זה לא יכול להיות אחרתבחירותראשי

"זו לא השיטה, טמבל," עינת וילף (עם צבי ביסק), 2013, הוצאת טפר. 167 עמ'.

קוראי הבלוג יודעים שאני לא מחסידי שינוי שיטת הממשל, בלשון המעטה. אבל אל מול מתקפה מתמשכת של הצעות ושיטות — מתקפה שימיה לפחות כימי המדינה עצמה — לא רבים הם הטיעונים המסודרים כנגד עצם העיקרון של שינוי שיטת הממשל בישראל. לכן שמחתי מאוד על יציאתו של הספר "זו לא השיטה, טמבל" שכתבה ד"ר (וח"כ לשעבר) עינת וילף.1 הספר אינו כתוב כטקסט אקדמי (אין בו מראי מקום או מחקר מקורי, למשל) אלא כטקסט פולמוסי שמטרתו להציג את הכשלים שברעיונות המנחים את מנסחי הצעות השינוי לשיטת הממשל בישראל. תרומתו המרכזית של הספר לדיון אינה בטיעונים החדשים שהוא מציג אלא בעצם העובדה שהוא מרכז אותם בצורה מסודרת, נגישה וקריאה להפליא. ב-167 עמודיו הקצרים של הספר מציגה וילף טיעון רהוט, פשוט ומשכנע (לעניות דעתי המשוכנעת מראש, לפחות).

הספר אינו מציג לעצמו למטרה לשיר שירי הלל על השיטה הקיימת; הוא מכיר בחסרונותיה וחולשותיה של השיטה הקיימת. תחת זאת, הוא מציע שלושה מסרים מרכזיים לגבי שינוי שיטת הממשל. ראשית, וילף מצביעה ומזהירה מפני ההטייה הקיימת אצל כולנו לראות את כשליו של המצב הנוכחי כמכלול, אבל לבחון רק את יתרונותיה של החלופה המוצעת, מבלי לבדוק את מכלול ההקשר החברתי בו השיטה תאלץ לפעול, והאופן שבו ההקשר הזה עלול לחתור תחת כוונותיה של השיטה המוצעת. לנטייה הזו קוראת וילף "הטיית האופטימיות". במילים אחרות, בעוד שאנו רואים כל פגם קטן בביצועה הלכה למעשה של השיטה הקיימת, מציעי החלופות נוטים לחשוב רק על התסריט הטוב ביותר עבור ישומה של השיטה שלהם ומתעלמים מכך שהמציאות לעולם אינה כה נקייה. כך, למשל, אלו שאישרו את המעבר לשיטת הבחירה הישירה בישראל חשבו-קיוו שהבוחר הישראלי יבין שאם יחליש את המפלגות הגדולות, הדבר יפגע בראש הממשלה הנבחר שלו, ולכן ההצבעה לראש ממשלה דווקא תעודד הצבעה גם למפלגה ממנה הגיע. המציאות, כידוע, הייתה שונה בעליל: המצביע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להרחיב את טווח הדעות שהוא יכול להביע באמצעות הצבעה בבחירות, ופיצל את הצבעתו. התוצאה הייתה פגיעה אנושה במפלגות הגדולות והתפוררותה של המערכת המפלגתית בישראל.

בהקשר זה סוקרת וילף שיטות הקיימות במדינות אחרות ואת יחסו של הציבור באותן מדינות לשיטת הממשל שלו, ומתריעה בפני הקורא כי "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסאלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים" (עמ' 23). "חוסר שביעות הרצון [הזה] משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, [אך] דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים" (עמ' 62). "תומכי שינוי השיטה משתמשים בחוסר שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממוסדות השלטון כהצדקה לצורך בשינוי. אבל באותה מידה, אם לא יותר, אפשר לטעון שחוסר שביעות רצון זה משקף את עוצמתה הגוברת של החברה האזרחית בישראל, ואת ביטחונם של האזרחים בשימוש בזכות המחאה, ובכך מהווה דווקא אות כבוד לשיטה הפוליטית בישראל" (עמ' 66).

המסר המרכזי השני הוא שלעצם החלפת השיטה יש עלויות, שאנחנו נוטים להתעלם מהן בדיון על שינוי שיטת הממשל. פוליטיקה היא מקצוע וחלק מהידע המקצועי שצובר פוליטיקאי הוא כיצד לפעול בתוך השיטה הקיימת. כאשר משנים את שיטת הממשל, המשמעות היא שגם הציבור וגם הפוליטיקאים נכנסים לתקופת הסתגלות שיכולה להמשך גם עשור שלם. לאורך התקופה הזו, כל הפוליטיקאים הם בעצם טירונים פוליטיים, והמשמעות היא שלפחות לטווח הקצר כל אותם מאפיינים שתומכי שינוי השיטה רוצים לשנות – חיזוק היציבות, המשילות, האחריותיות וההגינות, והחלשת השחיתות והבינוניות – כולם נפגעים. על כן שינוי שיטת הממשל אינו יכול להיות דבר שמתבצע כלאחר יד, או כתגובה לארוע מקומי או לתנאים זמניים. אבל בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המציעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן ויוצרות אינספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן.

אפשר, במאמר מוסגר, להחיל את אותו העקרון גם על הפריימריס. אחד המאפיינים המטרידים של אימוץ הבחירות המקדימות בישראל הוא חוסר היציבות המוסדית של שיטות הבחירות הללו. מדי מערכת בחירות מוחלפת או מתוקנת השיטה – בליכוד באמצעות העברת הבחירות מהמרכז למתפקדים ובחזרה, כמו גם באמצעות מנגנונים כמו שביעיות ושריונים אזוריים שמשתנים תכופות; ובעבודה באמצעות שינוי בשיטת ההצבעה, באופן פיזור או קיום השריונים השונים ובאמצעות אי יציבותה של תקופת האכשרה הנדרשת להתמודדות ולהשתתפות.2 השינויים התכופים הללו הם מחויבי המציאות, הן בגלל שינויים פנימיים והן בגלל שינויים חיצוניים (כמו מספר המנדטים הריאליים שהמפלגה מצפה להם), כמו גם כדי לתקן ליקויים שממשיכים להתגלות בשיטה ככל שהפוליטיקאים מנסים להתאים את התנהגותם אליה. אך השינויים הללו גורמים לכך שכל המתמודדים במפלגות הופכים במידה מסוימת לטירונים פוליטיים. כך, במקום שהשיטה תסנן ותרומם רק את אלו שהוכיחו יכולות גבוהות בפוליטיקה, היא הופכת במקום זה למדד לאינספור תכונות אחרות, שלאו דווקא יִתרגמו לכישורים פוליטיים גבוהים. את התוצאות אנחנו רואים כבר 20 שנה בהתדרדרות המתמשכת של איכות הפוליטיקאים, ובמשבר המנהיגותי הקשה ממנו סובלות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, שחסרות עתודה מנהיגותית צעירה שיכולה להציב אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקאים שהוכשרו בתקופה קודמת.

