התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים בישראלאהוד ברקראשי

כמה הערות מקדימות

בפוסט סיכום הבחירות שלי דיברתי על התגבשותו של מודל "מפלגת פלטפורמה" ש"קדימה" תחת שרון ככל הנראה הייתה הארכיטיפ שלו – זוהי מפלגה שאפילו לא מתיימרת להציע אידאולוגיה מסוימת, וההתמודדות שלה היא נטו סביב אישיותו של העומד בראשה. סממנים מקדימים של המודל הזה – החל ברפ"י של בן-גוריון וכלה בישראל ביתנו של ליברמן לפחות הציעו מצע ברור שבידל אותן מהחלופות המיידיות – אבל "קדימה" הוקמה כ"מפלגת שלטון", ואני משתמש בביטוי הזה במובנו הריק ביותר מתוכן. לא היה בה אפילו ניסיון לתוכן שהוא יותר מאשר "המפלגה שתאפשר לאריק שרון להיות ראש ממשלה כמו שהוא רוצה, בלי מטענים היסטוריים ואדמיניסטרטיביים כמו מרכז המפלגה וכל מיני טרדות שכאלו. כפי שציינתי, גם המפלגות הגדולות אימצו (או פיתחו) חלק מהסממנים הללו. אבל מפלגות המרכז היו ונותרו המקרים הברורים ביותר של מפלגות פלטפורמה — חוסר האידאולוגיה זו הסיבה שהן במרכז, הרי.

לכן אין מה להתפלא על כך שציפי לבני ניהלה את המגעים עם נתניהו וחתמה על הסכם עם הליכוד ביתנו בלי ליידע אפילו את חברי סיעתה. Le parti c'est moi, היא תוכל לומר בצדק. היא הקימה מפלגת פלטפורמה כדי להתמודד על ראשות הממשלה. עד מהרה היא הבינה שזה לא יקרה, כמובן, אבל המפלגה קיימת והיא בכנסת וצריך לעשות עם זה משהו. תפיסת ה"מרכז-שמאל" הייתה צריכה להכתיב הטמעות של "התנועה" במפלגת העבודה, או לכל הפחות ב"יש עתיד". הכיוון שבחרה בו לבני ("ניסיתי את הבחוץ, עכשיו הזמן לנסות מבפנים") מפרק את מה שעוד נשאר מהתפיסה הזו ומוכיח שאין "מרכז שמאל". גם אין באמת "מרכז ימין", חרף נסיונם של המבקרים לטעון להעדפה כזו של מפלגות המרכז.

מה שמניע את מפלגות המרכז הוא אותה התפיסה הקלוקלת שהניעה את מפלגת העבודה להכנס לקואליציות ימין בעבר: התפיסה האפוקליפטית של הימין. בתפיסה הזו, ממשלת ימין צרה לא סתם תהיה רעה, אלא היא תהיה כל כך רעה שספק אם תהיה אי פעם אפשרות לתקן את הנזק שהיא תגרום. לכן קריטי "להשפיע מבפנים", ואין טעם לחכות בחוץ ולבנות טיעון ציבורי בזכות החלפת הממשלה בממשלת שמאל בבחירות הבאות (והתפיסה הזו מתלווה לרוב לתפיסה שאי אפשר לשכנע את הציבור להצביע לשמאל בין כה וכה). ((בשמאל, אגב, ישנו גם גלגול של תפיסת "בלי חירות ומק"י" הותיקה, שדוחה את השוליים של המחנה שלה, מה שהימין כבר הוכיח שלא קיים אצלו ביחס לשוליים הקיצוניים של המחנה שלו. תפיסה כזו, כאשר מפלגת השמאל הגדולה ביותר אפילו לא מפנטזת על 25 מנדטים, היא בחירה מראש בתבוסה.)) לכך מצטרף אותו גילוי של ציפי לבני מהקדנציה האחרונה שמפלגת פלטפורמה אינה יכולה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה מבחוץ – כלומר, גם אם הימין לא יצור ממשלה אפוקליפטית, בין כה וכה לא ניתן לבנות טיעון ציבורי בעד החלופה שהיא מציגה. מבחינה זו, הבחירה של לפיד ליצור שותפות דווקא עם הבית היהודי – שותף מובן מאליו אחר של נתניהו – ולא עם העבודה, היא מסר ברור. יש עתיד אינה מקווה להיות אלטרנטיבה לליכוד. לכל היותר, היא מקווה להיות היורשת של הליכוד שהולך ודוחק את עצמו ימינה.

