יכול להיות יותר גרועאופוזיציהראשי

כולם עושים את זה אז למה לא אני?

אני לא יכול לנתח את תוצאות הבחירות הללו, כי עד עכשיו אני לא מבין למה שמישהו יצביע ליאיר לפיד. זו, מבחינתי, התעלומה הכי גדולה של הבחירות הללו. ולא סתם "מישהו". "מישהו" הצביע גם למורשת אבות. ((המפלגה היחידה שקיבלה פחות קולות ממה שקיבלתי בפריימריס של העבודה…)) אבל חצי מיליון אזרחים ואזרחיות הצביעו עבור "יש עתיד", והדבר אומר דרשני.

יש מגוון הסברים שמסתובבים עכשיו לגבי ההצלחה של לפיד, ואני לא יכול לטעון שביכולתי להכריע איזה מהם הוא הנכון – כולם מתאימים. יש שאומרים שמדובר פשוט באנשים שאין להם דעה, ולפיד הוא בדיוק באמצע, אז הם הלכו עליו כברירת מחדל. יש שאומרים שאלו מצביעים שלא היו מוכנים להצביע לנתניהו, אבל גם לא סובלים את יחימוביץ', אז הם נתקעו באמצע. יש מי שמצביע על העובדה שלפיד-לבני-קדימה ביחד זה מנדט אחד פחות ממה שקיבלה קדימה בבחירות הקודמות, אז בעצם כלום לא השתנה. ((הבעיה עם הטענה הזו היא שהייתה זרימת קולות ברורה שמאלה בבחירות האלו.)) אפילו שמעתי את הטענה שיש עתיד הייתה המפלגה היחידה בשמאל-מרכז (אם לא סופרים את קדימה, ומי לעזאזל סופר את קדימה?) שלא מונהגת על-ידי אשה, אז אולי הייתה כאן הצבעה שוביניסטית או מיזוגנית או מה שלא יהיה. מאידך, יש שמצביעים על הרשימה הנשית המרשימה של לפיד, וטוענים שדווקא הנשים הביאו ללפיד את ההישג המדהים שלו.

כאמור, אין לי מושג למה שמישהו יצביע ללפיד, מה שאומר שאני כנראה לא האדם הנכון לנתח את הסיבות שבזכותן האין-מפלגה שלו זכתה ל-19 מנדטים – שמחציתם אנשים שהכריעו, ככל הנראה, ממש ברגע האחרון. ((סילברסטין ציטט בבלוג שלו סקר שנערך בתקופה בה אסור לפרסם סקרים, להעניק ללפיד 16 מנדטים. קשה לדעת אם זה זיהוי של נקודת המפנה או סתם טעות דגימה מקרית – אותו סקר העניק לבית היהודי 16 מנדטים גם כן…)) מנקודת המבט שלי מדובר על טירוף מתמשך של מדינת ישראל. אז, ברשותכם, אני לא אנסה לתת הסבר כלשהו לדברים. הלאה.

ארכיפלג

בכנסת היוצאת שתי המפלגות הגדולות ביחד מנו 55 מנדטים. לפניה, בהתאמה: 48, 57, 45, 66, ולפני כן, לפני הבחירה הישירה, למעלה מ-70. בכנסת החדשה, נכון לעכשיו, מדובר על 50 מנדטים לשתי הרשימות הגדולות, שזה אמנם לא השפל של כל הזמנים, אבל מצביע על סטגנציה מטרידה. אלא שאחת הרשימות הללו מורכבת משתי מפלגות, וליברמן כבר רמז שהוא עשוי לקחת את המנדטים שלו ולהוות סיעה עצמאית, מבלי להיות מחויב לנתניהו. שום דבר לא מונע ממנו לעשות כן – יש לו 11 חברים בסיעה של 31, שזה יותר מהשליש הדרוש לו. אם סופרים את הליכוד כמפלגה של 20 מנדטים בלבד, אנחנו בשפל של 39 מנדטים בלבד לשתי המפלגות הגדולות. המפה המפלגתית כיום, יותר מאי פעם, נראית יותר כמו ארכיפלג, עם הרבה מפלגות בינוניות ואפס מפלגות גדולות.

הצרה הכי גדולה היא שאין שום סיבה להאמין שהמצב הזה ישתפר בעתיד הנראה לעין בלי התערבות גסה בשיטת הבחירות שתגרום לעיוות רצון הבוחר. רוצה לומר: הבעיה היא לא השיטה, אלא אנחנו, הבוחרים. אם אחרי הבחירות האחרונות עוד יכולתי לקוות שקדימה והעבודה יתאחדו, או שקדימה סתם תעלם והקולות שלה יזרמו ימינה ושמאלה, הרי שעכשיו קשה לראות תהליך שכזה. יאיר לפיד הולך לממשלה עם נתניהו, כצפוי, וסביר להניח שהוא ישחק שם. אבל אחרי שהבוחר הישראלי הראה שהוא מוכן לתת חצי מיליון קולות למפלגה שכל מהותה הוא אגו טריפ של איש אחד בלי שום ניסיון, שום הכשרה בכלום ובעיה עקרונית עם אמירת משפט שלם בלי טעות, איזו סיבה יש לחשוב שבבחירות הבאות לא ימצא המשיח החדש שימליך על עצמו המרכז הקיצוני של ישראל?

התקווה היחידה, ואני משתמש במילה תקווה פה בצורה רופפת למדי, היא איחוד של הליכוד ליש עתיד. אני לא אומר שאני צופה מהלך כזה – רק שזו האופציה היחידה שאני יכול לראות כרגע ליצירת מפלגה גדולה אמיתית. לנתניהו בהחלט יש אינטרס למהלך כזה (במיוחד אם ליברמן יבריז), ללפיד עשוי להיות אינטרס שכזה, בתלות בהערכה שלו לגבי כושר השרידה הציבורי שלו בארבע שנים של, כאילו, לעשות דברים. אבל, כמובן, לפיד לא עושה רושם של אדם שעלול לחשוש שהציבור יפסיק לאהוב אותו.

מפלגת פלטפורמה

בתואר הראשון שלי לימדו אותי על התפתחות המפלגות, ממפלגות אליטה, למפלגות המון בעלות מנגנון רחב ובסיס חברים משמעותי, למפלגות שלד שנראות כלפי חוץ כמו מפלגות המון, אבל המנגנון שלהן למעשה מתפקד רק לקראת בחירות. יש הרבה ספרות שמנסה לטעון שחלה התפתחות נוספת במבנה המפלגות, אז אני מרשה לעצמי להציע טענה כזו משל עצמי. בבחירות האלו רוב המפלגות הפכו למפלגות פלטפורמה – משמע, מפלגה שכל תפקידה הוא לשאת את העומד בראשה. שאר המועמדים ברשימה אינם אלא הכרח טכני – אפילו לא קישוט, מכיוון שבין כה וכה הם אינם נחשפים כמעט במהלך הקמפיין. יאיר לפיד הוא דוגמא בולטת, כמו גם "התנועה". הבית היהודי גם היא נטלה אלמנטים של המודל החדש הזה, וכמובן שהליכוד והעבודה שניהם הריצו קמפיין שכל כולו פולחן אישיות של העומדים בראש – בליכוד, לאור תכולת הרשימה, בצדק; בעבודה, אולי החלק האדיוטי ביותר של הקמפיין. גם קדימה הפכה ל"מפלגת מופז", אבל במקרה הזה מדובר היה יותר בניסיון אחרון להציל משהו מהמפלגה, ולא מטרתה המקורית.

