הזכות לפריבילגיות

פוסט זה נכתב על האוטובוס בדרך לירושלים. כי זו הפריבילגיה שלי.

לפני למעלה משנה הוציא הוידאו-בלוג Feminist Frequency צמד סרטונים שעסקו בשיווק המיזוגני לכאורה של לגו. אחרי שצפיתי בסרטונים, לא הסכמתי עם אחת הטענות הקריטיות בו. חשבתי שהביקורת של FF התעלמה מגורמים מסחריים רלוונטיים, שהאירו באור אחר את ההחלטות השיווקיות של לגו, על אף הבעיתיות שבהן. כתבתי תגובה ביוטיוב מתחת לסרטון – תגובה מהוגנת לחלוטין שהביעה ספק לגבי הנקודה הזו בצורה עניינית ומכבדת, בדיוק כמו תגובות תומכות שפרסמתי שם קודם. כשחזרתי זמן מה לאחר מכן, ראיתי שהתגובה הוסרה (או לא פורסמה, אינני זוכר אם התגובות שם מסוננות מראש). כתבתי תגובת מחאה על כך, וגם היא הוסרה. אז הקלטתי סרטון וידאו (באיכות מחורבנת בעליל, כי זה מה יש) וקישרתי אותו כתגובה לסרטון המקורי. גם הקישור הזה הוסר. אודה: זעמתי. הכיצד ערוץ שכל עיסוקו בביקורת (עניינית ומכבדת) אינו מוכן לקבל ביקורת (עניינית ומכבדת) על שנאמר בו? בעקבות זאת, ביטלתי את המעקב שלי אחרי הערוץ ונמנעתי ממנו להבא. אני אדם שאוהב להגיב על מה שהוא רואה, ומי שלא מוכן שאני אגיב לו (אלא אם אני תומך), הוא לא מישהו שאני רוצה להקשיב לו.

אי אלו חודשים לאחר מכן נתקלתי בבלוג אחר ברשומה על אודות הוידאו-בלוג. מסתבר ש-FF יצאה בסדרה של סרטונים על המיזוגניה (שקשה לערער על קיומה הרחב) במשחקי וידאו. בכך, היא עוררה עליה את זעמם של נערים חובבי גיימינג מרחבי העולם, שהציפו את יוטיוב במתקפות על אניטה סרקיסיאן, האשה שמאחורי הערוץ (ולפני המצלמה). מה שאפיין רבות מהמתקפות הללו הייתה שנאת הנשים הבוטה שהשתקפה בהן. ראיתי כמה מהסרטונים הבולטים במתקפה הזו, והתחלחלתי. ואז ירד לי האסימון: בעיני סרקיסיאן, ככה אני נראיתי. לא בגלל שבאמת דיברתי כמו שהנערים הללו דיברו, אלא פשוט משום שהיא כל כך התרגלה למתקפות הבוטות והדוחות הללו, עד שכך ביקורת עליה נדמית בעיניה לכיסוי דק על מיזוגניה בהמית. מי שנכוויתה ברותחין וגו'.

אז עכשיו אני יותר מבין, אבל עדיין לא מסכים. FF פונה לגברים כמו גם לנשים. המטרה של הבלוג אינה רק לשכנע נשים בקיומה של מיזוגניה, אלא גם לשכנע גברים שמתכחשים לכך, לאפשר להם לזהות ולראות את המיזוגניה שסביבם, ובשאיפה גם לפעול נגדה. כאשר זו המטרה, וחרף הקושי הרב, אין זה נכון לפסול כל ביקורת מצד גבר כמיזוגניה. וכשאני אומר "אין זה נכון", אני מתכוון שזה לא ממש אפקטיבי לקידום המטרה הסופית.

הפסקה האחרונה מוגדרת על ידי אנשים מסוימים כ"הסגברה" (mansplaining): ניסיון מצד גבר להסביר לאישה איך היא צריכה לנהוג כפמיניסטית. אלו הבוחרות להשתמש במושג הזה קובעות כי פמיניזם הוא פרויקט נשי בלבד. לגברים אין מקום בהגדרת הפרויקט. לכל היותר, מותר להם להביע תמיכה עיוורת בו. הן קוראות לזה "להיות בעל ברית". כמובן, אין קשר בין הדרישה הזו לבין קיום ברית נשית-גברית פמיניסטית. להיות בעל ברית משמעו להיות שותף אמיתי, להיות נכון לשנות עמדות שנתפסות עבורי כבסיסיות, להקשיב ולנסות לאמץ, או לפחות להבין, את נקודת המבט הנשית. אבל אף אחד מאלה לא יכול להתקיים מבלי לקיים שיחה כנה בין הצדדים.1

מאיפה הגיעה סתימת הפיות הזו לתוך השיח הרדיקלי שלכאורה כולו מכוון לפתיחות לכל מגוון הקולות הקיימים? דרך אחת להסתכל על זה היא באמצעות המטאפורה של "אפליה מתקנת". מכיוון שבין כה וכה מקומם של הגברים בשיח הציבורי גדול באופן כל כך דיספרופורציונלי, הרי שיש בהדרתם שלגברים מסויימים מהשיח משום איזון. ומכיוון שאין לנשים את הכוח להדיר מהשיח את השוביניסטים המתלהמים, הן מבקשות להדיר ממנו את אלו שמוכנים להקשיב להן – הפמיניסטים. קולם של אלו יכול להשמע אך ורק כשגרירים של הנשים בשיחות עם גברים אחרים, שם הם יכולים להציג את העמדה הנשית כמיטב יכולתם. אך אם קיים קול נשי בשיחה, חובה עליהם להגביל עצמם להנהונים נמרצים ולתת כמה שיותר מקום לקול הזה.

