אנחנו? אשמים?!

טמקא מפרסם היום טור מאת צחי דוד, מ"התנועה לחיים בכבוד", בו הוא טוען ל"בעיה מבנית" בשוק המשכנאות בארץ. דוד טוען שאם יש כל כך הרבה אנשים שלא עומדים בהחזרי המשכנתא שלהם יחסית לממוצע במדינות אחרות, אם כל כך הרבה אנשים נזרקים מביתם מדי שנה, סימן שהבעיה היא לא באנשים, אלא, פחות או יותר, בכל השאר: המדינה, הבנקים, עורכי הדין וכונסי הנכסים.

מה שדוד לא מעלה על דעתו הוא שהסיבה שבישראל, באופן יחסי, יש כל כך הרבה יותר אנשים שלא עומדים בתשלומי המשכנתא שלהם זה בגלל שבישראל יש כל כך הרבה יותר אנשים שרוכשים דירות. שכירת דירה בארץ זה דבר שעושים סטודנטים. משפחה ששוכרת בית היא עוף מוזר. יש לזה השלכות חיוביות מסויימות: שוק הדירות להשכרה הלא מפותח בארץ אומר שהמחירים יחסית לחו"ל די נמוכים, כי הדרישה לדירות עם שכ"ד גבוה נמוכה. באופן פרדוקסלי משהו, דווקא בגלל זה יותר כדאי בארץ הרבה פעמים לשכור דירה במקום לקנות אותה – בעוד שבחו"ל זה פחות כדאי.

אבל יש לזה הרבה השלכות שליליות. אחת מהן היא שאנשים שלא צריכים לקנות דירה, כי פשוט אין להם את היכולת הכלכלית לכך, קונים דירה בכל זאת. וזה אומר שהרבה מאוד אנשים, יחסית למדינות אחרות, לוקחים משכנתאות שהם לא יוכלו לעמוד בהן ברבות הימים.

לא שאין כאן אשמים מחוץ לרוכשי הדירות עצמם. יש. אבל הם אשמים בכך שהם לא פטרנליסטים מספיק. הבנקים, למשל, מאשרים משכנאות בלי יותר מדי בעיות גם כשהסיכוי לקבל החזר הוא קטן למדי. זה יופי ליוסי זוכמיר שמרוויח 2000 ש"ח בחודש ורוצה לקנות דירה ב-250 אלף דולר, אבל זה יהיה קצת פחות נחמד עבור אותו יוסי זוכמיר אם ההכנסה שלו בעשורים הקרובים לא צפויה לעלות, והוא יקלע לחובות קשים ויאבד את ביתו. שוב, האשמה המרכזית היא עדיין על קוני הדירות שלא מחשבים את העלויות בצורה ריאלית, וששמים דגש קיצוני על הערך הפסיכולוגי שבכך ש"יש לי בית על שמי", במקום על הערך הכלכלי של "קניית הבית הזה, כולל הריבית שאני אשלם, תעלה לי 450 אלף דולר על פני 30 שנה, אבל לשכור בית זהה לאותה תקופה יעלה לי רק 250 אלף, לפני שחישבתי את הריבית הפוטנציאלית על כסף שאוכל לחסוך בתקופה הזו". הבנקים נושאים באחריות פעוטה יותר, בכך שהם אינם מרסנים את הלקוחות שלהם, כנראה מתוך ידיעה שאת ההשקעה שלהם הם יקבלו חזרה פשוט ע"י מכירת הבית לאחר פינויו. אבל לא תשמעו את דוד מתלונן על כך שהבנקים מסרבים לתת משכנתאות לאנשים שלא יכולים להוכיח יכולת השתכרות לטווח ארוך…

4 Replies to “אנחנו? אשמים?!”

  1. ותמיד נשאלת השאלה מדוע כל כך הרבה אנשים בארץ קונים דירות במקום לשכור אותן. ההימור שלי הוא מתוך הבנה שדירה, מרגע שהיא בידך, היא נכס ששומר על ערכו טוב יותר, מכל השקעה אחרת. במובן מסויים זה סוג של חוסר אמון בכלכלה הישראלית: בנקים ייפלו, קרנות נאמנות אינן נאמנות, אבל בית יהיה לי.