מפלגות פלטפורמה, כמובן, אינן דבר חדש. רפ"י הייתה מפלגת הפלטפורמה של בן-גוריון כבר בשנות ה-60. שנות ה-80 ראו כמה וכמה מפלגות פלטפורמה, ((דוגמא קיצונית, כידוע, היא מפלגתו של פלאטו שרון, שאפילו לא טרח להוסיף מועמד שני ברשימתו, אבל זכה בשני מנדטים בכל זאת.)) אבל הייתה זו הבחירה הישירה שהתחילה את תהליך הפיכת המפלגות הגדולות למפלגות פלטפורמה. אז שרון לקח את הקונספט צעד אחד קדימה והקים מפלגת פלטפורמה-שלטון, אלא שהוא לא הספיק לנצל אותה, ותוך שתי קדנציות, כצפוי, היא נשחקה ללא כלום. אבל אני חושב שבבחירות הנוכחיות הגענו לשיא חדש בהשתלטות מפלגות הפלטפורמה על המערכת. בעצם, כל המפלגות מימין למרצ היו מפלגות פלטפורמה במידה כזו או אחרת. אפילו "עוצמה לישראל" התמודדה בעיקר על אישיותם של העומדים בראשה, ופחות על רעיונות העוועים שלהם – זו הסיבה בן-ארי היה בולט יותר בתפיסה הציבורית של המפלגה מאשר אריה אלדד הפחות מתלהם.

נוצר מצב מוזר שבו בזמן שיותר ויותר אנשים קוראים לשינוי שיטת הבחירות כדי לייצר פחות מפלגות שיהיו יותר גדולות, התרבות הפוליטית בישראל דווקא הולכת ושוכחת שמאחורי ראש המפלגה יש עוד רשימה שלמה של אנשים שיהיו המחוקקים בכנסת שלנו.

יש משהו אירוני בתהליך הזה, שהלך בד בבד עם התחזקות הדרישה הציבורית ל"דמוקרטיה פנימית" של המפלגות – כלומר, פריימריס. פריימריס לראשות המפלגה, כמובן, מחזקים את מאפייני הפלטפורמה, כי הם מציבים את המנהיג במרכז, כנציגם היחיד של כלל חברי המפלגה. אך הפריימריס לרשימה נעשים תמוהים משהו כאשר המפלגה נתפסת כמפלגת מי-שעומד-בראשה, ולא כמפלגה שהמאחד אותה היא האידאולוגיה בה אוחזים כלל החברים (פחות או יותר).

אם יש משהו שהבחירות האלו צריכות ללמד את המפלגות בישראל (ואני ממש לא טוען שהן אכן ילמדו זאת), הרי שהוא כשלונה של שיטת הפריימריס. יאיר לפיד הציג רשימה מצויינת – ביחס הפוך, אפשר להגיד, לדביליותו של העומד בראשה. הרשימה שלו נותנת יצוג נאות לא רק לנשים, אלא גם תהיה המפלגה היחידה שהכניסה שניים מהקהילה האתיופית (כולל חברת הכנסת האתיופית הראשונה), וכוללת באופן כללי יצוג למגוון אוכלוסיות (למעט הערבים, דומני) ותחומים – מאנשי עסקים ועד אנשי חברה אזרחית. מעט מאוד מפורסמים יש ברשימה הזו, ואי אפשר היה להרכיב אותה דרך פריימריס. קשה לדעת איך תתפקד הסיעה הזו, עד כמה נאמנים הם יהיו למנהיג הנועז ומי, אם בכלל, יעיז לעשות לו צרות כשתגענה הפשרות ההכרחיות בין החזון המעורפל למציאות הקשה. אך כבר עכשיו אפשר לתת ללפיד קרדיט על כך שהוא הכניס לכנסת, מאחורי גבו, כמה וכמה חברי כנסת עם פוטנציאל גבוה מאוד. חבל שמקבלים איתם גם את יאיר לפיד. אם הייתי מאמין לרגע שאנשים הצביעו ליש עתיד בגלל הרשימה המצוינת, אולי הייתי יותר רגוע. אבל אני לא.

אלקטומטיקה

כאמור, שלוש מפלגות המרכז ביחד קיבלו מנדט אחד פחות מקדימה של 2009 (למעשה, אם מאחדים את כל הקולות שלהם למפלגה אחת, הם היו מקבלים 28 מנדטים לפני עודפים). אבל בכל זאת חזינו בזרימה משמעותית של קולות בבחירות הללו. המפסיד הגדול (חוץ מקדימה עצמה, כמובן), הוא הליכוד, שחרף האיחוד עם ישראל ביתנו איבד 11 מנדטים. חלקם זרמו ימינה, לבית היהודי, אבל הרוב זרם שמאלה – ליש עתיד. הליכוד דימם מצביעים מסורתיים שלא אהבו את השותפות עם ליברמן, מצד אחד, ומצד שני מצביעים מתונים שנרתעו הן מהאיחוד עם ליברמן והן מהרשימה הקיצונית של הליכוד עצמו. ((אני, כמובן, לא יכול לדעת זאת בוודאות, אבל ההשערה שלי היא שרוב מצביעי ליברמן נותרו נאמנים. המשמעות היא שגם ליברמן הפסיד לא מעט מהאיחוד עם הליכוד – בערך ארבעה מנדטים שלו הועברו לאנשי ליכוד.))

הקולות שקדימה איבדה לא באמת התחלקו רק בין יש עתיד לתנועה. זוהי אשליה אופטית: חמישה מנדטים חזרו הביתה לעבודה ולמרצ. אלו אותם מצביעים שהאמינו שאם יחזקו את לבני בבחירות הקודמות, הם יחסמו את נתניהו. מכיוון שהפעם לא הייתה לאף אחד אשליה כזו, מרצ הצליחה להכפיל את כוחה (שזה בהחלט משמח), והעבודה…

אי אפשר לתאר את התוצאה של העבודה באף מילה פרט ל"כשלון". הכשלון הזה אינו רק באשמת יחימוביץ', אבל היא בהחלט נושאת בחלק משמעותי מהאחריות. היא לא השכילה לפייס את פרץ ולהשאיר אותו במפלגה; היא בחרה להתייחס לעבודה כמפלגת פלטפורמה במקום להבליט את הרשימה (שהיא, אמנם, לא מייצגת במיוחד, אבל בכל זאת כללה לא מעט אנשים מצוינים); וההימור שלה של התרכזות רק בנושא החברתי כדרך למשוך מצביעי ימין ומרכז התברר ככושל: במגרש כל כך עמוס במפלגות מרכז, התקווה למשוך מצביעי ימין שיעברו את כל האופציות באמצע ויגיעו עד לעבודה הייתה, ככל הנראה, מופרזת. אבל ממש לא ברור שהיא הייתה יכולה לעשות משהו יותר טוב. אם הייתה מפציעה עם תוכנית מדינית מהפכנית, אולי זה היה נותן לה פוש מצד מצביעי התנועה, אבל גם זה בספק. לאלו ששלפו את הסכינים רגע אחרי ההצבעה אפשר וצריך להגיד – מה אתם הייתם עושים אחרת? אני לא ממעריציה של יחימוביץ', אבל מפלגה שמחסלת את ראשיה בכזו מהירות היא לא מפלגה שתצליח לשקם את עצמה אי פעם. העבודה צריכה ללכת לאופוזיציה ולעשות את עבודתה משם, בראשות יחימוביץ'. זו תהיה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, לצבור ניסיון מנהיגותי, ולבנות את עצמה כאלטרנטיבה לביברפיד בכנסת ה-20.

