לשכנע, לא רק את המשוכנעיםאופוזיציהראשי

And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.

-David Bowie (Changes)

Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.

– Gerry Mackie (2006)

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין.1 אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת.2 או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו"ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא "פשוט לא חשבה על זה". כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש"התחילו להסתובב עם ערבים", שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל "יוצאי דופן", ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב"יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום.3 אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר "וואלה, צודקים", ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם "המרה" פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים4 – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ"טוקבקיסט בתשלום", למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה"כיבוש! כיבוש!" שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של "היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק," אלא יותר בכיוון של "משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת". אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה"גרעין הקשה" לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי.5 סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא "לנצח", לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו.6 לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה"נשית" מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה"יריבים".

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.

  1. ומאידך, גם ערבים, אבל יצויין שהירידה אצלם אינה שונה מאשר בקרב היהודים הלא חרדים, כאשר מחזיקים קבוע את המאפיינים הסוציו-אקונומיים. []
  2. העובדה שישראל חווה כבר קרוב לשני עשורים תנודתיות ברמה שמתאימה בדרך-כלל רק לדמוקרטיות בראשית דרכן, לפני התייצבות המערכת הפוליטית, לא מרשימה את האנשים הללו. העובדה שכפי שכבר צויין, מפלגת הליכוד הספיקה בעת האחרונה לרדת לתריסר מנדטים בלבד – בדיוק כמספר המנדטים שהעבודה קיבלו בבחירות האחרונות – ולחזור לראשות הממשלה, גם כן לא משכנעת אותם שמשהו לא מסתדר עם ניתוח המציאות שלהם. []
  3. תהליך דומה אך מזורז יותר עברתי גם בנושא הדו-לאומי, אגב. []
  4. קצת כמו המערכת שמאחורי ה"פייג'רנק" של גוגל… []
  5. לא נכנס כאן לשאלת המהותנות הגלומה בטענה הזו. []
  6. מדענים אוהבים להציג תמונה קצת יותר שלווה של דיון מדעי מקצועי, אבל אל תאמינו להם. []

תגובות

לשכנע, לא רק את המשוכנעים — 24 תגובות

  1. אחלה טור.

    אבל ודווקא בגלל שאתה צודק, אתה טועה … ואסביר:

    העובדה שהעברת קולות מאגף לאגף דורשת השקעה ארוכת טווח והיות ובתום הזמנים לבחירות 2013, זמן זה אינו מתאפשר – החלופה היחידה הנה להביא את כל מי שאפשר לקלפי.

    וכאשר אני מטיף להגדלת אחוז החסימה, ברור שזה נעשה באופן מאוד לא מדעי וזאת במודע – כי הרבה יותר קל ׳לגרור׳ מישהו לקלפי בהפחדה מאשר ׳לשכנע׳ אותו בעדינות (והסברת זאת טוב ממני). פה, לצערי – רק שטיפת מוח ממוקדת ופופוליסטית תעזור … וזו בדיוק הקריאה לצאת להצביע!

    מעבר לכך, נתוני ההצבעה שהצגת והירידה בימין לא מדויקים – כאמור חלק ניכר מהם ערבים (כך שבוודאי לא ימניים) ובנוסף וכמו שכתבתי בטור שלי – אפשר בברור לראות את הירידה המשמעותית בקלפיות ׳שמולאניות׳ ושאינה קיימת במקומות אחרים.

  2. מחכים ומעניין!
    יש לשים לב גם לאלמנט הזהותי של ההצבעה. הפוליטיקה בארץ (ולא רק כאן) היא בעיקר פוליטיקה של זהויות. שים לב ששינוי הדעות שעברת היה כרוך במעבר יותר עמוק *לתוך* קבוצת ההזדהות שלך – השמאל.

