לשכנע, לא רק את המשוכנעיםאופוזיציהראשי

תגובות

לשכנע, לא רק את המשוכנעים — 24 תגובות

  1. אחלה טור.

    אבל ודווקא בגלל שאתה צודק, אתה טועה … ואסביר:

    העובדה שהעברת קולות מאגף לאגף דורשת השקעה ארוכת טווח והיות ובתום הזמנים לבחירות 2013, זמן זה אינו מתאפשר – החלופה היחידה הנה להביא את כל מי שאפשר לקלפי.

    וכאשר אני מטיף להגדלת אחוז החסימה, ברור שזה נעשה באופן מאוד לא מדעי וזאת במודע – כי הרבה יותר קל ׳לגרור׳ מישהו לקלפי בהפחדה מאשר ׳לשכנע׳ אותו בעדינות (והסברת זאת טוב ממני). פה, לצערי – רק שטיפת מוח ממוקדת ופופוליסטית תעזור … וזו בדיוק הקריאה לצאת להצביע!

    מעבר לכך, נתוני ההצבעה שהצגת והירידה בימין לא מדויקים – כאמור חלק ניכר מהם ערבים (כך שבוודאי לא ימניים) ובנוסף וכמו שכתבתי בטור שלי – אפשר בברור לראות את הירידה המשמעותית בקלפיות ׳שמולאניות׳ ושאינה קיימת במקומות אחרים.

  2. מחכים ומעניין!
    יש לשים לב גם לאלמנט הזהותי של ההצבעה. הפוליטיקה בארץ (ולא רק כאן) היא בעיקר פוליטיקה של זהויות. שים לב ששינוי הדעות שעברת היה כרוך במעבר יותר עמוק *לתוך* קבוצת ההזדהות שלך – השמאל.

    ואם מדברים על שינוי עמדות, יש לי סיפור אישי שאני מספר כבר כעשור על איך שיניתי את דעתי בסוגיית הנסיגה מדרום לבנון – מהתנגדות לתמיכה. השינוי קרה דווקא בבת אחת, ולא בהדרגה. קראתי את מדור הדעות של ידיעות אחרונות, והיו בו 2 דעות חלוקות בנושא. קראתי קודם את המאמר התומך בנסיגה חד-צדדית (כלומר, בדקתי אם המאמר יצליח לשנות את דעתי), ולא השתכנעתי. אחרי זה קראתי את המאמר התומך בעמדתי שאסור לסגת חד-צדדית מלבנון, ודווקא בעקבות המאמר הזה, שיניתי את דעתי.

    מעניין איך זה משתלב בתאוריה. את המאמר הזה כתב אפרים סנה, אז אולי ניתן לסווג את זה כאירוע חריג. (אולי לא אירוע, אבל משהו חריג זה בטוח)

  3. פוסט מרתק. אלה דברים שכתבת עליהם כבר בעבר, אבל למיטב זכרוני לא בצורה נהירה כזאת.

    חשבתי שאולי שווה לספר על שינוי (או התעצבות) הדעה שלי. דעותי היום על הסכסוף הישראלי-פלסטיני שונות לחלוטין מאלה שהיו לפני כ-10 שנים, והשתנו בתהליך דומה לזה שאותו אתה מתאר: התקפה בלתי פוסקת על דעותיי. התחלתי בתור שמאל ציוני מתון וכיום אני מחזיק בדעות שלא ברור לי איך אפשר לקרוא להן, אבל הן כנראה נופלות תחת רובריקה של אנטי-ציוניות עם אספקט ניאו-מרקסיסטי שלא היה אפילו רמז ממנו בהתחלת התהליך. התהליך התרחש בעיקר מתוך קריאת בלוגים, ובראשם זה של גורביץ. מה שמעניין זה שאני אפילו לא יודע אם זה היה שינוי דיעה, או מה שאתה קורה לו "התעצבות דיעה": הרי דיעות שמאל-מתון-ציוני זה דיפולט של המעמד הסוציואקונומי שלי, וכל מה שעשיתי זה עברתי "בתוך" אותו מחנה". אני מניח שהדבול בין "התעצבות" לבין "שינוי" לא ברורים.

  4. דובי,

    השינוי בדעותיך הושפע גם מהשינויים הרבים שחלו בחייך האישיים, אולי?

  5. אני לא יודע כמה זה רלוונטי כאן (ואולי זה סינית) אבל הנה מאמר מעניין (לדעתי) שאמנם לא דן בשיכנוע והמרת צד אבל דן ב"הדבקה" ברעיון. בגדול, מוצע כאן מודל חישובי למספר החשיפות הנדרש, מספר המכרים שצריכים לנסות לשכנע/להדביק ופרק הזמן שנדרש בשביל זה.
    המאמר אמנם מגיע ממדעי המחשב אבל יש לו נטיה סוציולוגית חזקה ודווקא מעניין אותי מה אנשי מדעי המדינה חושבים על זה (ואם זה בכלל נגיש לקריאה או שהדיסציפלינות שונות מדי).

