פתק לבן, דגל שחוראהוד ברקראשי

כמדי מערכת בחירות מתעורר גם הפעם הדיון בשאלת עצם ההצבעה בבחירות, ושאלת "זריקת הקול לפח" הנובעת מאחוז החסימה. בפוסט הזה אנסה להבהיר כמה נקודות מרכזיות על ההשלכות של צורות ההצבעה השונות בתקווה שהדבר יעזור לכם להחליט כיצד לנהוג.

גילוי נאות: אלא אם יקרה משהו מאוד חריג בשבועות הקרובים, אני אצביע למפלגת העבודה. לא רק בגלל שההגינות מחייבת, אלא גם משום שאני באמת מאמין שחשוב לבנות אלטרנטיבה רצינית ומשמעותית לנתניהו והליכוד. החזרה למודל של מפלגה דומיננטית כפי שהיה בראשית ימי המדינה, כאשר מפא"י הייתה גדולה כפליים ויותר מהמפלגה השניה בגודלה (כאשר בתחילת הדרך המפלגה השניה הזו הייתה בכלל מפ"ם – לא בדיוק אלטרנטיבה טבעית למפא"י), והאופוזיציה הייתה מפולגת ונטולת הנהגה ברורה, היא מתכון לאסון. וזה לא קשור בעמדות של המפלגה הדומיננטית – כל מפלגה בעמדה כזו תנצל את מעמדה לרעה. כאשר אנחנו שרויים בין כה וכה במשבר לגיטימציה פנימי מתמשך של המשטר הדמוקרטי, והציבור עצמו מקבל בשמחה טענות על "העדר משילות" בישראל, ההתדרדרות עלולה להיות מהירה.

אבל חרף כל זאת, אני לא יכול להגיד שאין מפלגות קטנות שהייתי שמח לראות את נציגיהן בכנסת. יש לי הרבה סימפתיה לדעם, למשל, על האידאולוגיה הפוסט-לאומית שלהם. אני סקרן לראות מה יקרה אם #ארץחדשה יצליחו להשחיל שניים-שלושה נציגים. השאלה, אם כן, היא מה מערך הסיכונים והסיכויים לצורות ההצבעה השונות. מה אפשר להפסיד, ומה הסיכוי להרוויח?

על דרך חלוקת המנדטים בישראל כבר דיברתי. השורה התחתונה שחשוב לזכור היא שהחלוקה היא בסופו של דבר יחסית, עם קצת תיקונים בשוליים. בניגוד לשיטות בחירה רובניות, יש הרבה פחות מקום להצבעה אסטרטגית לישראל, כי בגדול השיטה היא כזו שיותר מצביעים משמעם יותר מושבים. לכן כעקרון, עדיפה הצבעה "כנה" על פני הצבעה אסטרטגית. כלומר, עדיף להצביע למפלגה הכי קרובה אליך בדעותיך מאשר למפלגה רחוקה יותר שתשיג מטרות אסטרטגיות ברמת חלוקת המנדטים בכנסת.1 לצורך העניין, המריבות בתוך הגושים נראות לי חסרות ערך. אינני רואה הבדל עקרוני בין הצבעה לעבודה לבין הצבעה למרצ מבחינה אסטרטגית. שתי המפלגות משתייכות לאותו גוש, ומי שמחליט להעביר את קולו מאחת לשניה מסיבות אסטרטגיות, לדעתי, מטריח את עצמו שלא לצורך. אין לכך כל השפעה.2 אפשר לשקול שיקולים רלוונטיים בהתלבטות כזו, כמובן. למשל, בשאלה מי המועמדים שמתנדנדים על סף הריאלי, שהכנסתם לכנסת חשובה יותר למצביעה המתלבטת. הצבעה כזו, לדידי, אינה הצבעה אסטרטגית.

השאלות מתחילות כאשר מכניסים לתמונה את שאלת אחוז החסימה. כדי להכנס לכנסת רשימה חייבת לקבל לפחות שני אחוז מהקולות הכשרים בבחירות. התנאי הזה גורם לאנשים לחשוב שאם יצביעו למפלגה שבסופו של דבר לא תעבור את אחוז החסימה, הרי שהם "זורקים את הקול שלהם לפח". מכאן אנשים מתפצלים לשלוש קבוצות: המצביעים הכנים – אלו שמצביעים למפלגה שבחרו בה בלי קשר לסיכוייה לעבור את אחוז החסימה ומקווים לטוב; המצביעים האסטרטגיים – אלו שמחליטים להעביר את קולם למפלגה רחוקה יותר מהם שאין ספקות לגבי סיכוייה לעבור את אחוז החסימה כדי "לא לאבד את הקול"; והלא-מצביעים, אלו שמחליטים שמכיוון שהקול שלהם ילך לפח בכל מקרה, אין טעם בכלל ללכת להצביע. כפי שאראה, ההתנהגות המוצדקת ביותר מבין אלו היא ההצבעה הכנה. להצבעה האסטרטגית יש, אם בכלל, משמעות מועטה מאוד בתוצאה הסופית – גם אם היא נעשית בצורה המונית, ואילו לאי-הצבעה יכולות להיות השלכות שליליות מאוד על התוצאות הסופיות (במיוחד אם היא נעשית בצורה המונית). לעומת זאת, להצבעה הכנה ישנן אותן השלכות חיוביות פוטנציאליות שיש להצבעה אסטרטגית, אבל בלי לאבד את הסיכוי להשלכות חיוביות מאוד (מנקודת מבטה של המצביעה).

