זה לא יכול להיות אחרתבחירותראשי

תגובות

זה לא יכול להיות אחרת — 25 תגובות

  1. אמנם, הנשיא האמריקאי חלש מראש הממשלה הישראלי מהרבה בחינות, אבל יש לו יתרון גדול אחד: הוא וממשלתו יודעים שהם נבחרו לארבע שנים. הוא לא צריך לדאוג כל הזמן שמא הפרלמנט ידיח אותו, ולהשקיע חלק ניכר מזמנו כדי למנוע את זה.
    לא פחות חשוב, לממשל האמריקאי יש יכולת לתכנן לפחות ארבע שנים קדימה, ויש זמן לבצע תכניות ארוכות טווח. בישראל, אין אפשרות לתכנן תכניות לטווח ארוך, וגם כששר מנסה לתכנן תכנית כזו, הוא מתחלף לאחר שנתיים והשר החדש מחליף את התכנית הקודמת בתכנית משלו.
    היכולת האמריקאית לתכנן קדימה היא אפילו טובה יותר מזה, כי לרוב הנשיא מכהן שמונה שנים.

    אז עם כל הכבוד לשסעים החברתיים בישראל, זו בעיה מהותית של שיטת המשטר שלא קשורה לשסעים, רק לשיטה הנוכחית. אין שום סיבה מהותית שממשלה לא תדע מראש שהיא נבחרה לארבע שנים.

  2. אור, צר לי אבל אתה טועה. חוסר היציבות הזה אינו בעייתי. ולראייה: בממשלה הבריטית, גם כשהיא מבוססת על מפלגה אחת, נהוג לעשות "reshuffle" אחת לשנה-שנתיים ולהזיז שרים ממקומם. גם בארה"ב אין זה חריג שמזכירים המופקדים על תחומים מסויימים מוחלפים באמצע קדנציה. אין כאן שום בעיה לביצוע מדיניות. יתר על כן, להזכירך, קודם לבחירה הישירה (וגם בממשלה האחרונה) לא הייתה שום סיבה לחשש, רוב הזמן, מפני נפילת הממשלה. קואליציות שרדו יפה מאוד ארבע שנים בלי יותר מדי בעיות. תחת זאת, לנשיא מכהן יש את החשש המתמיד מפני השינויים שמתרחשים אחת לשנתיים בקונגרס, מה שעלול בקלות יתרה לעצור לחלוטין כל רפורמה שהנשיא מבקש לקדם (מספיק שבסנאט יהיה מיעוט של 41 סנאטורים כדי לעצור אפקטיבית כל חקיקה שאינה מקובלת עליהם). אז עם כל הכבוד ליציבותה של הנשיאות עצמה, היא לא שווה הרבה אם אין לו יכולת להוציא מדיניות מהכח אל הפועל כי הקונגרס אינו מאפשר לו לעשות כן.

    ובאמת אין שום סיבה מהותית שממשלה לא תדע מראש שהיא נבחרה לארבע שנים. חוץ מזה שאף מפלגה לא הצליחה להשיג תמיכת רוב הציבור בה עד היום. כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת. אחרת, ראוי שאותה מפלגה שממנה בא ראש הממשלה תדאג לשמר את אמון הכנסת על ידי פשרות ראויות עם חברות הקואליציה.
    ועוד אזכיר לך שישראל היא לא היחידה בעולם עם שיטה יחסית, ובטח שאינה היחידה עם שיטה פרלמנטרית בו הפרלמנט יכול להפיל את הממשלה מתי שירצה. אם יש בעיה בישראל שאינה מתקיימת במדינות האחרות הללו, הרי שהבעיה אינה בשיטה, אלא בישראל.

  3. (ורק אוסיף ואומר שאתה מדגים פה היטב את אותה הטייה עליה וילף מדברת במה שהגדרתי כמסר הראשון של הספר, בכך שאתה מתעלם לחלוטין מכל האספקטים הבעיתיים של השינוי ומתמקד בתיקון של בעיה אחת קטנה, שספק אם היא באמת עד כדי כך מהותית בהשוואה לתוצאה האמיתית שתהיה לשינוי שאתה מציע).