    זהירות פדפ: http://www.cs.cornell.edu/home/kleinber/www11-hashtags.pdf

    ואני גם מצרף את האבסטרקט הארוך:
    There is a widespread intuitive sense that different kinds of information spread differently on-line, but it has been difficult to evaluate this question quantitatively since it requires a setting where
    many different kinds of information spread in a shared environment. Here we study this issue on Twitter, analyzing the ways in
    which tokens known as hashtags spread on a network defined by
    the interactions among Twitter users. We find significant variation
    in the ways that widely-used hashtags on different topics spread.
    Our results show that this variation is not attributable simply to
    differences in “stickiness,” the probability of adoption based on one
    or more exposures, but also to a quantity that could be viewed as a
    kind of “persistence” — the relative extent to which repeated exposures to a hashtag continue to have significant marginal effects. We
    find that hashtags on politically controversial topics are particularly
    persistent, with repeated exposures continuing to have unusually
    large marginal effects on adoption; this provides, to our knowledge, the first large-scale validation of the “complex contagion”
    principle from sociology, which posits that repeated exposures to
    an idea are particularly crucial when the idea is in some way controversial or contentious. Among other findings, we discover that
    hashtags representing the natural analogues of Twitter idioms and
    neologisms are particularly non-persistent, with the effect of multiple exposures decaying rapidly relative to the first exposure.
    We also study the subgraph structure of the initial adopters for
    different widely-adopted hashtags, again finding structural differences across topics. We develop simulation-based and generative
    models to analyze how the adoption dynamics interact with the network structure of the early adopters on which a hashtag spreads.

  6. פוסט מרתק, מעניין ומעודד.

    ברשותך, גם אני אחלוק סיפור אישי על שינוי דעה:
    אני עברתי תהליך ארוך של מעבר מתמיכה בשתי מדינות לשני עמים לתמיכה בסיפוח מלא של יהודה ושומרון ומתן אזרחות מלאה לכל התושבים.
    אני מניח שחלק משינוי עמדותיי נבע כתוצאה מכישלון קמפ דייויד והתפרצות האינתיפאדה, אבל אלו לא רק העובדות ותנאי המציאות שהשתנו מולי שגרמו לי לשקול חדש את דעתי. השינוי העיקרי שעברתי הוא דירוג מחודש של סדר העדיפויות הערכי שלי – מהעדפה חד משמעית להומוגניות אתנית תוך ויתור על חבלי מולדת וכבוד לשאיפות ההגדרה העצמית של הצד השני, להעדפת שלמות הארץ, אי פינוי מתנחלים תוך הגדלת ההטרוגניות האתנית (שגם כך קיימת במדינת ישראל) וייחוס פחות חשיבות לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים (הרי, אנחנו לא נכבד את ״זכותם״ להגדרה עצמית בשטחי הגליל וכך גם הירדנים לא יכבדו זכות דומה בשטחם).

  7. דובי, אני לא יודע מי רואה בליכוד מפלגת שלטון באופן קבוע בסקאלה של שנים; אבל למיטב זכרוני מאז 1999 המנצח בכל מערכת בחירות היה בדיוק מי שנראה היה שינצח בתחילתה (לפי הסדר: ברק, שרון, שרון, קדימה, נתניהו).

    כך שאם אתה רוצה לעבוד על שכנוע לטווח הארוך זה בסדר, אבל בטווח הקצר נדמה לי שכדאי להתרגל לעוד כמה שנים של נתניהו.

  8. שמעתי כבר כמה פעמים לאחרונה את עניין "לליכוד היו פעם 12 מנדטים", ואני אומנם מסכים שחשוב לזכור את זה, אבל זה באמת כל־כך מהותי? בסך הכול אנשים עברו מהצבעה לליכוד בראשות אריאל שרון, להצבעה לקדימה בראשות זכרונות מאריאל שרון. עד כמה תנודתיות יש בישראל בין דעות ממשיות על ההתמודדות עם העניין הפלסטיני, ולא סתם על שינויי זהות המפלגות שמיישמות אותן?

    (זו לא שאלה רטורית, אני באמת תוהה)

  9. יריב – נו, ומה שהיה חייב להיות מה שיהיה? מ-1981 עד 1996 (כולל) זהות המנצח הייתה הכל פרט לידועה מראש (ויש שגם יערערו על הטענה שזכייתו של נתניהו בבחירות 2009 הייתה ברורה בהכרח). דברים משתנים. וזה לא שאני אומר שנתניהו בטוח לא יהיה ראש הממשלה. אני רק אומר שהבטחון שהוא כן רחוק מלהיות מלא.