דיני חוזים

קראתי את ההסכם הקואליציוני בין התנועה לליכוד, ומשהו משך את תשומת ליבי: הפורמליות של ההסכם, שהוא דמוי חוזה של ממש, כולל פסקאות מבוא שמתחילות ב"הואיל ו", וסעיפים לפיהם "המבוא הוא חלק בלתי נפרד מההסכם". זכרתי מהסכמים קואליציוניים שראיתי משנות ה-80 שהדברים היו הרבה פחות עורך-דיניים שם, ותהיתי האם מדובר בחידוש של ממש, או אולי בתהליך הִתְחוֹזוּת של ההסכמים הקואליציוניים בישראל. כל נושא ההסכמים הקואליציוניים הפומביים, הרי, הוא יחסית חדש בישראל – רק בשנות ה-90 קבע בית המשפט העליון שקיימת חובת פרסום על הסכמים קואליציוניים. אתר הכנסת מציג את נוסחי ההסכמים הקואליציוניים של כל הממשלות מאז מממשלת נתניהו הראשונה, כמו גם כמה מקרים ספורדיים מרחבי ההיסטוריה הישראלית.

אז מה בעצם הפריע לי בחוזה, סליחה, הסכם קואליציוני בין הליכוד לתנועה? הסכמים קואליציוניים מאז ומתמיד כללו שורה של סעיפים בנוגע לחלוקת תיקים והתחייבויות לתמוך ביוזמות חקיקה ספציפיות (שינוי שיטת הממשל, למשל, זה סעיף מאוד פופולרי לאורך השנים) או, לחלופין, הסכמה על חופש הצבעה של סיעה מסוימת בנושאים מסוימים (דת ומדינה, לרוב). עם זה אין לי בעיה. אז מה כן?

עצם קיומו של המבוא, למשל (אבל מסתבר שנעשה שימוש בפורמט הזה עוד קודם לכן, למשל בהסכמים עליהם חתם שמיר ב-1990. נתניהו של 1996 לא ראה בכך צורך, אבל ברק כן, ושרון של 2001 הסתפק ב-"עם בחירתו" — אבל ב-2003 ה"הואיל ו" כבר חזר); או הסעיף הפותח את המבוא, למשל, שמדגיש שהנשיא הטיל על נתניהו להקים את הממשלה (סעיף שהיה קיים בהסכמים של ממשלת נתניהו הקודמת, אבל הראשון שחשב שיש צורך לציין את זה במפורש, עד כמה שאני רואה, היה אולמרט); או סעיפים 8 -10 שקובעים כי השותפות להסכם תצבענה אמון בממשלה ובשריה (זה אולי הסעיף הכי "חוזי" פה, כי בעצם הוא מציג את הקואליציה לא כפירוט של הסכם בין שני גופים בעלי אינטרס משותף, אלא ממש כחוזה שכופה על השותפים לו לעשות דברים שאולי היו מעדיפים להמנע מהם. אבל גם פה, זכות הראשונים אינה נתונה לנתניהו, אלא דווקא לשרון).