נתחיל מסוגיית ההצבעה האסטרטגית. הסיכוי של הצבעה אחת להעביר מנדט מפה לשם הוא מזערי. אין הבדל משמעותי בין הסיכוי שהקול שלי יעביר את המפלגה שלי את אחוז החסימה לבין הסיכוי שהקול שלי יוסיף למפלגה גדולה יותר כלשהי מנדט. יוסי לוי כבר עשה למעננו חישוב לדוגמא: הוא לקח את 71,000 הקולות שהלכו לארבע המפלגות הגדולות ביותר שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות הקודמות וחילק אותם לפי מגוון תסריטים בין ארבע המפלגות הגדולות בבחירות ההן (קדימה, ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה). כפי שהוא מראה, במקרה הקיצוני ביותר – שכל הקולות כולם זורמים למפלגה אחת – זה מוסיף לה רק שני מנדטים, וברוב המקרים אחד מהם הוא בתוך הגוש (ימין לעומת שמאל-מרכז). בהנחה שההצבעה האסטרטגית עשתה לכם טעם מר בפה, וגרמה לכם להרגיש רע עם כל הקטע של ההצבעה בבחירות – קשה לי לראות איך זה שווה את זה.

כי צריך לזכור – התועלת הכי גדולה מההצבעה היא לא ההשפעה הממשית בבחירות, אלא התחושה הטובה, שהשתתפנו בתהליך האזרחי. זה לא משהו מדיד, זה משהו שמובנה על-ידי חברה דמוקרטית בתוך האזרחים שלה אם היא חפצת חיים. התחושה הזו שיש "חובה אזרחית" להשתתף בבחירות היא אלמנט שחייבים לקיים אותו, כי אם מזניחים אותו הדמוקרטיה תתפורר עד מהרה. הקמפיינים לקראת הבחירות הנוכחיות שנועדו להעלות את אחוז ההצבעה חזרה לאזור ה-80% (שמזכירים את הקמפיינים של rock the vote בארה"ב, וקמפיינים דומים במדינות אחרות שסובלות גם הן מירידה באחוזי ההצבעה) הם סימן משמח לכך שהחברה האזרחית בישראל מודעת לנזק שבאפתיות כלפי תהליך ההצבעה, שהופך עד מהרה לאובדן אמון מוחלט בשיטה הדמוקרטית.

אם אתם רוצים לדעת עד כמה הרסנית התפיסה שזה לא נורא לא להצביע פעם אחת, מספיק לראות מה קרה בישראל. כל הניסיונות לתלות את הירידה באחוז ההצבעה בשיטת הבחירות (שלא השתנתה מהותית מעולם, ולאורך רוב שנותיה היו בישראל כ-78-80 אחוזי הצבעה), או בתחושה ש"אין למי להצביע" או ש"זה לא משנה למי נצביע", אינם מצליחים להסביר את התזמון של הקריסה הטוטאלית של אחוז ההצבעה בישראל – מיציבות מרשימה על כ-78% מאז שנות ה-70, לפחות מ-70 אחוז ב-2003, ורק 63 אחוז ב-2006. אבל יש הסבר שמזהה בדיוק את נקודת השבר. ב-2001 התקיימו בישראל בפעם הראשונה והאחרונה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. המועמדים היו אהוד ברק ואריאל שרון. אהוד ברק הגיע לבחירות הללו כראש ממשלה בלי קואליציה, כשהמפלגה שלו עצמו בקושי הצליחה להביע בו אמון. השמאל עמד בפני שלוש ברירות: לבלוע צפרדע מרוחה בצואה ולהצביע לאהוד ברק (זה מה שאני עשיתי), להתמודד עם שבץ פוטנציאלי ולהצביע שרון, או לא להצביע בכלל. אין לי מושג מה חשבו בימין על הבחירה שהוצבה בפניהם, אני יכול רק לנחש שגם שם, גם אם פחות, היו רבים שלא מצאו את עצמם בבחירה הבינארית הזו.3 התוצאה הייתה אחוזי הצבעה בלתי נתפסים ביחס למקובל אז. טיפה יותר מ-62 אחוז מאזרחי ישראל טרחו להצביע, ונתנו נצחון בפער עצום לשרון.4

כעבור שנתיים, רבים מאלו שלא הצביעו ב-2001 לא מצאו לנכון לחזור לקלפי. הם גילו שהשד לא נורא כל כך, הם לא חשו בושה על כך שלא הצביעו, ולא חשו בחסרונה של תחושת האזרחות הטובה שאמורה להתלוות להצבעה. אז הם לא הצביעו.

