חזל"ש – פוסט סיכוםאינטרנטראשי

נתחיל מהשורה התחתונה: 534. זהו מספר הקולות שקיבלתי בפריימריס של מפלגת העבודה. זה לא מספר גדול. אם לומר את האמת, זה מספר קצת מביש. אמנם לא האמנתי שאגיע למקום ריאלי ברשימה, וראיתי במערכת הבחירות הזו במידה לא קטנה חווית למידה ומקפצה לקראת הפעם הבאה, אבל אני חייב להודות שציפיתי לקבל קצת יותר. 1000-2000 קולות היה הטווח ששאפתי אליו, ו-3000 זה הרף שהגדרתי לעצמי כ"הישג משמעותי". אבל לא הגעתי אפילו למינימום שקבעתי לעצמי, וזה אומר שדרושה חשיבה מחדש. אני לא אעשה אותה כאן ולא עכשיו, אבל אי אפשר להגיד שהמספר הזה לא ישליך על ההתנהלות העתידית שלי בתחום הפוליטיקה.

בואו ננסה להסתכל על התוצאות בפריזמה קצת יותר רחבה, ואולי אוכל להסיק מכך מסקנות גם לגבי ההתמודדות האישית שלי. מפלגת העבודה תציג בבחירות הבאות רשימה מוצלחת למדי – זו לא רשימת החלומות שלי: יש שם כמה וכמה שמות שהייתי רוצה לראות ולא נכנסו, ויש שם כמה שמות שהייתי מעדיף שלא יופיעו שם אבל בכל זאת הצליחו. ככה זה בפוליטיקה: משחק של פשרות. אבל אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הרשימה הזו, הרי הוא המוכרות של הפרצופים. עם מעט מאוד חריגים, המועמדים שהצליחו להתברג ב-20 המקומות הראשונים הם או פוליטיקאים מכהנים, או אנשי תקשורת, או אנשים שקיבלו הרבה מאוד זמן מסך אינטסיבי בשנים האחרונות. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אחת הבעיות הקשות של שיטת הפריימריס היא הצורך בנראות. מועמד שאין לו נראות תקשורתית גבוהה נדרש להוצאות כספיות גדולות מאוד כדי "לייצר" אותה, וגם אז הוא יוותר בנחיתות אל מי שפרצופו נישא מכל מסך טלוויזיה. מועמדים הרבה יותר חזקים ממני שסבלו מהבעיה הזו נדחקו למטה ברשימה למקומות לא רלוונטיים. כמויות אדירות של כסף נשפכו על הניסיון לגרום ל-60,000 אלף אנשים שלרובם הגדול אין באמת כוח או זמן לברור בין יותר מ-80 מועמדים, לזכור את שמו של מועמד מסוים ולשקול, לפחות, להצביע גם לו.

מתפקדי המפלגה יוכלו להעיד על השטף האינסופי של מסרונים שנשלחו אליהם לאורך תקופת הקמפיין, במיוחד עם סיום "עמוד ענן", כשברבים מהם כמעט שלא היה מידע מלבד שמו של המועמד ועובדת היותו מועמד. אבל כמו בטרגדיה של האחו המשותף, הרצון של כל מועמד להתבלט הוביל בסופו של דבר לכך שכולם הסתירו את כולם. כשאני ויהונתן יצאנו כנגד השימוש הקלוקל ברשימת הבוחרים כדי לשלוח מסרונים, טענו כנגדנו שאין למועמדים דרך סבירה יותר לתקשר עם המצביעים ולהציג את עצמם. אבל המציאות היא שאל מול שטף כזה, כלי התקשורת הזה הופך חסר משמעות.

המציאות היא שאי אפשר לבחור בין 80 מועמדים מבלי להעזר בעזרים חיצוניים כלשהם, ובהעדר חלוקה אידאולוגית, מחנאית או אחרת קלה לזיהוי, רוב המצביעים העדיפו לבחור רק מבין השמות שהם כבר הכירו. התארגנויות שונות (ומבורכות, חרף הביקורת שלי) ניסו לספק עזרים כאלו באמצעות בחינה מקיפה של כלל המועמדים ויצירת "רשימות מומלצים" על בסיס עמדות קונקרטיות שהביעו. אבל ההתארגנויות הללו עצמן סבלו מאותה בעיה של חוסר חשיפה. רובן, כמוני, היו כלואות בתוך הבועה המקוונת, וגרוע מכך: בתוך פייסבוק לבדה. אבל פייסבוק היא תיבת תהודה ותו לא. היא נותנת תחושה של המון פעילות והמון תקשורת, אבל בסופו של דבר היא משיגה תוצרים מאוד מצומצמים, במיוחד אם היא עומדת בפני עצמה.