יש שתי בעיות עם הגישה הזו: האחת, היא שהיא יוצרת שיח של קיצוניות, שמותיר בעצם רק את הקצוות לנהל מלחמה עקרה ביניהם. מכיוון שנשים מגיעות למלחמה הזו מוחלשות מלכתחילה, סיכוייהן לנצח בה נמוכים, ובאין שיחה בינן לבין גברים מתונים, שנמצאים "על הגדר", לא תתקיים המרה של גברים מתונים לצד שלהן, מה שמנציח את חולשתן בשיח הציבורי. (גם על הדברים הללו, כמובן, אואשם בהסגברה. אבהיר רק שאינני מדבר כאן על התחשבות ברגשותיהם של הגברים – לא שיש משהו רע בזה, לדעתי – אלא פשוט קיומו של שיח ישיר, כן, בוטה ופשוט. אבל שיח, ולא קריאה "לסתום את הפה").

הבעיה השניה היא שהגישה הזו מניחה שיכולתו של הגבר השוביניסט לתפוס את המקום שהתפנה על ידי הגברים הפמיניסטים בשיח היא מוגבלת. אני מטיל ספק בכך. כל גבר ש"יסתום את הפה ויהיה בעל ברית" לא יפנה את המקום לאשה שתציג את עמדת הפמיניזם, אלא להפך, יפנה את מקומו לגבר שיטען באופן בוטה את הטיעון השוביניסטי. אז אולי אפשר לראות כאן תסריט של "גאולה דרך הביבים", אבל אני לא חובב של הסצנריו הזה, במיוחד אחרי שנשים הקדישו איזה מאה שנה לזחילה החוצה מהביבים הללו.

המקור השני לסתימת הפיות הוא התפתחותו של "שיח הפריבילגיות", שהגיע במקור מהסוציולוגיה הפמיניסטית (או הפמיניזם הסוציולוגי, או איזה כותרת אחרת שתרצו לתת לזה). ה"פריבילגיות" הן רשימות של דברים שבן הקבוצה ה"מועדפת" יכול לעשות מבלי שהדבר יפגע בו בשום צורה, להבדיל מבני הקבוצות המוחלשות, שאו שאינם יכולים לעשות זאת כלל, או שיתקלו בסנקציות חברתיות אם יעשו זאת.

אך מהי פריבילגיה ברמה הבסיסית? מאיפה הגיעה המילה הזו? בדיונים בנושא בישראל הנטיה היא להשתמש במילה הלועזית, אך איך היינו יכולים לתרגם את המילה לעברית? התרגום הטוב ביותר שאני יכול להעלות על דעתי הוא "זכות-יתר". והתרגום הזה חושף את הכשל המרכזי של שיח הפריבילגיות כפי שבא לידי ביטוי בדיון הציבורי (או לפחות האינטרנטי) בתקופה האחרונה, בפוסטים כמו זה שקושר לעיל, או כמו בפוסט הזה בחלונות: מה שהוא מתאר כפריבילגיות אינו אלא היפוך של מושג ה"זכות". אמירה כמו "בד"כ יעדיפו לקבל אותו לעבודה על פני אשה עם אותם נתונים" אינה משקפת מצב של זכות יתר של הגבר, אלא מצב של פגיעה בזכות לשיוויון של האשה. אמירה כמו "יש לי נגישות למים נקיים וראויים לשתיה בלי מגבלה" אינה מעידה על זכות היתר שלי כאדם שחי במדינה מערבית, אלא על העדר זכויות של אדם שחי במדינה ללא מערכת תשתית תברואתית בסיסית.

יש לי הרבה ביקורת על "שיח הזכויות" (ביקורת שנעמה כרמי בדרך כלל מבטאת טוב יותר ממני, אבל אפשר לתקצר אותה לאמירה ששיח הזכויות הופך את כל היחסים בין בני אדם ליחסים משפטיים תוך התעלמות מקיומם של יחסים קהילתיים/חברתיים גמישים ונזילים יותר). אבל לזכותו לפחות יאמר שזה שיח שכיוונו כלפי מעלה: הוא מצביע על אנשים שנגזלה מהם זכות וקורא להעניק להם אותה. שיח הפריבילגיות, לעומת זאת, בהתייחסו לזכויות כאל "זכויות יתר" מושך אותנו כלפי מטה. הוא עושה זאת בשני מובנים: במובן אחד, הפתרון הקל ביותר לקיומה של פריבילגיה אצל אדם אחד ולא אצל אדם אחר הוא לשלול אותה ממי שיש לו, ולא להעניק אותה למי שאין לו. מכיוון שעל פי שיח הפריבילגיות שתי האפשרויות הללו שקולות (בשני המקרים לא נוכל לדבר על כך שלאדם אחד יש פריבילגיה לעומת האדם השני), הרי שהכיוון אליו גורר אותנו שיח הפריבילגיות ברור.

במובן השני, שיח הפריבילגיות בעצם אינו רואה בעיה בעצם קיומה של פריבילגיה. אדם שיש לו פריבילגיה לא נדרש לוותר עליה, לא נדרש לפעול בשום צורה כדי לבטל את אי השיוויון. אדם שיש לו פריבילגיה נדרש רק להיות מודע לפריבילגיה שלו, ולסתום את הפה. "תגיד תודה ותשתוק" סטייל. ומכיוון שאין בעיה בעצם קיומה של הפריבילגיה, אין גם שום בעיה שאלו שאין להם יפעלו להיפוכה של הפריבילגיה – כלומר, שלהם תהיינה פריבילגיות שלשני אין.

והנה חזרנו לאלמנט ההשתקה: שיח הפריבילגיות קובע שמכיוון שלי יש פריבלגיה ולך אין, מותר לך לתבוע את הפריבילגיה לדבר ושאני אשתוק. זו הפריבילגיה שלך כ"אנדרדוג". מסתבר שהמילה "פריבילגיה" אינה אלא תחליף אקדמי יותר, נקי יותר, לשימוש הפופולרי במילה "אותנטי". לך יש פריבילגיה, לכן אתה צריך לשתוק. אתה לא "אותנטי", לכן אין לך זכות דיבור. "אותנטי", כזכור, היא מילה שמשמעה בשיח הישראלי הפוליטי "אדם שחי בעוני באמת" (כלומר, היא קיצור של "נציג אותנטי"). מי שאינו "אותנטי" אינו מכיר מגוף ראשון את הבעיות של האוכלוסיה המוחלשת המדוברת, ולכן אינו יכול לדבר כלל על הצרכים שלה, לייצג אותה בדיונים בנושאי מדיניות וכן הלאה. הטענה של פוליטיקת הזהויות היא שייצוג חייב להיות גם פיזי, כלומר שהנציג יהיה חבר הקבוצה המיוצגת,2 ושיש לתת עדיפות (to priviledge) לדעותיהם ולקולם של "נציגים אותנטיים" בעת קיום דיונים. יש, כמובן, המערערים על צדקת ההעדפה הזו. קל וחומר כאשר ההעדפה הזו הופכת למוחלטת, עד כדי השתקה מוחלטת של כל מי שאינו "נציג אותנטי" של הקבוצה האמורה. כך, פרקטיקה שנועדה לתת קול לאלו שקולם אינו נשמע, הופכת לפרקטיקה של השתקה וכתוצאה מכך מסיטה את הדיון מהנושאים החשובים באמת לנושאים משניים.

