מורה רע מורה לחייםחינוךראשי

בשנה א' שלי בתואר הראשון למדתי קורס מבוא למדיניות ציבורית. המרצה בקורס הזה, מ', הוא טיפוס די יחודי. למרות שהיה מדובר בקורס מבוא, כל מה שלמדנו בקורס הוא את התאוריות של אותו מ', ומחקרים שהוא עבד עליהם באותו הזמן. זה לא שזה לא היה מעניין – הוא אדם מספיק כריזמטי כדי להפוך גם שיעור על ייבוש צבע למשהו מעניין – אבל זה גם לא בדיוק עורר בי רצון להעמיק בתחום. ואכן, בשנים שלאחר מכן די נמנעתי מכל התחום הזה של מדיניות ציבורית.

אחד הדברים הבודדים שאני זוכר מהקורס הזה הוא מודל פח הזבל. כל כך אהבתי את המודל הזה, עד שנהגתי להציג אותו מדי פעם בשיחות ובדיונים בענייני מדיניות, כשזה נראה לי רלוונטי. מודל פח הזבל, כפי שתיאר אותו מ', מתאר התנהגות של מנגנונים לקבלת החלטות, שבה כאשר עומדים בפני מצב חדש ולא יודעים איך לפתור אותו, הארגון מסתכל ב"פח הזבל" של המדיניות שלו, ומיישם על המצב החדש משהו שיושם בעבר על משהו אחר, בין אם הוא הצליח ובין אם לא. מחזור של רעיונות.

זה יופי של מודל, והוא מאוד שימושי ומסביר הרבה מאוד התנהגויות ארגוניות. הבעיה היחידה איתו היא שזה לא מודל פח הזבל.

במסגרת אחד מקורסי החובה שלי נדרשתי לכתוב עבודה על ספר מרכזי בתחום המדיניות הציבורית (Agendas, Alternatives, and Public Policies של קינגדון). המודל שמציע הספר מתבסס על מודל פח הזבל של כהן, מארץ' ואולסן. מכיוון שלא ממש ידעתי מה לכתוב לאורך שמונה עמודים על הספר הזה (הדי משכנע, בסופו של דבר), החלטתי ללכת לקרוא את המאמר המקורי, ולראות אם אפשר לשאוב משם ביקורת על היישום של המודל אצל קינגדון.

אז ככה. מודל פח הזבל לא באמת קשור לפחי זבל. זו מטאפורה קצת תמוהה, בהתחשב במה שהיא באה לייצג. שלושת החוקרים תיארו סיטואציות בהן מקבלי החלטות נדרשים לקבל החלטה – למשל, כשפוקע חוזה שצריך לחדש, או כשהוראת שעה כלשהי פגה וצריך להחליט אם לקבוע הוראת שעה חדשה או לא. כל נקודת החלטה כזו תוארה על ידי החוקרים כ"פח זבל". אל תוך פח הזבל הזה נזרקים על ידי מגוון גורמים כל מיני רעיונות: בעיות, פתרונות, תמיכה פוליטית. העיקרון המעניין במודל הזה הוא שהפתרונות לא נתפרים עבור בעיות ספציפיות – הם מתפתחים בנפרד, והאנשים שתומכים בהם מחפשים בעיות שאותן הפתרון שלהם יכול לפתור, והזדמנויות החלטה שיכולות ליישם את הפתרון שלהם. מדיניות מיושמת כאשר פח זבל מוצג בזמן הנכון כדי לקלוט לתוכו מדיניות מסויימת, בעיה מתאימה ותמיכה פוליטית מתאימה, כדי לשכנע את מקבל ההחלטות ("איש הזבל"?) לקחת את החבילה הזו וליישם אותה.

אני כותב את הרשומה הזו בעיקר כדי להתנצל בפני כל האנשים שהטעיתי בעבר כשתיארתי להם את מודל פח הזבל כפי שתואר באוזני על ידי מ', ואולי לתקן במעט את הנזק שנגרם.

