בבקשה אל תקראו את הפוסט הזהאינטרנטראשי

תגובות

בבקשה אל תקראו את הפוסט הזה — 16 תגובות

  1. מאת זאת שעושה מה שאומרים לה לא לעשות ב :‏

    בזמנו, כשתומר פרסיקו נתבע בתביעת SLAPP ברורה ע"י שי טובלי, הקימו כמה חברה טובים קרן לסייע לו. לא קראתי את הפוסט שהסרת (ואולי אני סתומה, אבל לא ראיתי רמזים על מה מדובר), אבל אולי כדאי להקים גם לך מין קרן כזו.

  2. גם לי הזכיר הפוסט הזה את תביעתו של טובלי, משיח-השקר-לכאורה, נגד תומר פרסיקו, הבלוגר-לכאורה. עצוב לי מאוד שאנשים אמיצים מאויימים בכזו קלות, וכולי תקווה שתִּמָּצֵא דרך חוקית להתחמק מתביעות הסלאפ המכוערות האלה.

  3. אם הייתם קוראים את הלינקים שאני מצרף, הייתם רואים שהתייחסתי גם פה לפרשת טובלי (שמאוזכרת רבות גם בדו"ח, כמובן), ולמעשה – שהצעתי בעצמי הקמת קרן בעקבות אותו מקרה – http://dubikan.com/archives/1822.
    בכל מקרה, המקרה האישי שלי לא הצדיק פשוט את השקעת המשאבים הכספיים, לא שלי ולא של אחרים. יש תביעות SLAPP חשובות יותר להלחם נגדן.

  4. מצטטת מתוך הניוזלטר של דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, על מקרה משמח שבו בית המשפט המחוזי פסק הוצאות משפט *כנגד* תובע בתביעת SLAAP אעפ"י שחלק קטן מהתביעה התקבל (מאחר שרוב התביעה היה מופרך ומוגזם):

    "ביום 11.2.13 ניתן פסק דין בערעור שהגיש פעיל סביבה אשר חויב בבית משפט השלום לפצות את תאגיד המיחזור – אל"ה בעשרות אלפי שקלים בגין ביקורת שמתח על התאגיד, ושנקבע שהיא לשון הרע.
    פסק הדין נהפך בערעור ונקבע שעל התאגיד לשלם לפעיל הוצאות משפט בסך 45 אלף ₪.
    רקע: תאגיד המיחזור- אל"ה הגיש בשנת 2007 תביעת לשון הרע בסכום של חצי מיליון ₪ כנגד הפעיל הסביבתי דני מורגנשטרן. התביעה הוגשה בגין חמישה פרסומים בתקשורת- בכתב ובעל פה, בהם מתח הפעיל ביקורת חריפה על התאגיד וטען שהתנהלותו פוגעת הן בסביבה והן בציבור הצרכנים שרוכשים מיכלי משקה ומתקשים לקבל את הפקדון המגיע להם בחזרה. למרות שבית משפט השלום דחה את רובה של התביעה, הוא קבע כי בשני קטעים קצרים מתוך כל הדברים יש לשון הרע, וחייב אותו בפיצוי לתאגיד ובהוצאות משפט בסכום כולל של 115,000 ₪.
    בית המשפט המחוזי בירושלים שדן בערעור ביטל את החלטת בית משפט השלום וקבע יש לשון הרע רק במשפט אחד מכלל דברי הפעיל וכי בגינו הוא ישלם פיצוי בסך של 10,000 ₪ בלבד. בשל היקף התביעה הבלתי מוצדק בית המשפט הורה לתאגיד לשלם לפעיל סך של 45 אלף ₪ על הוצאות המשפט הקודם והנוכחי. בסך הכל ובקיזוז הפיצוי חויב התאגיד לשלם לפעיל 35 אלף ₪.
    בית המשפט קבע שהביקורת שהושמעה על התאגיד היא התבטאות לגיטימית, גם אם חריפה, במסגרת מאבק ציבורי, כי התאגיד גרר את הפעיל לניהול משפט ארוך וממושך ללא הצדקה, וכי מתקבל הרושם שהתאגיד 'סימן לו כמטרה' להשתיק את מר מורגנשטרן 'הפועל מזה שנים בהתנדבות לשם הטמעת הליכי מיחזור בישראל'.
    מתוך פסק הדין: "בהינתן שהתביעה שהוגשה כנגד המערער בבית משפט קמא היתה תביעה גורפת והתייחסה לחמישה פרסומים, בעוד שהתברר כי רק חלק מפרסום אחד יש בו משום לשון הרע, ולאחר שהמערער נגרר לניהול משפט ארוך וממושך בשל היקף התביעה הבלתי מוצדק, אנו סבורים כי לא רק שלא היתה הצדקה להורות על חיובו של המערער בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בבית משפט קמא, אלא שהיה מקום לחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד באותה ערכאה"
    את הפעיל ייצגה הקליניקה לצדק סביבתי באוניברסיטת תל אביב.
    לערעור הצטרפו כידידי בית משפט עמותת "אדם טבע ודין" וארגון הגג של ארגוני הסביבה, "חיים וסביבה".
    http://www.nevo.co.il/psika_word/mechozi/ME-12-09-35178-831.doc".