החלופה הקלאסית, מצד שני, גם היא לא באמת אפקטיבית. חוגי הבית שהמתמודדים נדדו ביניהם בתזזיתיות סובלים מאותה בעיה כמו ההצבעה עצמה: לאנשים אין זמן להגיע לכל חוגי הבית, ולכן רק חוגי הבית בהם משתתפים מועמדים מוכרים זוכים לנוכחות משמעותית. דווקא המועמדים שהכי זקוקים לחשיפה לקהלים חדשים, לפיכך, אינם יכולים להשיג אותה. כאשר הבחירה היא פרסונלית גרידא (ואם יש משהו שנכשל בצורה בולטת בפריימריס הללו, הרי הם הדילים והמחנות), אי-חשיפה היא מכת מוות.

מה שמעלה את השאלה: מה הדרך הטובה ביותר להצליח בפעם הבאה? אם בשלב כלשהו בקמפיין האמנתי שאולי אני צריך לעבוד על הרזומה הציבורי שלי, שהוא, יש להודות על האמת, מצומצם ומוגבל לתחום אחד, וגם זאת באופן בעייתי משהו — הרי שעכשיו עולה שהתשובה היא אחרת: אני צריך להשתלב באופן קבוע בכלי התקשורת. עלי להפוך לבן בית אצל כלל אזרחי ישראל, אדם ששמו ופרצופו מוכרים לכל אדם במדינה, ואז אוכל לשפר משמעותית את סיכויי ב-2017. יש, כמובן, כמה בעיות עם זה, חלקן אישיות וחלקן עקרוניות, וחלקן גם וגם. עבודה על הרזומה הציבורי שלי היא דבר שאני יכול להצדיק משום שמדובר על צורה אחרת של קידום אותם דברים שרציתי לקדם דרך הבחרות לכנסת. כלומר, יש להם ערך עצמאי בלי קשר לשאלה אם אחליט להתמודד שוב או לא. לעומת זאת, להופיע בתקשורת זו לא משאת נפש שלי ולא משהו שאני מאמין שיכול להוביל לשיפור החברה והדמוקרטיה בישראל. זו תהיה פעולה שהיא ב-100% מכוונת קמפיין, ריקה מכל ערך בפני עצמה. זה בעייתי עבורי, משום שאינני מעוניין לשעבד את עצמי לאורך שנים בשביל הסיכוי שאולי זה יקדם אותי בנסיונותי להבחר לכנסת בלי שום ערך מעבר לכך,1 אבל חשוב מזה – זה בעייתי מבחינה עקרונית משום שזה מצביע על כשל בצורת בחירת המועמדים שלנו, ועל קיומו של נתק בין הכישורים הדרושים כדי להבחר והכישורים הדרושים כדי לתפקד בהצלחה כחבר כנסת. לפחות אחד מהשמות ברשימה שאני לא מרוצה ממנו הוא כזה שנראה לי, על פניו, שלא יצליח לבצע את המעבר בין שני מערכות הכישורים הללו (וספק אם הוא בכלל חושב שהוא צריך, על פי מה ששמעתי ממנו).

ישנם, כמובן, גם הרבה דברים טכניים שלמדתי בדרך הקשה בקמפיין הזה. גיוס הכספים המאוחר,2 אי השימוש שלנו במתנדבים שהביעו נכונות לעזור, המחסור בעבודת שטח כדי להגיע לחוגי בית ולאירועים שארגנו סניפים שונים, והעובדה שבעצם לא הצלחנו לגבש חלופה רצינית להספמה שהחלטנו שלא לעשות. ספק אם לדברים הללו הייתה השפעה מכרעת, אבל אין ספק שהתוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה יותר אילו היינו עושים שימוש נאות בכלים (ההגונים) הזמינים לנו.

היו גם כמה כלים פחות הגונים שהוצעו לנו בדרך. אף אחד לא הציע לנו לשלם עבור קולות (אולי לא נראינו כמו יעד מתאים להצעה כזו, אולי לא היו כאלו הצעות במפלגת העבודה), אבל כן קיבלנו הצעות "לטייב" את ספר הבוחרים בעזרת הצלבת מידע עם מאגרי מידע אחרים. אין לי מושג אם מדובר במעשה חוקי או לא, אבל הוא מסריח לי ממרחקים (מה גם שאני לא רואה איך אני יכול לעמוד בהתחייבות שחתמתי עליה שלא להעביר את המידע בספר הבוחרים לגוף שלישי אם אני רוצה לקבל את השירות הזה – בסופו של דבר, גם ספק הטיוב מרוויח מהעסקה הזו משום שלמאגר שלו נוספו 60,000 נתונים איכותיים כולל פילוח פוליטי — מידע יקר ערך!). אני לא יודע מה עמד מאחורי ההצעה הזו, אולי באמת נעשתה בתמימות מתוך תמיכה בנו, כפי שהדבר הוצג, אולי לא. אבל העדפתי לא להתקרב לזה.

