לברך על המוגמראופוזיציהראשי

תגובות

לברך על המוגמר — 11 תגובות

  1. א. כבר כמה פוסטים ממש ממש טובים ברצף.

    ב. בקשר להגבלת מספר השרים: גם אני לא מבין למה מספר השרים הפך להיות כזה נושא מרכזי, אבל – נניח לרגע, לצורך הדיון, שזה חשוב.
    יכול להיות, לא בטוח – אבל יכול להיות שההגיון שעומד מאחורי זה דומה להגיון מאחורי איסור על שימוש בסמים בספורט. כלומר – יש למשתתפים עצמם אינטרס שהידיים שלהם יהיו קשורות. הקשירה של הידיים שלהם מונעת מהם לעשות דברים שהם לא בהכרח רוצים לעשות, אבל אם החוק לא יגביל אותם – לא תהיה להם ברירה אלא לעשות.
    במצב הנוכחי ביבי צריך להסביר לכל מי שלא יהיה שר למה הוא לא סידר לו את תפקיד השר ה 28 – שר להגנת העורף במחוז גליל או משהו. כשמספר השרים מוגבל בחוק שדורש 70 תומכים כדי לעקוף, יותר קל לביבי להסביר שהוא באמת באמת לא יכול. מידת העלבון מאי מינוי לתפקיד שר קשורה גם למספר השרים. זה לא שלמספר 23 ברשימת הליכוד ביתנו יש אגו יותר קטן מגדעון סער ובגלל זה הוא לא נעלב שהוא לא הולך להיות שר. זה שהוא יודע שאפילו עם 30 שרים בממשלה הוא לא בתמונה. אם יגבילו את מספר השרים ל 18, אז נראה לי שמספר קרבות הסכינים יישאר דומה, אבל ראשי הסיעות יוכלו להגיד, בצדק, שמה הם כבר יכולים לעשות. אם ראשי הסיעות חושבים שהגבלת מספר השרים זה דבר טוב, לא נראה לי שהם מפסידים הרבה מזה שהידיים שלהם יהיו קשורות בנושא.

  2. הישג הקטנת הממשלה נמחק בעטיים של 8 סגני שרים – מה ההבדל בינם לבין שרים ללא תיק?

  3. יעל – גם בממשלה היוצאת היו איזה 8-9 סגני שרים, כך שיש הבדל משמעותי גם ברמה הבסיסית הזאת. בכל אופן, סגני שרים אינם חברים מלאים בממשלה, אינם משתתפים בהצבעותיה או בוועדותיה. זה אומר שהממשלה היא גוף מצומצם יותר שניתן לנהל בצורה ריאלית.
    בסופו של דבר, העניין התקציבי הוא די בולשיט. מדובר בגרושים מתוך תקציב של מליארדים, ולא מספר השרים או סגני השרים הוא מה שעושה את ההבדל.

  4. נראה לי שהגדלת מספר השרים והסגנים בממשלה משפיע יותר בכך שזה מחליש את הכנסת – יותר חברי כנסת הם גם חברי ממשלה, ולכן מבצעים פחות את תפקידי חברי הכנסת.

  5. הפוסטים האלו מצוינים, לפחות כי הם מאלצים הדיוטות (כמוני) להסתכל טיפה יותר על הפרטים של העניינים הפוליטיים השוטפים. במקרה הזה הייתי שמח להסבר קצת יותר מפורט על "הזוועה מארץ הזוועות" של ההכבדה על מנגנון אי-האמון.
    מה לא סביר בדרישה ה"קונסטרוקטיבית" שמאפשרת להפיל ממשלה רק אם אפשר להחליף אותה? הרי בכל רגע נתון – אפילו עכשיו לפני שהממשלה החדשה הושבעה – יש הרבה (אם לא רוב) ח"כים שלא מרוצים מהממשלה הקיימת. הרי מלכתחילה היא פשרה קואליציונית שלגבי כל אחד מהמשתתפים בה מייצגת לכל היותר את הרע במיעוטו. אז השאלה "למי אין אמון בממשלה הנוכחית?" תניב רוב באופן כמעט קבוע.השאלה הבעיתית היא "אז איזו ממשלה תחליף אותה" היא הבעיתית בד"כ. אז למה, אפילו כשמדובר בממשלת מיעוט, זה זוועה לדרוש שקודם יגיעו לרוב בשאלה השניה (מי מחליף) ורק אחר כך יעלו לדיון את השאלה השניה (האם להחליף)?