הם תלו את זה בכל מיני הסברים – אין למי להצביע, כולם מושחתים, בכל מקרה התוצאה ידועה מראש. אבל אלו דברים שבעבר תחושת המחויבות האזרחית הייתה מפילה לארץ בקלות. עכשיו כבר לא הייתה תחושה כזו, והתירוצים ניצחו.

וזו הסיבה הראשונה לכך שהבחירה באי-הצבעה היא גרועה. היא מכרסמת בלגיטימציה הציבורית של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה, כפי שאני חוזר ואומר, היא המשטר היחיד שפשוט לא יכול להתקיים בלי לגיטימציה. מוטב לעודד אנשים להצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה מאשר להגיד להם שהצבעה כזו היא "זריקת הקול שלהם לפח". מי שיקבל את הטיעון הזה עלול להחליט שבכל מקרה אין ערך להצבעה שלו, ויפסיק להצביע. וברגע שמפסיקים להצביע, הסיכוי לחזור להצביע קטן משמעותית (Gerber, Green and Shachar 2003). ההשפעה ההרגלית השלילית של אי הצבעה חזקה במיוחד בקרב צעירים. במילים אחרות: ככל שאדם התחיל לא להצביע מוקדם יותר (קל וחומר אדם שמעולם לא הצביע), כך סיכויו לחזור להצביע (או להתחיל להצביע) קטנים. זו הסיבה ששמים כל כך הרבה דגש על עידוד צעירים להצביע בפעם הראשונה שמותר להם. זו הסיבה שאנחנו מעודדים בני 17 להרגיש אכזבה מכך שהם לא יכולים להצביע. ואכן, בישראל כמו בשאר העולם (Blais and Rubenson 2012), אי ההצבעה נפוצה בקרב צעירים הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים. זה לא תמיד היה כך. לא מדובר על משהו שעובר עם הגיל, אלא על שינוי דורי שימשיך להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית במשך עשרות שנים.

אבל אם כל זה לא שכנע אתכם שהחובה האזרחית להצביע היא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר ההשפעה הריאלית על הצלחתה האלקטורלית של המפלגה המועדפת עליכם, הרשו לי להציע לכם לשקול זאת: ככל שאחוז ההצבעה יהיה גבוה יותר, סיכוייה של עוצמה לישראל להכנס לכנסת יהיו נמוכים יותר. האין זו מטרה נעלה? הסיפור הוא כזה: ככל שיותר אנשים מצביעים, כך אחוז החסימה מתרגם למספר גדול יותר של מצביעים הדרושים כדי שמפלגה תכנס לכנסת. על כל 50 אנשים שמצביעים בבחירות, לא משנה לאיזו מפלגה (ובתנאי שהקול שלהם כשר – כלומר פתק לבן לא נחשב), מיכאל בן ארי צריך לגייס עוד מצביע למפלגה שלו. אתם לא רוצים לראות את מיכאל בן ארי משפריץ את הגזענות שלו בכנסת, נכון? אתם לא רוצים לראות את ברוך מרזל מטנף את הדוכן במליאה בארס שלו, נכון? אז לכו להצביע. אם לא תצביעו, אתם מפסידים את הסיכוי שלכם להקטין את סיכוייה של המפלגה הנתעבת הזאת לזהם את בית הנבחרים שלנו ואת דברי הכנסת.

נכון, אותו הכלל נכון גם עבור המפלגה הזעירה המועדפת עליכם, אבל אם תצביעו עבורה, אתם מאזנים 50 מצביעים אחרים שהעלו את רף אחוז החסימה עבורה. לא שווה? שווה. אם אתם תומכים במפלגה זעירה, להצבעה שלכם יש יכולת להשפיע. הצבעה אסטרטגית למפלגה גדולה יותר במקרה הטוב תעביר מנדט אחד למפלגה הזו, ולא בטוח שהמנדט הזה לא ינדוד פשוט בתוך הגוש. אבל הצבעה כנה עשויה להעביר את המפלגה שלכם את רף אחוז החסימה – ואז השגתם שני מנדטים בבת אחת. ואם אתם מצביעי שמאל, הרי שאני שמח לדווח לכם שיש סיכוי טוב שהמנדטים הללו ירדו דווקא מהליכוד, כי המנדטים נלקחים באופן פרופורציונלי מהמפלגות השונות, ומכאן שהמפלגה הגדולה יותר תפסיד יותר.

אז אם השתכנעתם להצביע, אבל אתם פשוט לא בטוחים למי, גם פה יש פתרונות. שחר שמש יצר כלי שבוחר לכם מפלגה רנדומלית מבין כל המפלגות שאתם מוכנים להצביע להן (בהנחה שאין אף אחת שאתם ממש רוצים להצביע לה, או אז לא הייתה בעיה). מה שיפה בכלי הזה הוא שאמנם אתם נותנים את הקול שלכם בסופו של דבר למפלגה אחת, אבל הרנדומליות שלו מבטיחה שבאופן יחסי, הקול שלכם "יתפזר" בין כל המפלגות שבחרתם בסיועם של המצביעים האחרים שעשו שימוש בכלי.