שני המסרים הראשונים הם טכניים ופרקטיים במהותם. המסר השלישי של הספר הוא עקרוני יותר: הטענה כאילו יכול להיות פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. "קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה," מזהירה וילף (עמ' 112), ועוד היא קובעת כי "לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא" (עמ' 127). בדומה, בדיון על הקריאה לכתיבת חוקה לישראל כמוצא לבעיותיה, אומרת וילף כי "חוקתיות היא תפיסת עולם. היא אינה מסמך" (עמ' 120), ושהמטרה "צריכה להיות לקדם כל העת חברה אזרחית בריאה ולא שינויים טכניים של כתיבת חוקה" (עמ' 123). "הדרך היחידה קדימה היא להבטיח שהחוקים שלנו, בתי המשפט, הכללים והנוהגים בחברה הישראלית יתקרבו צעד ועוד צעד לעבר האידיאלים המצויים במגילת העצמאות. זהו הליך פחות הרואי ומרשים מכתיבת חוקה, אבל זו משימתם של דורות שלא זכו להיות שם ברגע יצירת האומה" (עמ' 124).

הטענה הבסיסית הזו עוברת כחוט השני לאורך כל הנושאים הנידונים בספר: פתרונות טכניים פותרים בעיות טכניות. בעיות מהותיות לא תפתרנה באופן זה. "אזרחים בדמוקרטיות צריכים להיזהר מגישות שיש בהן שאיפה אוטופית להנדס התנהגות אנושית ולשלוט בתוצאות" (עמ' 127), כותבת וילף. לבעיות המהותיות תהיה נטייה לצוץ ולעלות בדרכים חדשות אם ננסה להסתיר אותן באמצעות תיקון השיטה. כך, למשל, מדמה וילף את קולם של המיעוטים בחברה לזרימה של מים. אם נחסום אותם בדרך אחת, הם ימצאו דרך אחרת, או שיכרסמו במחסום עד שיקרוס. הניסיון של המרכז הישראלי למנוע מהציבור החרדי או המתנחלי גישה לכוח, או לסכור את פיו של המיעוט הערבי ולתעל את הפוליטיקה שלו דרך המפלגות הציוניות, בהכרח יכשל. בהקשר זה מזכירה וילף שאף מיעוט לא יצליח להשיג את מטרותיו אם אין לפחות תמיכה חלקית במטרות הללו בציבור. הרצון של חלקים במרכז ובשמאל הישראלי להאמין שהמתנחלים השיגו את כל שהשיגו בתחבולות ותוך התעלמות מרצונו של רוב הציבור היא היא העלמת העין הכך שרבים מההישגים של המתנחלים זוכים לתמיכה, גם אם מסוייגת, מצד רוב הציבור בישראל. השאיפות שלהם להן מתנגד נחרצות הציבור בישראל מעולם לא השיגו הצלחה משמעותית. כך הוא גם בנוגע לחרדים ומקומם בחברה הישראלית (דברים דומים כתבתי גם אני לאחרונה).

הספר מורכב מארבעה חלקים: ראשית, ניתוח הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל, בו מראה וילף כי השד לא נורא כל כך, ובין כה וכה המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות. כך, למשל, בדיון על משילות מדגישה וילף כי שיטות דמוקרטיות נבנו בכוונה כדי להגביל את המשילות, ובכך כוחן. היא מראה באמצעות בחינה אנקדוטלית של חודש אחד ב-2004 (השנה הראשונה לגבי יש נתונים זמינים בקלות) כי כמעט כל החלטות הממשלה מבוצעות, גם אם הדבר דורש לעיתים מספר שנים. יחד עם זאת היא מדגישה שטוב הדבר שרפורמות גדולות יותר אינן מתבצעות כלאחר יד רק משום שהממשלה החליטה על כך, אלא נאלצות לעבור מסכת ארוכה של בחינה ציבורית ומשפטית קודם שתיושמנה בשטח. החולשה הזו של הממשלה היא מקור כוחה של הדמוקרטיה. בלעדיה, הדמוקרטיה אינה אלא עריצות הרוב ותו לא. לא רק זאת אלא שמבין הדמוקרטיות הקיימות, השיטה הנהוגה בישראל יוצרת משילות חזקה משמעותית מאשר במדינות רבות אחרות (ובראשן, כמובן, ארה"ב, שהאשליה הנפוצה לגבי המשילות בה מובילה רבים לתמוך בשיטה הנשיאותית עבור ישראל – נושא שזוכה לדיון רחב גם אצל וילף בחלקו השני של הספר).

בדיון על יציבות מזכירה לנו וילף שאי-יציבות עומדת בליבו של העקרון הדמוקרטי: כדי לדאוג ליציבותו של המשטר הדמוקרטי עצמו, הפרלמנט בנוי כגוף בלתי יציב מטבעו (שהן הוא מתחלף מדי ארבע שנים), ואילו הממשלה יציבה עוד פחות כעניין של הכרח. הדבר נכון גם לגבי ההצעות העומדות על הפרק כיום – הצעות שבשם השמירה על יציבות הממשלה מאיימות דווקא לערער על יציבות הכנסת, משום שהן תהפוכנה את ההליכה לבחירות חדשות למוצא היחיד של רוב בכנסת שאינו יכול להפיל ממשלת מיעוט.