    וגם את ההתנגדות לדרישת הסף של 65 אני לא ממש מבין. מה טוב במצב שממשלה צרה תלויה בקול של ח"כ אחד או שניים, כשידוע שתמיד אפשר למצוא ח"כ מפה או משם שניתן לשחד/לסחוט אותו במשהו? נראה לי שיש טעם שהחלטות גורליות (להחליף ממשלה זה גורלי, לא?) לא יהיו מבוססות על מצבו/ה הנפשי של ח"כ אחד או אפילו שניים. אולי יש גם טיעונים נגד, אבל על פניו אני לא רואה את הזוועה.

  6. שי: ראשית, תודה. אם אתה כבר מסתכל יותר על הפרטים, אתה מוזמן לבחון יותר לעומק את הפוסט שלי עצמו בסוגיה הזו. לחלופין, אתה יכול לקרוא את חוק יסוד: הממשלה הקיים, סעיף 28(ב) (http://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93:_%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94). אי אמון קונסטרוקטיבי כבר קיים כיום. לא על כך יצא קצפי – אני מסכים עם הטיעון שלך לגמרי, שטוב שנפילת ממשלה אחת תותנה בהסכמה על ממשלה חלופית; אחרת, עדיף שהכנסת פשוט תתפזר וזהו.

    אבל הטענה שלאי אמון בממשלה יש רוב באופן קבוע היא שגויה בעליל. למעשה, כמעט אף פעם אין רוב להצעות אי אמון – זה היה נכון לפני שנוסף אי האמון הקונסטרוקטיבי, וזה בוודאי נכון כיום כאשר הצעות אי אמון כוללות את שמו של ראש הממשלה המיועד. שוב, אדגיש זאת: בכל ההיסטוריה של ישראל רק ממשלה אחת נפלה בהצבעת אי אמון, וגם אז זה היה חלק מהתרגיל המסריח של פרס, שמפלגתו הייתה אחת משתי השותפות הבכירות בממשלת אחדות. וזאת, שוב כדי להדגיש, גם לפני שנדרש רוב מוחלט של חברי הכנסת כדי להפיל ממשלה. כלומר, גם במשך עשרות השנים שהיה מספיק רוב מקרי כדי להפיל את הממשלה, מעולם לא נפלה הממשלה עד אותו תרגיל מסריח ב-1990.
    כך שעצם ההטפלות להצעות אי אמון כגורם לאי יציבות שלטונית היא תמוהה בפני עצמה.