זהו. עכשיו שבו עם עצמכם, עברו על רשימת המפלגות, עקבו אחרי הפרסומים השונים שלהן, החליטו עבור מי אתם רוצים להצביע, וביום הבחירות – לכו להצביע. ואל תעיזו לשים פתק לבן, כי אף אחר לא סופר אותם. כאילו, מילולית. אף אחד לא סופר אותם.

 

 

  1. ראוי להדגיש: ההצבעה שלי לעבודה אינה הצבעה אסטרטגית, למרות שכנראה שיש מפלגות אחרות שקרובות אלי יותר בממדים מסוימים. ההצבעה שלי נובעת מממד מסוים, מערכתי, שאני מציב אותו מעל לממדים אחרים. בממד הזה, מפלגת העבודה תשרת את האינטרסים שלי, כפי שאני מבין אותם, יותר טוב מכל מפלגה אחרת. []
  2. כמובן, אפשר לשאול אם בכלל יש השפעה אמיתית להצבעתו של אדם אחד בכל מקרה, והתשובה היא ככל הנראה לא — למרות ש — ומכאן שכל דבר מלבד הצבעה כנה הוא בזבוז של משאבים קוגנטיביים – אבל לא נכנס לזה. []
  3. מן הסתם אם היו יודעים מה שרון יעשה תוך מספר שנים, גם בימין היו ששים הרבה פחות לתמוך בו ב-2001. []
  4. ראוי לציין, כמובן, שהתופעה של אחוזי הצבעה נמוכים יותר בשיטות רובניות (כלומר, שרק אדם אחד יכול להבחר מבין האנשים שהמצביע מתבקש לבחור ביניהם), לעומת שיטות יחסיות בהן התוצאות פחות או יותר פרופורציונליות לפיזור המצביעים בין החלופות, היא תופעה מוכרת בספרות (Grofman and Selb 2011). []

תגובות

פתק לבן, דגל שחור — 25 תגובות

  1. "כי צריך לזכור – התועלת הכי גדולה מההצבעה היא לא ההשפעה הממשית בבחירות, אלא התחושה הטובה, שהשתתפנו בתהליך האזרחי."

    אני חושב שעכשיו הבנתי את הבעיה
    פה בדיוק יש טעות עמוקה, הנובעת מהתדרדרות שעברנו כולנו – זה עומק ההפרטה.

    מקווה שיהיה לי מספיק זמן מחר לכתוב בהרחבה. באופן בסיסי, התפרקנו לפנטזיה של גדולה של הפרט. עד כדי כך שהרעיון של "אדם אחד – קול אחד" בסיסה של הדמוקרטיה עצמה, הפך מתועב

    "אני? משפיע בסך הכל כמו כמעט שלושה מליון בני תמותה?? זה זניח, ההשפעה שלי אפסית, איפה חווית הגדולה שהבטיחו לי על העטיפה??"

  2. תודה רבה!!!
    אחרי שקראתי את המאמר הארוך והמתיש של אישתון ואת המאמר שלך, אני מבין למה חז"ל התכוונו כשאמרו שקנאת סופרים תרבה חכמה.

  3. נראה לי שהרוב המוחלט של האנשים שאכפת להם אם מיכאל בן ארי יהיה בכנסת או לא, הם אנשים שממילא מצביעים בבחירות.

    אבל הסוגיה שבאמת מעניינת לדעתי היא מיהם רוב הלא-מצביעים. התחושה שלי היא שכשמדברים על הנושא אז בדמיון הקולקטיבי עולה תמונה של כל מיני צעירים תל אביביים, בלי המון מודעות פוליטית, שאי ההצבעה שלהם מהווה למעשה הפסד לגוש המרכז-שמאל (וזאת גם, אפשר להניח, לפחות חלק מהמוטיבציה שעומדת מאחורי הקמפיינים שמעודדים הצבעה).

    אז כמובן שיש גם כאלה (שבמקרים אחרים, ולא הרבה פחות מזיקים, מצביעים בסוף באיזה מין חצי טרנד חצי דאחקה למפלגת הגמלאים או ל"עם שלם"), אבל אני תוהה האם הרוב הגדול של הלא מצביעים הם לא בכלל אנשים קשי יום מהמעמדות הנמוכים עם חשיפה נמוכה לאמצעי התקשורת וטרדות יומיומיות שגורמות להם לא להתעניין במיוחד בנושאים פוליטיים/לאומיים/עקרוניים – או אם לקצר, אנשים ש(מנקודת הראות של השמאל) עדיף שימשיכו לא להצביע.

  4. באופן תועלתני לחלוטין הצבעה זו מין דילמת אסיר. הסכוי שההצבעה שלי תעזור לי, לעומת הטרחה שבללכת להצביע, להפסיד זמן וכסף, יוצרים תוחלת תועלת שלילית לאזרח.
    למה לא לעשות חוק שמי שמצביע מקבל מענק או קנס ללא מצביעים? (נדמה לי שיש משהו כזה באוסטרליה)

  5. תודה! כבר הרבה זמן רציתי התייחסות של מישהו שמבין בתחום לעניין ה"בזבוז קול" (שתמיד נשמע לי מפוקפק, אבל רציתי אילנות גבוהים יותר להיתלות בהם).