    שי: לא טוב לך 12? מה דעתך על 19 מנדטים שהיו להם ב-1999? גם לא בדיוק תוצאה של מפלגת השלטון הנצחית.

  10. 1999, כלומר השנה שבה אהוד ברק הפך לראש הממשלה בזכות תמיכת ש"ס, המפד"ל ויהדות התורה*?

    כאמור, אני מסכים שהליכוד היא לא מפלגת השלטון הנצחית אבל לא חושב שזה רלוונטי לשאלה אם ביבי יהיה ראש הממשלה הבא – אם 1999 (ואם אני לא טועה, גם *1992) מלמדת אותנו משהו, זה שבפעמים היחידות מאז מפא"י שגוש השמאל הגיע לשלטון זה היה בתמיכת החרדים. אז אולי בעצם לא משנה כמה נשכנע את המשוכנעים או את הלא משוכנעים, וחשוב יותר לשאול את עצמנו אם יש סיכוי לעסקה עם החרדים גם בימינו? אם זה היה אפשרי, היה אפשר להקים ממשלת שמאל אפילו בכנסת הנוכחית. אם זה לא אפשרי, אז אין שום סיכוי לממשלת שמאל בעתיד בלי להחזיר אחורה את 40 השנים האחרונות, וזה לדעתי קצת גדול עלינו.

    (* אני מסתמך פה על ויקיפדיה, אני לא באמת זוכר את הממשלות האלה)

  11. אהוד ברק הפך לראש ממשלה בתמיכת הציבור. בחירה ישירה וכאלה. כן, הוא הרכיב קואליציה עם החרדים, אבל היו לו גם אופציות אחרות. לרבין היה גוש חוסם של השמאל (כולל ערבים) גם ללא החרדים. הוא בחר להכניס את ש"ס פנימה כדי לא להיות תלוי לגמרי במפלגות הערביות שרק תמכו בממשלה מבחוץ.
    אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמצביעים הערבים נמנעים באופן חריג מהצבעה – יש כאן פוטנציאל לעוד איזה 3-4 מנדטים שיכולים לעבור בקלות לגוש השמאל רק אם נעלה את אחוז ההצבעה של הערבים לרמה של הציבור היהודי.
    בקיצור, דברים משתנים. התבוסתנות הזאת של השמאל לא מקובלת עלי.

  12. ואם יחימוביץ' תהיה ראש ממשלה אז לא יהיה כיבוש?

    הבחירות בישראל לחלוטין לא משנות לשינוי במדיניות הנוראית ביותר של ממשלת ישראל.

    זה לפחות מה שמביס אותי.

  13. יש עוד דברים במדינה הזו חוץ מכיבוש, אם ממשלת מרכז-שמאל תצליח לשפר פה את הדברים יכול להיות שהיא תהיה בעמדה טובה יותר לקדם יוזמות מדיניות. יכול להיות שהעמדות של הצדדים במשא ומתן יתקרבו מספיק שתיווצר הסכמה. יכול להיות שהם יחרבשו את הדברים ולא יעשו שום דבר טוב בארבע שנים והימין יקבל עוד הזדמנות לאותו הדבר. אפשר גם לחכות שלמרצ וחד"ש יהיו ביחד 61 מנדטים, נראה לי פחות יעיל.

  14. מעניין, אבל מופרך בהקשר הספציפי של המפה הפוליטית הישראלית. אינתיפדת אל-אקצה היא ארוע מכונן אצל ישראלים רבים, שצרב לתודעתם את הפלסטינים כאויב אכזר, נטול רחמים ואפילו תת-אנושי. כל עוד אין מספיק דם חדש במערכת הפוליטית – אנשים שלא חוו את הטראומה – השמאל בהכרח ישאר שולי.

  15. סמינלי, תודה. קשה שלא לחשוב על אסטרטגית חמישים המדינות של הווארד דין. הוא עירער על האסטרטגיה הפוליטית המקובלת בארה"ב שמניחה שמדינות מסוימות הן "אדומות" (כלומר רפובליקאיות. האמריקאים חיים בבועה כשזה נוגע לזיהוי צבעים עם נטיה פוליטית) ואין טעם (מבחינת הדמוקרטים) להשקיע בהן משאבים. הוא טען שעבודה רצופה של שנים יכולה להביא שינוי. הוא השיג משאבים ועשה עבודה, ובשילוב עם המשבר הכלכלי האחרון, באמת היתה תזוזה גדולה בבחירות של 2008 לכיוון הדמוקרטי, עם נצחונות דמוקרטיים באזורים שנחשבו מעוזים בלתי חדירים של הימין.