אז מה עושים? לדידי, חשוב לחזור לחשיבה שמכוונת למעלה, ולא למטה. כלומר, לדיון על זכויות ועל זכויותיו של מי מופרות, ולא על פריבילגיות ולמי יש איזה. תאמרו – קל לך לדבר, לך יש פריבילגיות. וזה נכון, ואין לי מה לעשות נגד זה. אבל נראה לי הרבה יותר הגיוני שבמקום לנסות לשכנע אותי לוותר על הפריבילגיות שלי, כולנו נרוויח יותר אם נפעל ביחד כדי לבטל את הפער ב"פריבילגיות", כלומר, נפעל להשוואת זכויות לכולם. שיח הזכויות, על כל מגבלותיו, הרבה יותר מתאים לקידום פעולה חברתית פרוגרסיבית מאשר שיח הפריבילגיות הרגרסיבי. אז אני שוב מסגביר? כן, כי אני בוחל בטענה שבגלל שאני לא משתייך לקבוצה שאת האינטרס שלה אני רוצה לקדם, אין לי שום זכות לערער על מה שמי שכן משתייכת אליה אומרת. תחת לקריאה לכל גבר שאינו "סותם את הפה ונוהג כבעל ברית" בכינוי הגנאי מסגביר, עדיף להכנס לשיח איתו3 ולהראות לו היכן הוא טועה. ההבדלה לא צריכה להיות בין "בעלי ברית" ל"מסגבירים", אלא בין "מקשיבים" ל"לא מקשיבים". עם האחרונים אכן אין טעם לנסות לדבר, אבל זה לא בגלל מה שיוצא להם מהפה, אלא בגלל מה שלא נכנס להם לאוזניים.4

  1. אגב, הטקסט אליו מקשרות המילים "סתום את הפה ותתנהג כמו בעל ברית" בפוסט הנ"ל רחוק מלתאר את מערכת היחסים המגולמת במילים הללו. סעיף 4, לדוגמא, ממש אומר לאנשים שזה בסדר להציע הצעות, כל עוד הוא מוכנים לקבל שההצעות שלהם לא בהכרח תתקבלנה. למעשה, אני מסכים עם פחות או יותר כל ההגדרה של בעל ברית בטקסט הזה, ואין בו שום דבר לגבי לסתום את הפה. []
  2. איך מייצגים את קבוצת הלא מייצגים? []
  3. לא בכל תנאי ולא בכל מצב. מקובל עלי שצריכים להתקיים "מרחבים מוגנים" של שיח תוך-פמיניסטי ובין-נשי שבו לגברים לא תהיה דריסת רגל. מעצם הגדרתו, מרחב כזה אינו יכול להתקיים בספירה הציבורית, אלא במקומות (או "מקומות") סגורים. []
  4. כן, הרגע הסגברתי לנשים איך נכון יותר, לדעתי, לנהוג עם מסגבירים. I heard you like mansplaining, so I mansplained you about mansplaining. []

35 Replies to “הזכות לפריבילגיות”

  1. לא דיברת על נקודה אחרת:
    בעיני לנשים אין בכלל סמכות על המאבק, כי הוא לא המאבק שלהן, אלא שלי גם, כחלק מהחברה הלא מוצלחת בה אנו חיים. אני קיצוני יותר מרוב הפמינסטיוןת בעמדה הבאטלריאנית שלי, ולא רואה טעם בחלוקה הזו בין גברים לנשים. המונח הסגברה יוצר חלוקה מהותנית בין טענות גבריות לנשיות, ומחזיר אותנו אחורה. שיח שיוויוןהזכויות אינו של נשים, שחורים, מזרחיים, ערבים, הומוסקסואלים וכו אלא שלנו כחלק מהחברה, של כולנו
    ואם יש אישה שלא נותנת לי במה ולא מקשיבה לדעותי אני רואה בזה סתימת פיות של בעלי הכח במאבק הזה, (שלרובם כרומוזום שונה משלי)

  2. לא יודעת, כל הפוסט הזה נשמע לוחמני יתר על המידה , דוגמת אב"ד שמוצאת מלחמות בין מזרחים ואשכנזים בכל פינה.
    בכלל ההערה האחרונה לגבי "מרחבים מוגנים" לא מובנת , איפה אפשר לא לקבל גברים ? בקבוצות בפייס ? בדיונים חצי פרטיים בפייס ?

    נ.ב מאז הפייסבוק המשלב שלי (כבוגרת תואר ריאלי) הולך ועולה, אבל אני לא בטוחה שבמובן החיובי של המילה ….

  3. במעגל דיון שנעשה ביום האישה השתתפו 2 גברים ו20 נשים. היה פנאל דוברות ולאחר מכן הוצגה שאלה לקהל לגבי נשיות ומנהיגות. הראשון להצביע ולדבר היה אחד הגברים. השני לדבר היה הגבר השני.
    ברור לי שכוונתם היתה טובה, ברור לי שהם חושבים שהם פמינסטים.
    זה כן משנה שהם גברים. וזה לא סתם' שדווקא הם היו הראשונים לדבר.

    וברגע שתוכל לראות למה המצב הזה הוא בעייתי- אז תבין את הבקשה של "קודם תקשיב. אחר כך תדבר".

    ואני אשמח אם היית מפרסם את סרטון היוטיוב שלך/את התגובה, כדי שנוכל לשפוט בעצמינו אם התוכן היה פוגעני או לא.