    ואגב, הייתי מאוד שמח להרחבה על הערת שוליים 2, אבל אולי לפני הבחירות זה לא זמן טוב למחשבות כאלה.

  6. מאמר למופת. אני רק תמהה על ההתייחסות לסקרים ככלי להחלטה (בהקשר אחוז החסימה). כיצד אתה חושב שמרגישים עכשיו, אלה שהצביעו לך בפריימריז של העבודה, למרות שכל הבדיקות הראו שהסיכויים שלך להגיע למקום ריאלי שואפים לאפס? אני מקווה שתהיה לך עכשיו את היושרה לא לרוץ פעם הבאה.

  7. לבקשת דובי, אני מעביר לפה את הדיון מדף הפייסבוק שלו.

    Eli Berger "אין הבדל משמעותי בין הסיכוי שהקול שלי יעביר את המפלגה שלי את אחוז החסימה לבין הסיכוי שהקול שלי יוסיף למפלגה גדולה יותר כלשהי מנדט"? על סמך מה אתה אומר את זה? הסיכוי שהקול שלי יוסיף למפלגה שעוברת את אחוז החסימה מנדט הוא בערך 1 ל- 30000. הסיכוי שהקול שלי יעביר את המפלגה שלי את אחוז החסימה הוא בסביבות ה- 1 למיליון, תלוי מה מנבאים הסקרים וכמה הם מובהקים.

    Dubi Kanengisser אלי – שום סקר לא יכול לנבא איזו מפלגה תעבור את אחוז החסימה, כי בכל הסקרים טעות המדידה היא יותר מ-2 אחוז בכל מקרה. הסתמכות על סקרים כדי לקבוע איזו מפלגה עוברת את אחוז החסימה היא בחזקת נבואה המגשימה את עצמה.

    התשובה שלי: זה לא נכון שאי אפשר ללמוד כלום מהסקרים. אולי לגבי סקר אחד אתה צודק, אבל מכמה סקרים בהחלט אפשר ללמוד. זה מה שעשה נייט סילבר כשלקח מספר סקרים שבכל אחד מהם טעות הדגימה היא יותר מההפרש בין אובמה לרומני בבחירות באוהיו, אבל מצרוף הסקרים ביחד מקבלים טעות דגימה קטנה מההפרש ואפשר לצפות את נצחון אובמה בביטחון של כ-90%. בדרך דומה אפשר לדעת לגבי כמעט כל המפלגות בבטחון של 99% אם תעבורנה או לא תעבורנה את אחוז החסימה.
    לגבי הטיעון של נבואה שמגשימה את עצמה: זה נכון אם גם בסקרים מצביעים בצורה איסטרטגית. ההצעה שלי היא לענות לסקרים בצורה כנה, אבל בבחירות עצמן לא להצביע למפלגה שלא עוברת בסקרים את אחוז החסימה.

  8. תשובה לדוד: דובי גרם לכ-400 איש שלא היו עושים זאת בסיטואציה אחרת להתפקד למפלגת העבודה ולבוא להצביע. אני חושב שהוא עשה למפלגת העבודה ולמועמדים בה עם דעות דומות לשלו שירות טוב מאוד.

  9. אני מסכים. אני תוהה על הסטנדרטים הכפולים. אותו דבר ניתן לומר, במובנים דומים, כמו ההשתפות בבחירות, אחוז ההצבעה ואיתגור מפלגות אחרות, על מפלגות להם דובי קורא לא להצביע בגלל שהוא לא רואה אותן בסקרים.

  10. תהיה בנושא משיק: הרבה מפלגות מביאות יועצי בחירות אמריקאיים, למרות ששיטת הבחירות בארה"ב שונה משלנו בהמון פרמטרים (רובנית לעומת יחסית, הרשמה מראש כתנאי להצבעה, הצבעות בנושאים רבים באותו זמן). זה נראה לי כמו לקחת מאמן טניס להדריך בכדורעף.

  11. דוד: אתה קראת את אותו פוסט שאני קראתי? כי אני דווקא ראיתי שדובי קורא לאנשים להצביע למפלגה שנראית להם מתאימה ביותר לדעותיהם, בלי קשר לשיקול של האם היא תעבור את אחוז החסימה או האם היא מופיעה בסקרים.

  12. דוד, יש הרבה הבדל בין הרצת מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה לבין הרצת מועמד ללא סיכוי לקבל מקום ריאלי. אחד ההבדלים הוא שבפריימריס בוחרים כמה מועמדים, לכן בהבאת אנשים להתפקד ולבוא להצביע המועמד עוזר למועמדים עם דעות דומות לשלו. לעומת זאת, בהרצת מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה אתה גורם לאנשים להצביע לך *במקום* המפלגות עם הדעות הדומות לשלך, ולכן למעשה אתה פוגע בהן.