  5. שחר – אכן, התפתחות משמחת. זה קרה אחרי כתיבת הפוסט (שהתעכב על לפרסומו הרשמי של הדו"ח), ושכחתי לעדכן את הפוסט בהתאם.

  6. נושא חשוב, אני מקווה שנזכה לראות תיקונים שקולים מהסוג שאתה מציע שיעזרו לצדק לא להיכנע בפני הממון.

    כתבת יפה מאוד, כרגיל, אך נפלו שתי תקלדות לאורך המאמר במילה "איום":
    "בעקבות *היום* שידרה חברת החדשות התנצלות."
    "הם לפיכך *קיום* מתמשך על הדמוקרטיה."

  7. כפי שאני רואה זאת, אסור שיתקיים מצב, בו כל בלוגר בודד, ניצב לבדו אל-מול תאגידי-ענק.

    על כולנו לעמוד מאוחדים ולתמוך איש ברעהו, במסגרת ארגון בלוגרים כללי, אשר יגן, בעקביות ובאדיקות, על כלל חבריו.

  8. דובי – הרשה לי לומר שאני מבין אותך לחלוטין. וכרגיל – זהו פוסט משובח ביותר.

    לצערי – אני לא יכול לומר שיש בפי בשורה משמחת.
    לפני חודש קיבלתי את פסק הדין בגין תביעת SLAPP שהוגשה נגדי לפני כ-3 שנים, ובסופה נדרשתי לשלם 36.5 אלף ש"ח לתובעים (30 לתובעת, 6.5 לעו"ד שלה).

    הסיפור שלי היה אמור להיות די פשוט וברור:
    אישתי עבדה במשך תקופה קצרה אצל נוכלת, שאקרא לה כאן ר' (כדי להימנע מהסתכות נוספת). ל-ר' יש מכון לטיפולים אלטרנטיביים באיזור המרכז. אחרי שאישתי התפטרה בזעם, כתוצאה מאי-תשלום חלקי משכורות, איומים והשפלות פומביות מצד ר', כתבתי על כך בבלוג שלי. וכן – השתמשתי במילה "נוכלת". וזו היתה הטעות שלי. למעשה זו היתה הטעות היחידה, שבגללה נאלצתי לשלם כל כך הרבה כסף (וזה עוד לפני שאני משקלל את ה-40 אלף שכבר שילמנו לעו"ד שלנו, במהלך אותן 3 שנים).

    התביעה לא איחרה לבוא. 300 אלף שקל היא דרשה. לא פחות. הורדתי מיד את הפוסט. בזעם, אבל גם בפחד. אני לא אדם שמשתכר סכומים שאפילו מתקרבים לכך בשנה שלמה. למעשה, בגלל מצבי הבריאותי, לא תמיד אני מגיע לשכר מינימום.

    הגענו למשפט, תוך ידיעה שיש כמה עדים שעבדו אצל ר' במהלך השנתיים שהמקום קיים (נכון לשנת 2009), ושיצאו משם עם "בטן מלאה". אלה אנשים שכתבו אצלי בבלוג המון תגובות שתומכות בדיוק בעניין הזה – ש-ר' שהיא נוכלת. שהיא מלינה משכורות, שהיא "קונסת" את העובדים שלה על לא עוול בכפם, שהיא לא נותנת להם מנוחה, שהיא מרמה את הלקוחות שלה ועוד.

    בתחילה, גם לשופטת היה ברור שהעו"ד והלקוחה שלו משקרים. היא אפילו אמרה להם את זה בפנים. הרגשנו שהושפטת מבינה את המצב לאשורו, ושהיא "בעדינו". כל כך שמחנו כשהיא דרשה מהתובעת להוריד את הסכומים באופן דרסטי, ושלחה אותנו לגישור. בגישור הסכמנו לשלם סכום שהגיע עד 20 אלף ש"ח – העיקר לסיים עם הדבר הזה ולשים אותו מאחורינו. ר' סירבה לסכום נמוך מ-50-75 אלף ש"ח. ובדיעבד התברר – שבצדק (מבחינתה).