במקרה אחר, קיבלתי פניה לקראת סוף הקמפיין לקבל (תמורת תשלום) רשימת חברי מפלגה ש"כבר הוכיחו" את יכולתם להביא בין 50-400 מתפקדים לקלפי ביום פקודה. התגובה הראשונה שלי הייתה להניח שמדובר במכירת קולות (או מכירת קבלני קולות), והעברתי את הדבר למזכ"ל המפלגה לבדיקה. מאז הסתבר, לפי ההסברים שקיבלתי מהמציע, שמדובר לא במכירת קולות אלא במכירת אוויר. רשימת השמות לא הייתה אלא רשימת המועמדים בבחירות למוסדות הפנימיים של המפלגה שהשיגו כך וכך קולות. לא ברור אם אלו שביצעו את ה"מחקר" הזה (כך הם קראו לו, חי נפשי!) באמת חושבים שיש ערך למידע הזה, כלומר, באמת לא מודעים לכך שרוב האנשים שנכללו ברשימה שלהם פשוט הופיעו ב"רשימות מומלצים" (דילים, בלעז) וקיבלו את קולותיהם בדרך זו3, או שהם מודעים לדביליות של המתודולוגיה שלהם אבל סומכים על זה שמועמדים שמגיעים לקו הגמר עם הלשון בחוץ יסכימו להשליש לכיסם כמה שקלים תמורת "מידע" שכזה.

אז מה הלאה? לא לגמרי ברור. בטווח המיידי, כמובן, אני חוזר להשקיע את כל זמני הפנוי בהשלמת הדוקטורט שלי.4 אחר כך נראה. אין לי כוונה לבזבז את הכסף שלי ו(חשוב מכך)שלכם על התמודדות נוספת אם לא תהיה לי סיבה טובה לחשוב שיש לי סיכוי. מה שאומר שיתכן שבסיבוב הבא אני אשאר בחוץ, ואמשיך לפעול עד שאשיג רזומה ציבורי מספק לצד ניראות ציבורית ניכרת.

עכשיו יש בחירות, והן מספיק חשובות כדי לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שארבע השנים הבאות תהיינה טובות יותר מארבע השנים האחרונות (אני יודע, זו לא מטרה נשגבת במיוחד, והנה, בכל זאת, לא ברור עד כמה היא ניתנת להשגה). בחודש הקרוב אפעל בדרכים הזמינות לי כדי לחזק את מפלגת העבודה בפרט ואת גוש השמאל בכלל בבחירות הקרבות. אחר כך נחשוב על אחר כך.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים שתמכו, תרמו, עזרו ועודדו, לאנשים שיצאו ביום הבחירות ובאו לסייע לנו ולהביע את תמיכתם פנים אל פנים. וכמובן: אני רוצה להודות לאותם 534 אנשים שנתנו בי את אמונם ורצו לראות אותי בכנסת. אני מקווה שלמרות הכל, לא תרגישו שהקול שלכם התבזבז. תודה לכולכם.

אה, כן, יש לי יום הולדת היום. יומולדת שמח לי.

  1. וגם משום שאין לי מושג איך מגיעים למצב שבו אני מופיע בטלוויזיה באופן קבוע… []
  2. למעשה, את עיקר הכסף שאספתי קיבלתי רק לפני מספר ימים, מה שאומר שנאלצתי לממן את הקמפיין מכספי שלי, תוך ידיעה שאוכל להחזיר לעצמי את חלקו הגדול עם קבלת הכסף ממימונה. []
  3. אני, למשל, ככל הנראה הופעתי ברשימה שלהם… []
  4. ובבלוג, כמובן, שקצת הוזנח בעת האחרונה ושועבד לענייני הקמפיין. []

תגובות

חזל"ש – פוסט סיכום — 23 תגובות

  1. למה אין ערך להופעה בתקשורת? אם יש ערך להבעת דעה בבלוג נראה לי שיש גם ערך להבאתה לקהל נרחב יותר (או שהבעיה העיקרית היא בהערה למטה?)
    וגם נרמזות כאן בפוסט בעיות די מהותיות בשיטת הפריימריז, למה לא להציע רפורמה בשיטה?

  2. מזל טוב!
    צר לי שלא נבחרת. לפי העמדות השקולות, הנבונות והמגובשות שהבעת בקמפיין, אין לי ספק שאתה ראוי לכהונה, בהחלט יותר ממספר אנשים שכנראה יכהנו.