אה, וכן, בהחלט אפשר לשאוב מהמאמר המקורי ביקורת על הספר של קינגדון. אם זה מעניין אתכם – קינגדון מתעלם כמעט לגמרי משלוש אפשרויות קבלת ההחלטה שמציגים כהן מארץ' ואולסן: פתרון, התחמקות והתעלמות (לא משהו התרגומים, תסלחו לי. זה resolution, flight and oversight בהתאמה). קינגדון מתייחס באופן כמעט בלעדי לאפשרות הראשונה: שהחלטה שמתקבלת פותרת בעיה כלשהי (או מספר בעיות). כמ"א, לעומת זאת, טוענים שהאפשרות הזו היא דווקא הנדירה מבין השלוש, ורוב הזמן מקבלי החלטות מעדיפים לקבל את ההחלטות שלהם כשאין שום בעיה או פתרון בתוך פח הזבל. כלומר: הם מעדיפים לשמר את הסטטוס קוו, לא לנקוט במדיניות חדשה.

אני חושב שיצאה לי עבודה די מעניינת על בסיס הביקורת הזו, אבל לאור הציונים שלי בסמסטר הקודם, אני כבר לא יודע למה לצפות.

לא לגמרי קשור, אבל קצת כן: אנתוני דאונס הוא אחד החוקרים המרכזיים במדע המדינה, ומחקריו עוסקים במגוון רחב של תחומים. הוא צריך להיות אדם די זקן – אזור ה-80 או יותר (ספרו הראשון, ואחד הטקסטים המרכזיים עד היום בחקר התנהגות של מפלגות, התפרסם ב-1957) – אבל הוא עדיין פעיל, חוקר ומרצה. בחיפוש אחר פריט מידע כלשהו בשביל העבודה שלי הגעתי לאתר הבית שלו, ולא יכולתי שלא להבחין בקישור ל"בדיחות".

מדובר, צריך להודות, באוסף של בדיחות עבשות למדי. העצוב הוא שדאונס חושב שבעמוד הזה יש אלמנט שיווקי. כך הוא כותב בסוף העמוד:

 

This is a sample of the kind of stories you will hear if you engage me to speak to your organization. I usually tell a joke about every 3-4 minutes to keep the audience alert and interested – and it works!

אהם…


תגובות

מורה רע מורה לחיים — 6 תגובות

  1. אני לא יודעת מה עצוב יותר – מרצה שטועה ומטעה, או הבדיחות (הבאמת גרועות) של הזקן הזה.
    בדיחמין לשבת של דידי מנוסי בשנות ה-80 כבר היה יותר מוצלח מזה.

  2. ממה שנוכחתי לגלות עד עכשיו, בדיחות משמשות מרצים רבים לשמירה על עירנות ולקבלת מדד אפקטיבי לרמת העירנות של הכתה. למרבה הצער, רוב הבדיחות הללו פשוט אינן מצחיקות, ועדיף כבר לו היו משתמשים לאותה מטרה בפרובוקציות הקשורות לחומר הלימוד.

  3. יו! בדיחמין לשבת! כמה אהבתי את זה!

    כל פעם שאני מנסה להתבדח במהלך שיעור שאני מעביר, הבדיחה נופלת לרצפה, מפרפרת לכמה שניות, וגוועת בינות לחיוכים המנומסים של הסטודנטים (אם הם בכלל הבינו שעכשיו הם אמורים לחייך..). בשלב כלשהו החלטתי לוותר.

  4. הוא כבר מלמד את זה כמו שצריך נראה לי בקורס הבחירה שלו "ארגונים בירוקרטיים". יש צדק בעולם, מסתבר.

    (אגב אולי תשועשע לשמוע שאנחנו משתמשים מדי פעם בבלוג שלך בשביל לקבל זווית נוספת על דברים שאנחנו לומדים. אנחנו כלומר הסטודנטים לתואר ראשון במחלקה.)

  5. הקטור – אכן שועשעתי. אני לא לוקח שום אחריות, כמובן.

  6. פינגבאק: לא שומעים! » לתת חיסון למחלה הלא נכונה אחרי שהסוסים ברחו