אפשר לראות פה בבירור תהליך שהחל תחת אהוד ברק, שנתן להסכם הקואליציוני חזות של חוזה, והמשיך דרך שרון ואולמרט שמזגו לתוך הצורה הזו גם תוכן דמוי-חוזה של ממש. נתניהו של 1996 דווקא הסתפק בהסכמים קואליציוניים במודל הישן יותר, למשל בהסכם עם ש"ס. למעשה, ההסכם עם הדרך השלישית כל כך לא פורמלי שהוא אפילו נחתם על נייר עם הלוגו של המפלגה. אולי זה לא צריך להפתיע שאלו שהכניסו את התוכן החוזי הם אותם אלו שהביאו לעולם את מפלגת הפלטפורמה האולטימטיבית. שרון רצה ממשלה שסרה למרותו כפי שעובד סר למרותו של מעביד, שמולו הוא חתום על חוזה. זכורה היטב התנהלותו מול שרי האיחוד הלאומי כאשר אלו איימו להכשיל את תוכנית ההתנתקות – הוא פשוט פיטר אותם. אגב, זכר לכך אפשר למצוא בהסכם עם התנועה, בסעיפים 19-20, שמקנה ללבני את הסמכות הבלעדית להחליט על פיטוריו של שר מסיעתהף ועוד יותר מכך בסעיף 9, שקובע כי אם נודע כי בכוונת ח"כ של התנועה להפר משמעת קואליציונית בהצבעה בוועדה, על הסיעה לדאוג להחלפתו מבעוד מועד.

אבל לנתניהו בכל זאת שמור מקום בהיסטוריה של התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים, עם סעיף מוזר במבוא להסכם, שמציין כי לסיעת התנועה יש שישה חברי כנסת. זהו סעיף מוזר משהו, בלשון המעטה. מדוע יש צורך לציין זאת בהסכם? האם שינוי במספר חברי הכנסת של התנועה (נגיד, פיצול של שניים מהם) יגרור את ביטול ההסכם?

הסכם קואליציוני, הרי, אינו באמת ניתן לאכיפה. כפי שציינתי, הסעיף הנפוץ ביותר הוא זה שמבטיח את תמיכת הקואליציה בשינוי שיטת המשטר בישראל, ואתם יודעים כמה פעמים זה קרה (ממשלת שמיר, שדווקא כן שינתה את שיטת הבחירות, אמנם התחייבה בפני "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" ליזום חקיקה שכזו, אבל מצד שני גם התחייבה שלא לתמוך בה אלא בהסכמת דגל התורה). למעט הנושאים הטכניים המיידיים של מי מקבל איזה שרים, למעשה אין שום ערך להסכם הקואליציוני כחוזה. ההסכמים אינם אלא הרחבה פרטנית יותר של קווי היסוד של הממשלה. כיסוי תחת אחד ארוך של כל המעורבים שיוכלו לבוא בסוף הקדנציה לבוחריהם ולהגיד להם שאמנם לא השגנו את מה שהבטחנו לכם, אבל זה לא באשמתנו – זה היה בהסכם הקואליציוני, והצד השני לא עמד בו.

אבל תהליך הפיכת ההסכמים לחוזים מעיד על השינוי במשמעות שמייחסות המפלגות השונות לקואליציה – שינוי שתחילתו, אולי, בתרגיל המסריח של 1990, או בעצם בממשלות האחדות שאפשרו אותו. הקואליציה אינה נתפסת עוד כשותפות, אלא כשדה קרב. אין דבק אמיתי שמאחד את השותפות בקואליציה – יש רק אינטרסים פוליטיים, ואותם אינטרסים פוליטיים גם מאכלים את הקואליציה בו בזמן שהם משמרים אותה. חומצה דביקה, אם תרצו. ברור שמאז ומתמיד היו אינטרסים בקואליציה, וכל ניסיון להרכיב קואליציה כלל הרבה תחמונים והתכתשויות, אבל החוזיות הזו של ההסכמים בשנים האחרונות מעידה, אולי, על חוסר אמון בין השותפות לקואליציה שחורג ממה שאפשר לראות כפוליטיקה רגילה.

