפלגות קטנות חייבות להתפשר על המחוייבות האידיאולוגית שלהן וללכת לריב עם המפלגה הגדולה על הקולות שלה, כי החלופה היא לא סתם אובדן קולות, אלא הפלטותן מהכנסת (פלוס אובדן כסף רב בגלל שלילת מימון המפלגות).

    לשאלה השניה – השינויים המוצעים ברובם לא יתרמו להשיג את המטרה המבוקשת, ובמקצתם יקשו על השגת המטרה הזו (כי הם מעודדים ריבוי מפלגות בינוניות). כאמור, הכל מוסבר ביתר פירוט בפוסט המקושר.