    אחת הבעיות הגדולות של הדמוקרטיה היא הפער בין הכישורים להיבחר לכישורים לתפקד כנבחר ציבור, והדבר לצערי נכון (ומצער) שבעתיים לגבי כהונת ראש הממשלה.

    רזומה ציבורי הוא אולי תנאי הכרחי, אבל בהחלט לא מספיק. וגם נראות תקשורתית. מניסיוני, הסיכויים של אנשים לא מכהנים להיבחר בפריימריס תלויים במידה רבה בתועלת האלקטורלית שלהם כפי שתופסים אותה המתפקדים. סתיו שפיר, שמולי ומיקי רוזנטל מהווים דוגמא מצוינת לזה, ושים לב איך הם עקפו את פרופ' יוסי יונה. מירב מיכאלי היא אולי אנטי-דוגמא, כי אף על פי שהיא ראויה בעיניי, היא מהווה נטל אלקטורלי וכנראה שלא היתה נבחרת במקום כ"כ גבוה ללא הסיוע הישיר של פרץ (והשריון לנשים כמובן).

    על כל פנים, מקום 59 ברשימה זה לא הישג טריוויאלי בעיניי, גם אם איננו ריאלי. בהצלחה בהמשך הדרך!

  3. ראשית,

    ברכות על עצם ההתמודדות וכפי שציינתי בעבר – הייתה לה חשיבות רבה ולו בכדי לגרום למועמדים שלכאורה ׳זה בכיסם׳ להזיע ולכן להתאמץ יותר ובפרט להציג מצע רעיוני והתחייבויות ציבוריות שונות.

    בנוסף, אמנם מסכים לניתוח שכשלו הדילים – אולם ובכך לטעמי (וכמו בליכוד) הוכחה חוזקה של שיטת הפריימריס הפנימיים … כלומר כוח ׳חוכמת ההמון׳ לייצר רשימה מאוזנת בין ותיקים לצעירים, בין פעילים שורשיים לכוכבנים מושכי קולות וכו׳ … אתה פשוט כנראה לא עשית עבודת קמפיין טובה מספיק (ראה הניתוח שלך) ובנוסף אכן התמודדו רבים אחרים וראויים.

    חשוב לי להעיר, כי תזת ׳רק הפרצופים המוכרים נכנסו׳ אינה מחזיקה מים והנה תוצר ספין פרשנות … בפועל, אנשים כמו חיליק בר, איתן כבל, דני עטר, נדיה חילו, מיכל בירן, עופר קורנפלד, יריב אופנהיימר, ערן חרמוני ועוד כולם צמחו מהשטח, עברו וביצעו שלל תפקידי רוחב ועומק ועל בסיס זה נבחרו … לא שמעתי את דניאל בן-סימון חוגג הישג והוא מוכר וחשוף יותר ממרבית אלו שהזכרתי (כמו בגין ומרידור בליכוד – כי תכלס, מי שלא שירת את חברי המפלגה לא נבחר).

  4. יצאת בריא ושלם, עם יותר נסיון, כמה תובנות, זמן לעבוד על הדוקטורט, וחומר לפוסט שלם. הכל טוב! :)
    באותו נושא, אולי זה זמן טוב להוריד את "דובי קננגיסר, 534" מהכותרת. You're not a number, you're a free man.

  5. יובל – צודק. הוחלף. וגם ההדר, כי לא הייתי מרוצה ממנו.

  6. מעיון ברשימת הנבחרים עושה רושם שיש עוד שתי דרכים להצליח להבחר:

    1. כסף.
    לדוגמא: עמר ברלב, ואראל מרגלית.
    אמנם עמר ברלב גם נהנה מהיעדר הביטחוניסטים ברשימה וכו'… אבל על פי הכתבה עליו במוסף הארץ הוא גם המועמד שהצליח לגייס הכי הרבה כסף לקמפיין שלו, ועצם קיום הכתבה מראה שהוא הצליח למשוך בחוטים הנכונים כדי לייצר כתבת שער במוסף הארץ לאדם שהיה אנונימי לחלוטין עדו חודשיים לפני.
    על אראל מרגלית מעולם לא שמעתי לפני, וגם עכשיו אני לא יודע עליו יותר מדי. אבל בתור מישהו שקודם בעיקר כ"איש עסקים מצליח" אני מניח שהכסף שיחק פה תפקיד. (ואני לא מנסה לומר שהם אינם ראויים, יתכן מאוד ששניהם יהיו חברי כנסת מצויינים).