    השלב הבא היה שלב ההוכחות. זה לקח כשנתיים להגיע אליו. אמנם בהתחלה היו לנו כ-5-6 עדים שהסכימו להעיד לטובתינו (ועוד כמה שהתלבטו, והבטיחו לחשוב על זה), אבל אט-אט הם נעלמו. פתאום אי אפשר היה להשיג אותם טלפונית ובמייל, או שהם התחמקו. והגדילה לעשות עדה שפשוט לא הגיעה למשפט, למרות התצהיר עליו היא חתמה במשרדי עורך הדין שלנו, והזימון אותו קיבלה. כולם אמרו לנו שככה זה עלול להסתיים, כי ר' מאיימת על כולם בתביעות דיבה – והם מפחדים, בעיקר כי הם לא מרוויחים סכומים גבוהים, והם לא רוצים להסתבך איתה.

    בסופו של דבר, נשארנו עם שני עדים. שניהם אנשים שעבדו אצל ר'. אחת בתור פקידה ומטפלת, והשני – אדם שעבד בתחזוקה. מה שמכונה "אב הבית". שניהם העידו באופן מלא וברצינות על כל "בעיות השכר", על ההשפלות הפומביות, על העובדה שהיא אילצה אותם לעשות כל מיני דברים שהם לא הוכשרו להם (מהמטפלת, למשל, היא דרשה לטפל בסוג טיפול שמעולם לא התנסתה בו – ולעשות את הטיפל "על רטוב" – כלומר "להשתפשף" על לקוחה שהגיעה באותו היום והתעניינה בקבלת טיפול כזה).

    השופטת קראה את התצהירים, הקשיבה לחקירה הנגדית, ובסיומו של יום אמרה להפתעתינו: "עוד עדים כאלו ואבדנו".

    ירד עלינו מסך שחור. לא הבנו מאיפה זה בא.
    הרי היה ברור לכל בר דעת, ש-ר' והעו"ד שלה משקרים במצח נחושה. ר' לא הצליחה להביא ולו עד אחד למשפט! והיא בעצמה לא הצליחה לענות בצורה משכנעת ומלאה לשאלות ששאל אותה העו"ד שלנו, גמגמה לאורך כל עדותה וזאת בניגוד אלינו – שהעדנו בצורה רהוטה, בלי להתבלבל ושהיינו מגובים בכל המסמכים (תלושי המשכורת החסרים ועוד). ל-ר' אפילו לא היתה עדות אחת ל"עלויות" וה"נזקים" שהפרסום שלנו גרם לה לטענתה (ואנחנו מדברים על בלוג שבשיא שלו קוראים אותו 50-70 קוראים ביום, כן?). שום הוכחה לא הוגשה לבית המשפט – אפילו לא קבלות!

    כאמור – לפני חודש, ב-13.1, קיבלנו את פסק הדין.
    כשקראתי אותו, עיניי חשכו – "לנאשם לא עומדת הזכות לטעון ל'אמת דיברתי'", כתבה השופטת – ופסקה עליי לשלם לתובעת 36.5 אלף שקלים.

    ישבתי שם על הספה בסון הבית שלי פעור פה. לא הבנתי איך זה יכול להיות. איך יכול להיות, שאחרי כל העדויות, התצהירים, ההוכחות המגובות במסמכים – אני לא יכול לטעון שדיברתי אמת?! איך אסור לי לומר שהיא נוכלת?

    אבל הבנתי גם עוד משהו: אני חייב לסיים את זה כאן ועכשיו. אין לי כסף לשלם לעו"ד שלנו. אין לי עוד 40 אלף שקל ועוד 3 שנים להיגרר בבתי משפט. אין לי כוחות נפשיים לזה. אז גגיסתי את הכסף בעזרת ההורים שלי ושל אישתי, ושילמנו. העיקר לגמור עם זה כבר.

    בגלל ר' הפסקתי כמעט לחלוטין לכתוב בבלוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות. היא המאיסה עליי את הכתיבה. כל מילת ביקורת מיד נכנסה למגירה מחשש לעוד תביעה כזו. כל פוסט נכתב בזהירות. כל מילה נבחנה שוב ושוב. וזה נמאס עליי. במקום לכתוב תוך חדווה של כתיבה, כתיבה קולחת, רגשית, אמיתית – גזרתי על עצמי שתיקה מאונס.

    אז לא – לא כל הסיפורים האלה נגמרים כמו במקרה של פרסיקו. ממש לא. אם למדתי משהו מכל זה, זה שמערכת המשפט בהחלט לא מלאת צדק. למעשה,

    אין בה שום צדק.
    זו הפעם השנייה בחיי שבה אני נתקל במערכת הזו, וזו הפעם השנייה שלא מוכנים להקשיב לי, למרות שאני מביא הוכחות ועדים (ולא. אני לא אדם אלים. לא עברתי שום עבירה פלילית מימיי). זו הסיבה העיקרית שבגינה החלטתי לא לערער למחוזי. אני לא מאמין בהם יותר.