  13. אהבתי את הטיעון להצבעה שלילית: גם את אין מפלגה שאתה רוצה לראות בכנסת, הצבע כדי להגביה את המחסום בפני מפלגה קטנה שאינך רוצה לראות בכנסת. כמובן גם בשביל זה צריך להיות אכפת לך ממשהו – או לפחות עליך לתעב משהו – אני לא בטוח שזה המצב של כולם.
    בכל מקרה, אני פחות מתלהב מהטיעון שעצם האקט של הצבעה הוא זה שנותן לגיטימציה לדמוקרטיה. תאר לך שרוב (או חלק ניכר) האזרחים כל כך מתוסכלים ומבולבלים מהפוליטיקה עד שהם בוחרים מפלגה באקראי – בהטלת קובייה או משהו – רק בשביל תחושת האזרחות הטובה או כדי לתת לגיטימציה לדמוקרטיה. אז תיבחר מפלגה שרק מיעוט כלשהו באמת תומך בה ושלרוב האזרחים לא ממש אכפת ממנה. תאר לך שזה הדפוס שחוזר על עצמו בכמה מערכות בחירות: כל פעם נבחרת איזו מפלגת מיעוט אחרת, בגלל שהרוב הצביע באמצעות קובייה וקולותיהם התפזרו בים 50 מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. האם נאמר שהדמוקרטיה במדינה כזו יותר לגיטימית מהדמוקרטיה במדינה שרק 10% מהאזרחים טרחו להצביע (בכוונה) ולבחור את אותן מפלגות מיעוט?

    אני חושב שמה שמסכן את הדמוקרטיה היא העובדה שליותר אנשים לא אכפת מי ייבחר ולא העובדה שהם לא טורחים לשחק כאילו אכפת להם.

  14. בהנחה (שאיני יודע אם היא נכונה) שהאינטרס של החברה הוא שכולם יצביעו, אז עוז צודק. תגמול על הצבעה יהפוך אותה לפעולה רציונלית לאנשים רבים יותר והחברה תרוויח מכך.

  15. יוסי: לא בהכרח; תלוי למה האינטרס של החברה הוא שכולם יצביעו. אם הסיבה היא הלגיטימציה שדרושה לדמוקרטיה והפגנת האמון של האזרחים במשטר, לשחד אותם כדי שיצביעו (או, לחלופין, לכפות עליהם להצביע) ישדר דווקא את המסר ההפוך.

    שי פרי: שפה אנושית אינה מצייתת לכללי הלוגיקה הפורמלית, ואני די בטוח שכל הקוראים הבינו שכשדובי מדבר על "אחוזי הצבעה גבוהים" הוא לא מדבר על מצב שבו כל האזרחים מצביעים למי שהקוביות הורו להם.

    דובי: בעניין ההבדל בין הצבעה למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה לבין הצבעה למפלגה שכן עוברת אותו, והטענה שאין שינוי בסיכוי להשפיע, גם כשההחלטה היא מאורגנת: אם חצי ממצביעי "התנועה הירוקה" בבחירות האחרונות היו מצביעים למרצ, מוסי רז היה היום חבר כנסת במקום איזו שמאלוב־ברקוביץ׳. סביר להניח שבעיניהם זו הייתה תוצאה חיובית, גם אם חיובית קצת פחות מכניסה של "התנועה הירוקה" לכנסת. הנקודה היא שאם יש לך בחירה בין שתי פעולות שיניבו לך רווח, אחת תניב רווח גדול בסיכוי זעום ואחת תניב רווח פחות גדול בסיכוי הרבה פחות זעום, זה לאו דווקא רעיון רע ללכת על האופציה השנייה.

    בעניין "זריקת הקול לפח": לא מזמן רצה ב"פייס־בוק" תמונה שפירטה את כל המפלגות הלא־ימניות שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות האחרונות ואת מספר מצביעיהן, הגיעה למסקנה שהשמאל איבד בגללן שלושה—ארבעה מנדטים, וקראה למפלגות לפרוש מהמרוץ לכנסת אם הסקרים יחזו שהן אינן עתידות להיכנס. התגובה המידית שלי הייתה תמיהה על הנחת היסוד של הכותב, כאילו כל מאה אלף המצביעים האלה היו מצביעים למפלגות השמאל (חלק בוודאי לא היו מצביעים בכלל, וגם בין אלה שכן, אין סיבה להניח שכל מצביעי "התנועה הירוקה" באו מהשמאל, שלא לדבר על המצביעים של אפרים סנה או הגמלאים). אחר־כך, משהפכתי בנושא עוד קצת, הבחנתי בבעיה יסודית אחרת: הרי לפנינו מאה אלף איש שהיה חשוב להם להצביע למפלגות האלה עד כדי סיכון האפשרות שלהם להשפיע על הרכב הכנסת; מי יודע כמה עוד היו רוצים להצביע להן, ונמנעו מכך רק בשל אותו סיכון. כלומר, המסקנה מהנתונים האלה איננה שמפלגות קטנטנות צריכות לפרוש, אלא שכדאי לאמץ שיטת בחירות מדורגת. דעתך?

  16. בעניין של הכלי להגרלה – שמעתי על שיטה שאני מתחיל לחבב:
    אם אתה תומך 40% במרצ ו-60% בעבודה, קח חמישה פתקים – 2 של מרצ ו-3 של העבודה – ושלשל לקלפי אחד מהפתקים באופן אקראי ובלי להסתכל עליו (לא להתסכל עליו זה קריטי!).
    בהסתכלות הסתברותית (כלומר, אם מלאןתלפים אנשים יעשו את זה), אתה מקבל שבאמת חילקת את הקול שלך חלוקה של 40-60 בין מרצ והעבודה.