  4. רק רציתי להעיר לאור שמשך כהונתן של ממשלות בישראל כלל אינו נובע, בניגוד למיתוס הנפוץ, משיטת הממשל הישראלית. רובן המוחלט של הממשלות, ובכלל זה ממשלת בנימין נתניהו האחרונה, לא הודחו על ידי הכנסת. (בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, ניצחה האופוזיציה בהצעת אי אמון אחת בלבד.) אלא שראשיהן החליטו להקדים את הבחירות מתוך תקווה לרווח פוליטי כזה או אחר. זו פשוט נורמה. אם הנורמה הייתה שממשלה שאינה מצליחה להשלים ארבע שנים היא כשלון. המצב היה שונה.

  5. אתה… אה… אתה יודע שהספר של וילף חולק חינם, נכון?

    לפחות בהרצאות שלה, אליהם היא הגיעה עם ארגזים של הספרים, ושם אני קיבלתי את העותק שלי.

  6. דובי, אתה כותב "הזכירך, קודם לבחירה הישירה (וגם בממשלה האחרונה)… קואליציות שרדו יפה מאוד ארבע שנים בלי יותר מדי בעיות"

    המצב טוב יותר משאתה מתאר. מאז שנפתרנו מהאסון של הבחירה הישירה, כל הממשלות החזיקו שלוש שנים או יותר. מי שחושב ש'בעיית המשילות' שיש לכאורה בישראל נובעת מזה שממשלות מחזיקות שלוש שנים וחצי ולא ארבע, נדרש להביא טיעון חזק מאוד.

  7. דובי: מעניין, אני אחשוב על הנקודות שהעלת. בינתיים, כמה הערות:

    1. "קודם לבחירה הישירה (וגם בממשלה האחרונה) לא הייתה שום סיבה לחשש, רוב הזמן, מפני נפילת הממשלה. קואליציות שרדו יפה מאוד ארבע שנים בלי יותר מדי בעיות."
    מסקירה מהירה בויקיפדיה, נראה שאפשר לספור על יד אחת (או פחות) את מספר הקואליציות ששרדו ארבע שנים, גם לפני הבחירה הישירה.

    2. "גם בממשלה האחרונה". לא יודע, לי זכור ראש ממשלה שהשקיע חלק ניכר מזמנו ומרצו בפירוק מפלגות האופוזיציה ובהעברת חוקים שיקלו עליהן להתפצל, על מנת להבטיח לעצמו רוב קואליציוני. והוא לא ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה שבזבז המון מזמנו וממרצו על הבטחת רוב קואליציוני.

    3. "אז עם כל הכבוד ליציבותה של הנשיאות עצמה, היא לא שווה הרבה אם אין לו יכולת להוציא מדיניות מהכח אל הפועל כי הקונגרס אינו מאפשר לו לעשות כן". לא כל מדיניות דורשת חקיקה. גם אם הממשל האמריקאי צריך להתפשר עם הסנאט והקונגרס כדי להעביר חוקים, הוא עדיין יכול לעשות הרבה דברים שלא דורשים חקיקה.

    4. "כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת. אחרת, ראוי שאותה מפלגה שממנה בא ראש הממשלה תדאג לשמר את אמון הכנסת על ידי פשרות ראויות עם חברות הקואליציה."
    זו אפשרות אחת. אפשרות אחרת היא שהממשלה תיבחר ישירות בשיטת "המנצח לוקח את הכל", והכנסת היא זו שתדאג לייצג את מגוון הדיעות בציבור בכך שתפקח על הממשלה. לא ברור מאליו שהמצב הנוכחי עדיף.

    5. "אם יש בעיה בישראל שאינה מתקיימת במדינות האחרות הללו, הרי שהבעיה אינה בשיטה, אלא בישראל". אני לא יודע מה קורה במדינות האחרות הללו, אבל גם אם הבעיה הזו לא מתקיימת בהן, אולי המסקנה היא דווקא שהשיטה טובה עבורן, אבל לא מתאימה לישראל?