ראוי להגיד גם כמה מילים על הקולות שלא עברו את אחוז החסימה. יש כמעט 250,000 מהם. אבל לפני שמישהו מאשים את שלושת-אלפים מצביעי דעם בגריעת מנדטים מהשמאל, בואו נזכור שרובם הגדול של הקולות הללו הלכו למפלגות ימין מובהקות: עוצמה לישראל שכמעט ונושקת לאחוז החסימה, וגרעה שני מנדטים נתעבים במיוחד מהימין; עם שלם שבהימור שלי גרפה בעיקר קולות של ליכודניקים מזרחיים מסורתיים שבחלו בש"ס ולא מצאו בית אחר; כח להשפיע החרדית; והישראלים, שקלטו את מעט מצביעי ישראל ביתנו שנטשו בעקבות האיחוד עם הליכוד. אפשר גם להניח שעלה ירוק מתחלקת חצי בחצי, בערך, בין המצביעים ה"סטלנים" כנראה נוטים לשמאל, למצביעים ניאו-ליברלים שכנראה היו מעדיפים מפלגת ימין אילולא הצביעו לעלה ירוק. ביחד מדובר על כ-170,000 מתוך רבע המיליון שלא עברו את אחוז החסימה. דעם, כאמור, עלתה לשמאל הישראלי רק כ-3,000 קולות, מה שכנראה לא הביא לאובדן מנדטים כלשהו. אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להסיק מסקנות, אגבריה?

אובדן הקולות המשמעותי ביותר לשמאל נמצא ב"ארץ חדשה", כנראה. אבל לא מפריע לי אובדן הקולות, כמו שמפריע לי שאנשים נפלו בפח של המפלגה הזו ולא הצליחו לראות שראשיה, שהבטיחו לפרק את השיטה, משקרים להם במצח נחושה. אם יש נחמה כלשהי, הרי היא בכך שהניסיון שלהם בכל זאת לגרד את האחוז האחד הדרוש כדי לקבל יחידת מימון מפלגות כשל, והם יאלצו לממן את הקמפיין שלהם מכספם שלהם.

הלא-הפתעת הבחירות

לפני אי אלו שנים כתבתי עבודה על המפד"ל. שאלת המחקר שלי הייתה איך אפשר להסביר את קורותיה האלקטורליים של המפלגה הזו. בשיחות עם חברים בזמן שהתחלתי לעבוד עליה מישהו זרק משפט – המפד"ל עולה כשהשמאל בשלטון ויורדת כשימין בשלטון. מבדיקת הנתונים ראיתי שיש באמירה הזו לא מעט – ב-1981, ארבע שנים אחרי המהפך הראשון, המפד"ל ירדה מרמה של 10-12 מנדטים לרמה של 4-6 מנדטים, ונשארה שם עד 1996 – הבחירות שאחרי ממשלת רבין, אז עלתה חזרה לתשעה מנדטים, וצנחה חזרה למטה בבחירות הבאות. לא הייתה שום קורלציה בין התנודות הללו לבין סדרת הפיצולים והאיחודים שעברו על המפלגה לאורך השנים, כמו גם מיקומה של המפלגה על ציר ימין-שמאל. את העבודה כתבתי לקראת בחירות 2006, ונכלל בה ניבוי: המפד"ל תתחזק שוב. הרציונל לניבוי היה שההסבר לדפוס הזה הוא בכך שמצביעי המפד"ל נוהרים חזרה "הביתה" כשהם מרגישים מאוימים, אבל יוצאים לרעות בשדות זרים כשהם מרגישים בשליטה.

ההסבר הזה תופס גם בבחירות הנוכחיות. ההצלחה של הבית היהודי הייתה צריכה להיות צפויה מרגע שליברמן נכנס לליכוד ולמעשה ביטל את האפשרות של המפד"לניק הקלאסי להצביע למפלגה שכוללת במצע המשוער שלה כל מיני דברים חילוניים מדי. מה שהיה מפתיע הוא אם בנט באמת היה מצליח להזניק את הבית היהודי אל מעבר ל-12 המנדטים, כפי שחזו הסקרים בשבועות האחרונים. הוא לא הצליח. חרף כל הפרשנויות, האמת היא שהבית היהודי לא פרצה את המחסום הסקטוריאלי. להפך: היא הפכה למבצר האחרון של הסקטור הדתי-לאומי כשלא נותר לו למי להצביע.

מי שכן הפתיעו היו יהדות התורה, שאחרי סטגנציה של כמעט עשור זינקו בכ-40,000 קולות לעומת 2009 (עליה של יותר מ-25%!), ועלו לשבעה מנדטים. הסברים ששמעתי בינתיים נסובים בעיקר סביב האיום בגיוס החרדים, שהזניקו אותם לקלפיות. מה שמעלה תהיות – שהרי הטענה המקובלת היא שאחוזי ההצבעה אצל החרדים גבוהים במיוחד בין כה וכה. בכל אופן, זה הסיפור המעניין של הבחירות.

וראוי גם לציין את אחוזי ההצבעה. לאורך כל היום נראה היה כאילו נעבור בקלות את ה-70%. בשעה 20:00 נרשמו כבר למעלה מ-63 אחוז. בשנים קודמות, השעתיים האחרונות לבדן הניבו בין 7-10 אחוזי הצבעה. אבל ההצבעה נסגרה עם שני שליש מצביעים בלבד. 66.6%. בשעתיים האחרונות רק שלושה אחוזים מהציבור יצאו להצביע. אם ננסה להסביר את זה, אולי נוכל לומר שכל מי שהיה חשוב לו להצביע יצא לעשות זאת כבר בתחילת היום, ומי שלא הצביע עד שמונה גם לא התכוון להצביע. היה מי שהציע שאולי דווקא הדיווחים על אחוזי ההצבעה הגבוהים גרמו למתעכבים להשאר בבית כדי להמנע מתורים ארוכים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, ישראל עדיין לא הצליחה לצאת מהשפל באחוזי ההצבעה. ספק אם גם תצליח.

קוהאביטציון

אז מה הלאה? אני לא אכנס למשחקי הרכבת הקואליציה. גורלה של קדימה עוד לא לגמרי ברור (אם היא תדחק מתחת לאחוז החסימה, נכון לעכשיו המנדטים שלה עוברים לבית היהודי ולש"ס), ובסיטואציה בה אנו נמצאים כל מנדט משנה את התמונה מהותית. ככל הנראה הגרעין של הממשלה יהיה הליכוד, ישראל ביתנו ויש עתיד, פלוס (סביר להניח שהבית היהודי, אולי התנועה, אולי ש"ס ו/או יהדות התורה, אבל לא חייבים). במצב כזה, עומדות בפני יאיר לפיד כמה אופציות:

משחקי הכבוד: לפיד יכול לקחת לעצמו את תיק החוץ. זהו תיק מכובד אך ריק מתוכן – עוד מימיו של דוד לוי התיק הזה רוקן בכוונה ממשמעות ושימש כדי לסתום לכל מיני אנשים נפוחים מדי את הפה כדי ששאר השרים יוכלו לעבוד בשקט.