  4. "שיח הפריבלגיות" הזכיר לי את הריסון ברג'רון של קורט וונגוט. בסיפור, נחקק חוק הקובע שכולם חייבים להיות שווים. לכן, כל מי שיפה חייב לשים מסכה על פניו. מי שחזק חייב לשאת משקולות. מי שרואה היטב חובש משקפיים שיגרמו לו לראות מטושטש וכן הלאה.

    ואני מסכים לחלוטין בענין הפמיניסטי. אני צריך לכתוב על זה פוסט מתישהו.

  5. ותמיד שווה להזכיר לכל המשתיקים את ה"לא מייצגים" שצ'ה גווארה היה ילד שמנת מהמעמד העליון בארגנטינה.

  6. "יש שתי בעיות עם הגישה [הרדיקאלית] הזו: האחת, היא שהיא יוצרת שיח של קיצוניות, שמותיר בעצם רק את הקצוות לנהל מלחמה עקרה ביניהם".
    זה טבען של קצוות, שהן יוצרות שיח כזה ומשתיקים כל קול שהוא פחות קיצוני מהם.
    אני מחשיב את עצמי יהודי, אבל פנאטים חרדים יאשימו אותי באנטישמיות (המתונים שבהם יגידו "בוא תעשה אצלי שבת לפני שאתה מדבר על יהדות"). אתה מחשיב את עצמך לפמיניסט, אבל פנאטיות רדיקליות יאשימו אותך במיזוגניה (והמתונות שבהן יגידו "תשמע אותנו לפני שאתה מדבר"). והכול בבטחון, החלטיות ופסקנות אופייניים. על זה אמרו חכמים:

    The whole problem with the world is that fools and fanatics are always so certain of themselves, and wiser people so full of doubts

    בעניין הפרבילגיות, אני חושב שכדאי להיזהר מהתרגום "זכויות יתר" (למרות שאין לי יותר טוב) כי המילה "יתר" מרמזת על משהו מיותר, שיש ממנו יותר מדי. וגם הנטיה (המוקצנת במקומותינו) לשיוויונות מנתבת אותנו לחשוב שזכויות הן משהו שיש לכולם באופן שווה, תמיד – מה שכמובן לא נכון. לנכים יש פריבילגיות במקומות חניה. למרצים יש פריבילגיות לקבוע אם יהיה מבחן או רפרט. לחולי נפש יש פריבילגיות בהגנה משפטית. לאזרחים ותיקים יש פריבילגיות בתחבורה ציבורית ובקצבאות ולתלמידים מצטיינים יש פריבילגיות בקבלת מלגות. פריבילגיות זה טוב – זה לא מיותר. אבל אפשר שיש פריבילגיות שאינן מוצדקות כמו שאפשר שתהינה זכויות (שוות) או איסורים שאינם מוצדקים.

    בגדול, שיח הזכויות/הפרבילגיות לא משרת את המטרה הפמיניסטית (הלא-לוחמנית) משום, כמו שציינת, שזהו שיח משפטי ואילו הבעיה שנגדה יוצאות הפמיניסטיות היא סוציולוגית-תרבותית (הצד המשפטי של מאבקן כבר מתקדם יותר מכל האחרים)

  7. @אנה – מי בחר את סדר הדוברים מהקהל?
    אם יש אדם שהעדיף את הגברים על פני נשים שרצו לדבר, כמובן שנעשה עוול.
    אם הם היו היחידים שהצביעו, (למרות שהפאנל היה נשי, נושא השיחה היה נשי, וכל הקהל מלבדם היה נשי) אז הבעיה לא נראית לי בהם.
    הפתרון הוא לא בכך שגברים יוותרו על התחושה שלהם שמותר להם לדבר.
    הפתרון הוא בכך שנשים ירכשו את התחושה הזאת.

  8. אנה,

    מנסיון אני יכול להגיד לך ש-FF מוחקת תגובות על ימין ועל שמאל. רוב הסירטונים שלה בכלל סגורים לתגובות. היא מחקה שתי תגובות שלי, באחת איחלתי לה הצלחה בעבודה שלה ובשנייה העברתי ביקורת על בחירת המשחקים שלה. היא באמת מאוד מתגוננת וכמו שכתב דובי, קשה להאשים אותה.

  9. אנה: א. השאלה היא האם הברירה הייתה בין לדבר ראשון או לשתוק ולהקשיב, או שהברירה הייתה בין לדבר ראשון, או שתיקה מביכה בזמן שכולם מחכים שמישהו אחר יסכים לדבר ראשון. הסיטואציה הזו, שבה מישהו שואל שאלה שמופנית לכל הפאנל ואף אחד לא רוצה לדבר ראשון היא נפוצה להפליא. ויש טיפוס מסויים של אדם (כמוני) שבמצבים כאלו נוטה לקחת את זכות הדיבור ראשון, כי אני לא מסוגל לסתום את הפה. בהנחה שאף אחד לא ביקשה את זכות הדיבור ונדחתה בעבור הגברים, אז הגם שאני רואה מה הבעיה, אני לא יכול להעלות על דעתי פתרון חלופי.

    ב. תהני: http://www.youtube.com/watch?v=_246qxEDWPc&feature=g-upl (התגובה המקורית, כאמור, נמחקה).

    שי: אני לא חושב שה"יתר" ב"זכויות יתר" משמעו "מיותר". המשמעות שלו היא פשוט "יותר". זכויות יתר אומר שלמישהו יש יותר זכויות מאשר לאדם אחר. אני לא בטוח שהדוגמאות שלך הן של פריבילגיות (או זכויות יתר). מדובר בסוגים של אפליה מתקנת. זכות יתר, למשל, היא חייל משוחרר שמקבל קדימות מהמדינה בכל מיני דברים. זכות יתר היא לא דבר רע, בהכרח – כל עוד היא לא באה על חשבון הזכויות הבסיסיות של אחרים.