חלקו השני של הספר עובר על כמה מהפתרונות הבולטים שהועלו בדיונים בשנים האחרונות (משטר נשיאותי, בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה וכתיבת חוקה) ומראה מדוע הפתרונות הללו לא יפתרו את הבעיות המהותיות של ישראל, וברוב המקרים יחריפו בדיוק את אותן הבעיות שבאו לפתור. אחד הטיעונים החזקים שמצאתי כאן נוגע לכך שמי שיעביר את התיקון הם הפוליטיקאים עצמם, ולכן אפשר לסמוך עליהם שהם יפעלו כדי לעוות את השיטה המוצעת באופן שישרת את האינטרסים שלהם. וילף מעלה את הטיעון הזה בסוגית חלוקת האזורים השונים בשיטה אזורית, אבל הדבר נכון באותה מידה לגבי כל פתרון מוצע. רוב הפתרונות בנויים כמערכת מורכבת של סעיפים התלויים אלו באלו. גם הבחירה הישירה לא הייתה אלא סעיף אחד מתוך מספר חלקים בתוכנית של "חוקה לישראל" – אך זה היה הסעיף ששירת את האינטרסים של אותה קואליציה מקרית של תומכים שהעבירה את החקיקה בסופו של דבר בכנסת, ולכן הוא עבר בעוד האחרים נזנחו. התוצאות לכך ידועות לכולם. מצב דומה קיים כיום עם ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרואה בעיניים כלות כיצד רק חלקים מהתוכנית המוצעת שלו עוברים לחקיקה, בעוד שסעיפים אחרים, שהמערכת כולה תלויה בכך שגם הם ייושמו (למשל, קביעה כי המפלגה הגדולה ביותר היא שתרכיב את הממשלה – סעיף הכרחי כדי לעודד מצביעים להתכנס למפלגות הגדולות ולא למפלגות בינוניות) נזנחים לצד הדרך.3

החלק השלישי דן בבעיות היסוד של ישראל, ומבסס את הביקורות שהועלו בשני החלקים הראשונים. כאן מראה וילף את החיכוכים והסתירות ההכרחיים בקיומה של מדינת ישראל, שבגינם שום מערכת ממשל לא תוכל למגר את בעיותיה של ישראל. כדי למגר את הבעיות הללו, טוענת וילף, ישראל תאלץ לוותר על הדמוקרטיה, על הציונות, ועל חלקה בעולם הגלובלי. כל עוד אנו רוצים לשמר איזה מהרכיבים הללו, בעיות היסוד של ישראל תוותרנה על כנן. "הרעון הנשגב של הדמוקרטיה אינו מלבב במימושו כענין של הכרח. זה לא יכול להיות אחרת" (עמ' 129).

לבסוף, בחלק הרביעי מציעה וילף פתרונות אפשריים. זהו הפרק החלש ביותר בספר, אך החולשה הזו גם חלק מהטיעון. אם בעיות היסוד של ישראל אינן פתירות, ואין אנו באמת רוצים לפתור אותן – למשל, כי חלק מה"בעיות" הללו הן מאבני היסוד של הדמוקרטיה – הרי שאין מה לעשות אלא לשפר בשוליים. "שיפורים לאיכות חייו של האזרח יבואו משינויים שאינם קשורים לשיטת הממשל והם קשים הרבה יותר לתכנון ולביצוע" (עמ' 157-158). וילף מתמקדת במגזר הציבורי ובצורף לבצע רפורמות שתחזקנה אותו ותהפוך אותו לידידותי ושימושי יותר עבור אזרחי המדינה. היא קוראת לשפר את מערכת היחסים בין השלטון המקומי לממשלה כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה לתת שירות טוב יותר לאזרח ותהיינה אוטונומיות יותר ליזום שיתופי פעולה אזוריים. במקום אחר בספר מציינת וילף כי דווקא הלהיטות הישראלית למגר כל מראית עין של שחיתות לפעמים פוגעת בתפקוד השיטה הקיימת, למשל במניעת מינויים פוליטיים, שמאפשרים לשר להתגבר על המנגנון המקצועי שירש וליישם את המדיניות לשמה מונה לתפקיד.

שינויים קטנים כאלו נוגעים להתנהלות הפוליטיקה עצמה ונועדו להסיר חסמים קיימים על פעולתם של הפוליטיקאים ברמות השונות. הם לא מנסים להנדס את השיטה כדי להשיג תוצאות הרצויות למהנדסים, אלא סומכים על המערכת הדמוקרטית עצמה להשיג תוצאות ראויות ופועלת כדי לאפשר להן להגיע לידי ביטוי, תוך שהן עוברות דרך מלוא התהליך הארוך והמייגע-במכוון שהדמוקרטיה מצריכה כדי להבטיח את חוקתיות המשטר ואת ההגנה על זכויות הפרט.

ספרה של וילף הוא קריא, ענייני ונגיש לכל. למעט ניסיונות בודדים פה ושם להתנחמד אל הקורא כדי לשבור את אווירת ההרצאה (כך, למשל, וילף מספרת לנו שלראשונה נתקלה ברעיון שהנשיאות האמריקאית היא חלשה יחסית לראשי רשות מבצעת אחרים בעולם, בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה, אבל ניחא),4 הוא ישיר, פשוט ומכבד את קוראיו. וילף אינה גוערת בקוראים ואינה מסתפקת בנפנופי ידיים, בו בזמן שהיא אינה טובעת באקדמיות מיותרת ובמסמוך של טענותיה.

הייתי שמח אם יאיר לפיד, ממובילי הקריאה הנוכחית לשינוי שיטת הממשל, היה מקדיש מעט מזמנו (המועט בימינו, ללא ספק – אבל ערב או שניים יספיקו לקריאה מעמיקה של הספר כולו) כדי ללמוד את הטיעונים הללו ולנסות להסביר לעצמו איך והאם ההצעות שלו עומדות במבחנים שמציעה וילף. אבל אם לא יאיר לפיד, אני ממליץ לכם – תומכי שינויים כמתנגדים – לקרוא את הספר. לכל הפחות, הוא יעשה לכם סדר בהרבה נושאים חשובים שעומדים על הפרק.

הערה אדמיניסטרטיבית: מלבד התרומה לרכישת ספרה של וילף, התקבלה תרומה נוספת לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לשני התורמים.