    2. רקורד בעבודה פרלמנטרית\מוסדות המפלגה לצד מועמד בעל פרופיל גבוה.
    דוגמא: מיכל בירן, עופר קורנפלד
    אמנם הדוגמא כאן קצת יותר חלשה, משום שמיכל בירן קודמה עקב השריון לנשים, ועופר קורנפלד נמצא על גבול המיקום הריאלי.
    אבל שניהם שמות שלא היו מוכרים לי כלל לפני הבחירות, ועושה רושם שהצליחו בעיקר עקב התמיכה של שלי. אב גם תמיכה זו הגיעה בעקבות רקורד של עשיה כעוזרים פרלמנטרים ובקמפיינים קודמים.

    בנוסף,
    איציק שמולי וסתיו שפיר אמנם מקיימים גם כן את הכלל של "נראות תקשורתית גבוה", אך הם לא הגיעו לנראות הזו דרך המסלול התקשורתי ה"קלאסי" אלא דרך סוג של עבודת שטח מוצלחת במיוחד. ולפחות עבור סתיו שפיר זה ייצר לה את הנראות הנדרשת ממש בין לילה.

    בקיצור, המסקנה מהניתוח הזה היא שבהנחה שלא עשית אקזיט מטורף ואינך מתכנן לעשות כזה בארבע השנים הקרובות, יש שתי דרכים מעשיות להכנס לרשימה:
    א. להצמד למועמד חזק (רצוי ליושב הראש הבא)
    ב. להיות הפנים של מחאה ציבורית רחבה

  7. "קיומו של נתק בין הכישורים הדרושים כדי להבחר והכישורים הדרושים כדי לתפקד בהצלחה כחבר כנסת" – זה נכון בכל דמוקרטיה, לכל תפקיד, ולכל שיטת בחירות. אני לא חושב שניתן לעקוף את זה.

    ומה שרועי אמר. אתה יכול אולי למצב את עצמך כדוקטור-בלוגר-פרשן-מומחה לענייני מדע המדינה. ועם קצת מזל יראיינו אותך על שיטת הבחירות בגרמניה, ואחר כך על ההשפעות הדמוגרפיות על הבחירות בפולין… אם מעניין אותך לכתוב על זה, למה לא יעניין אותך לדבר על זה?

  8. דובי, ראשית יומולדת שמח. שנית, אני חייב לציין שבשביל ריצה ראשונה בגוב אריות, עם תקציב זעום וסירוב להפציץ את שמכם במסרונים וספאם, אתם הצלחתם דווקא די יפה. הדרך הנכונה היא להשאר בנראות גבוהה. להגיב על ענייני היום בבלוג ו/או ביוטיוב, להציג רלוונטיות גם בין מערכות בחירות, ובקיצור להיות שם שקופץ לאנשים כמוכר כשהם יגיעו להצביע בפריימריז הבאים. אני לא חושב שאתה צריך להתבייש במה שהשגתה בהתחשב בנתוני הפתיחה, אתה צריך לחשוב על זה כמירוץ ארוך.

  9. אמרתי זאת גם בפורומים אחרים, ובכל זאת אומר שוב: הריצה שלך הייתה מעוררת השראה. גם כשסימנתי את השם שלך בטופס, לא חשבתי שתיכנס למקום ריאלי. חשבתי שאתה ראוי לקול שלי.
    אתה היית הסיבה שהתפקדתי לעבודה מלכתחילה. ואני חושב שיש לך המון מה לתרום, ושבסופו של דבר זה יבוא – אם לא ב-2017, אז אחר כך.
    טבלת את הרגל במים. הם קרים. אני לא חושב שזה צריך לעצור אותך מלהמשיך ולנסות להשתכשך.

  10. נראה לי ששכחת את הדרך הישנה (והטובה?) של פעילות פוליטית פנים-מפלגתית. להערכתי, בסופו של דבר, זו כנראה הדרך הבטוחה ביותר למי שרוצה לבחור בפעילות פוליטית כקריירה (ולא מקווה להסבה לפוליטיקה בעוד 10-20 שנה אחרי קריירה מלאה בתפקיד אחר). להשתלב במוסדות המפלגה, להכיר את השטח, וכיוצ"ב. זה עבד לחלק משמעותי מהח"כים – מרוחמה אברהם ועד חיליק בר. זה פחות נוצץ, ודורש מחוייבות ארוכת-טווח לעבודה ציבורית-מפלגתית שהיא לא תמיד מלהיבה או בראש הכותרות, אבל זה נראה לי שהסיכויים הם דווקא לא רעים.