    6. "רק אוסיף ואומר שאתה מדגים פה היטב את אותה הטייה עליה וילף מדברת במה שהגדרתי כמסר הראשון של הספר, בכך שאתה מתעלם לחלוטין מכל האספקטים הבעיתיים של השינוי ומתמקד בתיקון של בעיה אחת קטנה, שספק אם היא באמת עד כדי כך מהותית בהשוואה לתוצאה האמיתית שתהיה לשינוי שאתה מציע"
    לא הצעתי שום שינוי קונקרטי, ואין לי דיעה חזקה בעניין. עם זאת, אני חושב שהטענה כאילו אין בעיה בשיטה, ולכן לא צריך לנסות לשפר אותה, היא לא לגמרי משכנעת, למשל מהסיבה שהבאתי על יציבות הממשלות.

    עומר:
    "רובן המוחלט של הממשלות, ובכלל זה ממשלת בנימין נתניהו האחרונה, לא הודחו על ידי הכנסת."
    זה טיעון טכני. השאלה היא לא בכמה מקרים הממשלה הודחה ע"י הכנסת בפועל. השאלה היא בכמה מקרים הממשלה הייתה יכולה להמשיך לכהן לו רצתה בכך, ובכמה מקרים היא "התפוטרה".

  8. ועוד נקודה אחת:
    "כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת".

    ע"פ ההיגיון הזה, אני מבין שאם העם היה רוצה צדק חברתי, הוא היה נותן למפלגות שתומכות בו רוב בכנסת. לכן, מתוצאות הבחירות נראה שהעם הוא בכלל ליברטניאן והמחאה החברתית הייתה המצאה של התקשורת.

  9. הנשיא האמריקני עסוק כמעט כל הזמן בבחירה מחדש.
    הוא מתחיל לתפקד בפועל כחצי שנה אחרי תוצאת הבחירות (אובמה נבחר בשנית באוקטובר 2012, הושבע בינואר 2013 ובמרץ עדיין עסוק במינויי קבינט קריטיים). שנה וחצי לאחר מכן יש כבר בחירות חצי התקופה לקונגרס. הנשיא מעורב בבחירות אלו עד עומק צווארו, ובד"כ העיסוק בנושא מתחיל כשנה לפני הבחירות.
    http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,2008864,00.html

    כלומר, יש לנשיא כחצי שנה של עבודה נטו לאחר מינויי קבינט ולפני שמעמסת בחירות האמצע מתחילה.

    לאחר בחירות האמצע מצפה לנשיא הקמפיין לבחירה מחדש (אלא אם כן מדובר בקדנציה שנייה). בעשור האחרון, קמפיין נשיאותי מתחיל כשנתיים (!!) לפני הבחירות (http://en.wikipedia.org/wiki/United_States_presidential_election#Election_calendar). מדובר בעיקר במתמודדים מהמפלגה שאינה בשלטון, אך גם הנשיא כבר בשלב זה עסוק במידה רבה בגיוס כספים, החלטות/חקיקה שיגדילו את סיכוייו בסקרים וכו'.

    בסה"כ נשיא שמכהן 8 שנים עסוק במהלכן כ-5 שנים בבחירות.

  10. ובנוסף על מה שכתב ענבר, אפשר גם להוסיף שהתפיסה האמריקאית המקובלת היום היא של "קמפיין קבוע": http://en.wikipedia.org/wiki/Permanent_campaign

    אור, להערותיך לפי הסדר:
    1. אם תבחן יותר לעומק את ה"ממשלות" השונות בתוך אותה כנסת, תראה שלרוב מדובר על אותה ממשלה ממש. כלומר, ההפרדה בין הממשלות היא טכנית ולא מהותית. יחד עם זאת, ראוי לזכור גם שמפלגות לא מקבלות רוב בכנסת הישראלית, ולכן אין כל רע בדרישה שהן תפעלנה לכל אורך הקדנציה כדי להבטיח שרוב בציבור (כפי שהוא מיוצג על ידי חברי הכנסת) ימשיך לתמוך בה. כל טענה אחרת משמעה שאתה רוצה לתת למיעוט לשלוט ללא מיצרים.