  10. הבעיה היא עם הפמיניזם הרדיקלי היא בדיוק אותה הבעיה שיש לכל דבר רדיקלי- חוסר רצון\אי אמונה ביכולת לשנות באמת את המציאות ולשכנע את הרוב. וזאת כפי הנראה לא המטרה, המטרה היא להוציא את עצמך על הצד הטוב, להיות שלם עם עצמך, להיות צודק. זאת המלכודת שכל השמאל נפל אליה בשנים האחרונות ולא מצליח לצאת ממנה.
    מעבר לזה, הרדיקליות היא חלק מהמסד בדיוק במובן הזה שהיא ממתגת את השינוי מהנורמה בנושא (במקרה זה מגדר) כנחלתם של המוזרים, של ההארד-קור.
    ולכן אם אתה באמת רוצה לשנות את היחס למגדר בחברה, הרדיקלים הם לא בעלי הברית שלך. כדי לשנות צריך להתפשר, צריך להראות נורמלי, פופולרי. צריך להראות שהשינוי הוא טבעי, הוא מתבקש. וצריך לקחת אותו צעד אחרי צעד.
    הרדיקלים רק גורמים לכך שהמתונים נראים רע.
    וזה עובד לא רק בפמיניזם (ואסור להשוות) אלא למשל גם בשוק חופשי- אתה יכול להיות בעד יותר תחרות ושוק מעט יותר חופשי. אבל ברגע שיש ניאו ליברלים שטוענים טענות רדיקליות מופרכות (שאובמה הוא סוציאליסט למשל), יכולים לזרוק אותך לאותו סל איתם וכל הטענות שלך מעבדות את הכוח שלהן.

  11. @אנה – ראשית, אני מסכים עם הדברים שכתבו כאן לפניי, כך שאין לי הרבה מה להוסיף בעניין הכנס הפמיניסטי. חסרות כמה עובדות נוספות שתשלמנה את התמונה המלאה.

    שנית, אני חושב שהבעיה היא לא רק ב"תסתום את הפה קודם, תקשיב ואז תדבר". הבעיה היא שזה נגמר ב"תסתום את הפה ותקשיב. ועדיף שלא תוציא אחרי זה מילה מהפה אם אתה לא מסכים".

    חשוב לי לעצור כאן רגע ולהצהיר בצורה חד משמעית: אני מגדיר את עצמי כגבר פמיניסט (עצם העובדה שאני צריך להצהיר את זה קצת מוזרה לי, אבל ניחא).
    אני מאמין בשוויון זכויות וחובות (ויש מי שנוטים ונוטות לשכוח גם את הצד של החובות בעניין הזה) לגברים ונשים.

    אבל הנה דבר אחד שאני לא מוכן לעשות – אני לא מוכן לסתום את הפה.
    אני אקשיב בשמחה לכל מה שיהיה לך לומר. אני אמתין בסבלנות שתסיימי את דברייך. אולי אפילו אסכים עם כולם או חלקם.
    אבל בהנחה שאני לא אסכים איתך – תהא זו זכותי לומר זאת בדרך מכובדת ולא מתלהמת, ואני אצפה שאת תקשיבי לפחות כפי שאני הקשבתי – גם אם את לא מסכימה עם הדברים הללו. זהו נימוס בסיסי שלא צריך להיות שום הבדל מגדרי זה או אחר (ולא – זו לא הסגברה. המונח הזה עושה לא מעט עוול לגברים, שמנסים ללחום לצד נשים על זכויותיהן).

    על פי מה שראיתי בתגובה המצולמת של דובי (ותודה על הלינק. זה בהחלט היה נחוץ, למרות האיכות הזוועתית), לא היתה שם שום התלהמות, אלא ניסיון ליצור שיח מאתגר ומכובד. גם אם אני מסכים עם העובדה שסרקיסיאן הרגישה מאויימת מבלוגרים או מגיימרים שוביניסטיים אחרים (ואין סיבה שלא אסכים עם זה. אני הזדעזעתי מההתנהגות החזירית שלהם) – ניתן היה לפחות להשאיר את הלינק לסרטון התגובה שהועלה.

    וזו השורה התחתונה לטעמי: לפעמים להקשיב זו גם אופציה, שאנחנו שוכחים לתת לה את המרחב הראוי. ולא פחות חשוב מכך – לא כל מי שמבקר אותנו הוא אוטומטית נגדינו. לא פעם מדובר בביקורת בונה, שאינה מכוונת כהתקפה אישית וישירה עלינו או על המגדר כולו, אלא כניסיון לשפר לאחר שהקשבנו בסבלנות (וגם לניסיונות האלה אפשר להתנגד. אבל בצורה מכובדת, לא בהשתקה).

  12. דובי שלום,
    תודה על הכתבה המעניינת אכן נתקלתי כמה פעמים ב"פמניסטיות" שפשוט היו אטומות לכל מילה או ביקורת שבאו מגברים. אני יחסתי את התגובה האוטומטית לאיזו שריטה נקודתית של הגברת. הפוסט שלך סוגר לי פינה, בהבנה.
    אותן פמניסטיות נאטמות לדבריך כיוון שאתה גבר.
    מאחר וקיצונים מתנהגים בצורה דומה בלי קשר לרעיון בו הם תומכים, אני לא מופתע לגלות שדווקא נשים "פמניסטיות מקצועיות" הופכות להיות אנשים שובניסטיים בדיוק כמו אלו שנגדן הן יוצאות.
    אני מאוד מאוד מבין את תחושת העלבון שלך – בסה"כ אתה תומך בהן והנה בגלל שאתה זכר פתאום מתעלמים מדבריך.

  13. לא מזמן נכנסתי לבלוג פמיניסטי והבעתי דעה שתי סנטימטר הצידה מזו של בעלת הבלוג. את כמויות השנאה וההשמצות שספגתי לא ראיתי גם בטוקבקים של ynet בדיון על עונש מוות למחבלים. או כפי שחבר שלי ניסח זאת "אם גבר נמצא לבדו ביער, הוא עדיין לא בסדר?"