משחקי מלחמה: לפיד יכול לעשות פרץ ולקחת את תיק הבטחון. אני לא מאמין שהוא יעשה את זה. אפילו הוא לא עד כדי כך טמבל.

מונופול: לפיד יכול לדרוש לעצמו את תיק האוצר. זהו תיק כבד, אבל זה גם תיק שוחק. אף אחד לא יוצא פופולרי ממשרד האוצר. אולי בדיוק מה שדרוש לו הוא מישהו שהציבור אוהב, מה שייתן לו יותר קרדיט ציבורי לשרוף על הגזרות שנתניהו מכין לנו (ולפיד יתמוך בהן בשמחה, לצד כמה גזרים אנטי-חרדיים) לפני שכולם ישנאו אותו.

קוהביטציון: אם הייתי לפיד, הייתי מוותר על האפשרויות שלמעלה. הייתי בא לנתניהו ((כלומר, אני אישית לא הייתי בא לנתניהו בכל מקרה, אבל אם הייתי מישהו כמו לפיד, שזה נראה לו בסדר להכנס לממשלת נתניהו.)) ואומר לו: קח את כל התיקים הגדולים לעצמך, ובתמורה תן לי מנה הגונה יותר של תיקי פנים. בצרפת, בשנים בהן הנשיא וראש הממשלה היו משתי מפלגות שונות, היה מקובל לקיים "קוהאביטציון" – הנשיא הופקד על ענייני חוץ ובטחון, וראש הממשלה הופקד על ענייני הפנים. לפיד יכול להציע לנתניהו סידור דומה. לפיד יקבל מנה מוגדלת של משרדי פנים (חינוך לעצמו, פנים לגרמן, שיכון, תעשייה ומסחר, עבודה ורווחה ((כן, אני עדיין מתעקש שתחום התעסוקה ינותק ממשרד התמ"ס ויוחזר למשרד הרווחה, שם מקומו הראוי.)) ואולי עוד אחד או שניים) ושר האוצר ימונה מהליכוד בהתייעצות עם יש עתיד. באופן כזה יהיה לו הרבה יותר סיכוי לקיים יותר מההבטחות שלו, והרבה פחות סיכוי לשחוק את הקרדיט הציבורי שלו במשרד שהוא לא ידע להתמודד איתו.

סיכום

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. נתניהו אמנם יהיה ראש הממשלה שוב, אבל הציבור נתן לו חתיכת כאפה והראה לו מה הוא חושב על ראש הממשלה החזק שלו. יאיר לפיד כשר חינוך זו מחשבה מדכאת, אבל פחות מצמררת מעוד קדנציה של גדעון סער או איזה אלקין. מפלגת העבודה לא הצליחה לשכנע עוד אנשים לתת בה אמון, אבל מרצ הכפילה את כוחה. ועוצמה לישראל קיבלה בעיטה הגונה בתחת — כפי שקיוויתי, הציבור פסל אותה בעצמו, ולא בית המשפט. כך נסתם מראש הגולל על האשמות על כך שהם היו בכלל מגיעים לשבעה מנדטים אם רק בית המשפט השמאלני לא היה מעיף אותם מההתמודדות. הכהניסטים היו ונותרו שני אחוז בציבור ותו לא. ויאיר לפיד, חרף כל מגרעותיו המשמעותיות, הכניס איתו לכנסת שורה מרשימה של אנשים טובים שלכל הפחות ינסו לשנות לטובה.

ואפילו הקמפיין הפולני של מופז הצליח, ככל הנראה. אז מי אמר שאין לישראלים שום חמלה למסכנים?

 


תגובות

יכול להיות יותר גרוע — 33 תגובות

  1. לנקודת הארכיפלג: לסטודנטים שלי אמרתי היום שאם 99' היו הבחירות הראשונות שלאחריהם לא הייתה אף מפלגה עם 30 מנדטים, 13' זה הבחירות הראשונות שלאחריהן לאף מפלגה אין יותר מ-20 מנדטים.

  2. רמז להצבעה ללפיד: כנראה שיש גוש גדול של מצביעים שהם בעלי תפיסת עולם חילונית נאורה מצד אחד, אבל מסרבים להצמד לדוגמטיות הסוציאליסטית של העבודה ולדוגמטיות ה"שיחות שלום בכל מחיר למרות שיורקים עלינו" של מרצ.

    כבר שנים שנדמה לי, שמרצ, על שלל דעותיה הליברליות, יכלה לפרוץ את תקרת המנדטים ולהפוך למפלגה גדולה ומתחרה עם הליכוד, אם רק היתה מורידה הילוך בהתעסקות האובססיבית כמעט בשיחות עם הפלסטינאים – שיחות שבעיני רוב מוחלט מהישראלים הן ריקות מתוכן לחלוטין.

  3. סירו, אני חושש שאנחנו חלוקים על הגדרת המילה "נאורה".

  4. שמורות אצלי תכתובות מייל של אלדד יניב מהן אפשר להבין כי יחידות המימון המפונטזות, מהראשונה עד הרביעית, כבר "נוצלו" והובטחו…

  5. כתיבה מעולה ושנונה במיוחד. אם יש דבר טוב אחד שלפיד הביא איתו זה לפוליטיקה, זה הוצאת המיטב הרטורי ממך.

  6. דובי, אני תמיד מסכים איתך בהרבה דברים אבל הניתוח שלך בחלק הראשון של הפוסט שגוי למדי. ראשית, "יש עתיד" היא, בנוסף לכל ואולי גם לפני הכול, פשוט מפלגה סקטוריאלית של אשכנזים חילונים בורגנים מהמעמד הבינוני-גבוה. בחלום הלילה בוחרי "יש עתיד" יתנו לו להתאחד עם הליכוד, כי הליכוד לא מייצג אותם (בטח לא בצורתו היום), וכי הם מתעבים את ביבי ממש כמונו. ביבי הוא ה-Evil Yair, או אולי דווקא יאיר הוא ה-Fluffy Bibi.

    שנית, אני חושב שאתה לא נותן מספיק קרדיט ללפיד; פוליטיקאי הוא לא אדם, הוא צוות, ולפיד עובד על המפלגה שלו כבר הרבה זמן ובאפקטיביות, כפי שהיא התבטאה גם באירגון וברשימה. זה שלפיד-האדם שטחי וטפשי אומר שהפנים שטחיות וטפשיות, אבל יש לו גם ידיים, ועיניים, ומוח, וחוט שדרה. מי האנשים שמניעים אותו? שמעתי את השם של שלח מוזכר בהקשרים כאלה.

    ואולי הפיתרון לבעיית הארכיפלג היא שמפלגות בינוניות יתפקדו ביחד כגושים, או במפלגות גדולות מאוחדות מבחינה מעשית, כמו שדובר על האפשרות של גוש מרכז-שמאל של עבודה-תנועה-יש-עתיד בראשות יחימוביץ', לפני שלפיד דהר קדימה ועקף את כולם.