    2. אז אתה רוצה להגיד לי שראש הממשלה השקיע חלק גדול ממרצו בפוליטיקה? מזעזע. זה התפקיד שלו. אם אתה מדמיין לעצמך שנשיא ארה"ב – זה היציב, שאי אפשר להפילו – אינו עוסק בפוליטיקה ובהרכבת קואליציות כל רגע ורגע מכהונתו, אתה פשוט לא מכיר את המערכת האמריקאית.

    3. נשיא לא יכול לעשות כמעט כלום בתחום הפנים בלי תמיכת הקונגרס. או כפי שהציגה זאת יפה וילף בספרה: הישראלי הממוצע ודאי יופתע לגלות שלנשיא האמריקאי יש יותר כוח להשפיע עליו מאשר על האזרח האמריקאי הממוצע.

    4. זה לא בדיוק הבחירה הישירה שכבר נוסתה בישראל וגרמה לנזקים שאנחנו עדיין מתאוששים מהם?

    5. או, זה באמת יכול להיות. אבל אז אין לנו שום סיבה לחשוב ששיטות אחרות דווקא כן יתאימו לישראל. better the devil you know. במיוחד לאור העלויות הבלתי נמנעות של מעבר משיטה לשיטה.

    6. וילף (ואני) לא טענה שאין בעיה בשיטה, אלא שבכל השיטות יש בעיות, ושהניסיון לפתור את בעיותיה המהותיות של ישראל באמצעות השיטה הוא מצג שווא.

    לגבי הנקודה שהוספת בהמשך: תנועת המחאה בהחלט קיבלה מכה בבחירות. זה לא אומר שהיא המצאה של התקשורת, כמובן, אבל זה כן אומר שהתנועה לא הצליחה לשכנע את רוב הציבור שהפתרונות הסוציאל-דמוקרטיים שלה הם הפתרונות הנוכחיים. תחת זאת, הצליח לפיד לשכנע חלקים גדולים מהציבור שתמכו במחאה שדווקא הפתרונות שלו הם הנכונים. ואכן, הוא זכה לנסות וליישם אותם, והציבור ישפוט אותו בהתאם. לתנועת המחאה, כמו גם למפלגות השמאל, כמובן, שמורה הזכות להמשיך לנסות ולשכנע את הציבור בצדקתן.
    אני לא ראיתי שמישהו ערער איפשהו על זכותה של הקואליציה ליישם את מדיניותה (בכפוף לשיקולי הגנה על קבוצות מיעוט, כמובן).

  11. העניין מוצג כאן כמאבק בין שמרנים (שלא רוצים לשנות כלום בשיטה הקיימת שמא תתקבל בטעות תוצאה יותר גרועה) לבין מהפכנים (שרוצים "להנדס" את השיטה מחדש). אבל אני לא מכיר מישהו שמציע מהפכה. אפילו לפיד, שמוצג כאן כאחד ממובילי המהפכה בשיטת הממשל, לא מציע יותר משלושה תיקונים לשיטה. הוא מציע:
    1. שהנשיא יטיל על ראש המפלגה הגדולה ביותר את הרכבת הממשלה
    2. שאחוז החסימה יעלה ל- 6%
    3. שהפלת הממשלה תתאפשר רק עם רוב מיוחס (וקונסטרוקטיבי) של 70 ח"כים.

    אני לא יודע אם התיקונים האלו טובים או לא – האם ביצועם ישפר את המצב או ירע אותו. לפעמים המחלוקת היא בכלל על מהו מצב רע או משופר. מה שברור הוא שאין כאן הצעה למהפכה או הנדסה מחדש. אלו רק הצעות שיש לדון בהן עצמן, במקום להתמקד בשאלה העקרונית של "האם שינוי השיטה הוא טוב?".