הקואליציה היציבה להפליא של נתניהו בארבע שנים האחרונות לא הפיגה את החרדה הזו, את תפיסת "בעיית המשילות". אבל צריך לזכור שבעיית המשילות היא יותר בעיה פסיכולוגית מאשר בעיה מערכתית. היא קיימת בראש שלנו, ובראש של הפוליטיקאים שלנו, ולא בשיטה עצמה. הסנונית הראשונה של ההסכם הקואליציוני עם התנועה מבשרת שגם בשנים הקרובות נמשיך לדבר על בעיית המשילות, ויציבות הממשלה תשאר תחת חשד בכל עת, בלי קשר לעצם סבירותה של הפלתה.


תגובות

התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים בישראל — 21 תגובות

  1. כמה הערות להערות.
    הבעיה של "גוש המרכז-שמאל" שמונעת את בחירתו היא פשוט פשיטת רגל רעיונית. כולם מלפיד ועד מר"ץ (ובמידה מסויימת גם חד"ש) ממשיכים לנסות למכור לציבור את תהליך אוסלו. תהליך מו"מ מול הרשות הפלסטינאית, כולל מחוות ליצירת אמון שבסופו ישראל תפנה את הרוב המוחלט של השטחים תמורת מדינה פלסטינאית מפורזת והכרזה על סיום הסכסוך.

    יש עם זה רק בעיה אחת – זה לא הולך לקרות. כשלבני ולפיד אומרים אופק מדיני הם לא מתכוונים למשהו שיביא שלום (או אפילו הסכם שלום), הם מתכוונים למפגשי ברברת שכוללים מחוות ליצירת אמון מצד אחד, והמשך ההתנחלות מצד שני. כל זה בעיקר בשביל להוריד את אובמה והאירופאים מהראש שלנו.

    אבל הציבור כבר לא קונה את זה. יאמר לזכותו של שרון שהוא הבין את זה והגה חזון אלטרנטיבי של יציאה חד צדדית משטחים. ועד שמפלגות השמאל לא ימצאו חזון – יציאה חד צדדית (וסיפוח חלקי) מהשטחים, מדינה דו-לאומית או כל רעיון סביר אחר – אין להם סיכוי.

  2. מסכים לגמרי לגבי ההערה האחרונה ("בשמאל, אגב, ישנו גם גלגול של תפיסת "בלי חירות ומק"י" הותיקה, שדוחה את השוליים של המחנה שלה").
    זו ללא ספק הטעות הגדולה ביותר של השמאל הישראלי אי-פעם. הגזענות כלפי המפלגות ה"ערביות" זה גול עצמי שאין כדוגמתו.

  3. בנושא ההסכם הקואליציוני בן התנועה לליכוד, אני הוטרדתי מסעיף 9: "היה וייוודע, כי בהצבעה בוועדה בכוונת ח"כ מסיעת התנועה להפר את המשמעת (הקואליציונית), כי אז יוחלף על ידה בח"כ אחר בטרם ההצבעה הרלוונטית".
    ביחס להסכמים קואליציוניים אחרים, הסעיף הזה סטנדרטי או שאני צודק והוא באמת דרקוני?

  4. שאלת תם: מה היו ההבדלים האידיאולוגיים בין רפ"י ובין מפא"י? לתומי, סברתי עד היום שדווקא מפלגותיו של בן גוריון (רפ"י והרשימה הממלכתית אחריה) היו מפלגות פלטפורמה מוחלטות, כך שבסה"כ הקמת קדימה לא הייתה חידוש כזה גדול.

  5. אייל – לא רק שאתה צודק לגמרי, גם התכוונתי בעצמי להתייחס לסעיף המביש הזה, ואיכשהו זה נשמט. אז הנה עכשיו הוספתי.

  6. ראם – בן גוריון פרש ממפא"י משום שלא הצליח להשיג את המדיניות שרצה להשיג, והאמין שמפא"י היא שמגבילה אותו. דב"ג הוביל, בין השאר, את המאבק ל(כן כן)שינוי שיטת המשטר בישראל, למשל. חלק מהסיבה לפרישתו היה אישי, אבל אישי מסוג אחר – דרישתו של בן גוריון לחקירה בנושא פרשת לבון, והתנגד לשותפות המתגבשת בין מפא"י לאחדות העבודה שהוביל לוי אשכול. לא ברור לי למה לעזאזל שמישהו יצביע למפלגה רק בגלל שהיא דורשת ועדת חקירה, אבל ככל שאני יודע, אי אפשר להגיד על פרישתו של דב"ג ממפא"י שהיא הונעה על ידי שאיפות אישיות שלו (בניגוד, למשל, לפרישתה של לבני מקדימה).