  14. יש לי רושם ששיח הפריבילגיות הרדיקלי הוא ביסודו מיסטי. הוא מניח, שלבעלי הפריבילגיות יש תכונה מאגית (שקוראים לה, אולי, "הגמוניה"), שגורמת להם באופן אינהרנטי (או "מובנה") לדכא את אלה שאין להם פריבילגיות בכל אינטרקציה שהיא, ישירה או עקיפה. ראיתי מכתב, די מנומס, ששלח מישהו לאחת המארגנות של כנס אנטי ציוני אי שם באקדמיה, הוא טען שהכותרת של הכנס כל כך מתלהמת שהיא עצמה (הכותרת) כבר חוסמת כל אפשרות של דיון חופשי. המארגנת כתבה לו בתשובה שהיא לא תיתן לו לצנזר אותה. כלומר, הכותבת הניחה כעיקר שאינו דורש הוכחה שעצם הבעת הדיעה מצידו של מישהו שדעותיו "הגמוניות" נושאת איתה כוח לסתום פיות (כוח שהיא, כמובן תתנגד לו בכל כוחה).

    אז שלא יהיה ספק, אני מסכים לגמרי שיש הבדל גדול וברור ולא צודק בין מה שמתאפשר (ואני משתמש כאן בכוונה בלשון סבילה) לאנשים ונשים מרקע שונה. אבל השיח המאגי שאני מדבר עליו כל כך נגוע במהותנות, שאין לו שום יכולת לנתח ניתוח אמיתי את הגורמים להבדל הזה, ומכאן שאין לו שום סיכוי להציע דרכי פעולה שיקטינו אותו. ובגלל שתמונת העולם שלו כל כך מנכיאנית, הנשק העיקרי שלו הוא הצבעה באצבע על הרשעים בעלי הפריבילגיות, ודרישה בלתי פוסקת מהם שיחושו, בראש ובראשונה, אשמה עמוקה, וכמו שאתה אומר, זאת טקטיקה שרוב הזמן מרחיקה את הפתרון, לא מקרבת אותו.

  15. דובי, בתור מישהי שהייתה בשבריר מסערת-החרא שאניטה נמצאת בה במשך שבריר מהזמן שהיא נמצאת בה, אני מבינה אותה. הפרוייקט שלה חשוב, אבל הדרך שלה קשה ומלאת טריגרים – תחשוב על זה שכל ביבי השופכין של האינטרנט זורמים באופן יום-יומי לתחתית דף התגובות של הבלוג שלה. אני לא מאשימה אותה אם לא מעניין אותה לקיים דיון עם כל מי שחש צורך לבקר את הדברים שלה, גם אם זה בצורה עניינית ומכובדת. אני לא מאשימה אותה אם יש ימים שהיא מסמנת את כל התגובות החדשות ומוחקת אותן יחד בלי לקרוא אותן אפילו. אני לא מאשימה אותה אם היא אומרת "אני עשיתי את חלקי, ויש מספיק מקומות אחרים באינטרנט שאפשר לנהל בהם את הדיון הזה".

    מעבר לכך, ישנו העניין הטכני שכולם כאן מתעלמים ממנו. מה לדעתך סדר הגודל של כמות התגובות היומית שהיא מקבלת? אני בכלל לא בטוחה שזה מעשי לנסות לברור פרטנית את התגובות הפוגעניות מהענייניות, ואם אתה שואל אותי, אף אחד לא הסתכל על הוידיאו שלך לפני שהורידו את הקישור אליו.

    לגבי הכנס הפמיניסטי – להגיד "אז למה נשים לא קמו לדבר" זה יפה ונחמד, אבל קצת מתעלם מההקשר החברתי שבו הסיטואציה הזו מתרחשת. "אם נשים מתאימות למשרות ניהוליות, אז למה לא בוחרים אותן?", "אם החוק מאפשר לגברים להשאר בבית ולטפל בילדים אחרי הלידה, למה הם לא עושים את זה?" – אפשר להחיל את אותו הגיון על הרבה סוגיות רחבות יותר, שבהן אני מאמינה שאנחנו מסכימים שיש בעיה.
    הסיטואציה הזו לא מתקיימת בוואקום, וכגבר פמיניסט, מצופה ממך להיות מודע לבעייתיות שבה, ולהתייחס אליה. לשם ההשוואה, מחברה שמודעות לבעייתיות שבהטיות לא מודעות בגיוס עובדים היינו מצפים לנקוט צעדים כדי לנטרל אותן. חברה שלא עושה זאת, נתפשת לכל היותר כחברה שמוכנה לשלם מס שפתיים לרעיון של שוויון מגזרי בשוק העבודה. באותו אופן, גבר שלא עושה זאת, נתפש ככזה שמוכן לכל היותר לשלם מס שפתיים לרעיון של פמיניזם. שתיקה מביכה של עוד כמה שניות היא לא כזה מחיר גדול לשלם, ובסופו של דבר מישהי היתה קמה לדבר.

    לגבי פריווילגיות וכו' – אני לא חושבת שלבעלי הפריווילגיות אין זכות דיבור באופן גורף, אבל אני כן מאמינה שכל דיון שהאוכלוסיה בו מעורבת, הם צריכים לכל הפחות להתחיל מלשמוע מה יש לצד השני להגיד.

    אבל לפעמים, גם אם אתה בטוח שאתה פמיניסט דגול, העמדות שלך מוכרות ולא מעניינות את משתתפות הדיון, הן לא מחדשות שום דבר, ולאף אחת אין כח להתווכח על אותן נקודות בפעם המליון. לפעמים זה לגיטימי להגיד לאנשים לשתוק ולהקשיב כי הם גוררים את הדיון אחורה. ראה למשל את דניאל עוז, שאני בטוחה שעד היום מרגיש שהוא אור-לפמיניזם ולא ברור לו למה סתמו לו את הפה. לפעמים גם אם אנחנו בטוחים שאנחנו שולטים בחומר לגמרי ושהכוונות שלנו טובות, אנחנו דניאל עוזים קטנים, ובמקרה הזה זה לגמרי לגיטימי, בעיני, שמישהו יוריד לנו את הראש.

  16. בוא נראה מה קרה פה.
    אני מספרת על מקרה שהוא דוגמא קטנה שמעידה על האופי שבו חלק מהגברים מתנהלים במרחב פמינסטי, שבגללו מייעצים לגברים קודם להקשיב.
    במקום לנסות ולהבין את המקרה והתופעה, במקום להודות שאותם גברים נהגו בחוסר רגישות למרחב שבו הם נמצאים, אתם בחרתם להתמקד במקרה הספציפי, הצדיק את התנהגותם, ואז גם להאשים את הנשים במצב. קלאסי!