  17. למה זה קריטי לא להסתכל על הפתק? כלומר, פרט לעניין פסיכולוגי. ההצבעה הרי חשאית. נניח שאני מביא איתי ק20 לקלפי ומשלשל פתק לפי התוצאה בהתאם לחלוקה מראש – ולמי ששואל אני רק אומר שהטלתי קוביה ביחס כזה או אחר, מה ההבדל?

    פשוט כי אם כל אחד יקח 5-6 פתקים ולא יחזיר אותם למקום (אם הוא יחזיר הוא ידע איזה חסר) יהיה הרבה ברדק בקלפי מה גם שפתקי הצבעה הם לא בדיוק קלפי משחק ולהבטיח שהבחירה באמת תהיה אקראית, ולא תראה בטעות את הכיתוב מהצד השני של הפתק נראה לי כמו הרבה טרחה (מה גם שק20 מאפשר חלוקה טובה יותר, ששקולה ללקחת 20 פתקים שזה בכלל ברדק)

  18. פוסט מצוין. מנתח באופן מדוקדק נושא מאוד חשוב.
    רק שאלה קטנה: למה נראה שכל בלוגר מתחרה באחרים על ביטויים יותר ויותר מגעילים על מנת להעביר את משנתו? למה חייבים לבלוע צפרדע מרוחה בצואה ולא סתם צפרדע? למה בבלוג אחר מופיע הביטוי האמריקאי המגעיל "להקיא קצת בפה" במקום "מעורר בחילה" המעודן יותר?
    יש לנו מספיק הקצנה בתקשורת לכיוון המגעיל והמזעזע – אנא שמרו על שמורת הטבע של הבלוגוספירה האינטיליגנטית כמו שהיא.

  19. @אלי ברגר:

    בנושא הסקרים צריך להיזהר. נייט סילבר קיבל תוצאות טובות כי הוא עיבד את הנתונים הגולמיים של הסקרים (אבל לא רק. המודל שלו היה מצוין כי הוא הכניס לשם גם נתונים סוציו-אקונומיים, הטיות אזוריות של כל אזור בחירה, שגיות מערכתיות של סקרים ועוד) ולא את תוצאות הסקרים. אם היה מטפל רק בתוצאות הסקרים הוא היה מקבל תמונה מאוד מעוותת.
    במקרה של ישראל זה מתורגם כך: אם אחוז החסימה הוא 30000 קולות אז מבחינת תוצאות הסקר לא משנה אם מפלגה X קיבלה 0 קולות או 29999 קולות כי בכל מקרה היא תשאר עם אפס מנדטים. עכשיו נניח שאתה רוצה לדעת איזה סיכוי יש למפלגה X להכנס לכנסת ובודק שלושה סקרים. כל סקר נותן לה אפס מנדטים, עם טעות דגימה של 2%. אתה חושב שאם מחברים את תוצאות שלושת הסקרים טעות הדגימה תקטן וזה יצביע על כך שסיכוי מפלגת X לעבור את אחוז החסימה הוא מאוד נמוך. מצד שני, אם תסתכל על התוצאות הגולמיות של כל סקר אתה עשוי לגלות שמפלגת X מקבלת בכולם 29950 קולות, מה שנותן לה סיכוי מאוד גבוהה לעבור את אחוז החסימה.
    במילים אחרות, דובי צודק – אתה לא יכול ללמוד הרבה מהסקרים אלא אם כן יש לך את הנתונים הגולמיים (בין היתר אתה חייב לדעת אם האנשים שעונים לסקרים הם אנשים שונים או אותם אנשים כל פעם או שילוב כלשהו) ואם אתה סטטיסטיקאי טוב. אבל גם אז לא יהיה לך מידע טוב כי אתה לא תוכל לתקן את העיוותים המערכתיים של הסקרים כפי שעשה סילבר בגלל שהציבור הישראלי נחקר פחות מהציבור האמריקני והוא קטן יותר, מה שמגדיל משמעותית את השפעתם של גורמים תרבותיים, אתניים, סוציו-אקונומיים ופסיכולוגיים על התוצאה הסופית.

  20. למעיין: מאחר ואני הצבעתי בעד ברק באותן בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, אני יכול להעיד כי הביטוי "צפרדע מרוחה בצואה" בוא עדין מאוד.