    נאמר אחרת: רוב המשאבים המופנים לשכנוע פוליטי באים לידי ביטוי בזמן מערכות בחירות, בטווחי זמן קצרים שלא מאפשרים שינוי דעה במובן שאתה מדבר עליו. לכן מופנה רוב המאמץ כלפי המתנדנדים (וגם להעלאת אחוז ההצבעה של האוהדים), ואין כמעט שום משאבים שמופנים לציבור הרחב. קצת מזכיר הנהגות של תאגידים גדולים שמשקיעות את כל האנרגיה בהעלאת ערך המניה בטווח הקצר והבינוני (הטווח שבו השכר של ההנהלה צמוד לערך המניה), על חשבון בניה לטווח הארוך.

    ומכאן החשיבות של אירגונים כמו moveon.org שמפרסמים מודעות בכל שנה ובכל חודש, ולא מחכים לבחירות. אז אולי הדרך הנכונה להשפיע היא לא להתפקד למפלגות ולהצביע בפריימריז (שאלה כבודם במקומם מונח) אלא להשתלב במאמץ של גופים חוץ פרלמנטריים להשיג משאבים ולהשפיע על דעת הקהל בכל ימות השנה ולטווח הארוך. הנה הזדמנות לדובי לשנות את דעתו במהירות :)

  16. פינגבאק: האלגיה לבחירות | בפלשת

  17. מאוד נכון – שינוי דעה, כמו כל למידה, מתבצע כשלא מסתכלים.

    וליניב מאיר – קורה לי לעתים קרובות. נהייתי סוציאליסט בעקבות איין ראנד. בכלל, קריאת מאמרים שמנוגדים לדעתי המוקדמת בדרך כלל מחזקים את דעתי: הטיעונים נראים לי מטופשים, והמסקנה היא "אם זה הטיעון הכי טוב שלהם, ברור שאני צודק"

  18. פינגבאק: » בגין לא היה מדבר ככה » וובסטר – הבלוג של חנן כהן

  19. לארך אפיים- אסטרטגיית חמישים המדינות (של דין, ואחר כך של הקמפיין של אובמה שדין היה לו השראה) היתה סיסמה טובה אך מטעה. הרעיון היה להשתמש במידע יותר רחב מזה שמסורתית עשו בו שימוש בקמפיינים של בחירות (לא רק גזע, שיוך מפלגתי ופילוחים גסים של עני/עשיר, אלא השכלה, נתוני פשיעה, הישגים של בתי ספר, הכנסות והוצאות של הרשות המקומית ועוד ועוד) על מנת לזהות איפה המפלגה "לא ממצה את הפוטנציאל שלה". כשאתה יודע ברמת הרחוב (כן, מיפוי גיאוגרפי של כמעט כל עיר ועיירה בארה"ב) איפה יש לך יותר סיכוי לשכנע אנשים להצביע למועמד שלך, אתה יכול להגיע לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בדיוק בקרב האנשים שיצביעו כמו שאתה רוצה בקלפי.

    בשביל להמשיך לקרוא לזה "חמישים מדינות" הווארד דין העמיד מועמדים לקונגרס גם במקומות שהוא ידע מראש שאין לו סיכוי לנצח בהם. אבל כשבוחנים לאן זרם הכסף (גם ב- 2006, ועוד יותר מכך ב- 2008) אפשר לראות איפה הקמפיין האמין שהוא יכול להביא לשינוי ואיפה לא. אם יקום התורם שיאפשר להקים מאגר מידע כזה בארץ (ויתמוך באנשים שיתפעלו, ינתחו, ירימו טלפון ויצאו לביקורי בית) אפשר יהיה לעשות שינוי משמעותי במפה הפוליטית בכנסת. הבעיה היא שאי אפשר לשלול את האפשרות שהתורם הזה יעדיף לתמוך דווקא בנתניהו (או ביאיר לפיד, ואני לא בטוח מה גרוע יותר).

  20. בעניין קרוב אך דומה, כדאי לבחון את השפעת ה"ההרצאה הטובה ביותר ששמעת אי פעם" שהעלה ליו-טיוב אחד גארי יורופסקי. אותי, ועוד רבים אחרים, ההרצאה שכנעה לאמץ תזונה טבעונית. אפשר להיות שהייתי כבר בשל לזה אחר יותר מ 30 שנות צמחונות, אבל בכל זאת…
    ועוד באותו עניין – "מניפסט הבלתי משכנעים"
    https://theshingimel.wordpress.com/2012/10/20/no-propaganda/

  21. פינגבאק: לא שומעים? » אז מה אתה חושב על..?