    ואם מדברים על שינוי עמדות, יש לי סיפור אישי שאני מספר כבר כעשור על איך שיניתי את דעתי בסוגיית הנסיגה מדרום לבנון – מהתנגדות לתמיכה. השינוי קרה דווקא בבת אחת, ולא בהדרגה. קראתי את מדור הדעות של ידיעות אחרונות, והיו בו 2 דעות חלוקות בנושא. קראתי קודם את המאמר התומך בנסיגה חד-צדדית (כלומר, בדקתי אם המאמר יצליח לשנות את דעתי), ולא השתכנעתי. אחרי זה קראתי את המאמר התומך בעמדתי שאסור לסגת חד-צדדית מלבנון, ודווקא בעקבות המאמר הזה, שיניתי את דעתי.

    מעניין איך זה משתלב בתאוריה. את המאמר הזה כתב אפרים סנה, אז אולי ניתן לסווג את זה כאירוע חריג. (אולי לא אירוע, אבל משהו חריג זה בטוח)

  3. פוסט מרתק. אלה דברים שכתבת עליהם כבר בעבר, אבל למיטב זכרוני לא בצורה נהירה כזאת.

    חשבתי שאולי שווה לספר על שינוי (או התעצבות) הדעה שלי. דעותי היום על הסכסוף הישראלי-פלסטיני שונות לחלוטין מאלה שהיו לפני כ-10 שנים, והשתנו בתהליך דומה לזה שאותו אתה מתאר: התקפה בלתי פוסקת על דעותיי. התחלתי בתור שמאל ציוני מתון וכיום אני מחזיק בדעות שלא ברור לי איך אפשר לקרוא להן, אבל הן כנראה נופלות תחת רובריקה של אנטי-ציוניות עם אספקט ניאו-מרקסיסטי שלא היה אפילו רמז ממנו בהתחלת התהליך. התהליך התרחש בעיקר מתוך קריאת בלוגים, ובראשם זה של גורביץ. מה שמעניין זה שאני אפילו לא יודע אם זה היה שינוי דיעה, או מה שאתה קורה לו "התעצבות דיעה": הרי דיעות שמאל-מתון-ציוני זה דיפולט של המעמד הסוציואקונומי שלי, וכל מה שעשיתי זה עברתי "בתוך" אותו מחנה". אני מניח שהדבול בין "התעצבות" לבין "שינוי" לא ברורים.

  4. דובי,

    השינוי בדעותיך הושפע גם מהשינויים הרבים שחלו בחייך האישיים, אולי?

  5. אני לא יודע כמה זה רלוונטי כאן (ואולי זה סינית) אבל הנה מאמר מעניין (לדעתי) שאמנם לא דן בשיכנוע והמרת צד אבל דן ב"הדבקה" ברעיון. בגדול, מוצע כאן מודל חישובי למספר החשיפות הנדרש, מספר המכרים שצריכים לנסות לשכנע/להדביק ופרק הזמן שנדרש בשביל זה.
    המאמר אמנם מגיע ממדעי המחשב אבל יש לו נטיה סוציולוגית חזקה ודווקא מעניין אותי מה אנשי מדעי המדינה חושבים על זה (ואם זה בכלל נגיש לקריאה או שהדיסציפלינות שונות מדי).

    זהירות פדפ: http://www.cs.cornell.edu/home/kleinber/www11-hashtags.pdf

    ואני גם מצרף את האבסטרקט הארוך:
    There is a widespread intuitive sense that different kinds of information spread differently on-line, but it has been difficult to evaluate this question quantitatively since it requires a setting where
    many different kinds of information spread in a shared environment. Here we study this issue on Twitter, analyzing the ways in
    which tokens known as hashtags spread on a network defined by
    the interactions among Twitter users. We find significant variation
    in the ways that widely-used hashtags on different topics spread.
    Our results show that this variation is not attributable simply to
    differences in “stickiness,” the probability of adoption based on one
    or more exposures, but also to a quantity that could be viewed as a
    kind of “persistence” — the relative extent to which repeated exposures to a hashtag continue to have significant marginal effects. We
    find that hashtags on politically controversial topics are particularly
    persistent, with repeated exposures continuing to have unusually
    large marginal effects on adoption; this provides, to our knowledge, the first large-scale validation of the “complex contagion”
    principle from sociology, which posits that repeated exposures to
    an idea are particularly crucial when the idea is in some way controversial or contentious. Among other findings, we discover that
    hashtags representing the natural analogues of Twitter idioms and
    neologisms are particularly non-persistent, with the effect of multiple exposures decaying rapidly relative to the first exposure.
    We also study the subgraph structure of the initial adopters for
    different widely-adopted hashtags, again finding structural differences across topics. We develop simulation-based and generative
    models to analyze how the adoption dynamics interact with the network structure of the early adopters on which a hashtag spreads.