    לגבי ההשוואה עם ארה"ב שעלתה כאן, נדמה לי שלא כדאי לבלבל את ההתעסקות של הנשיא עם בחירתו מחדש (גם פוליטיקאים ישראלים צריכים לחזור ולהיבחר ומשקיעים בזה מה שצריך), לבין המשילות השוטפת בין הדרישות הסחטניות של מפלגות סקטוריאליות בישראל. אין שם מפלגה יהודית ומפלגה אפריקנית ואחרת היספנית. כולם דמוקרטים או רפובליקנים. אני חושב שזה הבדל מהותי.

  12. שי: ובגלל זה ליהודים בארה"ב יש השפעה שאינה חורגת בשום צורה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

    השינויים שפירטת הם שינויים משמעותיים. הם אמנם לא כוללים החלפת המשטר הפרלמנטרי במשטר נשיאותי (דבר שגם הוא הוצע מספר פעמים), ולא מעבר לשיטה רובנית (הצעה שקיימת בציבוריות הישראלית עוד מאז בן-גוריון), אבל הם בהחלט בגדר ניסיון להנדס את התנהגות הבוחרים כדי להביא לתוצאה שהוא חושב שהיא טובה יותר. ושוב, יש חשיבות לעצם העובדה שכל שינוי בשיטה, גם שינוי קטן, גורר עלויות של יצירת "דור" של פוליטיקאים טירונים.
    בכל אופן, בהחלט ראוי להחליט, לפני שפונים למציאת פתרונות אפשריים, מה בדיוק הבעיה, והאם היא קיימת. רבים תופסים את ישראל כמדינה עם פוליטיקה לא יציבה ונטולת משילות, כאשר היציבות בישראל אינה פחותה מאשר בדמוקרטיות אחרות, והמשילות היא דווקא בין החזקות.
    הבעיה היא שהדיון הזה לא מתקיים, אלא רק, לכל היותר, כדיון נלווה להצעות קונקרטיות לשינוי השיטה.

  13. הטענה שפוליטיקאים מותאמים לשיטת בחירות מסויימת ולכן כשהיא מתחלפת יש לנו במשך כמעט עשור "טירונים פוליטיים" נשמעת ממש לא נכונה.

    א. במשך עשור בישראל יש כמעט 3 מערכות בחירות, שבהן יכולים לזכות פוליטיקאים ש"מתאימים" לשיטה החדשה.

    ב. ההערכה של כושר ההסתגלות והלימוד של פוליטיקאים פה ממש פסימית. הם אנשים ערמומיים שיודעים לנווט כמעט בכל תוואי שטח.

    ג. אפשר לראות את זה מן הקלות האבולוציונית שבה מסתגלים קבלני הקולות וקבוצות הלחץ לכל שיטת פריימריז אפשרית.

  14. דובי, אני חושב שדיונים כאלו דווקא מתקיימים – למשל במכון לדמוקרטיה – אבל רק מעטים מאיתנו, האזרחים, טורחים לקחת בהם חלק (מזל שלפעמים אתה מאלץ אותנו).
    הנה מה שהם חושבים:
    "בעוד שמחקרים אחרים … הוכיחו שאי יציבות היא אינה נגזרת של הדמוקרטיה ההסכמית על ממשלות הקואליציה המאפיינות אותה, ניכר שבישראל ממשלות הקואליציה הן מקור לאי יציבות. ההסבר לייחודיות של ישראל במקרה זה מצוי עם קיצוניות היחסיות של שיטת הבחירות, וכנגזרת ממנה, הפילוג הקיצוני בפרלמנט והחולשה של המפלגות הגדולות. ההיחלשות של המפלגות הגדולות בישראל לאורך זמן ניכרת בערעור יציבותן של ממשלות הקואליציה בישראל. "

    העובדה שבישראל השיטה יחסית באזור בחירה כלל ארצי אחד, מאפשרת לכל אמנון יצחק להקים מפלגה עם סיכוי. אפשר לקרוא לזה "פלורליזם" – לי זה נראה בלגן. לדעתי צריך לווסת את זה: או עם אחוז חסימה או עם אזורי בחירה. כל השאר זה רק עניין של מידה.