  7. דובי – ובכל זאת: האם היו הבדלים אידיאולוגיים כלשהם בין מפא"י לרפ"י? (ואני גם כן סבור שדרישה להקמת ועדת חקירה היא לא בדיוק אידיאולוגיה…)
    אז נכון שהיעדר שונות אידיאולוגית בין מפלגת האם לבין מפלגת הבת לא הופך את מפלגת הבת למפלגת פלטפורמה, אבל בכל זאת מדובר במפלגה שהוקמה ע"י בן גוריון, כך שקשה לומר שלא היה כאן בכלל היבט פרסונלי. מן הצירוף של שני הדברים האלה – של היעדר שוני אידיאולוגי ממפלגת האם מחד גיסא ומנהיג דומיננטי וכריזמטי מאידך גיסא, עולה תמונה שאיננה מאוד שונה משל קדימה. טוב האמת שהיה שוני אידיאולוגי ברור ממפלגת האם בקדימה, שרון פשוט התעלם מהאידיאולוגיה של הליכוד כשעמד בראשו. כך שנדמה לי שפשוט אין שום הבדל אידיאולוגי בין הליכוד בראשות שרון (בסוף הקדנציה) לבין קדימה.

  8. היו הבדלים ברמת המדיניות. גם אידאולוגית, ההכשרה של חרות על-ידי אשכול נחשבה לנבלה רצינית בעיני דוד "בלי חירות ומק"י" בן-גוריון. ברור שלא מדובר על הבדלים של שמיים וארץ, אבל אי אפשר להגיד שרפ"י הייתה מפלגה נטולת אידאולוגיה.

  9. אם הבנתי, אתה קושר את "בעיית המשילות" ליציבות הממשלה וטוען, כנראה, שהעובדה שהממשלה לא נפלה במשך ארבע שנים היא ראיה לכך שאין "בעיית משילות".
    אבל נדמה לי שהמשילות איננה נמדדת ביציבות (כמה מהר הממשלה תיפול) אלא באפקטיביות (כמה הרבה היא תצליח לעשות). אם משילות נמדדת באפקטיביות אז נראה שלממשלה היוצאת הייתה רק מעט משילות, ולזו הנכנסת תהיה עוד פחות.

  10. מסכים איתך, בעיקר עם ההערה.

    תנאי הכרחי למהפך, הוא קודם-כל ברית אמיתית, ממשית וחזקה, בין ה"עבודה" למפלגות הערביות.

  11. שי – ברור לך שההגדרה הזו בעייתית, לא? מה אם הממשלה לא רוצה לעשות כלום (א-לה יצחק שמיר)? כמו כן, להגיד שהממשלה היוצאת לא עשתה הרבה זה להיות עיוור למציאות. הממשלה עשתה המון. כן, חלק מזה נעשה באמצעות אי עשייה, אבל ההישגים שלה (מנקודת הבמט של האידאולוגיה של נתניהו) משמעותיים.
    כמו כן, ההגדרה של של משילות בעצם אומרת שממשלה נמדדת ביכולתו של מיעוט קטן בכנסת לכפות מדיניות שהרוב בכנסת מתנגד לה. אפשר למדוד משילות ככה, אבל אז נשאלת השאלה למה שנרצה משילות.

  12. שי – מה אתה רוצה?

    מדינה פשיסטית טוטאליטארית, בהּ לרה"מ, יש "משילות" מעולה = עושה ככל העולה על רוחו ואין שום אפשרות ריאלית שהיא, להפילו אי-פעם?