  11. איילת: בר נכנס בשיריון. מלבדו, מי עוד הצליח להגיע לרשימה דרך פעילות בתוך המפלגה? ברור שהייתי מעדיף לבחור בדרך הזו – גם התחלתי בכיוון (ובכוונתי להמשיך בפעילות בתוך המפלגה בלי קשר, כי אני חושב שזה חשוב), אבל המציאות מוכיחה שכיום המסלול הזה פשוט לא רלוונטי בעבודה. הרבה יותר קל לצבור הכרה ציבורית בערוצים אחרים, להתפקד לעבודה דקה לפני הפריימריס, ולהכנס למקום ריאלי…
    יש לזה גם סיבות: רוב המתפקדים אינם באמת מתעניינים במוסדות המפלגה. הם התפקדו רק בשביל להצביע בפריימריס. הם לא רואים עצמם כ"חברי מפלגת העבודה" (עשו פעם סקר בין מתפקדי מפלגות שונות, וחלק לא קטן מהם בכלל לא ידעו שההתפקדות שלו משמעה שהם חברי מפלגה), ולכן כלל לא מכירים את האנשים הפעילים במוסדות שלה, וגם לא אכפת להם.

  12. מצד שני, פעולה במפלגה יכולה להוביל לקשרים הדוקים עם ראשי המפלגה, ולכך שתיכלל בכל מיני רשימות, דילים וכיוצ"ב.
    ברור שזו לא דרך ישירה. ככל הנראה אין דרך ישירה ל"קריירה כח"כ". אבל לדעתי, יש לה יותר סיכוי מאשר לתוכנית של להפוך להיות כוכב תקשורת, שהיא די חסרת סיכוי (כן, גם אם תהיה לך פינה שבועית בלונדון וקירשנבאום או משהו כזה).
    אז האופציות שלך הן או להקפיא בינתיים את התוכנית הפוליטית, ולהשקיע עשור מהחיים ביצירת קריירה ציבורית משמעותית (שזה יופי, ולדעתי האישית זו הדרך העדיפה, אבל השאלה היא האם זה מה שאתה רוצה), או לנסות להתברג במפלגה.
    אני באמת לא רואה אופציה אחרת טובה יותר.

  13. דובי,

    למען הבהר וזו טעות נפוצה: בר נכנס בשריון והיות ולקח על עצמו את תפקיד המזכ"ל כפוי הטובה (יש סיבה טובה שלא דורשים ממזכ"ל להתמודד) וזאת לאחר שהוכיח עצמו בשורת תפקידים כמזכיר מחוז, סניף, פעיל סטודנטים, עוזר פוליטי, פעיל במטות הבחירות וכמובן בתחום המוניצפאלי.

    לומר על אדם כמו בר, שנכנס בגלל שריון יהיה עלבון.

    וזה בדיוק מחזק את הנקודה שלי – רבים וטובים ברשימה נכנסו על סמך הפעילות רבת השנים שלהם במפלגה וכל אחת בנתיב שונה ואחר: חיליק בעסקנות, נדיה בהסתדרות ובקרב הנשים, עטר במוניציפאלי, מיכל בירן בצעירים, יריב אופנהיימר בפעילות מדינית ושטח וכו' וכדומה …

  14. פרולטר, רק כדי להבהיר – לא התכוונתי לעלוב בבר, שאני מעריך ומכבד. כוונתי בדברים הייתה רק להגיד שאי אפשר להסיק מבחירתו לגבי היכולת של פעילים "מבפנים" להבחר בפריימריס, משום שהוא לא עמד לבחירה, והמסלול שלו לרשימה הוא לא משהו ריאלי מבחינת רוב המתמודדים הפוטנציאליים.

    והנקודה שלי היא בדיוק שבודדים בלבד הצליחו להבחר בפריימריס מתוקף פעילות מפלגתית ללא חשיפה תקשורתית. אני חושב שבירן היא היחידה שמתאימה להגדרה הזו, כנראה.

    ואופנהיימר לא במקום ריאלי, שלא לדבר על זה שהחשיפה התקשורתית שלו היא לא משהו להתעטש עליו.

  15. דובי,

    חיליק הוא בדיוק הדוגמא הנכונה והיות ומציג את סופו של תהליך ארוך שנים ומייגע שבסופו פעיל המפלגה מצליח להשתלב בתפקיד "השיא" מבחינה פוליטית ארגונית – חבר כנסת (וכמוהו האחרים שציינתי).

    הרחבתי גם לעשירייה השלישית (אופנהיימר, חרמוני, צור, קירמאיר וכו') ומכיוון שלדעתי כניסה לשם בהחלט עומדת בקנה המידה של הבחרות ומתוך שאיפה ליותר מאשר 20 מנדטים (גם אם לא ראלי, בשלב זה).