  15. אני לא חושב שהעמדה הזו מייצגת את כלל חוקרי המכון, ויש לי תחושה חזקה שכל הכתיבה הרשמית של המכון (שאת חבריו עצמם אני מעריך ומכבד ורבים מהם היו מורי שלי) בנושא הזה בעת האחרונה קצת מריחה מ"רוח מפקד" ששורה עליהם. אני יודע משיחות אישיות שיש כמה אישים מובילים במכון שמתנגדים למסקנות הללו.
    אי אפשר להתעלם מכך שהחלשות המפלגות הגדולות לא הייתה תוצאה של השיטה הנוכחית, אלא של הבחירה הישירה. כבר הסברתי בעבר למה אחוז חסימה ישיג את המטרה ההפוכה. אזורי בחירה רב נציגיים סתם לא ישנו כלום, ואזורי בחירה חד נציגיים יגרמו לעיוות מוחלט של רצון הבוחר.
    אגב, סתם כתזכורת, כיום בפרלמנט הבריטי מכהנות 11 סיעות שונות. לא רחוק מישראל. ההבדל הוא בגודל היחסי. הבעיה היא בדיוק לא עם סיעות היחיד, אלא עם ריבוי הסיעות הבינוניות וחסרונן של סיעות גדולות. זה לא יפתר באמצעות שינוי השיטה באופנים שהצעת.

  16. 1. "כל טענה אחרת משמעה שאתה רוצה לתת למיעוט לשלוט ללא מיצרים".
    האמירה הזו נכונה רק בשיטה הנוכחית, שבה רק הכנסת מייצגת את הציבור. יש גם אפשרויות אחרות. למשל, בבחירה הישירה (שאני לא בהכרח תומך בה) ראש הממשלה יכול לטעון שהוא מייצג את הציבור לא פחות מהכנסת.
    מעבר לזה, שלטון יציב הוא לא בהכרח שלטון ללא מצרים – כמו שאמרת בעצמך, ארה"ב נותנת דוגמה טובה לזה.

    2. יש הבדל בין הרכבת קואליציות כדי להעביר חוק מסוים, לבין הרכבת קואליציות כדי לשרוד. אני בהחלט רוצה שראש הממשלה יצטרך להרכיב קואליציות כדי להעביר חוקים – זה יבטיח שחוקים יעברו דיון יסודי ויהיו מקובלים על הציבור הרחב.
    אני לא רוצה שהוא יצטרך לשמר קואליציה כדי לשרוד, כי זה מפנה את האנרגיה שלו מניהול המדינה להישרדות אישית.
    למעשה, דווקא העובדה שיש לראש הממשלה רוב אוטומטי בכנסת, ושהכנסת תלויה ברוב הזה להישרדותה, גורמת לכך שחוקים בודדים לא נידונים מספיק ולא בהכרח מייצגים את רצון הציבור.

    4. זו לא הייתה הצעה קונקרטית. המטרה של מה שכתבתי כאן הייתה לומר (כמו בנקודה 1 בהודעה זו) שהטיעונים שלך על "רצון הציבור" מניחים מראש את השיטה הנוכחית, שבה הכנסת היא המייצגת הבלעדית של רצון הציבור. בשיטה אחרת, לטיעונים האלה לא יהיה תוקף.

    7. לגבי הנקודה הנוספת: מה שניסיתי להגיד כאן זה שהטיעון "הציבור הצביע למפלגה שהאג'נדה שלה כוללת בין השאר X, לכן הציבור תומך ב X" לא תקף. רוב הציבור הצביע למפלגות שמקדמות אג'נדה ליברטניאנית, אבל רוב הציבור קרוב יותר בהשקפותיו דווקא לסוציאל-דמוקרטיה, לדעתי לפחות.
    אני לא חושב שלפיד שכנע את הציבור בנכונות פתרונותיו, בעוד שתנועת המחאה לא. באמירה הזו מסתתרת הנחה שרוב הבוחרים הקשיבו קשב רב לכל ההצעות, שקלו בזהירות טיעונים לכאן ולכאן, ולבסוף החליטו שלפיד יותר משכנע. אני לא מכיר בוחרים שקיבלו את ההחלטה בצורה כזו. רוב הבוחרים שאני מכיר הצביעו לשבט שלהם או הלכו אחרי הכריזמה.