  21. הדברים שדובי אומר חכמים ומרתקים, אבל אני לא מצליח להבין את ההגיון שהם מתבססים עליו וחושד שהוא שגוי. בדמוקרטיה ייצוגית אתה מצביע בשביל לבחור את מי שמייצג אותך. אם אתה מצביע למפלגה שנכנסת לכנסת, כמו הבית היהודי, הליכוד, מרצ, ש"ס וכו' – יהיה לך נציג בכנסת. אם אתה מצביע למפלגה מצויינת כמו "דעם" שלא נכנסת לכנסת – לא יהיה לך נציג בכנסת

  22. להלן התגובה ששלחתי לתני בדיון שניהלנו בפייסבוק על אותה שאלה:

    ראשית, אני לא מצביע לעבודה למען הגוש, אני מצביע לעבודה למען היציבות הדמוקרטית וחיזוקה של מערכת של שתי מפלגות גדולות בישראל במקום מערכת של מפלגה דומיננטית אחת.
    הטענה שלי היא כזו: הצבעה אסרטגית היא בזבוז משאבים קוגניבטיים. אין לה השפעה אמיתית. אם כל האנשים שהיו רוצים להצביע דעם או ארץחדשה או עלה ירוק היו מצביעים למפלגות הללו, הדבר היה מביא לאחת משתי תוצאות: א. או ששום דבר לא ישתנה, כי המספרים קטנים מדי בכל מקרה ולא יגרמו לאובדן מנדטים משמעותי – לא כזה שישנה את דמותה של הכנסת הבאה, בכל אופן, ב. או שהמפלגות הללו, או חלקן, תעבורנה את אחוז החסימה, ואז הרווחנו מנדטים על חשבון המפלגות הגדולות ביותר (בעיקר) שזה כיום הליכוד.
    הטענה שאם הצבעתי למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה אין לי נציג ואם הצבעתי למפלגה שכן אז יש לי נציג לא ברורה לי. הנציגים שלך בכנסת יהיו אלו שהכי קרובים לעמדותיך בכנסת. אתה עדיין יכול לפנות אליהם, ואני אפילו מרשה לך לשקר ולהגיד להם שהצבעת למפלגה שלהם גם אם לא (לחלופין, אתה יכול להגיד שהתלבטת להצביע להם, ויש להם עכשיו סיכוי לקנות את קולך לבחירות הבאות). זה לא שההצבעה שלך רשומה איפשהו ורק מי שהצבעת לו רשאי לפעול למענך, או שרק אליו אתה רשאי לפנות. *כל* חברי הכנסת הם הנציגים שלך בכנסת, ואף אחד מהם לא נכנס בזכות ההצבעה האישית שלך.

    לסיכום: לקול הבודד שלך אין השפעה אמיתית על תוצאות הבחירות, ולכן אין טעם להשקיע בהצבעה אסטרטגית, ואפשר בלב שקט להצביע למי שהכי קרוב לעמדותיך ומייצג אותך. מאידך, השיח של "זריקת הקול לפח" מעודד רבים – רבים מדי – לא להצביע כלל, כי מעמידים בפניהם את הברירה בין לזרוק את הקול לפח או לא להצביע בכלל, אז הם מעדיפים לא להצביע. לפיכך, אני חושב שעדיף לעודד אנשים להצביע הצבעה כנה מאשר ליצור מצב שמעודד אותם לא להצביע. לאי הצבעה יש השלכות חמורות ביותר ברמה המערכתית, וברמה הפרטנית, היא מקלה על מפלגות כמו עוצמה לישראל לעבור את אחוז החסימה.

    חלילה לי מלהניא אותך מלהצביע למרצ. אני חושב שזו מפלגה מצויינת וממש לא חושב שדעם או ארץחדשה יצליחו לעשות יותר עבורך מאשר מרצ. אם אתה מתלבט בין שלוש המפלגות הללו והן כולן שוות ערך בעיניך, אז אני מאמין ששיקול המעבר של אחוז החסימה כן יכול להיות הגורם שיכריע את הכף. אבל אם ההצבעה למרצ גורמת לך לתחושת יאוש מהדמוקרטיה, או לגועל, אז כן – אני חושב שבהחלט עדיף שתצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מאשר שתשלול מעצמך את התחושה החיובית של השתתפות בבחירות.

    כמו כן, ראוי לציין שעיקר דברי הופנו למי שממש רוצה להצביע למפלגה זעירה, אבל נתונה ללחץ מצד כל מיני אנשים שאומרים לה שהיא זורקת את הקול שלה לפח ולכן היא שוקלת להצביע הצבעה אסטרטגית שתגרום לה אי נוחות, והסברתי למה זו לא זריקת הקול לפח.

  23. קראתי באיזה מקום שהאחוז האמיתי קצת שונה. האחוז הוא מבעלי זכות הבחירה. אם הבחירות בקיץ ויש הרבה שנוסעים לחו"ל, האחוז יורד. נראה עכשיו כשהבחירות בחורף. אם אחוזי ההצבעה יעלו, חלק מזה יהיה אשם החורף.

  24. יופי של פוסט. רק לציין ביחס להערה האחרונה שההבדל בין שיטה יחסית לרובית לא חופף להבדל בין שיטת מועמד יחיד לשיטת רשימות. ברוב מדינות המערב משלבים בין שני הפרמטרים בדרך שציינת אך יש גם דוגמאות אחרות. המשמעות הרשמית של רובית לעומת יחסית היא באופן חלוקת המושבים בין המועמדים/רשימות

  25. פינגבאק: לא שומעים! » לתת חיסון למחלה הלא נכונה אחרי שהסוסים ברחו