    (אם אתה לא מבין למה הנשים לא קמו לדבר, אתה מוזמן לקרוא על הדרת נשים מדיונים, על הקטנת דעות של נשים וכו' בכל בלוג פמינסטי שקיים).

    אני כן אביא לתשומת ליבך שכמו שאתה מרגיש מושתק במידת מה במרחב פמינסטי- כך נשים מרגישות שהן מושתקות בכל מקום. נקודת המבט הנשית לא מקבלת מקום בכלל: לא בלימודים, לא בתקשורת, וכמעט שלא באינטרנט. את נקודת המבט הגברית אנחנו יכולות לשמוע בכל מקום, תודה.

    אז מה, גם על המקום היחיד שבו אנחנו יכולות להתבטא בלי שיזלזלו, ישתיקו, יבקרו ויקטינו אותנו- גם על זה אתם רוצים להשתלט? יש לך את כל העולם כולו להביע בו את דעתך. למה כל כך חשוב לך לבוא גם למרחב פמינסטי שהוא כל כך טעון ורגיש, ולהטביע גם בו את חותמתך? למה כל כך קשה לך לקבל את זה שיש נושאים שבהם אתה פחות מבין? (דמיין אדם שנכנס לפורום של הורים שכולים למרות שהוא לא כזה- ומתחיל להעביר עליהם ביקורת ולתת להם עצות- נראה לך לגיטימי?)

    הסרט ששלחת לאניטה- למה כל כך היה חשוב לך שיראו אותו? אתה חושב שהביקורת שלך שם היא כל כך חדשנית ואף פעם לא שמענו אותה?

    לרוב גברים שבאים "להביע את דעתם" הם רק רוצים לזרוק את דעתם לאוויר ולא באמת מעניין אותם לשמוע ולנהל דיון כנה. הם באים כדי להעביר ביקורת/לשכנע שעמדתם צודקת/ לשלול את הדוברות האחרות. וכמו שאמרתי- את הדעות האלה אנחנו שומעות בכל מקום- אנחנו צריכות גם מרחבים בהם נוכל לנהל דיונים פנים-פמינסטים בלי לנסות להגן להסביר לתרץ ולהצדיק את עצמינו.

  17. אנה,

    זה בסדר גמור שיש את הדיון הזה, אבל בלי תמיכה רחבה הוא יתקיים רק בין כמה מאות חברות בתל אביב. האם לזה הפמיניזם שואף- להיות נחלתם של כמה רדיקלים בודדים?

    לפי הרגשתי (ואולי אני טועה), אפילו בקרב הנשים הפמיניזם לא מצליח לתפוס. כמה פעמים שמעתי נשים שאומרות "זה לא שאני פמיניסטית…" , ויותר מפעם אחת נכחתי בוויכוחים בו הגנתי על הפמיניזם מפני נשים שיצאו נגדו.

    לכן, לדעתי, גם אם את צודקת, ואני מבין את הסלידה מגברים "פמיניסטים" שמנסים להכניס לדיון נושאים אחרים או שמזלזלים באפליה המגדרית, הגישה של ההשתקה ושל הפלגנות היא גישה מאוד לא חכמה. הפמיניזם כרגע לא במצב בו הוא יכול לוותר על בן-ברית, גם אם אותו בן ברית הוא לא מושלם.

    ולגבי המהות, אני חושב שהתפיסה של האפלייה המגדרית כנחלתן של הנשים בלבד היא לא מבוססת המציאות. האפלייה היא במידה מסוימת כלפי כל מי שלא מוכן לקבל את הנורמה החברתית הישנה. במציאות של היום, הנשים יצאו מאותה הנורמה ולכן ההתנגשות עבורן היא כל כך חזקה ונוגעת לכל תחום בחיים. גברים, לדעתי, עוד לא עשו את המהלך הזה והם עדיין חיים בפחד מלא להיות החזק, מלהיראות "הומו" (גם אם אותו גבר לא חושב שיש משהו רע בכך) או נשי.

  18. מי שאינו בן ברית אמיתי הוא רק מסב נזק- הנוכחות שלו פוגעת ועדיף שהוא לא יהיה שם.
    אתה רוצה להיות בן ברית? תקבל את זה שבעולם האמיתי יש לך כגבר יתרון, תבין שכשאתה אומר לאישה מה לעשות ומחלק לה עצות (כמו עכשיו למשל), זה בא עם הרבה מטען של פטרנליזם, התנשאות והסבגרה שאנחנו סופגות בכל מקום, גם אם אתה ספציפית לא התכוונת לכך. תרסן את עצמך, תהיה רגיש. תשים לב מתי אתה בטעות מקטין ומזלזל בחוויה של מישהי, מתי אתה מתווכח רק לצורך הוויכוח, מתי אתה שופט… (וזה נכון גם לנשים לא רק לגברים). כשמעירים לך שאמרת משהו לא במקום- תתנצל במקום להאשים.

    אתה מבקש שאנחנו נתאים את עצמינו לתנאים שלך כדי שתצטרף אלינו (כאילו אתה עושה לנו טובה) במקום שאתה תתאים את עצמך לתנאים שלנו. (ככה זה נשמע לי לפחות.)

    למה שאתה קורא השתקה- אני קוראת אפלייה מתקנת. כדי שנשים יוכלו לקחת צעד קדימה ולדבר- גברים צריכים לפנות להן מקום- ולקחת צעד אחורה. (כי אם לא נעשה זאת- הדיונים יראו אותו דבר תמיד ולא יהיה שינוי) . (זה כלל נכון גם למנחי קבוצות בהם יש אנשים יותר דומיננטים מול ביישנים- צריך לרסן את הדומיננטים כדי שגם הביישנים יוכלו להתבטא).