  1. ושמחתי עוד יותר כשאחד מקוראי הבלוג הציע לרכוש אותו עבורי בתמורה לסקירה של הספר. נסו גם אתם ותהנו! []
  2. כשהתמודדתי בפריימריס בעבודה נאמר לי שוב ושוב שאם יוקדמו הבחירות, תוותר המפלגה על לפחות חלק מדרישת תקופת האכשרה למתפקדים חדשים. בסופו של דבר מתפקדים חדשים לא הורשו להצביע, בניגוד לסבבים קודמים, בעוד שמתמודדים חדשים הורשו להצטרף למרוץ בו ביום שהתפקדו למפלגה. []
  3. יצוין שגם אם ייושם הסעיף הזה, לדעתי המערכת המוצעת לא תשיג את מטרותיה, ושוב הציבור הישראלי והפוליטיקאים הישראלים יוכיחו שהם חכמים יותר ממהנדסי ההצבעה, ושאין מערכת מחוכמת ככל שתהיה שמסוגלת להסתיר את ריבוי העמדות והזהויות בחברה הישראלית. []
  4. טעות שלי, הארוורד היה התואר הראשון שלה. עדיין הניסוח שם מעצבן קצת. []

תגובות

זה לא יכול להיות אחרת — 25 תגובות

  1. אמנם, הנשיא האמריקאי חלש מראש הממשלה הישראלי מהרבה בחינות, אבל יש לו יתרון גדול אחד: הוא וממשלתו יודעים שהם נבחרו לארבע שנים. הוא לא צריך לדאוג כל הזמן שמא הפרלמנט ידיח אותו, ולהשקיע חלק ניכר מזמנו כדי למנוע את זה.
    לא פחות חשוב, לממשל האמריקאי יש יכולת לתכנן לפחות ארבע שנים קדימה, ויש זמן לבצע תכניות ארוכות טווח. בישראל, אין אפשרות לתכנן תכניות לטווח ארוך, וגם כששר מנסה לתכנן תכנית כזו, הוא מתחלף לאחר שנתיים והשר החדש מחליף את התכנית הקודמת בתכנית משלו.
    היכולת האמריקאית לתכנן קדימה היא אפילו טובה יותר מזה, כי לרוב הנשיא מכהן שמונה שנים.

    אז עם כל הכבוד לשסעים החברתיים בישראל, זו בעיה מהותית של שיטת המשטר שלא קשורה לשסעים, רק לשיטה הנוכחית. אין שום סיבה מהותית שממשלה לא תדע מראש שהיא נבחרה לארבע שנים.

  2. אור, צר לי אבל אתה טועה. חוסר היציבות הזה אינו בעייתי. ולראייה: בממשלה הבריטית, גם כשהיא מבוססת על מפלגה אחת, נהוג לעשות "reshuffle" אחת לשנה-שנתיים ולהזיז שרים ממקומם. גם בארה"ב אין זה חריג שמזכירים המופקדים על תחומים מסויימים מוחלפים באמצע קדנציה. אין כאן שום בעיה לביצוע מדיניות. יתר על כן, להזכירך, קודם לבחירה הישירה (וגם בממשלה האחרונה) לא הייתה שום סיבה לחשש, רוב הזמן, מפני נפילת הממשלה. קואליציות שרדו יפה מאוד ארבע שנים בלי יותר מדי בעיות. תחת זאת, לנשיא מכהן יש את החשש המתמיד מפני השינויים שמתרחשים אחת לשנתיים בקונגרס, מה שעלול בקלות יתרה לעצור לחלוטין כל רפורמה שהנשיא מבקש לקדם (מספיק שבסנאט יהיה מיעוט של 41 סנאטורים כדי לעצור אפקטיבית כל חקיקה שאינה מקובלת עליהם). אז עם כל הכבוד ליציבותה של הנשיאות עצמה, היא לא שווה הרבה אם אין לו יכולת להוציא מדיניות מהכח אל הפועל כי הקונגרס אינו מאפשר לו לעשות כן.

    ובאמת אין שום סיבה מהותית שממשלה לא תדע מראש שהיא נבחרה לארבע שנים. חוץ מזה שאף מפלגה לא הצליחה להשיג תמיכת רוב הציבור בה עד היום. כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת. אחרת, ראוי שאותה מפלגה שממנה בא ראש הממשלה תדאג לשמר את אמון הכנסת על ידי פשרות ראויות עם חברות הקואליציה.
    ועוד אזכיר לך שישראל היא לא היחידה בעולם עם שיטה יחסית, ובטח שאינה היחידה עם שיטה פרלמנטרית בו הפרלמנט יכול להפיל את הממשלה מתי שירצה. אם יש בעיה בישראל שאינה מתקיימת במדינות האחרות הללו, הרי שהבעיה אינה בשיטה, אלא בישראל.

  3. (ורק אוסיף ואומר שאתה מדגים פה היטב את אותה הטייה עליה וילף מדברת במה שהגדרתי כמסר הראשון של הספר, בכך שאתה מתעלם לחלוטין מכל האספקטים הבעיתיים של השינוי ומתמקד בתיקון של בעיה אחת קטנה, שספק אם היא באמת עד כדי כך מהותית בהשוואה לתוצאה האמיתית שתהיה לשינוי שאתה מציע).

  4. רק רציתי להעיר לאור שמשך כהונתן של ממשלות בישראל כלל אינו נובע, בניגוד למיתוס הנפוץ, משיטת הממשל הישראלית. רובן המוחלט של הממשלות, ובכלל זה ממשלת בנימין נתניהו האחרונה, לא הודחו על ידי הכנסת. (בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, ניצחה האופוזיציה בהצעת אי אמון אחת בלבד.) אלא שראשיהן החליטו להקדים את הבחירות מתוך תקווה לרווח פוליטי כזה או אחר. זו פשוט נורמה. אם הנורמה הייתה שממשלה שאינה מצליחה להשלים ארבע שנים היא כשלון. המצב היה שונה.

  5. אתה… אה… אתה יודע שהספר של וילף חולק חינם, נכון?

    לפחות בהרצאות שלה, אליהם היא הגיעה עם ארגזים של הספרים, ושם אני קיבלתי את העותק שלי.

  6. דובי, אתה כותב "הזכירך, קודם לבחירה הישירה (וגם בממשלה האחרונה)… קואליציות שרדו יפה מאוד ארבע שנים בלי יותר מדי בעיות"

    המצב טוב יותר משאתה מתאר. מאז שנפתרנו מהאסון של הבחירה הישירה, כל הממשלות החזיקו שלוש שנים או יותר. מי שחושב ש'בעיית המשילות' שיש לכאורה בישראל נובעת מזה שממשלות מחזיקות שלוש שנים וחצי ולא ארבע, נדרש להביא טיעון חזק מאוד.

  7. דובי: מעניין, אני אחשוב על הנקודות שהעלת. בינתיים, כמה הערות:

    1. "קודם לבחירה הישירה (וגם בממשלה האחרונה) לא הייתה שום סיבה לחשש, רוב הזמן, מפני נפילת הממשלה. קואליציות שרדו יפה מאוד ארבע שנים בלי יותר מדי בעיות."
    מסקירה מהירה בויקיפדיה, נראה שאפשר לספור על יד אחת (או פחות) את מספר הקואליציות ששרדו ארבע שנים, גם לפני הבחירה הישירה.