    הבעיה של הגישה שלך, היא שכל עשיה שהיא עסקנות נפסלת כדרך לגיטימית – אם תבדוק, תראה שעסקנים רבים מאוד נבחרו (ואני כולל גם את כבל בהקשר זה) ובפרט בזכות מקפצה שייצרו לעצמם ומתוך הפעילות המפלגתית שלהם (אם במנגנון (חיליק בר, איתן כבל, מיכל בירן, עופר קורנפלד), אם במוניציפלי (דני עטר), אם במוסדות נבחרים (חילו בהסתדרות) ואם בעבודת שטח די סיזיפית (אראל מרגלית) … אפילו הרצוג, בזמנו, השתמש בעסקנות שלו לקבל את תפקיד מזכיר הממשלה ומשם לכנסת … אין בזה בושה.

  16. לא, חיליק הוא לא דוגמא כי אני השאלה ששאלתי היא "איך מצליחים להבחר בפריימריס", והוא לא נבחר בפריימריס.

    ואני ממש לא מבין איך מדברי הבנת שאני נגד עשיה בתוך המפלגה. הרי התלונה שלי היא בדיוק על זה שעשיה בתוך המפלגה *אינה* משיגה לאנשים שיבוץ גבוה ברשימה, בעוד שמועמדים שרק הצטרפו למפלגה כשהכריזו על הקדמת הבחירות משובצים בראשה. שים לב שלמעט כבל, שהוא ח"כ מוכר, כל השמות שמנית באו *אחרי* השמות המפורסמים. חילו, עטר, בירן, קורנפלד – כולם הצליחו להכנס רק אחרי השמות המוכרים. ואם היו מצטרפים עוד כוכבים להתמודדות? אז המועמדים מבפנים היו נדחקים עוד יותר אחורה. על זה בדיוק אני מתלונן.

  17. ופה דובי,

    אתה נגרר בדיוק למה שאתה מתריע בפניו – השאיפה להצלחה מטאורית וכוכבות … מי אמר שבפעם הראשונה שמישהו נבחר לרשימה לכנסת הוא צריך להיות במקום הראשון? מה יש מקום 20 לא מכובד מספיק …

    כאן נעוץ שורש העניין – ההנחה המוטמעת שאם לא נכנסת לחמישה הראשונה ואם לא תקבל תפקיד שר או לפחות יושב ראש הכנסת, נכשלת … מה קרה לספסלים האחוריים, לצבירת נסיון, לאיסוף קבלות על עשייה?

    וחיליק בר נבחר, הרי ברור לך שאם היה מתמודד גם היה יכול להבחר ובהתאם לעשייה שהציג … זה רק היה מייצר ניגוד עניינים לתפקיד שמילא.

  18. אז מה שאתה אומר זה שהגיוני שאנשים שהתפקדו למפלגה שתי שניות לפני הפריימריז ימלאו את המקומות הראשונים ברשימה, אבל לצפות שלפחות חלק מהפעילים הותיקים של המפלגה, שעשו עבודה במשך שנים, ישתלבו ביניהם ולא יקבלו רק את הפרורים שנשארו אחרי שהמפורסמים והעשירים סיימו? לא, צר לי. לא עובד בעיני. מקום 20 אולי מכובד למדי, אבל זה שאף אחד מהותיקים-שאינם-מכהנים, למעט עטר, לא נכנס בכוחות עצמו לעשרים המקומות הראשונים (וגם הוא לקראת סוף הקבוצה הזו), כאשר ידוע שמעבר למקום ה-20 זה כנראה לא ריאלי, זה אומר דרשני. כל אמירה אחרת היא ניסיון להתחמק מהמציאות וקבירת הראש בחול. אתה מסרב לראות שיש כאן בעיה. לא לי – אני לא רלוונטי לדיון כי אני לא משתייך לא לקבוצה הזו ולא לקבוצה הזו. יש בעיה למפלגה שרוצה להיות ארגון קוהרנטי ולא סתם פלטפורמה למפורסמים שרוצים להיות בכנסת.

    ולא, צר לי, אני לא יודע על שום אינדיקציה לכך שחיליק בר היה נבחר בכוחות עצמו, ובטח שלא למקום כל כך גבוה. מרבית המתפקדים אפילו לא יודעים מי זה חיליק בר, חרף העובדה שהוא היה חתום על כל מיני מיילים ומכתבים שנשלחו אליהם, ואני בספק אם 10,000 איש היו מוותרים על הצבעה לשמולי, מיכאלי או רוזנטל כדי להצביע לבר.