    אבל הזוועה האמיתית, כאמור, היא בכך שהממשלה תוכל להמשיך לכהן גם אחרי שאיבדה את אמון הכנסת, ולו בתנאי שהיא מחזיקה במיעוט של 56 ח"כים. חברי כנסת אינם מצביעים אי אמון בממשלה, כולל מינויו של ראש ממשלה חלופי, כלאחר יד. אני מבין שמבחוץ זה אולי נראה כמו משהו שח"כים עשויים לעשות, אבל זה לא קורה, אפילו בישראל. הצבעת אי אמון, ועל אחת כמה וכמה כאשר ידוע שיש סיכוי שהיא תפיל את הממשלה, היא דבר שאיש אינו עושה בדחף רגעי או כמשובת נפש. לטעון ש"תמיד אפשר לסחוט או לשחד" זה ביזוי של הכנסת ושל השיטה הדמוקרטית כולה.
    הממשלה מכהנת מתוקף דבר אחד בלבד: אמונה של הכנסת. אין שום דבר אחר שמקשר בין הריבון בדמוקרטיה – הציבור – לבין הממשלה, בשיטה הפרלמנטרית. להגיד שהממשלה יכולה לכהן גם אחרי שאיבדה את אמון הכנסת זה להגיד שהציבור נותן קארט בלאנש לממשלה לעשות מה שהיא רוצה מרגע שנבחרה. זה אומר שהצבעת האמון הראשונה, זו שמכוננת ממשלה חדשה, היא לא הצהרה על תנאי, אלא התחייבות לטווח ארוך. ומכאן: זו גזילת התפקיד המרכזי של הכנסת, שהוא לפקח על הממשלה.
    למיטב ידיעתי, אין אח ורע לשיטה פרלמנטרית שבה לפרלמנט אין יכולת להביע אי אמון בממשלה ברוב מוחלט. זו דריסה גמורה של כל הרציונל שבבסיס השיטה. היא מרוקנת את הכנסת מתוכן והופכת את האופוזיציה לבובת ראווה ותו לא.

    וכל זאת, כאמור, כדי למנוע מצב שבין כה וכה מעולם לא קרה ומעולם לא היה קרוב לקרות. זה לירות בזבוב שיושב לך על המצח.

  7. כן, אני מבין שהטענה ש"תמיד אפשר לסחוט או לשחד" היא קצת קשה (הגם שהמציאות כבר הייתה קשה ממנה). על כל פנים נדמה לי שזה הבסיס לאובססיה שיש לאנשים עם "יציבות שילטונית" מאז התרגיל המסריח. סדרת האירועים שאירעו אז היא היא הביזוי של הכנסת והדמוקרטיה. ולמרות שלמזלינו דבר כזה אירע רק פעם אחת, נראה לי ששיטה שבה דבר כזה יכול לקרות (ואמנם קרה!) היא שיטה קולקלת שצריך לתקן … לפני שזה יקרה שוב.

    אני לא בטוח שהבנתי את כל הקשרים בין החוקים, אבל תגיד לי אם זה המצב עכשיו: אם הכנסת רוצה להחליף את הממשלה יש לה שני מסלולים לעשות זאת:
    (1) בחקיקה ברוב של לפחות 61 – היא יכולה לפזר את עצמה ולכפות בחירות חדשות וממילא גם ממשלה חדשה.
    (2) באי-אמון קונסטרוקטיבי של 65 – היא יכולה להישאר על כנה ולהחליף רק את הממשלה.
    אם זה נכון, זה באמת לא נראה לי מזוויע. יש איזה איזור דמדומים סביב נקודת ה-60, שהוא מועד לפורענות וסירחון, כי כל המדינה תלויה בקפריזה של ח"כ אחד, או רב אחד. אם הכנסת לא מצליחה לצאת מאזור הסכנה בהסכמה בין 65 מחבריה, אז אולי כדאי לבקש את עזרת הבוחר.

  8. קודם כל, במצב הקיים כיום, עוד לפני התיקונים שמציעה יש עתיד, התרגיל המסריח היה נכשל. אי האמון אז עבר ברוב של 60 מול 55, ומיותר לציין שהתומכים בו לא הביעו את תמיכתם בראש ממשלה חלופי.

