חיבור וחיסורבחירותראשי

בסתיו 1969 מפלגת העבודה (או ליתר דיוק, המערך הראשון, שכלל את מפא"י ואחדות העבודה) התאחדה למערך השני עם רפ"י ומפ"ם. אפילו פרישתו-מחדש של דוד בן-גוריון שהקים את "הרשימה הממלכתית" לא העיבה על השמחה ועל הציפיות: לראשונה, רשימה שמונה למעלה מ-60 חברי כנסת מתמודדת בבחירות. הציפיות היו בשמיים. היו שדיברו על רוב מוחלט של 65 חברי-כנסת לרשימה המשותפת. היו שפינטזו גם על 70.

והיו להם כל הסיבות שבעולם להאמין שכך יהיה. המערך עמדה לבדה מול מערכת פוליטית נטולת כוחות משמעותיים שיאיימו עליה. לכולם היה ברור שממשלת האחדות שהוקמה ב-67' תקום מחדש גם אחרי הבחירות. האופוזיציה, אפקטיבית, לא הייתה בנמצא. גח"ל עצמה התמודדה עם פילוג בשורותיה, עם הקמת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר, ועמדת השותף בממשלת האחדות של מנחם בגין פעלה כנגד האורטור האופוזיציונרי הנלהב שמצא עצמו ללא כלי הנשק העיקרי שלו. כל זאת, כמובן, על רקע הנצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, וההילה שעטפה את ראשי המפלגה.

כשהציפיות כל כך גבוהות, הנטייה היא לצפות או להישג אדיר, או לנפילה מטלטלת. מה שמדהים בבחירות לכנסת השביעית הוא כמה מעט באמת קרה בהן, למרות הכל. המערך לא השיג את הרוב הפרלמנטרי שרצה, בעיקר בגלל שדוד בן-גוריון, שסירב להצטרף יחד עם שאר חברי רפ"י, הצליח לגרוף, בפעם האחרונה בחייו, ארבעה מנדטים עבור "הרשימה הממלכתית" שלו.1 שני מנדטים נוספים זלגו ימינה לגח"ל והמרכז החופשי שפרשה ממנה. שאר המפלגות נשארו עם אותו מספר מנדטים או עם מנדט אחד או יותר פחות. וזהו. המפץ הגדול של סוף שנות ה-60 לא הסתיים בקול ענות חלושה, אבל הוא כן הסתיים בפיהוק אחד גדול. גם העובדה שממשלת האחדות שיצאה לבחירות היא גם הממשלה שהוקמה אחריהן לא עזרה.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים מחדש.

אתמול הודיעו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן על איחוד המפלגות שבראשן הם עומדים לכדי מפלגה אחת – "הליכוד ביתנו".2 הפרשנים התחילו את טרטוריהם הקבועים עוד לפני שהספיקה להתכנס אסיפת העיתונאים. הקביעה המרכזית של כמעט כולם היא שהשלם יהיה קטן מסך חלקיו. כמה מנדטים ילכו לאיבוד באיחוד הזה? ההערכות נעות בין שניים בקרב הזהירים ועד מספרים הרבה הרבה יותר גדולים אצל הממהרים לחגוג. אפילו בקרב חברי הכנסת של הרשימה החדשה לא נראה שאנשים מעיזים לפנטז על הגדלת מספר המנדטים לעומת מה שניבאו הסקרים לשתי המפלגות עד כה.

אז מה קורה פה? מה יש לנתניהו ולליברמן להרוויח ממהלך כזה? הצעה אחת שהעלו רבים היא שמדובר במהלך שנובע מפחד. התסריט הוא כזה: נתניהו קיבל סקרים שניבאו לו הרבה פחות מנדטים ממה שראינו עד כה, הוא נבהל מהאופציה של שיוויון מול מפלגת העבודה, וכתוצאה מיהר לסגור עסקה עם ליברמן, שהרוויח נקודת מוצא נוחה מאין כמוה להשתלטות על ראשות הליכוד תוך מספר שנים והפיכתו לראש הממשלה. זה יתכן, אבל נראה לי שהתסריט הזה נשען יותר על משאת נפש מאשר על משהו ריאלי. הסקרים בחודשים האחרונים לא הראו על צמצום משמעותי של הפער בין העבודה לליכוד (לצערנו), ואין סיבה לחשוב שדווקא הסקרים שנתניהו הזמין יראו מציאות הרבה יותר אפלה מבחינתו.