  7. עדי: "אני לא אומר שאני צופה מהלך כזה – רק שזו האופציה היחידה שאני יכול לראות כרגע ליצירת מפלגה גדולה אמיתית. "

  8. דובי – בוא תגדיר "נאורה" ונראה איפה אנחנו חולקים :)
    לפיד בהחלט לא "פרוגרסיבי" אבל קשה לי לראות איפה הוא (ומפלגתו) אינם נאורים.

  9. ניטפוק: אתה בדקת הסברים אלטרנטיביים לשינוי בכוחות המפד"ל? הירידה שלה באה באותו זמן שחלה תנודה לכיוון הימין הקיצוני והמפלגות החרדיות, והעליה שלה ב-'96 באה בעקבות הבחירה הישירה.

    לא ניטפוק: בקואליציה היוצאת, דווקא קרה ההיפך מ-cohabitation. שר הביטחון הוא ברק ושר החוץ ליברמן, בעוד שהליכוד שומר לעצמו את התיקים הפנימיים החשובים (חוץ מהפנים, שהוא הפייף של ש"ס).

  10. אני לא ממעריציו הגדולים של לפיד, אבל אני חושב שאם תיק החינוך ייפול לידיו יהיו לו מספיק שכל להעביר אותו לשי פירון.

  11. דובי,
    "למה לפיד?" שאלת. ובכן, לבחירות האלו ניגשתי לאחר מחשבה ולא כלאחר יד. אם זו לא היתה רטורית ובאמת אתה רוצה לדעת, אז הנה כמה הצצה לשיקולים שלי:

    1. אני מעריך את יאיר לפיד ואת מה שהוא מייצג.
    קראתי את הטורים והספרים שלו. אני מכבד את זה שהוא לימד בביס ביפו לצד הקריירה התקשורתית המצליחה שלו. הוא בעיניי אדם נבון וערכי. היה לו הכל והוא עדיין בחר לעזוב את לב הקונצנזוס ולהכנס לקו האש הפוליטי. אני באמת מאמין שאכפת לו.

    2. הוא יהיה בקואליציה.
    אני רוצה שהקול שלי ישפיע. אני רוצה לקחת חלק בבחירת האישים שישפיעו על עתידי וזה אומר להכניס אדם לא רק לכנסת אלא גם לראשות המבצעת של הממשלה. אני רוצה מפלגה שיהיה לה כח לקדם את האג'נדה. לא מעניין אותי הפריוילגיה של להיות צודק וחסר כח באופוזיציה, וממש מש לא מעניין אותי לבחור במי שלא עובר את אחוז החסימה.

    3. סדר היום השתנה והוא לא מדיני-בטחוני אלא פנים-חברתי.
    לאחר עשורים של הזחה פושעת של הרווחה, הבריאות, בטחון הפנים, לאחרון דרדור מזעזע של החינוך ופגיעה מתמשכת ברמת החיים, מוצא חן בעיניי שיש מי שאומר בגלוי את מה שמרבית הציבור מבין. העניין המרכזי הוא לא המדיני-בטוחוני אלא החיים שלנו פה והשירות שהמדינה הזו מחוייבת לנו כאזרחיה.
    יש עתיד הסכימה להיות חותמת גומי לכל הסדר בטחוני סביר ובכך הפכה להיות המפלגה החילונית (כי החרדים הבינו כבר מזמן שזה הכרטיס לממשלה)
    שהודתה שאין פתרון קסם, שהתהליך המדיני תקוע, ושאם יתקדם, יש פחות או יותר מתווה יחיד למימוש שתי המדינות לשני העמים (ואם לא יתקדם אז חובתנו לקיום לפני הדו-קיום). זו האג'נדה שלי.

    4. האם "יש עתיד" היא מפלגת פלטפורמה? כל הבחירות הללו היו נגועות בסממני ריאליטי, כאילו אנו מצביעים למתמודד אחד ולא לרשימה וכך המתמודדים "שלי", "ליבני", יאיר", "ביבי" ו"בנט", היו לשם נרדף למפלגות שלהם. מגמה מצער של רדידות של העם היושב בציון, אבל אני באמת עברתי על רשימות הסיעות ואהבתי את מה שראיתי ברשימה של יש עתיד. אנשים ערכיים, אנשים שעשו משהו, אנשים שהייתי רוצה לראות בכנסת. לדעתי זו תוצאה ישירה של היעדר הפיירמריס של הסיעה, ואני מברך על כך כי הפריימריס היא השיטה המקולקלת שבה דילים, עסקנים, סוסים-טרוייאנים ושחיתות שלטונית מתחילים (אני יודע שהתמודדת לפריימריס ואין בליבי עלייך אישית דבר, להיפך, אתה פעלת מתוך השיטה)

    היום, יש עתיד מבחינתי היא לא סיעה אלא רגש.
    לאחר זמן רב שבו עקבתי בחרדה גוברת על המציאות שלי, התעוררתי מתוך התחושה שאולי לא הכל אבוד פה ושיש עוד עתיד לי ולילדיי.

  12. אני מסכים עם כמעט כל מילה שנכתבה, מהגדרת לפיד כדביל שמאחוריו רשימה מפתיעה בהשכלתה, נשיותה וסובלנותה, ועד הגישה לאלדד יניב ולמצביעי ארץחדשה.

    אפילו עם הפליאה על קיומם של מצביעי לפיד אני מזדהה, אבל נדמה לי ההסברים שנתת לפלא מצטרפים יחדיו להסבר מספק (הרי למצביעים שונים סיבות שונות). למה מישהו בחר להצביע ללבני ומופז בבחירות הקודמות הבנת? פוליטיקאים דהויים ואופורטוניסטים שלא עשו כלום מעולם בכנסת או בממשלה הצליחו להשיג 28 מנדטים כי הם טענו שהם במרכז. ללפיד היה קל אף יותר למשוך את אותם מצביעי מרכז, ברובם אנשים שהשכלתם ותחכומם כה מעטים עד שהם חושבים שלפיד כותב טורים וספרים נבונים.

  13. ארז, לגבי סעיף 3 שלך: הוא שקול למישהו שאומר 'הנושא המדיני חשוב לי, אז אני מתלבט בין מרצ לבית היהודי'.

    ואללה, אני מסכים איתך לגבי "עשורים של הזחה פושעת של הרווחה, הבריאות, בטחון הפנים, לאחרון דרדור מזעזע של החינוך ופגיעה מתמשכת ברמת החיים". רק שהשאלה היא לא אם המצב גרוע, אלא מה לפיד מתכנן לעשות כדי לשפר אותו. והמצע שלו הוא אוסף של תכניות לא רלוונטיות, ובעיקר – לא קוהרנטיות.

  14. דובי,
    יש בציבור רצון אמיתי למפלגת מרכז, אי אפשר להתעלם מזה. גם לפיד יודע את זה, וכפי שלא חבר ל"גוש השמאל", הוא לא יחבור לימין. השאיפה צריכה להיות להתכנסות לשלושה גושים גדולים, ולא שניים. משהו כמו: מרצ+העבודה+(חלק מהתנועה?), מרכז: יש עתיד+קדימה(+לבני?) וימין:מפד"ל+ליכוד ביתנו.