    2. "גם בממשלה האחרונה". לא יודע, לי זכור ראש ממשלה שהשקיע חלק ניכר מזמנו ומרצו בפירוק מפלגות האופוזיציה ובהעברת חוקים שיקלו עליהן להתפצל, על מנת להבטיח לעצמו רוב קואליציוני. והוא לא ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה שבזבז המון מזמנו וממרצו על הבטחת רוב קואליציוני.

    3. "אז עם כל הכבוד ליציבותה של הנשיאות עצמה, היא לא שווה הרבה אם אין לו יכולת להוציא מדיניות מהכח אל הפועל כי הקונגרס אינו מאפשר לו לעשות כן". לא כל מדיניות דורשת חקיקה. גם אם הממשל האמריקאי צריך להתפשר עם הסנאט והקונגרס כדי להעביר חוקים, הוא עדיין יכול לעשות הרבה דברים שלא דורשים חקיקה.

    4. "כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת. אחרת, ראוי שאותה מפלגה שממנה בא ראש הממשלה תדאג לשמר את אמון הכנסת על ידי פשרות ראויות עם חברות הקואליציה."
    זו אפשרות אחת. אפשרות אחרת היא שהממשלה תיבחר ישירות בשיטת "המנצח לוקח את הכל", והכנסת היא זו שתדאג לייצג את מגוון הדיעות בציבור בכך שתפקח על הממשלה. לא ברור מאליו שהמצב הנוכחי עדיף.

    5. "אם יש בעיה בישראל שאינה מתקיימת במדינות האחרות הללו, הרי שהבעיה אינה בשיטה, אלא בישראל". אני לא יודע מה קורה במדינות האחרות הללו, אבל גם אם הבעיה הזו לא מתקיימת בהן, אולי המסקנה היא דווקא שהשיטה טובה עבורן, אבל לא מתאימה לישראל?

    6. "רק אוסיף ואומר שאתה מדגים פה היטב את אותה הטייה עליה וילף מדברת במה שהגדרתי כמסר הראשון של הספר, בכך שאתה מתעלם לחלוטין מכל האספקטים הבעיתיים של השינוי ומתמקד בתיקון של בעיה אחת קטנה, שספק אם היא באמת עד כדי כך מהותית בהשוואה לתוצאה האמיתית שתהיה לשינוי שאתה מציע"
    לא הצעתי שום שינוי קונקרטי, ואין לי דיעה חזקה בעניין. עם זאת, אני חושב שהטענה כאילו אין בעיה בשיטה, ולכן לא צריך לנסות לשפר אותה, היא לא לגמרי משכנעת, למשל מהסיבה שהבאתי על יציבות הממשלות.

    עומר:
    "רובן המוחלט של הממשלות, ובכלל זה ממשלת בנימין נתניהו האחרונה, לא הודחו על ידי הכנסת."
    זה טיעון טכני. השאלה היא לא בכמה מקרים הממשלה הודחה ע"י הכנסת בפועל. השאלה היא בכמה מקרים הממשלה הייתה יכולה להמשיך לכהן לו רצתה בכך, ובכמה מקרים היא "התפוטרה".

  8. ועוד נקודה אחת:
    "כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת".

    ע"פ ההיגיון הזה, אני מבין שאם העם היה רוצה צדק חברתי, הוא היה נותן למפלגות שתומכות בו רוב בכנסת. לכן, מתוצאות הבחירות נראה שהעם הוא בכלל ליברטניאן והמחאה החברתית הייתה המצאה של התקשורת.

  9. הנשיא האמריקני עסוק כמעט כל הזמן בבחירה מחדש.
    הוא מתחיל לתפקד בפועל כחצי שנה אחרי תוצאת הבחירות (אובמה נבחר בשנית באוקטובר 2012, הושבע בינואר 2013 ובמרץ עדיין עסוק במינויי קבינט קריטיים). שנה וחצי לאחר מכן יש כבר בחירות חצי התקופה לקונגרס. הנשיא מעורב בבחירות אלו עד עומק צווארו, ובד"כ העיסוק בנושא מתחיל כשנה לפני הבחירות.
    http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,2008864,00.html

    כלומר, יש לנשיא כחצי שנה של עבודה נטו לאחר מינויי קבינט ולפני שמעמסת בחירות האמצע מתחילה.

    לאחר בחירות האמצע מצפה לנשיא הקמפיין לבחירה מחדש (אלא אם כן מדובר בקדנציה שנייה). בעשור האחרון, קמפיין נשיאותי מתחיל כשנתיים (!!) לפני הבחירות (http://en.wikipedia.org/wiki/United_States_presidential_election#Election_calendar). מדובר בעיקר במתמודדים מהמפלגה שאינה בשלטון, אך גם הנשיא כבר בשלב זה עסוק במידה רבה בגיוס כספים, החלטות/חקיקה שיגדילו את סיכוייו בסקרים וכו'.

    בסה"כ נשיא שמכהן 8 שנים עסוק במהלכן כ-5 שנים בבחירות.

  10. ובנוסף על מה שכתב ענבר, אפשר גם להוסיף שהתפיסה האמריקאית המקובלת היום היא של "קמפיין קבוע": http://en.wikipedia.org/wiki/Permanent_campaign

    אור, להערותיך לפי הסדר:
    1. אם תבחן יותר לעומק את ה"ממשלות" השונות בתוך אותה כנסת, תראה שלרוב מדובר על אותה ממשלה ממש. כלומר, ההפרדה בין הממשלות היא טכנית ולא מהותית. יחד עם זאת, ראוי לזכור גם שמפלגות לא מקבלות רוב בכנסת הישראלית, ולכן אין כל רע בדרישה שהן תפעלנה לכל אורך הקדנציה כדי להבטיח שרוב בציבור (כפי שהוא מיוצג על ידי חברי הכנסת) ימשיך לתמוך בה. כל טענה אחרת משמעה שאתה רוצה לתת למיעוט לשלוט ללא מיצרים.

    2. אז אתה רוצה להגיד לי שראש הממשלה השקיע חלק גדול ממרצו בפוליטיקה? מזעזע. זה התפקיד שלו. אם אתה מדמיין לעצמך שנשיא ארה"ב – זה היציב, שאי אפשר להפילו – אינו עוסק בפוליטיקה ובהרכבת קואליציות כל רגע ורגע מכהונתו, אתה פשוט לא מכיר את המערכת האמריקאית.