  6. פוסט מרתק, מעניין ומעודד.

    ברשותך, גם אני אחלוק סיפור אישי על שינוי דעה:
    אני עברתי תהליך ארוך של מעבר מתמיכה בשתי מדינות לשני עמים לתמיכה בסיפוח מלא של יהודה ושומרון ומתן אזרחות מלאה לכל התושבים.
    אני מניח שחלק משינוי עמדותיי נבע כתוצאה מכישלון קמפ דייויד והתפרצות האינתיפאדה, אבל אלו לא רק העובדות ותנאי המציאות שהשתנו מולי שגרמו לי לשקול חדש את דעתי. השינוי העיקרי שעברתי הוא דירוג מחודש של סדר העדיפויות הערכי שלי – מהעדפה חד משמעית להומוגניות אתנית תוך ויתור על חבלי מולדת וכבוד לשאיפות ההגדרה העצמית של הצד השני, להעדפת שלמות הארץ, אי פינוי מתנחלים תוך הגדלת ההטרוגניות האתנית (שגם כך קיימת במדינת ישראל) וייחוס פחות חשיבות לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים (הרי, אנחנו לא נכבד את ״זכותם״ להגדרה עצמית בשטחי הגליל וכך גם הירדנים לא יכבדו זכות דומה בשטחם).

  7. דובי, אני לא יודע מי רואה בליכוד מפלגת שלטון באופן קבוע בסקאלה של שנים; אבל למיטב זכרוני מאז 1999 המנצח בכל מערכת בחירות היה בדיוק מי שנראה היה שינצח בתחילתה (לפי הסדר: ברק, שרון, שרון, קדימה, נתניהו).

    כך שאם אתה רוצה לעבוד על שכנוע לטווח הארוך זה בסדר, אבל בטווח הקצר נדמה לי שכדאי להתרגל לעוד כמה שנים של נתניהו.

  8. שמעתי כבר כמה פעמים לאחרונה את עניין "לליכוד היו פעם 12 מנדטים", ואני אומנם מסכים שחשוב לזכור את זה, אבל זה באמת כל־כך מהותי? בסך הכול אנשים עברו מהצבעה לליכוד בראשות אריאל שרון, להצבעה לקדימה בראשות זכרונות מאריאל שרון. עד כמה תנודתיות יש בישראל בין דעות ממשיות על ההתמודדות עם העניין הפלסטיני, ולא סתם על שינויי זהות המפלגות שמיישמות אותן?

    (זו לא שאלה רטורית, אני באמת תוהה)

  9. יריב – נו, ומה שהיה חייב להיות מה שיהיה? מ-1981 עד 1996 (כולל) זהות המנצח הייתה הכל פרט לידועה מראש (ויש שגם יערערו על הטענה שזכייתו של נתניהו בבחירות 2009 הייתה ברורה בהכרח). דברים משתנים. וזה לא שאני אומר שנתניהו בטוח לא יהיה ראש הממשלה. אני רק אומר שהבטחון שהוא כן רחוק מלהיות מלא.

    שי: לא טוב לך 12? מה דעתך על 19 מנדטים שהיו להם ב-1999? גם לא בדיוק תוצאה של מפלגת השלטון הנצחית.

  10. 1999, כלומר השנה שבה אהוד ברק הפך לראש הממשלה בזכות תמיכת ש"ס, המפד"ל ויהדות התורה*?

    כאמור, אני מסכים שהליכוד היא לא מפלגת השלטון הנצחית אבל לא חושב שזה רלוונטי לשאלה אם ביבי יהיה ראש הממשלה הבא – אם 1999 (ואם אני לא טועה, גם *1992) מלמדת אותנו משהו, זה שבפעמים היחידות מאז מפא"י שגוש השמאל הגיע לשלטון זה היה בתמיכת החרדים. אז אולי בעצם לא משנה כמה נשכנע את המשוכנעים או את הלא משוכנעים, וחשוב יותר לשאול את עצמנו אם יש סיכוי לעסקה עם החרדים גם בימינו? אם זה היה אפשרי, היה אפשר להקים ממשלת שמאל אפילו בכנסת הנוכחית. אם זה לא אפשרי, אז אין שום סיכוי לממשלת שמאל בעתיד בלי להחזיר אחורה את 40 השנים האחרונות, וזה לדעתי קצת גדול עלינו.