  15. באיזה מובן אלדד יניב ו"ארץ חדשה" שיקרו לבוחריהם?

  16. רק הערה בנוגע למספר המצביעים החרדי ליהדות התורה שעלה בכ-45,000 קול (כולל המעטפות הכפולות):
    בבחירות 2006 מנין הקולות היה קצת יותר מ-147 אלף (שהביאו 6 מנדטים), ובבחירות 2009 קרוב ל-148 אלף (שהביאו 5 מנדטים). מה שהביא לאי עליה בכמות הקולות היו מלחמות העולם הפנים חרדיות שכמעט ואינן מגיעות לידיעת הציבור הרחב*. למעשה מספר הקולות ב-2009 משקף ירידה משמעותית לאור הגידול הטבעי. מה שקרה בבחירות אלו שהמלחמות הפנימיות שקטו והעליה במניין הקולות הינה מתבקשת וסבירה בהחלט.

    * המלחמה המשמעותית היתה אז פרוש VS גור על רקע מאבקי השליטה בחינוך העצמאי והבחירות לעיריית ירושלים.

  17. אגב מפלגות פלטפורמה, דובי: היתה אי פעם הצעה לשיטת בחירות שבה כלל המצביעים בוחרים פרסונלית מועמדים, שזוכים לכוח הצבעה פרופורציונלי למספר הקולות שהם קיבלו? (אני מניח שזה יעבוד יותר טוב בבחירות ישירות לרשות המבצעת מאשר לפרלמנט).

  18. דיברתי עם נציג של יאיר לפיד והוא אמר את זה בפשטות 'אתה רוצה ממשלת ימין קיצוני פלוס חרדים?'.
    אם מניחים מראש שנתניהו יהיה ראש הממשלה אז השאר מסתדר כבר בהתאם.
    הבעיה היא בהנחה הזאת ומה שיותר גרוע – בכך שהנבואה מגשימה את עצמה.

  19. עדו, לא זו בלבד שזו הנחה בעייתית, ולא מספיק שהיא מגשימה את עצמה, זה מעיד על תפיסה עקומה של הדמוקרטיה במובן נוסף: התפיסה שקול לאופוזיציה הוא קול מבוזבז.
    \

  20. באמת ניתוח לא מוצלח, ממש כופפת את המציאות לטובת הטיעון נגד פריימריז החביב עליך.

    לקבוע מסמרות על תוצאות הבחירות זה לא מאוד רציני – להזכירך, יחימוביץ׳ (ואיני מגן על הטעויות הרבות שעשתה) כבר עמדה על 23+ מנדטים ובמגמת עליה קבועה – כאשר לבני החליטה לרסק אותה וביחד עם עריקת פרץ (ופה אני מסכים שיחימוביץ׳ הייתה חייבת לעשות הכול למנוע זאת) שנתה את כל תוצאות הבחירות. כלומר, אפשר להניח שללא לבני/פרץ העבודה הייתה עם 25 מנדטים וכל תהליך הרכבת הממשלה היה נראה שונה וגם הניתוח שלך.

    למעשה ומעבר לפסקה הקודמת – מי כמוך יודע כי 15 מנדטים הם השיג אדיר ולטעמי אף גדול מזה של לפיד (שהוא אכן טרנד שאי אפשר לקחת ברצינות כהישג מערכתי) במובן זה שאך לפני שנה וקצת העבודה הייתה מרוסקת לגמרי – כלכלית, רעיונית ומנהיגותית. למעשה, הארגון שלה תפקד איום גם במהלך הבחירות וזה נכיר מאוד בתוצאה.

    ׳ההישג׳ של בנט גם הוא אינו מערכתי – בדיוק כמו שמרצ השיגה 12 מנדטים זכות חוזקו של רבין – כך הבית היהודי בזכות חוזקו של ביבי … מתחייב על התרסקות בבחירות הבאות.

    למעשה, הכישלון הגדול של הבחירות הוא של מרצ ולבני – בחוסר ההבנה כי פיצול הגוש ידחוף מצביעים ללפיד ובכך ימנע את ביסוסה של העבודה כמפלגת הציר להרכבת הקואליציה (מה שהיה מבטיח קיום כל המצעים של שתיהן, ממילא) … כך, שבפועל הפכו את לפיד למפלגת הציר וממליך המלכים ואפשרו רפאל הקואליציה הימנית ביותר מאז ימי ארידור בדמות ביבי-לפיד-לבני.

    מי שלא מבין למה זו הקואליציה הכי ימנית, שלא יטרח להגיב – כי אז ברור שאינו מבין מהי פוליטיקה בישראל.

  21. 1. אני יכול להגיד למה אבא שלי, ממצביעי השמאל הקלאסיים, תמך בלפיד. לטענתו, הוא לא רואה ממשלה מתחלפת. מבחינתו, מה שידחוק את רגליהם של ש"ס (הוא אמר מחוץ לקואליציה, אני מניח שגם מה שיעצור את הצמא הלא פוסק שלהם להשפעה), יהיה טוב.
    הוא בחר בלפיד, מכיוון שסירב להקים גוש חוסם עם מפלגות השמאל. אני אסתכן ואומר שהוא רצה להיות במעגל ההשפעה, אחרי כל כך הרבה שנים שהיה מחוצה לו. אני חייב להודות שיש הגיון מסויים בטענה הזו: כאשר השמאל מחוץ למעגל ההשפעה – הכל מתדרדר. לפחות נעצור את עוצמתם של החלקים המבחילים ביותר בדת.
    אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת. חלק מזה נובע מכך שאני מתעב את ביבי, כמעט ברמה הפרסונאלית. יאיר לפיד לא נראה לי רציני (ואני חייב להודות שהרשימה שלך קצת שינתה את דעתי, אם לא עליו, על האנשים שהביא איתו). אני יודע מה הוא מצהיר שהוא רוצה. אני לא יודע מה הוא באמת רוצה, אם הוא רוצה מה שהוא מצהיר – מה הוא יעשה עם זה, אם הוא יעשה עם זה משהו – האם זה יצליח וכו'. בצידה מסויימת, פחדתי מתסמונת קדימה – מפלגת ענק שלא מבינה את תפקידה באופוזיציה. אני מקווה שזה לא יקרה ל"יש עתיד".
    חלק שני לסיבה שלא הצבעתי ל"יש עתיד", היא שכשהאדמה בוערת, חייבים לכבות את השריפה לפני שמצילים את הטלוויזיה. ההתעסקות עם החרדים, ואפילו עם חלוקת ההון, כאשר הדמוקרטיה מתמוטטת, והכיבוש זוחל לתוך ישראל, זה נראה לי איום ונורא. אני מעדיף להיכשל, מאשר להגיד "אין שריפה".
    לצערי, אני מרגיש די בודד במערכה. כלומר – חלק ניכר מהחברים שלי דואגים לדמוקרטיה, ורואים את הזחילה שהפכה להליכה מתונה ובקרוב לריצה קלה, של הטוטאליטאריות לעומק החברה הישראלית. בכנות – אני לא יודע מי צריך לעשות מה, כדי לעצור את זה.