    3. נשיא לא יכול לעשות כמעט כלום בתחום הפנים בלי תמיכת הקונגרס. או כפי שהציגה זאת יפה וילף בספרה: הישראלי הממוצע ודאי יופתע לגלות שלנשיא האמריקאי יש יותר כוח להשפיע עליו מאשר על האזרח האמריקאי הממוצע.

    4. זה לא בדיוק הבחירה הישירה שכבר נוסתה בישראל וגרמה לנזקים שאנחנו עדיין מתאוששים מהם?

    5. או, זה באמת יכול להיות. אבל אז אין לנו שום סיבה לחשוב ששיטות אחרות דווקא כן יתאימו לישראל. better the devil you know. במיוחד לאור העלויות הבלתי נמנעות של מעבר משיטה לשיטה.

    6. וילף (ואני) לא טענה שאין בעיה בשיטה, אלא שבכל השיטות יש בעיות, ושהניסיון לפתור את בעיותיה המהותיות של ישראל באמצעות השיטה הוא מצג שווא.

    לגבי הנקודה שהוספת בהמשך: תנועת המחאה בהחלט קיבלה מכה בבחירות. זה לא אומר שהיא המצאה של התקשורת, כמובן, אבל זה כן אומר שהתנועה לא הצליחה לשכנע את רוב הציבור שהפתרונות הסוציאל-דמוקרטיים שלה הם הפתרונות הנוכחיים. תחת זאת, הצליח לפיד לשכנע חלקים גדולים מהציבור שתמכו במחאה שדווקא הפתרונות שלו הם הנכונים. ואכן, הוא זכה לנסות וליישם אותם, והציבור ישפוט אותו בהתאם. לתנועת המחאה, כמו גם למפלגות השמאל, כמובן, שמורה הזכות להמשיך לנסות ולשכנע את הציבור בצדקתן.
    אני לא ראיתי שמישהו ערער איפשהו על זכותה של הקואליציה ליישם את מדיניותה (בכפוף לשיקולי הגנה על קבוצות מיעוט, כמובן).

  11. העניין מוצג כאן כמאבק בין שמרנים (שלא רוצים לשנות כלום בשיטה הקיימת שמא תתקבל בטעות תוצאה יותר גרועה) לבין מהפכנים (שרוצים "להנדס" את השיטה מחדש). אבל אני לא מכיר מישהו שמציע מהפכה. אפילו לפיד, שמוצג כאן כאחד ממובילי המהפכה בשיטת הממשל, לא מציע יותר משלושה תיקונים לשיטה. הוא מציע:
    1. שהנשיא יטיל על ראש המפלגה הגדולה ביותר את הרכבת הממשלה
    2. שאחוז החסימה יעלה ל- 6%
    3. שהפלת הממשלה תתאפשר רק עם רוב מיוחס (וקונסטרוקטיבי) של 70 ח"כים.

    אני לא יודע אם התיקונים האלו טובים או לא – האם ביצועם ישפר את המצב או ירע אותו. לפעמים המחלוקת היא בכלל על מהו מצב רע או משופר. מה שברור הוא שאין כאן הצעה למהפכה או הנדסה מחדש. אלו רק הצעות שיש לדון בהן עצמן, במקום להתמקד בשאלה העקרונית של "האם שינוי השיטה הוא טוב?".

    לגבי ההשוואה עם ארה"ב שעלתה כאן, נדמה לי שלא כדאי לבלבל את ההתעסקות של הנשיא עם בחירתו מחדש (גם פוליטיקאים ישראלים צריכים לחזור ולהיבחר ומשקיעים בזה מה שצריך), לבין המשילות השוטפת בין הדרישות הסחטניות של מפלגות סקטוריאליות בישראל. אין שם מפלגה יהודית ומפלגה אפריקנית ואחרת היספנית. כולם דמוקרטים או רפובליקנים. אני חושב שזה הבדל מהותי.

  12. שי: ובגלל זה ליהודים בארה"ב יש השפעה שאינה חורגת בשום צורה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

    השינויים שפירטת הם שינויים משמעותיים. הם אמנם לא כוללים החלפת המשטר הפרלמנטרי במשטר נשיאותי (דבר שגם הוא הוצע מספר פעמים), ולא מעבר לשיטה רובנית (הצעה שקיימת בציבוריות הישראלית עוד מאז בן-גוריון), אבל הם בהחלט בגדר ניסיון להנדס את התנהגות הבוחרים כדי להביא לתוצאה שהוא חושב שהיא טובה יותר. ושוב, יש חשיבות לעצם העובדה שכל שינוי בשיטה, גם שינוי קטן, גורר עלויות של יצירת "דור" של פוליטיקאים טירונים.
    בכל אופן, בהחלט ראוי להחליט, לפני שפונים למציאת פתרונות אפשריים, מה בדיוק הבעיה, והאם היא קיימת. רבים תופסים את ישראל כמדינה עם פוליטיקה לא יציבה ונטולת משילות, כאשר היציבות בישראל אינה פחותה מאשר בדמוקרטיות אחרות, והמשילות היא דווקא בין החזקות.
    הבעיה היא שהדיון הזה לא מתקיים, אלא רק, לכל היותר, כדיון נלווה להצעות קונקרטיות לשינוי השיטה.

  13. הטענה שפוליטיקאים מותאמים לשיטת בחירות מסויימת ולכן כשהיא מתחלפת יש לנו במשך כמעט עשור "טירונים פוליטיים" נשמעת ממש לא נכונה.

    א. במשך עשור בישראל יש כמעט 3 מערכות בחירות, שבהן יכולים לזכות פוליטיקאים ש"מתאימים" לשיטה החדשה.

    ב. ההערכה של כושר ההסתגלות והלימוד של פוליטיקאים פה ממש פסימית. הם אנשים ערמומיים שיודעים לנווט כמעט בכל תוואי שטח.

    ג. אפשר לראות את זה מן הקלות האבולוציונית שבה מסתגלים קבלני הקולות וקבוצות הלחץ לכל שיטת פריימריז אפשרית.