  17. ועוד משהו:
    8. בחזרה למה שאמרת בהודעה הראשונה על "כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת". אם נקבל את ההנחה המסתתרת כאן שההצבעה של הציבור בבחירות משקפת את רצונו בכל הסוגיות (בניגוד למה שכתבתי בנקודה 7), הרי שנובע מכך שהציבור מעוניין בביצוע תיקונים בשיטת המשטר שיחזקו את יציבות הממשלה.
    אם כך, נראה שהציבור בכל זאת רוצה ממשלה יציבה יותר, ובכל זאת לא נתן רוב לאף מפלגה.

  18. ניטפוק:

    דובי כתב "לנשיא מכהן יש את החשש המתמיד מפני השינויים שמתרחשים אחת לשנתיים בקונגרס […] (מספיק שבסנאט יהיה מיעוט של 41 סנאטורים כדי לעצור אפקטיבית כל חקיקה שאינה מקובלת עליהם)".

    בסנאט צריך 50 או 51 חברים כדי לעצור חקיקה (הידעת? הקול שובר-השוויון בסנאט הוא של סגן הנשיא). המנהג של איום בפיליבאסטר (שאותו צריך 60 קולות כדי להפסיק) על אחוז משמעותי מהצעות החוק הוא מנהג חדש יחסית, מכ-20 השנים האחרונות, שהגיע למימדים אבסורדיים בכהונת אובמה. ודוק: איום בפיליבאסטר. הרפובליקנים כמעט אף פעם לא נדרשים לממש את האיום שלהם.

    James Fallows (הבלוגר האהוב עלי בשפה האנגלית) כותב על זה הרבה:
    http://www.theatlantic.com/james-fallows/

    למשל כאן:
    http://www.theatlantic.com/politics/archive/2012/04/how-the-modern-faux-filibuster-came-to-be/255374/

  19. יורם גבאי שהיה הממונה על הכנסות המדינה וחבר בו. טרכטנברג:
    מסביר את הכשל התפקודי של הממשלות בישראל: "זה לא קשור לשיטה הפוליטית שלנו". ובפרוט:
    "במשרדי הממשלה…כל שינוי מחייב את האישור של האוצר; …מה שקרה בשריפה בכרמל זה סימפטום… [ לתופעה החוזרת ש -לי"ג ]..לא האוצר אשם ולא השר הספציפי. ואם כולם אחראים, אז אף אחד אינו אחראי…כך גם בתחומים אחרים… לכן…השרים…רוצים לתת להם יותר סמכויות, והם לא רוצים… מציאות זו גם מנוונת את המערכות המקצועיות במשרדים…
    זה לא קשור לשיטה הפוליטית שלנו"
    (-ראיון לשאול אמסטרדמסקי , כלכליסט 02.07.12 )