  22. פינגבאק: העם! דורש! שינוי קטן! (ומהיר) | חיים שרירותיים

  23. אם להמשיך את הרהורי הקוהביטציון שלך:

    אם *אני* לפיד, אני אכן בא לנתניהו ודורש שורה של תיקי פנים חשובים, ואז נותן אותם לאנשים המוכשרים שהכנסתי לכנסת ו*לא לוקח אותם לעצמי* – מקסימום לוקח לעצמי תיק זוטר יחסית כדי להיות עדיין חלק מהממשלה ובעמדת השפעה.

    אח"כ אני דורש יצירת פורום של מנהיגי סיעות הקואליציה שייתכנס באופן קבוע כדי לקבוע קווים כלליים להתנהלות הממשלה, או לחלופין דורש להיות חלק מהקבינט המצומצם או המטבחון או איך שלא קוראים לזה היום, כדי להיות עדיין בעמדת מנהיגות לעומת השרים הבכירים יותר ממפלגתו וכדי להישאר בתודעת הציבור וללא ללכת לאיבוד על ספסלי הכנסת.

    ואז אני מנצל את X השנים עד הבחירות הבאות כדי לצבור נסיון פרלמנטרי וניהולי מבלי לאבד את תמיכת הציבור.

    אבל זה דורש ויתור עצבני על אגו, אז אני לא באמת מצפה שזה מה שיקרה.

  24. הרעיון הזה, של מנהיג מפלגה שלוקח תיק זוטר, תמיד נשמע לי מוזר.
    הקטע בתיקים בכירים הוא לא קטע של אגו: הוא קטע של מקום שבו נקבעת המדיניות. מה לעשות, כשמחזיקים בתיק האוצר יש יכולת לעצב את החברה הישראלית הרבה יותר מאשר כשמחזיקים בתיק השיכון. בגלל זה קוראים לו 'תיק בכיר'.
    מה ההגיון שלפיד ימנה אנשים אחרים מהמפלגה שלו לתפקידים שבהם אפשר להשפיע יותר? הם ראויים יותר? אז למה הוא עומד בראש המפלגה?
    מי שהצביע ליש עתיד כנראה חושב שהאדם הראוי ביותר ברשימה הוא יאיר לפיד (מה גם שסביר להניח שהוא הצביע ליאיר לפיד, לא ליש עתיד ולא לעופר שלח או יעקב פרי). אני מניח שגם מי שרץ ביש עתיד חושב ככה. למה שהוא יקבל את העמדה שבה הוא יכול להשפיע *פחות*? כי אתה ואני סבורים שהוא לא ראוי?

  25. נדב,
    קל להבין למה החלום הרטוב של מצביעי העבודה הוא שלפיד יחזור על הטעות של פרץ וייקח תיק שיש לו סיכויים טובים להיכשל בו. אני מקווה שלמרות שהוא אולי לא גאון, הוא גם לא נפוח כמו יחימוביץ' שמעמידה את עצמה – עם כל חוסר הניסיון שלה – ישר לראשות הממשלה. אילו הייתה מתמנה היינו מקבלים, לפי ההיגיון שלך, גם את סתיו שפיר כשרת האוצר – כי הרי היא מתעניינת בענייני תקציב והרבה חברה' הצביעו בשבילה בפרימריז.

    לפעמים, ברגע של צניעות, גם אנשים לא חכמים יכולים להבין עובדות פשוטות: למשל, שלא כולם שווים בכל ויש ערך לכישורים וניסיון. אם לפיד יבין את זה, הוא ימנה אנשי מקצוע מנוסים לתיקים הבכירים שיקבל וימנה את עצמו למשהו כמו שר החינוך או הרווחה, חבר הקבינט וממלא מקום ראש הממשלה. אחרי קדנציה או משהו שהוא ישתפשף אפשר יהיה לדבר על "קידום". יש מצב שציבור בוחריו דווקא יעריך אקט כזה וגם – כבונוס – הוא יוכל להתענג על תסכולם של מתנגדיו שרוצים שיקפוץ כמה שיותר גבוה, כדי שייפול כמה שיותר חזק.

    אגב, לי נראה שאחד הגורמים לאיבוד הקולות של העבודה הוא שיחימוביץ' העמידה את עצמה לראשות הממשלה. זה רעיון מעורר פלצות – אילו הייתי ממצביעי העבודה המסורתיים, לא הייתי מצביע לה הפעם רק מהחשש שהיא תממש את האיום.

  26. שי, זו עמדה לגיטימית, אבל לא נראה לי שיאיר לפיד, חברי הכנסת של 'יש עתיד' או מצביעי המפלגה מחזיקים בה. אחרת קשה לי להבין למה הצביעו למפלגה שלא רק שהעמידה בראשה אדם חסר כל ניסיון פוליטי, אלא שהציבה כערך אי-הצבה של פוליטיקאים מכהנים.

    אני אישית חושב שביבי נתניהו הוכיח באותות ובמופתים שהוא לא ראוי להיות ראש ממשלת ישראל. ובכל זאת, נראה לי לא סביר שאנשי הליכוד שהצביעו עבורו מצפים שהוא יקח את התיק השני בחשיבותו. למה אתה חושב שהמצב ב'יש עתיד' שונה?

  27. נדב,
    אני לא מסכים שנתניהו הוכיח שאיננו ראוי להיות רה"מ. הוא הוכיח שכרה"מ הוא מוציא לפועל – בכישרון לא מבוטל – מדיניות שאיננה ראויה … בעיני (וכנראה גם בעינך). ולכן לא יכולתי להצביע עבורו – ושוב: לא בגלל כישוריו אלא בגלל מדיניותו. במילים אחרות, אילו הייתה לו מדיניות ראויה (בעיני) הייתי שמח להצביע עבורו.

    הבעיה בבחירות האלו היא שלא היה מישהו אחר שכשיר – מבחינת ניסיון, כישורים ואישיות – להיות רה"מ (אולי להוציא את לבני). אז רבים מהאזרחים לא יכלו למצוא מישהו שהוא גם בעל יכולת (כשיר) וגם בעל רצון (מדיניות) מתאימים. כדי להבהיר: אילו הייתי מקבל ב-100% את האידאולוגיה של יחימוביץ' והיא הייתה היחידה שמתמודדת מול נתניהו, הייתי נאלץ להצביע לליכוד (שאת מדיניותו אני מתעב) כדי למנוע ממישהו חסר כל ניסיון להתאמן לי על המדינה.

    הגדולה והחוכמה של לפיד (למרות שדובי מדביק לו את תדמית "היפה הטיפשה") מופגנת בעובדה שהוא לא העמיד את עצמו לראשות הממשלה. ולדעתי גם אם הוא היה זוכה במקרה ב-61 מנדטים היה עליו להימנע מהתפקיד הזה בקדנציה הראשונה בחייו. בסופו של דבר, כשאתה בראש הפירמידה אתה מקבל החלטות לבד – ולפיד, כאדם אחראי (בניגוד ליחימוביץ') לא פעל בחוסר אחריות ולא לקח על עצמו תפקיד כזה.