  19. דובי, אתה מבלבל פה בין שני דברים.
    שאלה אחת היא האם המצב הנוכחי, שבו יש "כוכבים" בראש הרשימה הוא דבר ראוי או לא. לדעתך לא, לדעת אחרים כן. (אגב, בהקשר לשאלה הזו, אני חושבת שיש די הרבה אנשים בציבור שלדעתם עדיף שיהיו בכנסת בעלי מקצוע שרכשו את נסיונם במקומות אחרים (בתקשורת, במגזר השלישי, בעסקים וכיוצ"ב), מאשר אנשים שיש להם ניסיון פוליטי עשיר. ההתייחסות שלך אל "הכוכבים" כאל כוכבי ריאליטי ואנשים שלא עשו שום דבר בחייהם היא מאוד חד-צדדית בהקשר הזה.)

    אבל שאלה אחרת לגמרי היא השאלה שהעלית בפוסט, והיא "מה הדרך לאדם מן היישוב, נאמר שקוראים לו דובי, להפוך להיות ח"כ". לדעתי, וזה מה שאני ופרולטר כתבנו, הדרך הכי ריאלית עבור אדם כזה היא הדרך הסיזיפית והמייגעת של השתלבות במפלגה. כן, זו דרך ארוכה ולא נוצצת, והיא לא תהפוך אותך – אפילו בסצנריו הכי אופטימי – לשר בממשלה. המקסימום שהיא תתן לך היא קריירה פוליטית ארוכת-שנים, שבסופה, בעוד 20 שנה נאמר, אולי תהיה שר.
    אבל עד אז, תוכל להיות פונקציונר במפלגה במשך 10 שנים, ואח"כ במשך שתיים או שלוש כנסות ח"כ זוטר, ואח"כ ח"כ קצת פחות זוטר. זה אולי מבעס, אבל זו המציאות.

  20. שוב דובי –

    א. איילת צודקת.

    ב. לא אמרתי שכל מי שנבחר ראשון צריך להיות כוכב … אבל, גם אין שום הגיון שח"כ טרי יכנס לעשרייה הראשונה. ולכן הרצוג, כבל, פואד ויחימוביץ' מהווים 40% ממנה וכולם אנשי מפלגה ותיקים (את ברוורמן, איני מכליל – אם כי אפשר לומר שהוא גם כבר ותיק). נוסף להם, נכנס ח"כ חדש שהוא תוצר של פעילות מפלגתית ארוכה ויסודית (ושוב חוזר ומסביר שהשריון נועד לאפשר לאיש מפלגה להשתלב למעלה) ובנוסף לו איש מפלגה (אמנם חדש וטרי יותר, אבל עדין כזה) בשם אראל מרגלית שהשתלב במקום ה-11.

    תכלס, בעשירייה הראשונה יש "רק" 3 כוכבים\מוצנחים ובפרט ששתים הן נשים שהקופצו והיו נותרות בעשרייה השניה אחרת … בסה"כ איזון יפה מאוד.

    גם העשרייה השניה כוללת את (מרגלית) בירן, עטר, מג'דלה וחילו … ואם כי פה בהחלט יש יותר "כוכבים" הרי שגם חלק מהחדשים הם למעשה ותיקים (שי, אבסדזה ואפילו שמולי שהיה פעיל סטודנטים מוכר ואהוד במשמרת הצעירה). למעשה, הייתי גם "חצי" סופר את מזרחי שלא בדיוק נחת שבוע לפני הפריימריס אלא התפקד זמן רב מראש ונתן עבודה כאילו הוא מתכוון לזה.

    העשירייה השלישית היא בכלל רובה ככולה ותיקים ופעילים שורשיים ואני מתעקש לספור אותה והיות ומפלגת העבודה שואפת שלטון היא חייבת להתייחס ברצינות ל-30 המקומות הראשונים כפוטנציאל חברי כנסת ולא להתנהל כמו מרצ שבה, החל מהמקום ה-15 זו כבר רשימת כיבודים.

  21. דובי,

    הבעייה שאתה מצביע עליה (התחרות על תשומת הלב של המוגבלת של המצביעים, והיתרון המכריע של מי שמצליח להתפרסם בדרך כלשהי) היא בעייה עקרונית בשיטת הבחירות. Bernard Manin מכנה את האפקט הזה בשם The Distinction Principle. (ראה: Manin, The Principles of Representative Government.)

    שיטת הסורטיציה נועדה להתגבר בדיוק על הבעייה הזו.

  22. עוד פעם הסורטיציה שלך? יש משהו שהסורטיציה לא נועדה להתגבר עליו? איך בכלל סורטיציה עובדת כתחליף לפריימריס? היא לא. היא פוסלת את עצם רעיון המפלגה, הרי.

    בכל מקרה, סורטיציה היא הפתרון לבעית התחרות על תשומת הלב באותו מובן שבו הפתרון לבעית המלריה היא להרעיל את כל תושבי אפריקה.