אופציה אחרת היא שנתניהו משחק שחמט, ובשחמט חלק משמעותי מהמשחק לא מתרחש על הלוח אלא בראשם של היריבים. נתניהו הסכים להקריב כמה חיילים במהלך הזה (ואני נוטה להסכים בהקשר הזה עם הזהירים יותר במנבאים) — ואם פייגלין יהיה אחד החיילים הללו, מה טוב! — כדי להשיג יתרון פסיכולוגי עצום. מפלגה משותפת עם 40 מנדטים מול מרכז ושמאל מפורקים למפלגות שהגדולה שבהן היא בת 20 מנדטים ועודף? קואליציה שהמפלגה המובילה אותה מהווה שני שליש ממנה, במקום פחות מחצי במצב הנוכחי? זהו יתרון ניכר שלאף מפלגה אחרת כיום, לצערנו, אין. הליכוד (ביתנו, ביתנו) תהפוך להיות מפא"י חדשה, כפי שהליכוד תחת שרון איימה להיות עד שהוא החליט לפרק את החבילה בגלל כל מיני "מורדים" מציקים שהתעקשו על שטויות כמו מצע המפלגה ומה שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.

מה שמביא אותנו לפגם המרכזי הפוטנציאלי בתוכנית של נתניהו וליברמן: ברשימה גדולה יש גם ספסלים אחוריים גדולים, ובמציאות הקיימת של פוליטיקה פרסונלית בעיקרה, זה אומר שיהיו למפלגה למעלה מעשרים חברי כנסת שמחפשים לעשות לעצמם כותרות ושם. 20 אקוניסים ודנונים ורגבים ומיכאליים שלא יבחלו ביציאה כנגד ראש המפלגה שלהם אם ירגישו שהדבר ישרת אותם אישית, כי האלטרנטיבה היא העלמות. אני יכול להאמין שהשותפות בין נתניהו לליברמן3 תהיה יציבה. אני מאמין גם שליברמן יצליח, פחות או יותר, לשלוט בחברי המפלגה שלו – לפחות כל עוד הוא זה שקובע מי מהם ישאר ומי מהר יזרק החוצה. אבל נתניהו מעמיד לעצמו אתגר משמעותי בשמירה על משמעת בקרב המפלגה שלו. בודאי כל עוד שיטת הבחירות היא כזו שמקלה מאוד על הקמת מפלגות חדשות שיכולות לטעון לייצג מגזרים שהליכוד ביתנו מזניחה (בין אם מזרחים, דתיים, או ליברלים).

ואכן, שינוי שיטת הממשל עומד בראש מעייניהם של שני ראשי המפלגה. אבל עכשיו זה לא סתם עניין של "מה נכון לעשות", אלא זה כבר אינטרס השרדותי של נתניהו. והעובדה הזאת, בשילוב העובדה שליברמן נמצא כפסע ממשרת המנהיגות הנשיאותית ששינוי כזה ייצור, זה אחד הדברים המפחידים ביותר ששמעתי כבר הרבה זמן בפוליטיקה הישראלית.

ועכשיו משהפחדתי אתכם כראוי, ברצוני להסב את תשומת לבכם גם לעובדה שעוד נותר שבוע לגיוס הכספים שלי. אני נמצא טיפה מתחת ל-10,000, שזה מגניב ומדהים וכל מי שתרם היא/הוא אדם נפלא, אבל זה עדיין לא באמת מספיק. אם אתם רוצים לעזור להכניס לכנסת מישהו שישמור על הדמוקרטיה הישראלית ויחזק אותה מפני האיומים העומדים בפניה, מישהו שיודע מה תפקיד הכנסת ורוצה לדאוג שהיא תבצע אותו כראוי – אנא סייעו לי לממן את קמפיין הפריימריס שלי. תודה!