    בכל המדינות הרודניות בהסטוריה, היתה משילות מושלמת. לקליגולה היתה משילות, ללואי ה-14 היתה משילות, כך גם להיטלר, לסטאלין, לחאפז אל-אסאד ולסדאם חוסיין. זה מה שאתה רוצה?

  13. פינגבאק: לא במהרה ינתק | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  14. דובי,
    אני לא רואה את הבעיתיות בהגדרת משילות כיכולת הביצוע של הממשלה – כלומר היכולת שלה להוציא לפועל חלק ניכר מתוכניותיה.

    ממשלה שבאמת לא רוצה לעשות כלום לא רוצה למשול – אני חושב שזה נדיר ביותר כי מי שמקבל כוח נוטה לרצות השתמש בו. אפילו שמיר רצה לעשות דברים (אולי לכבוש את ירדן, לך תדע), אבל כנראה לא את הדברים שהמערכת הפוליטית בזמנו איפשרה לו לעשות. בד"כ הבעיה הפוכה: שצריך לרסן את ראשי הממשלה – כח משחית וגו'.

    כדאי להפריד בין שתי השאלות: "מה זה משילות?" ו- "האם אנחנו רוצים משילות גבוהה? או כמה גבוהה אנחנו רוצים אותה?".

    אם מגדירים משילות כיכולת ביצוע, אז סביר שהאופוזיציה (מי שלא תהיה בזמן נתון) רוצה משילות נמוכה – כלומר, שאם היא לא מצליחה להפיל את הממשלה אז לפחות תנסה לשתק אותה.
    השאלה היא אם לאורך זמן מערכת פוליטית שלא מאפשרת לממשלה, מכל סוג ומין, למשול – כלומר לבצע לפחות חלק מתוכניותיה – היא מערכת שטובה לאזרחים. אני חושב שלא.

    המצב שמפלגה קטנה בקואליציה, שיש לה אינטרס מגזרי (נגיד ישיבות, התנחלות) יכולה לשתק את הממשלה כדי לסחוט הטבות למגזר שלה הוא מצב של משילות נמוכה לא בריאה.

    —-
    דניאל, באמש'ך, תרגיע.

  15. נדב, קניתיו אך טרם הספיקותי…
    מה פתאום?! שמרנים (גם ברק) אולי לא רוצים להפוך את כל השיטה על פיה – במיוחד לא ביום אחד. אבל זו לא אידיאולוגיה של שנטי. גם שמרנים רוצים להעביר תקציב, להפציץ באירן, לעשות שלום, להתנחל בשטחים כבושים, להוזיל את מחירי הסלולר, להעלות/להוריד מיסים, להלאים/להפריט משאבים, וכו'. יש להם הרבה מה לעשות גם בלי הגיליוטינה.

  16. התפיסה השמרנית הקלאסית (אדמונד ברק) אומרת שהנסיונות 'להנדס' את המציאות – בין אם באמצעות הסכם שלום או רפורמה מקיפה – נדונו לכישלון, כי האדם לא יכול לתכנן ברמה כל כך מדוייקת. לכן, התפקיד של המנהיג הוא לשמר מצב, ולדאוג שלא יהיה יותר גרוע.

    עכשיו תראה כמה טוב זה מסתדר בתור האידיאולוגיה של שמיר ושל ביבי (לפחות בצד המדיני, אם לא הכלכלי).

  17. נראה לי שאתה סתם טועה או סתם מפברק ומערבב את דבריהם של כל מני "שמרנים" שאתה לא אוהב – כמו פופר ("להנדס") האייק ("לא יכול לתכנן") וברק – כדי להדביק להם פוליטיקאים שאתה לא אוהב, כמו ביבי ושמיר.