    לי זה כן נראה מזוויע בעליל. בעיקר, זה נראה לי חוסר הגינות מוחלט. ממשלה אינה זקוקה לאמון של 65 מנדטים כדי להיות מושבעת. מדוע רוב של ח"כ אחד מספיק כדי להשביע את הממשלה, אבל ממשלה כזו צריכה לאבד שישה חברים לפני שהכנסת תוכל להחליף אותה? נאה דורש, נאה מקיים! יקבע נא בחוק שממשלה צריכה לקבל את אמון הכנסת ברוב מיוחס של 65 חברים כדי להכנס לתפקיד. אני חושב שיש הרבה יותר סרחון בכך שממשלה יכולה להמשיך לכהן כשהיא תלויה באמונו של ח"כ בודד, מאשר בכך שממשלה תיפול בגלל שאיבדה את אמונו של ח"כ אחד. זאת, משום שממשלה עושה דברים, בעוד שאין-ממשלה לא עושה דברים, וברור לכל איפה יש יותר מקום לשחד ולחסוט.

  9. יכול להיות שאתה צודק – אני עוד לא לגמרי משוכנע לכאן או לכאן. רק מנסה להבין את הטיעונים.
    קצת התעלמת מהעובדה שגם רוב של 61 מספיק להעיף ממשלה, אם הכנסת מוכנה להתאבד איתה. האם יש לזה משמעות? האם חשוב (ולמה) ש61 יוכלו להפיל ממשלה בלי ללכת לבחירות?
    אני דווקא מקבל את הצעתך שלא להשביע ממשלה עם פחות מ-65 חכ"ים, לדעתי עדיף סיבוב נוסף של בחירות מאשר יציאה לדרך עם ממשלה מקרטעת מלכתחילה. אבל אחרי שהיא כבר יצאה לדרך, יש טעמים נוספים למתן את גובה הגלים בסביבתה.

    בכל מקרה, לסיפא של דבריך יש לי התנגדות עקרונית (של שמרן שמחפש יציבות): אני חושב שמצב של "אין-ממשלה" הוא הגרוע מכל ולכן עדיפה ממשלה מסריחה על אין-ממשלה.

  10. שלום דובי,
    תודה רבה על הפרשנות הידענית.

    מכיוון שאני כל כך אוהב את ביבי קינג, אני מייחס לו את המזימה הבאה:
    לאחר שחוק המשילות עובר בכנסת, ביבי יחפש את ההזדמנות להיפטר מיש עתיד ומהתנועה ולקחת את החרדים (הנוחים) במקומם. יאיר לפיד כתב בפייסבוק שקודם כל יהיה יותר גרוע לפני שיהיה טוב — אם זה יתקיים, ביבי יציג את המהלך כפיטורים של לפיד 'הטירון' למען כלכת ישראל.

    למה זה יצליח לו?
    – לאחר העלאת אחוז החסימה המפלגות הערביות יצביעו נגד פיזור הכנסת (בטענה שהכנסת הבאה תהיה גרועה יותר מהנוכחית) כך שלא יהיה רוב לפיזור, אפילו עם בנט.
    – כמובן שלאופוזיציה לא יהיה רוב של 65 מנדטים לאי אמון
    – הימשכות דיוני התקציב (שמן הסתם מהלך כזה יגרום) לא יגרמו לפיזור הכנסת, כך שהממשלה תישאר יציבה (אי פיזור הכנסת גורר גם יכולת סחיטה מוקטנת).
    – לבנט יהיה רק מה להפסיד אם יצא מהממשלה, מה גם שבינתיים ייתכן שתהיה התגשות על רקע התנחלותי — אז בנט ישמח לראות את התנועה יוצאת מהממשלה, גם במחיר של עזיבת יש עתיד.
    – הליכודניקים ישמחו לקבל את השלל. אפילו אם בליכוד יפחדו מצניחת מנדטים, ביבי ישכנע אותם שעד הבחירות הבאות (המהלך יבוצע בעוד שנה-שנתיים) הציבור כבר ישכח, וחוץ מזה המהלך ישים סוף לסיוטי השלום שיש לקיצוניים בליכוד.

    נדמה לי שרק סקרים שמבטיחים לש"ס תוספת מנדטים משמעותית יכולים לחבל במהלך הזה.

  11. פינגבאק: לא שומעים! » עד הכאב