  2. אז זהו, שזו "הבנה" שגויה מן היסוד. מחירי הדירות אינם שומרים על ערכם הריאלי, וכמעט שלא הייתה השקעה בעשור האחרון שלא הייתה מניבה תשואה גבוהה יותר מאשר רוב הדירות שהיית יכול לקנות.
    התפיסה הזו הייתה נכונה בשנות ה-80, כשהייתה אינפלציה מפלצתית (אז גם מחירי דירות הוצמדו לדולר, תועבה שרודפת אותנו עד היום), אבל כיום זה פשוט לא נכון.

    אחת הסיבות שזה לא נכון היא שכשלוקחים משכנתא על חלק גדול מהערך של הדירה, הסכום שאתה משלם עבור הריבית לבדה יכול להיות יותר מערך המשכנתא כולה, כלומר, אתה יכול להגיע למצב שאתה משלם כפליים מהערך של הדירה. במקרה כזה, גם אם הערך שלה עולה, מה שאתה מקבל חזרה זה הרבה פחות ממה שבאמת שילמת.
    כשמוסיפים לזה את הלחץ הנפשי של עמידה בתשלומי המשכנתא והאפשרות הלא בלתי סבירה שתאבד בסופו של דבר גם את הבית וגם את הכסף – זה פשוט לא שווה את זה. צריך להתחיל להחדיר את זה לאנשים לראש: לא כל אחד צריך להיות בעל דירה.

  3. לטעמי אתה משתמש פה בשתי רמות שונות של אשמה, באופן שקצת מקשה על הדיון.
    ברמה הפרטנית, ברור שאם אדון זוכמיר לא עשה את השיקולים הנכונים לפני שלקח משכנתא, אז הוא אשם בזה שאין לו עכשיו לא כסף ולא דירה.
    אבל ברמה החברתית, כל היוסי זוכמירים ביחד הופכים להיות קבוצה חברתית – במקרה שלנו 'הישראלים', כנראה. כשמדובר בקבוצה חברתית, קצת קשה, או חסר טעם, לדבר על אשמה. כמו הדיבורים על 'הנהג הישראלי', שבאשמתו יש תאונות. מכיוון שקבוצה חברתית (בניגוד למוסד או ליחיד) אינה גוף שיכול לנקוט בפעולה אקטיבית ויזומה, חיפוש 'אשמה' אצלו היא עניין חסר טעם. כדי להיות אשם צריך לנקוט בפעולה מכוונת. העובדה הזו גם הופכת את הטחת ההאשמות לחסרת טעם – מכיוון שהגוף של 'הישראלים' הוא לא גוף שיכול לנקוט פעולה לשיפור המצב.
    במקרה הזה, אם יש בעיה של אי-עמידה במשכנתאות, אי אפשר לצפות מ'שוכרי הדירות' שיעשו משהו – שוכרי הדירות, כגוף לא מאוגד, אינם יכולים 'לעשות משהו'. גורמים אחרים – כמו הממשלה* – דווקא כן יכולים לעשות משהו.
    קח לדוגמא את ההצעה שלך מסוף התגובה הקודמת – 'צריך להתחיל להחדיר את זה לאנשים לראש'. זה משפט שמדגים בדיוק את מה שאני מנסה להגיד. אם זה שהרבה יותר מדי אנשים לוקחים משכנתא, זה אכן בעיה – אז מישהו צריך לעשות משהו בנידון. אבל המישהו הזה צריך להיות הממשלה, גוף ציבורי אחר או יחידים.

    * הבנקים נמצאים איפשהו באמצע

  4. אני לא מצפה מ"רוכשי הדירות" כקבוצה שיעשו משהו, אלא מרוכשי הדירות כפרטים שיעשו משהו. אבל זה לא משנה, מה שהפריע לי הוא שדוד מנסה להוריד את האשמה באופן מוחלט מרוכשי הדירות ומטיל אותה על כל מיני גופים אחרים – וזה פשוט לא נכון. האשמה מוטלת על הפרטים שלקחו משכנתאות שלא הייתה להם יכולת לשלם, ועל בנקים שנתנו משכנתאות כאשר ברור שהלקוח לא יוכל לשלם אותן.
    בנפרד מזה, ישנה השאלה של "מה אפשר לעשות בנידון", אבל זה לא קשור באשמה כבר, זה קשור באחריות. אחריות ואשמה יכולות להיות כרוכות זו בזו – כשילד דוחף את היד לשקע, אפשר להגיד שהוא אשם, אבל אין ספק שההורים, שהם אחראים עליו, גם נושאים באשמה. אבל אזרחים אינם ילדים, וזה שהמדינה אחראית על הרווחה שלהם לא אומר שהמדינה נושאת באשמה על המעשים הקלוקלים שלהם.

סגור לתגובות.