  1. שנה אחרי הבחירות בן-גוריון פרש מהכנסת ואף התנער לחלוטין מהמפלגה החדשה שיצר, והצהיר כי לו היה חוזר לחיים הפוליטיים היה עושה זאת במפלגת העבודה — חישבו איך הייתה משתנה ההיסטוריה אם היה מצטרף למערך כבר ב-69'! — דבר שהוביל לפילוג בתוך הרשימה הממלכתית. ב-73', חודש אחרי מותו של בן-גוריון, התמודדה המפלגה שהקים במסגרת איחוד של מפלגות הימין שזכה לשם "הליכוד". אם אנחנו כבר בהערות שוליים, ביום הקמת הליכוד הוא מנה 31 חברי כנסת. בבחירות 73' כבר העפיל ל-37 מנדטים, ואחר כך אתם כבר יודעים. ללמדנו שאיחוד מפלגות אינו בהכרח שלילי. []
  2. אפשר להעיר כמה דברים על בחירת השם הזו. ראשית, די ברור שאנשים יקצרו את השם הזה ל"הליכוד" וזהו. ה"ביתנו" הוא ספיח מיותר שרוב האנשים לא יחשבו עליו. בניגוד לשינוי השם שנעשה בדרך כלל במצבים כאלו, יצירת האיחוי הזה בשמות דווקא מבטיח הטמעות של המותג "ישראל ביתנו" והעלמותו בתוך המותג "הליכוד". אבל אפשר גם לתהות לגבי המשמעות הסימבולית של המעבר מ"ישראל ביתנו" ל"הליכוד ביתנו". זו בוודאי לא כוונת המשורר, אבל קשה לי שלא לקשר את זה לקמפיין המתמשך של שתי המפלגות להגדיר כל מי שלא נופל בטווח האידאולוגי שהן מגדירות כ"לא ישראלי" "אנטי ציוני" "לא פטריוטי", בקיצור: שמאלני. הליכוד הוא עכשיו ישראל, בעיני הליכוד ביתנו. מי שעמדותיו אינן מקובלות על הליכוד כאילו הוציא עצמו מקרב ישראל. []
  3. זה שהעמדות שהוא מביע כשר החוץ של ישראל בנאומו בפני האו"ם "לא משקפות את עמדת הממשלה", אבל בכל זאת לא ננקטות נגדו כל סנקציות. []

תגובות

חיבור וחיסור — 6 תגובות

  1. כהרגלך, כתוב היטב.

    לא ברור לי אם הייתה שורה תחתונה לחיבור שלך – אבל היום פגשתי במקרה ידיד ותיק ופוליטקאי משופשף ביותר שאני מאוד סומך על דעתי … והיות ולי אין (אולי כמוך) יכולת לנתח את המהלך הזה כראוי, אצטט אותו: "כאשר שני הבריונים של השכונה מאחדים כוחות – איזה פחד".

    בקיצור ולמרות כל הניתוחים וההיסטוריה שאכן מצביעים על קיטון ולא גידול בכוח … הרי כנראה שיש משהו שמסתתר מאוחר שאיפשר את המהלך … התחזית – יצירת גוש מאסיבי דיו לניצחון בבחירות, שינוי שיטת הבחירות לישירה ובכך הבטחת שלטון ביבי\ליברמן (בחר את המועדף) לעשרים השנים הבאות.

  2. היי, דווקא את זה לא ראיתי. ראיתי בגלובס, בטיימאאוט, וראיינו אותי גם לצינור לילה ולערוץ הכנסת. בהארץ ראיתי משהו קצת יותר כללי שפחות התרכז בי. מגניב. תודה על הקישור.

  3. בהמשך לניתוח שלך, הנה ניתוח (http://t.co/ZW0V7U5T) שהתפרסם ממש כעת וגורס (ואולי בצדק) שהאיחוד החדש מרחיק את ש"ס ממנו בגלל הקיצוניות הדתית של ליברמן (פתאום שלי נשמעת לא רע) וגם בגלל המימד החברתי ששוב ליברמן הוא די ימני בתחום זה ומרוחק מאוד מתפיסת העולם של ש"ס.

  4. הסיפא של הדברים קצת לא ברור.

    אתה אומר שיהיה קשה לביבי לשלוט בספסלים האחוריים. ושאולי זה יגרום לו לשינוי שיטת הבחירות (?). וזה מפחיד, למה?