  20. ממשלה יציבה תדאג לטווח הארוך ? – זרית חול בעינים
    אמנם, צודקים הטוענים שממשלות לא יציבות אינן מצליחות למשול עד תום תקופת 4 השנים שהוקצו להן בחוק. למעשה, תקופת המשילה הממוצעת בישראל, כשאין ארועים קטסטרופליים, היא רק 3.2 שנים, קצרה ב 0.8 שנה מהרצוי. הפרש זה משמש את תועמלני שנוי שיטת הבחירות. הם מנפנפים בו כדי לשכנע שממשלה יותר יציבה תוכל להתגבר על הבעיה שלפוליטיקאים מכהנים אין מוטיבציה לקבל החלטות שתשאנה פרות אחרי תקופת כהונתם. מה שהם מסתירים מהצבור הוא חוסר הפרופורציה בין ה"פתרון" שלהם לבעיה. ממשלה אחראית שצופה קדימה, צריכה לקבל החלטות שפרותיהן יקטפו אחרי 10-20 שנה. לפיכך, פתרון הבעיה צריך להיות אחר משנוי שיטת הבחירות (לדעתי, הפתרון היחיד הוא שהמצביעים יענישו את מי שהזניחו את התשתית לטוח הארוך). חוסר הקשר בין הבעיה לבין ה"פתרון" מעיד, לדעתי, שבלבם של מציעי "פתרון" זה יש סבות אחרות, מוסתרות (לדעתי, זהו נסיון של בעלי הון ליצור ממשלה יציבה שתוכל לפעול לטובתם בלי לפחד מהצבור, במשך זמן מספיק להתעשרות בלתי הפיכה)

  21. "…בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה…"

    וילף עשתה את התואר הראשון שלה בהארוורד ואת הדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%A3

  22. ואללה, צודק אחד. משום מה נתקבע בזכרוני שאת הראשון עשתה בארץ. אתקן כשאהיה ליד מחשב.

  23. עוד מדענית מדינה ופוליטיקאית לשעבר יוצאת כנגד הקריאות לשינוי שיטת הממשל. אולי בסוף יהיה לזה אפילו אימפקט כלשהו. (בונוס: קריאה נגד שיטת הפריימריס!)

    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1991012

    הערה קטנה: משום מה תמיר כותבת בטור שלה כי "תם העידן שבו ממשל נשיאותי נתפש כממשל בעל יכולת החלטה וביצוע רבה יותר מזאת של ממשל פרלמנטרי". זו טענה קצת מוזרה מצד מי שאני בטוח שבקיאה בספרות לא פחות ממני – ה"עידן" הזה, אם אי פעם התקיים, נגמר כבר ב-1960 עם פרסום ספרי של נוישטדט "כוחה של הנשיאות" (Presidential Power) בו הוא ניסח את הטענה שהנשיא האמריקאי הוא למעשה נשיא חלש למדי. הספר הזה (כמו גם המהדורה המעודכנת שלו שהתפרסמה 30 שנים מאוחר יותר) הפך לקריאת חובה לכל נשיא מכהן וכל מי שעובד בסביבתו של נשיא מכהן. אני בטוח שאף לא אחד מהאנשים בצוות המשימה שהיא מספרת עליו לא חשב קודם לכן שהממשל הנשיאותי הוא בעל יכולת החלטה וביצוע וגו'. המשימה לשכנע בכך את כלל הציבור עודנה עומדת בעינה.

  24. אני חושב שהבעיה אינה נעוצה בשיטת הבחירות אלא בתרבות הפוליטית במדינת ישראל. כאשר פוליטיקאים מרשים לעצמם להיעדר מהצבעות בכנסת, כולל הצבעות חשובות כמו תקציב המדינה, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר שרים בממשלה תוקפים באופן בוטה את הממשלה שהם עצמם חברים בה, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר פוליטיקאי מפסיד בפריימריז, או לחלופין חושב שתוצאות הפריימריז יקשו עליו, והוא פשוט עובר למפלגה אחרת, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר פוליטיקאי רץ על טיקט מסויים בבחירות, ומיד עם פרסום התוצאות רץ כאחוז אמוק לתוך ממשלה שבמהותה היא 180 מעלות לכל מסע הבחירות שלו, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר ראש ממשלה משנה חוקים רק כדי להקל עליו את הרכבת הקואליציה, משהו בתרבות הפוליטית נראה לא טוב.
    אפשר לשנות את החוקים לשיטה אחרת. אפשר להפוך את הבחירות לאזוריות, אפשר לשנות את השיטה לשיטה נשיאותית, אפשר לשנות את אחוז החסימה, אבל כל זמן שהיעדר התרבות הפוליטית ימשך, כל החוליים הללו יצוצו מחדש בכל שיטה.