    (* אני מסתמך פה על ויקיפדיה, אני לא באמת זוכר את הממשלות האלה)

  11. אהוד ברק הפך לראש ממשלה בתמיכת הציבור. בחירה ישירה וכאלה. כן, הוא הרכיב קואליציה עם החרדים, אבל היו לו גם אופציות אחרות. לרבין היה גוש חוסם של השמאל (כולל ערבים) גם ללא החרדים. הוא בחר להכניס את ש"ס פנימה כדי לא להיות תלוי לגמרי במפלגות הערביות שרק תמכו בממשלה מבחוץ.
    אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמצביעים הערבים נמנעים באופן חריג מהצבעה – יש כאן פוטנציאל לעוד איזה 3-4 מנדטים שיכולים לעבור בקלות לגוש השמאל רק אם נעלה את אחוז ההצבעה של הערבים לרמה של הציבור היהודי.
    בקיצור, דברים משתנים. התבוסתנות הזאת של השמאל לא מקובלת עלי.

  12. ואם יחימוביץ' תהיה ראש ממשלה אז לא יהיה כיבוש?

    הבחירות בישראל לחלוטין לא משנות לשינוי במדיניות הנוראית ביותר של ממשלת ישראל.

    זה לפחות מה שמביס אותי.

  13. יש עוד דברים במדינה הזו חוץ מכיבוש, אם ממשלת מרכז-שמאל תצליח לשפר פה את הדברים יכול להיות שהיא תהיה בעמדה טובה יותר לקדם יוזמות מדיניות. יכול להיות שהעמדות של הצדדים במשא ומתן יתקרבו מספיק שתיווצר הסכמה. יכול להיות שהם יחרבשו את הדברים ולא יעשו שום דבר טוב בארבע שנים והימין יקבל עוד הזדמנות לאותו הדבר. אפשר גם לחכות שלמרצ וחד"ש יהיו ביחד 61 מנדטים, נראה לי פחות יעיל.

  14. מעניין, אבל מופרך בהקשר הספציפי של המפה הפוליטית הישראלית. אינתיפדת אל-אקצה היא ארוע מכונן אצל ישראלים רבים, שצרב לתודעתם את הפלסטינים כאויב אכזר, נטול רחמים ואפילו תת-אנושי. כל עוד אין מספיק דם חדש במערכת הפוליטית – אנשים שלא חוו את הטראומה – השמאל בהכרח ישאר שולי.

  15. סמינלי, תודה. קשה שלא לחשוב על אסטרטגית חמישים המדינות של הווארד דין. הוא עירער על האסטרטגיה הפוליטית המקובלת בארה"ב שמניחה שמדינות מסוימות הן "אדומות" (כלומר רפובליקאיות. האמריקאים חיים בבועה כשזה נוגע לזיהוי צבעים עם נטיה פוליטית) ואין טעם (מבחינת הדמוקרטים) להשקיע בהן משאבים. הוא טען שעבודה רצופה של שנים יכולה להביא שינוי. הוא השיג משאבים ועשה עבודה, ובשילוב עם המשבר הכלכלי האחרון, באמת היתה תזוזה גדולה בבחירות של 2008 לכיוון הדמוקרטי, עם נצחונות דמוקרטיים באזורים שנחשבו מעוזים בלתי חדירים של הימין.

    נאמר אחרת: רוב המשאבים המופנים לשכנוע פוליטי באים לידי ביטוי בזמן מערכות בחירות, בטווחי זמן קצרים שלא מאפשרים שינוי דעה במובן שאתה מדבר עליו. לכן מופנה רוב המאמץ כלפי המתנדנדים (וגם להעלאת אחוז ההצבעה של האוהדים), ואין כמעט שום משאבים שמופנים לציבור הרחב. קצת מזכיר הנהגות של תאגידים גדולים שמשקיעות את כל האנרגיה בהעלאת ערך המניה בטווח הקצר והבינוני (הטווח שבו השכר של ההנהלה צמוד לערך המניה), על חשבון בניה לטווח הארוך.