  14. דובי, אני חושב שדיונים כאלו דווקא מתקיימים – למשל במכון לדמוקרטיה – אבל רק מעטים מאיתנו, האזרחים, טורחים לקחת בהם חלק (מזל שלפעמים אתה מאלץ אותנו).
    הנה מה שהם חושבים:
    "בעוד שמחקרים אחרים … הוכיחו שאי יציבות היא אינה נגזרת של הדמוקרטיה ההסכמית על ממשלות הקואליציה המאפיינות אותה, ניכר שבישראל ממשלות הקואליציה הן מקור לאי יציבות. ההסבר לייחודיות של ישראל במקרה זה מצוי עם קיצוניות היחסיות של שיטת הבחירות, וכנגזרת ממנה, הפילוג הקיצוני בפרלמנט והחולשה של המפלגות הגדולות. ההיחלשות של המפלגות הגדולות בישראל לאורך זמן ניכרת בערעור יציבותן של ממשלות הקואליציה בישראל. "

    העובדה שבישראל השיטה יחסית באזור בחירה כלל ארצי אחד, מאפשרת לכל אמנון יצחק להקים מפלגה עם סיכוי. אפשר לקרוא לזה "פלורליזם" – לי זה נראה בלגן. לדעתי צריך לווסת את זה: או עם אחוז חסימה או עם אזורי בחירה. כל השאר זה רק עניין של מידה.

  15. אני לא חושב שהעמדה הזו מייצגת את כלל חוקרי המכון, ויש לי תחושה חזקה שכל הכתיבה הרשמית של המכון (שאת חבריו עצמם אני מעריך ומכבד ורבים מהם היו מורי שלי) בנושא הזה בעת האחרונה קצת מריחה מ"רוח מפקד" ששורה עליהם. אני יודע משיחות אישיות שיש כמה אישים מובילים במכון שמתנגדים למסקנות הללו.
    אי אפשר להתעלם מכך שהחלשות המפלגות הגדולות לא הייתה תוצאה של השיטה הנוכחית, אלא של הבחירה הישירה. כבר הסברתי בעבר למה אחוז חסימה ישיג את המטרה ההפוכה. אזורי בחירה רב נציגיים סתם לא ישנו כלום, ואזורי בחירה חד נציגיים יגרמו לעיוות מוחלט של רצון הבוחר.
    אגב, סתם כתזכורת, כיום בפרלמנט הבריטי מכהנות 11 סיעות שונות. לא רחוק מישראל. ההבדל הוא בגודל היחסי. הבעיה היא בדיוק לא עם סיעות היחיד, אלא עם ריבוי הסיעות הבינוניות וחסרונן של סיעות גדולות. זה לא יפתר באמצעות שינוי השיטה באופנים שהצעת.

  16. 1. "כל טענה אחרת משמעה שאתה רוצה לתת למיעוט לשלוט ללא מיצרים".
    האמירה הזו נכונה רק בשיטה הנוכחית, שבה רק הכנסת מייצגת את הציבור. יש גם אפשרויות אחרות. למשל, בבחירה הישירה (שאני לא בהכרח תומך בה) ראש הממשלה יכול לטעון שהוא מייצג את הציבור לא פחות מהכנסת.
    מעבר לזה, שלטון יציב הוא לא בהכרח שלטון ללא מצרים – כמו שאמרת בעצמך, ארה"ב נותנת דוגמה טובה לזה.

    2. יש הבדל בין הרכבת קואליציות כדי להעביר חוק מסוים, לבין הרכבת קואליציות כדי לשרוד. אני בהחלט רוצה שראש הממשלה יצטרך להרכיב קואליציות כדי להעביר חוקים – זה יבטיח שחוקים יעברו דיון יסודי ויהיו מקובלים על הציבור הרחב.
    אני לא רוצה שהוא יצטרך לשמר קואליציה כדי לשרוד, כי זה מפנה את האנרגיה שלו מניהול המדינה להישרדות אישית.
    למעשה, דווקא העובדה שיש לראש הממשלה רוב אוטומטי בכנסת, ושהכנסת תלויה ברוב הזה להישרדותה, גורמת לכך שחוקים בודדים לא נידונים מספיק ולא בהכרח מייצגים את רצון הציבור.

    4. זו לא הייתה הצעה קונקרטית. המטרה של מה שכתבתי כאן הייתה לומר (כמו בנקודה 1 בהודעה זו) שהטיעונים שלך על "רצון הציבור" מניחים מראש את השיטה הנוכחית, שבה הכנסת היא המייצגת הבלעדית של רצון הציבור. בשיטה אחרת, לטיעונים האלה לא יהיה תוקף.

    7. לגבי הנקודה הנוספת: מה שניסיתי להגיד כאן זה שהטיעון "הציבור הצביע למפלגה שהאג'נדה שלה כוללת בין השאר X, לכן הציבור תומך ב X" לא תקף. רוב הציבור הצביע למפלגות שמקדמות אג'נדה ליברטניאנית, אבל רוב הציבור קרוב יותר בהשקפותיו דווקא לסוציאל-דמוקרטיה, לדעתי לפחות.
    אני לא חושב שלפיד שכנע את הציבור בנכונות פתרונותיו, בעוד שתנועת המחאה לא. באמירה הזו מסתתרת הנחה שרוב הבוחרים הקשיבו קשב רב לכל ההצעות, שקלו בזהירות טיעונים לכאן ולכאן, ולבסוף החליטו שלפיד יותר משכנע. אני לא מכיר בוחרים שקיבלו את ההחלטה בצורה כזו. רוב הבוחרים שאני מכיר הצביעו לשבט שלהם או הלכו אחרי הכריזמה.

  17. ועוד משהו:
    8. בחזרה למה שאמרת בהודעה הראשונה על "כשהציבור ירצה ממשלה של מפלגה לארבע שנים, הוא ידאג לתת לה רוב בכנסת". אם נקבל את ההנחה המסתתרת כאן שההצבעה של הציבור בבחירות משקפת את רצונו בכל הסוגיות (בניגוד למה שכתבתי בנקודה 7), הרי שנובע מכך שהציבור מעוניין בביצוע תיקונים בשיטת המשטר שיחזקו את יציבות הממשלה.
    אם כך, נראה שהציבור בכל זאת רוצה ממשלה יציבה יותר, ובכל זאת לא נתן רוב לאף מפלגה.

  18. ניטפוק:

    דובי כתב "לנשיא מכהן יש את החשש המתמיד מפני השינויים שמתרחשים אחת לשנתיים בקונגרס […] (מספיק שבסנאט יהיה מיעוט של 41 סנאטורים כדי לעצור אפקטיבית כל חקיקה שאינה מקובלת עליהם)".