    עכשיו אפשר לקחת צעד אחורה ולראות איזה נזק גרמו הפרימריז במפלגות העלק דמוקרטיות (כאילו בניגוד לדיקטטורות של לפיד, לבני, וליברמן). ללא פרימריז בעבודה היה לה ראש מפלגה כשיר לראשות הממשלה והיה לה סיכוי להתמודד על השלטון. ללא פרימריז בליכוד לא היו שם פיגלין, דדון, חוטבלי וכיו"ב מרעין בישין, ואז יותר אנשים (לא אני) יכלו להצביע עבורו. אם בשתיהן לא היו פרימריז הן היו קיצוניות פחות והיו יכולות לשבת בממשלה אחת. עם ה"דמוקרטיה" הם ירו לעצמן ברגל.

  28. לעניות דעתי, הסיבה להצלחתו של לפיד יחסית לתחזיות הסקרים היא פשוט העובדה שמבין כל מפלגות המרכז/שמאל, מפלגתו היתה היחידה שהיה ברור שתצטרף לקואליציה.

    מאז שנות האינתיפאדה, הציבור בבירור מעדיף ממשלות אחדות או מרכז, שלמעשה לא מכריעות לאף כיוון בשאלה המדינית.
    לפיד אסף קולות גם ממצביעי ליכוד וגם ממצביעי עבודה שרצו להבטיח ממשלת אחדות. התחושה שביבי ינצח בכל מקרה עזרה לו להשיג את הקולות מימין. ההצהרה של יחימוביץ' שלא תשב עם ביבי והמתקפות של לבני על ביבי עזרו לו לקבל את הקולות משמאל.

    הפילוג בעם בנושא המדיני שהתחיל מי-יודע-מתי והוביל לרצח רבין המשיך עד פריצת האינתיפאדה השניה ונעלם בתקופת שרון.

    מרחב הפתרונות שנותרו לפתרון הסכסוך כבר לא מקוטב כל כך, ולכן העם כבר לא מקוטב כל כך, והוא לא רוצה ממשלה מקוטבת, שמובילה למרמור הצד המפסיד ולסכסוכים פנימיים.

    העם גם לא יודע להכריע, ולכן הוא מעדיף ממשלה שלא יכולה להכריע. לא פלא שאת תוצאת הבחירות קבעו המתלבטים בסקרים, אלו שלא יודעים להכריע.

  29. ככל הנראה, לפי כל מה, שלי יצא לשמוע – מצביעי-לפיד, באים (בעיקר) מ-2 קבוצות:

    א' – פקאצות (צעירות ומזדקנות כאחת), המעריצות אנשים "מלובשים יפה", המברברים דברי-הבל בערוץ 2
    ב' – מצביעים דוברי-רוסית, רובם צעירים אך לא רק, שהתפכחו מליברמן ומן הימין האולטרא-קיצוני שהציג, אך אינם מוכנים, עדיין, לעשות את כל הדרך, עד ל"עבודה" ולמר"צ

    כי יש סיבה, סך-הכל, מדוע ליברמן בחר, כך פתאום, לאחד רשימתו עם ה"ליכוד"… הוא הבין, שמצביעיו המסורתיים מתפכחים ממנו. ואגב: למיטב-הבנתי, במקרה של פיצול מן ה"ליכוד", הם לא היו זקוקים ל"שליש" כך או כך; כלומר, לא זו בלבד, שיש להם יותר – הם לא *התאחדו*, למפלגה אחת; רק הקימו, מערך סיעתי משותף (כמערך בין השנים 1969-1984, מר"צ בין השנים 1992-1997, או יהדות-התורה מאז 1992 עד היום), הניתן לפירוק ללא דרישת-סף.

    אכן, ארכיפלג. ממצב, בו לשתי הסיעות הגדולות, יש 95 מנדטים (1981), או 86 (1984 לפני התפצלות-ה"מערך") ואילו לכל יתר המפלגות, יש בין 1 ל-5 – למצב מפוצל חסר-תקדים: 6 מפלגות (ה"ליכוד", "יש עתיד", ה"עבודה", "הבית היהודי", ש"ס ו"ישראל ביתנו" – במקרה, שאכן תתפצל בחזרה מן ה"ליכוד"), בנות 11 עד 20 מנדטים ואילו למעלה מ-20: אף לא לאחת. מעולם לא היה כמצב הזה – תמיד, היתה או מפלגת-רוב שלטת ברורה אחת (מפא"י בשנות החמישים והשישים, ה"ליכוד" לפני עשור), עם מס' מפלגות בינוניות, או שתי מפלגות גדולות ואילו כל השאר = קטנות (שנות השמונים), או קטנות עד בינוניות (שנות התשעים). דבר זה נובע, כמובן, כתוצאה משינוי-ההדגשים, מהצבעה לפי תוכן, או אופי-המפלגה – להצבעה לאדם (או לצמד), הניצב בראשהּ = תהליך, שהחל בו יצחק רבין ז"ל, לפני 21 שנה, עם הכנסת הפתק "העבודה בראשות יצחק רבין", כהכנה לבחירה הישירה (שורש של הרבה מאד רעות).

    גם מר"צ, לא ממש "הצליחה": פשוט, שבה לתוצאת-התרסקותהּ, מלפני עשור בדיוק. 6 מנדטים, למפלגה בעלת פוטנציאל דו-ספרתי, בפירוש אינם יכולים להיחשב ל"הצלחה". ה"עבודה" עודנה מרוסקת (ככה זה, כשמזגזגים במרוצת-הקמפיין, בין "לא פוסלים שום אפשרות, אולי נשב עם נתניהו, מדוע לא?" ל"בשום-פנים-ואופן, לא נשב איתו!" שהגיע *הרבה* יותר מדי מאוחר. גם הנסיון להפכהּ, למפלגת אישה אחת – והסתרת כל שאר המועמדותים – רק פגע בהּ) ואילו חד"ש, למרבה-הצער והכאב, דורכת במקום, גם עקב טפשות-המצביעים (המסרבים להכיר בכך, שכל מה, שהמחאה אומרת, מאז ה-14.7.2011 – חד"ש אמרה, כבר מזה קרוב לשלושים שנה…), אולם בראש ובראשונה, עקב כשליה-היא החמורים, במהלך ניהול הקמפיין, כמו-גם הצגת רשימה מאובנת, עם ברכה עדיין(!!) בראשהּ. באופן מעניין, אגב: גם מספר המנדטים של מר"צ, גם מספר המנדטים, מן ה"עבודה" שמאלהּ וגם אחוז-ההצבעה הכללי, מעלים תחושה של דה-ז'ה-וו, בדיוק עשור אחורה = למערכת-הבחירות שהיתה, אולי, האיומה ביותר אי-פעם (מלבד אולי 96'). נחמה פורתא: לפחות, הסיוט הנורא ביותר שלי נמנע: דע"ם לא פגעה, במספר המנדטים בגוש השמאל. רוב הקולות האבודים, אכן, השתייכו לגוש הימין וברובם הגדול, לימין הקיצוני: ש"ס וכהנא. מזל.

    ובכל מקרה: מקווה מאד, שהלקחים יופקו ושבבחירות הבאות, נזכה כולנו, להצביע למפלגה אחת טובה, כפי שתיארתי, בין-היתר, כאן: http://dannielqeletti.blogspot.co.il/2013/02/blog-post_6433.html

  30. פינגבאק: אקלקטיקה אהובתי » הולך וצובר הדור

  31. פינגבאק: לא שומעים! » התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים בישראל

  32. פינגבאק: לא שומעים! » לברך על המוגמר