    ומכאן החשיבות של אירגונים כמו moveon.org שמפרסמים מודעות בכל שנה ובכל חודש, ולא מחכים לבחירות. אז אולי הדרך הנכונה להשפיע היא לא להתפקד למפלגות ולהצביע בפריימריז (שאלה כבודם במקומם מונח) אלא להשתלב במאמץ של גופים חוץ פרלמנטריים להשיג משאבים ולהשפיע על דעת הקהל בכל ימות השנה ולטווח הארוך. הנה הזדמנות לדובי לשנות את דעתו במהירות :)

  16. פינגבאק: האלגיה לבחירות | בפלשת

  17. מאוד נכון – שינוי דעה, כמו כל למידה, מתבצע כשלא מסתכלים.

    וליניב מאיר – קורה לי לעתים קרובות. נהייתי סוציאליסט בעקבות איין ראנד. בכלל, קריאת מאמרים שמנוגדים לדעתי המוקדמת בדרך כלל מחזקים את דעתי: הטיעונים נראים לי מטופשים, והמסקנה היא "אם זה הטיעון הכי טוב שלהם, ברור שאני צודק"

  18. פינגבאק: » בגין לא היה מדבר ככה » וובסטר – הבלוג של חנן כהן

  19. לארך אפיים- אסטרטגיית חמישים המדינות (של דין, ואחר כך של הקמפיין של אובמה שדין היה לו השראה) היתה סיסמה טובה אך מטעה. הרעיון היה להשתמש במידע יותר רחב מזה שמסורתית עשו בו שימוש בקמפיינים של בחירות (לא רק גזע, שיוך מפלגתי ופילוחים גסים של עני/עשיר, אלא השכלה, נתוני פשיעה, הישגים של בתי ספר, הכנסות והוצאות של הרשות המקומית ועוד ועוד) על מנת לזהות איפה המפלגה "לא ממצה את הפוטנציאל שלה". כשאתה יודע ברמת הרחוב (כן, מיפוי גיאוגרפי של כמעט כל עיר ועיירה בארה"ב) איפה יש לך יותר סיכוי לשכנע אנשים להצביע למועמד שלך, אתה יכול להגיע לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בדיוק בקרב האנשים שיצביעו כמו שאתה רוצה בקלפי.

    בשביל להמשיך לקרוא לזה "חמישים מדינות" הווארד דין העמיד מועמדים לקונגרס גם במקומות שהוא ידע מראש שאין לו סיכוי לנצח בהם. אבל כשבוחנים לאן זרם הכסף (גם ב- 2006, ועוד יותר מכך ב- 2008) אפשר לראות איפה הקמפיין האמין שהוא יכול להביא לשינוי ואיפה לא. אם יקום התורם שיאפשר להקים מאגר מידע כזה בארץ (ויתמוך באנשים שיתפעלו, ינתחו, ירימו טלפון ויצאו לביקורי בית) אפשר יהיה לעשות שינוי משמעותי במפה הפוליטית בכנסת. הבעיה היא שאי אפשר לשלול את האפשרות שהתורם הזה יעדיף לתמוך דווקא בנתניהו (או ביאיר לפיד, ואני לא בטוח מה גרוע יותר).

  20. בעניין קרוב אך דומה, כדאי לבחון את השפעת ה"ההרצאה הטובה ביותר ששמעת אי פעם" שהעלה ליו-טיוב אחד גארי יורופסקי. אותי, ועוד רבים אחרים, ההרצאה שכנעה לאמץ תזונה טבעונית. אפשר להיות שהייתי כבר בשל לזה אחר יותר מ 30 שנות צמחונות, אבל בכל זאת…
    ועוד באותו עניין – "מניפסט הבלתי משכנעים"
    https://theshingimel.wordpress.com/2012/10/20/no-propaganda/

  21. פינגבאק: לא שומעים? » אז מה אתה חושב על..?