    בסנאט צריך 50 או 51 חברים כדי לעצור חקיקה (הידעת? הקול שובר-השוויון בסנאט הוא של סגן הנשיא). המנהג של איום בפיליבאסטר (שאותו צריך 60 קולות כדי להפסיק) על אחוז משמעותי מהצעות החוק הוא מנהג חדש יחסית, מכ-20 השנים האחרונות, שהגיע למימדים אבסורדיים בכהונת אובמה. ודוק: איום בפיליבאסטר. הרפובליקנים כמעט אף פעם לא נדרשים לממש את האיום שלהם.

    James Fallows (הבלוגר האהוב עלי בשפה האנגלית) כותב על זה הרבה:
    http://www.theatlantic.com/james-fallows/

    למשל כאן:
    http://www.theatlantic.com/politics/archive/2012/04/how-the-modern-faux-filibuster-came-to-be/255374/

  19. יורם גבאי שהיה הממונה על הכנסות המדינה וחבר בו. טרכטנברג:
    מסביר את הכשל התפקודי של הממשלות בישראל: "זה לא קשור לשיטה הפוליטית שלנו". ובפרוט:
    "במשרדי הממשלה…כל שינוי מחייב את האישור של האוצר; …מה שקרה בשריפה בכרמל זה סימפטום… [ לתופעה החוזרת ש -לי"ג ]..לא האוצר אשם ולא השר הספציפי. ואם כולם אחראים, אז אף אחד אינו אחראי…כך גם בתחומים אחרים… לכן…השרים…רוצים לתת להם יותר סמכויות, והם לא רוצים… מציאות זו גם מנוונת את המערכות המקצועיות במשרדים…
    זה לא קשור לשיטה הפוליטית שלנו"
    (-ראיון לשאול אמסטרדמסקי , כלכליסט 02.07.12 )

  20. ממשלה יציבה תדאג לטווח הארוך ? – זרית חול בעינים
    אמנם, צודקים הטוענים שממשלות לא יציבות אינן מצליחות למשול עד תום תקופת 4 השנים שהוקצו להן בחוק. למעשה, תקופת המשילה הממוצעת בישראל, כשאין ארועים קטסטרופליים, היא רק 3.2 שנים, קצרה ב 0.8 שנה מהרצוי. הפרש זה משמש את תועמלני שנוי שיטת הבחירות. הם מנפנפים בו כדי לשכנע שממשלה יותר יציבה תוכל להתגבר על הבעיה שלפוליטיקאים מכהנים אין מוטיבציה לקבל החלטות שתשאנה פרות אחרי תקופת כהונתם. מה שהם מסתירים מהצבור הוא חוסר הפרופורציה בין ה"פתרון" שלהם לבעיה. ממשלה אחראית שצופה קדימה, צריכה לקבל החלטות שפרותיהן יקטפו אחרי 10-20 שנה. לפיכך, פתרון הבעיה צריך להיות אחר משנוי שיטת הבחירות (לדעתי, הפתרון היחיד הוא שהמצביעים יענישו את מי שהזניחו את התשתית לטוח הארוך). חוסר הקשר בין הבעיה לבין ה"פתרון" מעיד, לדעתי, שבלבם של מציעי "פתרון" זה יש סבות אחרות, מוסתרות (לדעתי, זהו נסיון של בעלי הון ליצור ממשלה יציבה שתוכל לפעול לטובתם בלי לפחד מהצבור, במשך זמן מספיק להתעשרות בלתי הפיכה)

  21. "…בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה…"

    וילף עשתה את התואר הראשון שלה בהארוורד ואת הדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%A3

  22. ואללה, צודק אחד. משום מה נתקבע בזכרוני שאת הראשון עשתה בארץ. אתקן כשאהיה ליד מחשב.

  23. עוד מדענית מדינה ופוליטיקאית לשעבר יוצאת כנגד הקריאות לשינוי שיטת הממשל. אולי בסוף יהיה לזה אפילו אימפקט כלשהו. (בונוס: קריאה נגד שיטת הפריימריס!)

    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1991012

    הערה קטנה: משום מה תמיר כותבת בטור שלה כי "תם העידן שבו ממשל נשיאותי נתפש כממשל בעל יכולת החלטה וביצוע רבה יותר מזאת של ממשל פרלמנטרי". זו טענה קצת מוזרה מצד מי שאני בטוח שבקיאה בספרות לא פחות ממני – ה"עידן" הזה, אם אי פעם התקיים, נגמר כבר ב-1960 עם פרסום ספרי של נוישטדט "כוחה של הנשיאות" (Presidential Power) בו הוא ניסח את הטענה שהנשיא האמריקאי הוא למעשה נשיא חלש למדי. הספר הזה (כמו גם המהדורה המעודכנת שלו שהתפרסמה 30 שנים מאוחר יותר) הפך לקריאת חובה לכל נשיא מכהן וכל מי שעובד בסביבתו של נשיא מכהן. אני בטוח שאף לא אחד מהאנשים בצוות המשימה שהיא מספרת עליו לא חשב קודם לכן שהממשל הנשיאותי הוא בעל יכולת החלטה וביצוע וגו'. המשימה לשכנע בכך את כלל הציבור עודנה עומדת בעינה.

  24. אני חושב שהבעיה אינה נעוצה בשיטת הבחירות אלא בתרבות הפוליטית במדינת ישראל. כאשר פוליטיקאים מרשים לעצמם להיעדר מהצבעות בכנסת, כולל הצבעות חשובות כמו תקציב המדינה, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר שרים בממשלה תוקפים באופן בוטה את הממשלה שהם עצמם חברים בה, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר פוליטיקאי מפסיד בפריימריז, או לחלופין חושב שתוצאות הפריימריז יקשו עליו, והוא פשוט עובר למפלגה אחרת, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר פוליטיקאי רץ על טיקט מסויים בבחירות, ומיד עם פרסום התוצאות רץ כאחוז אמוק לתוך ממשלה שבמהותה היא 180 מעלות לכל מסע הבחירות שלו, משהו בתרבות הפוליטית לא נראה טוב. כאשר ראש ממשלה משנה חוקים רק כדי להקל עליו את הרכבת הקואליציה, משהו בתרבות הפוליטית נראה לא טוב.
    אפשר לשנות את החוקים לשיטה אחרת. אפשר להפוך את הבחירות לאזוריות, אפשר לשנות את השיטה לשיטה נשיאותית, אפשר לשנות את אחוז החסימה, אבל כל זמן שהיעדר התרבות הפוליטית ימשך, כל החוליים הללו יצוצו מחדש בכל שיטה.