  9. גיא – אל תפסיק ואל תשתוק.

    לשם-כך בדיוק, עלינו להתאגד יחדיו, לאיגוד-בלוגרים אימתני, שיחריד ויבהיל נבלות שכאלה – ויגרום להן לפחד מאיתנו (במקום להיפך).

    ואשמח מאד לדעת, מי היא אותה ר'; אני אינני חושש, לתקוף את מי שצריך (ועליי אין מאיימים. אם צריך, אני נלחם עד הסוף – האמת חשובה, יותר מאי-אלו נשים-שופטות).

  10. הפוסט הגנוז הוא הפוסט על המגירה+מראה?

  11. מהיכרות אישית עם הנפשות הפועלות עשית בשכל

  12. דניאל – לצערי קל יותר לומר מאשר לעבור את זה בפועל.

    אני הלכתי עם זה "עד הסוף", עד כמה שיכולתי. קרוב ל-3 שנים נלחמתי באישה הזו ובאח שלה (שניהם מנהלים את העסק. הוא מנהל את הצד הפיננסי), כדי שהאמת שלי תצא לאור.

    יצא ששילמתי עד כה כמעט 80 אלף שקל (כולל השכ"ט של העו"ד שלנו). אין לי כסף יותר להוציא. גם את הסכום הזה בקושי הצלחתי לגייס בעזרתם האדיבה של ההורים שלי ושל אישתי. כי כאמור – לנו אין את הכספים האלה.
    אישתי עובדת ב-2 משרות (אחת קשורה למקצוע שלה, והשנייה לא. והיא היתה דוקטורנטית בבר אילן, כן?), אני עובד כמו מטורף בהוראה (אחרי 3 תארים ראשונים – 2 בהנדסה ואחד במנהל עסקים, שאותו סיימתי בהצטיינות) – ושנינו ביחד מביאים בערך משכורת ממוצעת הביתה מדי חודש.

    הייתי שמח מאוד אם היה איגוד כזה של בלוגרים. אני איתך לגמרי בעניין הזה. הייתי מוכן לשלם חברות לארגון כזה, ולו בכדי שהגועל נפש שאני עברתי בשנים האחרונות לא ייפול על ראשיהם של בלוגרים אחרים.

    אבל בשבילי זה קצת מאוחר. את הכסף כבר הוצאתי. יש לי רק עוד התחשבנות אחת עם העו"ד שלי – ואני עדיין לא יודע כמה הוא ירצה ממני. משום מה הוא מסרב לנקוב בסכום, והוא מבטיח שתהיה הנחה משמעותית (וזה אחרי שהוא הבטיח לי לאורך כל הדרך, שאין שום סיכוי שנצטרך לשלם יותר מעשרת אלפים ש"ח במשפט. והוא נחשב לאחד מעורכי הדין הכי טובים בתחום..).

    לגבי שמה של האישה – אני לא רוצה לחזור על זה שוב.
    אתה יכול לגגל "גיא אלרם פסק דין", והתוצאה הראשונה שתקפוץ לך, תיתן לך את שם התובעת ואת פרטי התביעה כולה.
    בזמנו, כשהתפרסם הקול הקורא של פינצ'וק וחבריו לשלוח סיפורים כאלה על תביעות דיבה – שלחתי את הסיפור שלי. הם לא חזרו אליי ולא הגיבו. היום קיבלתי מייל ובו הצעה לקרוא את הדו"ח החדש שלהם. אני מניח שזה קשור לתביעת הדיבה שכתבתי עליה בתגובה כאן למעלה. אני בהחלט אקרא אותו – אבל שוב – אני מניח שעבורי זה לא ממש ישנה.

    אין לי את הכוחות ו/או את הכסף להמשיך ולהתמודד עם הנוכלת הזו יותר.

  13. אני תוהה למה אין ביטוח נגד SLAPP. לחברות ביטוח יש משאבים שיגרמו לסלאפרים להסס לפני שיתבעו.

  14. נראה לי שחלק מהאחראיות צריכה ליפול לפתחו של עורך הדין. לדעתי יש לאפשר לשופט להפעיל את שיקול הדעת הבא. ידמה השופט עצמו כמרצה אחראי על קורס ואת בא כוחו של התובע כסטודנט שנה א, וידמה עצמו כאילו זה עתה נתן שאלה במבחן המסכם המפרטת את הנסיבות המתוארות בכתב התביעה ובסופה השאלה "האם הנסיבות המפורטות לעיל מהוות עילה לתביעה?". כעת ישאל עצמו השופט, נניח שענה הסטודנט "כן", האם היה עובר את הקורס? אם התשובה היא שלא היה עובר את הקורס, משמעות הדבר שרישיון עריכת הדין ניתן לו בטעות, ולכן צריכה להיות בידי השופט האפשרות לשלול אותו.