    יש בשמרנות התנגדות לניסיונות אידיאליסטיים ל"הנדס" את המציאות לפי איזה רעיון רציונליסטי אידאלי (כמו של רוסו או של מרקס או של אפלטון או של היטלר) – לא כי זה נדון לכישלון אלא כי זה תמיד הופך למשחטה ענקית. כשברק ביקר את המהפכה הצרפתית הוא חזה את נהרות הדם שהיא הביאה – עם רובספייר ונפוליון (ואחר כך עם הבולשביקים). אבל בכל מקרה, אף שמרן – בטח לא אדמונד ברק – לא מתנגד להסכם שלום, וגם לא לרפורמה מקיפה, בטענה שזה ניסיון להנדס את המציאות.

    ביבי ושמיר אינם שמרנים. שמיר במיוחד – כחבר הנהגת הארגון הרדיקלי לח"י – לא יכול להיחשב לשמר. הוא אידאליסט מהפכן. ברק היה מגנה אותו. גם המתחלים ונוער הגבעות הם לא שמרנים – אפילו שהם מכשול לשלום,

  18. בתור מי שאומר שלא קרא את ברק, אתה מאוד נחרץ…

    הטיעון של ברק לגבי אנגליה מול צרפת הוא מאוד ברור: המהפכה הצרפתית הפכה למרחץ דמים – ובסוף נכשלה – בגלל שהיא הייתה שינוי יזום, שבו אנשים החליטו ליישם מבנה חברתי א' במקום מבנה חברתי ב'.
    באנגליה, לעומת זאת, ה'מהפכה' הצליחה, בגלל שלא היה ניסיון למעבר בין תפיסה חברתית אחת לשנייה, אלא אבולוציה איטית ותיקונים קלים של השיטה, בהתבסס על מסורות קיימות.

    מכאן גם ההתנגדות שלו, לטענתי, להסכם שלום ישראלי-פלסטיני (ולא להסכמי שלום באופן כללי). זה נסיון לכפות על המציאות מבנה חברתי א' (שתי מדינות) במקום מבנה חברתי ב' (כיבוש), והוא צפוי להיכשל.
    וזו בדיוק המדיניות של ביבי ושל שמיר – הנסיון לשמר את המצב, כי כל שינוי יזום יהיה לרעה. שמיר גם התבטא בצורה הזו. נכון שבשלבים מוקדמים יותר שמיר היה מהפכן, אבל לאדם מותר להשתנות לאורך 40 שנה.
    לא ברור לי למה נוער הגבעות רלוונטיים כאן. לא טענתי שהם שמרנים.

  19. אנחנו כבר מאוד קרובים בהבנת השמרנות. אני רק מסתייג מהחשיבות שאתה מייחס ל"שינוי יזום". לדעתי מה שחשוב לשמרנים זה לא שהשינוי יהיה יזום או לא יזום, אלא שיהיה הדרגתי ומתון – אבולוציה במקום רבולוציה. כלומר, לדעתי, שמרן לא מתנגד לשינויים ורפורמות יזומות אם הן נעשות בהדרגה ובמתינות. הוא מתנגד למהפכות טוטליות, משום שמהפכות כאלו הן בהכרח אלימות.

    לאור ההבדל בדגשים הנ"ל אני לא מקבל את טענתך שברק (או שמרן טיפוסי) היה מתנגד להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. להפך, לדעתי שמרן היה יוזם תהליך שלום הדרגתי וממושך במקום נסיגה מלאה ביום אחד.

    לדעתי, הניסיון של ביבי, שמיר ונוער הגבעות להקפיא את המצב בשטחים איננו שמרנות. הם לא עושים זאת משום שהם מתנגדים עקרונית לשינויים יזומים. הם עושים את זה בגלל שהם מאמינים שהמצב הנוכחי טוב ליהודים.

  20. אי אפשר להתייחס לתופעה הזו בלי שערוריות הניינטיז שהביאו את ההסכמים הקואליציוניים לבתי המשפט. למשל הערבות הבנקאית שרצו לכלול בהסכם בין הליכוד למודעי, ופסקי דין של אהרן ברק שיצרו דוקטרינה שתאפשר התערבות שיפוטית במקרה הפרה של הסכמים קואליציוניים. הניתוח הטקסטואלי-גרידא לא מספיק כדי להקיף את התופעה.