    נכון שגם גברים נפגעים מהדיכוי המגדרי אבל זה בצורה שונה. אתם מוזמנים להקים לכם קבוצות שבהם תוכלו לדון בחופשיות על הדיכוי הגברי (אולי זה מה שחסר לכם.. ) ותאמין לי שאם תעשו את זה- אני לא אבוא ואנסה להתערב לכם בדיונים- אלא אם כן תרצו לקבל נקודת מבט נשית.

  19. יו, איזו אלימות, תוקפנות, מיזאנדריה?!

    אין משהו יותר ידידותי להיות בן ברית שלו?

    למי יש חשק לקחת צעד אחורה בפני מי שמדבר ככה? אותי דיבור כזה מדרבן לקחת שני צעדים קדימה – רק ליתר בטחון, שלא ידרסו אותי.

    אני מקווה שיש עוד סוגים של פמיניזם.

  20. אנה, משתמע ממה שאת כותבת שיש רק שני מודלים אפשריים – או שהגברים יגידו לנשים מה לעשות, או להיפך. אני מסכים לגמרי שיש מטען קיים ביחסים בין גברים ונשים שאי אפשר להתעלם ממנו, ושחשוב שיהיו מקומות שבהן נשים יכולות לדבר ולהתבטא בינן לבין עצמן בלי השתתפות גברית. אבל כשמתחילים לדבר על שותפות, אז אף אחד מהצדדים לא יכול לקבל מונופול על התנאים, וצריך שיהיה מקום לחוויה של כולם. כמובן שעם רגישות, וכמובן להביא בחשבון שיש נפגעים ונפגעות יותר. להקשיב קודם ולדבר אחר כך זה בכלל רעיון טוב, קל וכחומר אם אתה גבר בסביבה נשית, אבל אף אחד לא צריך להפוך לנושא כלים של אף אחד. ריבוי של נקודות מבט הוא נכס, וזה בזבוז לבטל מראש את נקודת המבט הגברית, אפילו כשמדובר בפמיניזם. צריכים להיות מקומות שבהם גברים שמעונינים בשינוי לטובה יכולים להיות חלק מהתהליך מבלי לפחד שכל משפט שהם יאמרו יפוצץ מוקש, שכל הבעת דעה תתויג בביטוי גנאי (הסגברה), ושכל אי הסכמה תפורש כדיכוי. לצערי מקומות כאלה הם די נדירים. זה איזון שלא פשוט להשיג אותו ואין לי תרופת פלא, אבל לדעתי שותפות אמיתית היא אינטרס של כולם.

  21. גיל גרינגרוז העיף אותי מהבלוג שלו (אני בחורה).

    במקום להגיד על פמיניסטיות שמעיפות מגיבים, אפשר להגיד על בלוגרים/ות שמעיפים מגיבים/ות.

  22. אני לא יודע מספיק על פמיניזם כדי להגיד אם אני פמיניסט או לא, אבל הדוגמא של הדיון עם שני הגברים, ובעיקר התגובה של דובי, קצת הקפיצה אותי (מסיבות שונות משל אנה, נדמה לי).

    דובי, לדעתי אתה עושה לעצמך חיים קלים כשאתה אומר "אף אחד אחר לא דיבר ואני לא יכול לסתום את הפה אז אני אדבר ראשון" (ברור לי שאתה לא הגבר מהדוגמא, אבל בחרת לייצג אותו אז אני זורם איתך). יש דיון שבו הרוב הגדול הוא נשי והנושא הוא חוויה נשית. אני חושב שזו בכלל יומרנות מצידך לחשוב שהבנת את הדיון, שלא לדבר על מתן תגובה קונסטרוקטיבית. לא בגלל שאתה לא אינטיליגנטי מספיק, חלילה, אלא כיוון שהמשמעות נגזרת לא רק מהדברים שנאמרו אלא מהאופן שבו הם נחווים על ידי נשים. אז חכה שניה, תקשיב למה שאנשים אחרים אומרים (נשים אחרות אומרות), תבין אם אתה בכלל בכיוון ואז תסביר את העמדה שלך.

    אני לא מבין איך אתה לא יכול להעלות בדעתך פתרון חלופי. מה לגבי להיות נבוך ביחד עם כולם למשך חמש עשרה שניות עד שמישהי אחרת תדבר? מה הבעיה? שמישהו יחשוב שלדובי לא היה מה להגיד? שבסוף לא ישאר זמן ולא יתנו לך להתבטא? (אולי שהגבר השני יקדים אותך?)

  23. אנה,

    ושוב, יכול מאוד להיות שאת צודקת, אבל את מתעלמת מהאופי האנושי. בני אדם לא חיים את החיים שלהם באשמה ורובם לא מרגישים חייבים לך משהו (גם אם, לדעתך, יש להם פריבילגיות מסויימות). אם את תאשימי אותם ותצפי שהם יקבלו את זה, את טועה. אותם גברים פשוט ימצאו נושא אחר שחשוב להם ושההשתתפות בו לא תלווה ברגש אשמה ונחיתות (למשל, הנושא החברתי, הביטחוני, הכלכלי ).
    אם הפמיניזם ישאר רק לרדיקלים הוא ימשיך להיות נחלת מיעוט קטן או יעלם כלל.
    מה שאני מנסה להגיד- הגישה שלך פשוט לא מתאימה למצב האמיתי, והוא שרוב הציבור הרבה יותר גרוע מאותם פמיניסטים שאת לא רוצה לראות בהם בעלי ברית. אבל אם את מצליחה לגרום לאותם "פמיניסטים למחצה" לכזה אנטגוניזם, מה זה יגרום לשאר הציבור?

  24. אתה כותב מתוך כוונות טובות וכנות, לפחות כך נראה לי, ובעצמך מדגים מדוע הדיעה שלך פחות רלוונטית לשיח הפנים פמיניסטי מדיעה של אשה. למשל, בדוגמא שלך של פמיניסט הנסוג מדיון, אתה מניח שאוטומטית יכנס לשם שוביניסט במקומו. ולא, נניח, אשה.
    מנסיוני הקצר, כשנשים מדברות ביניהן וגברים לא מתערבים לומר את דעתם המנוגדת, אנחנו מגיעות הרבה יותר רחוק בהבנת הזכויות שלנו וחשיפה של העיוותים בחברה. וכשנשים מבקשות ממך, במקום מסויים, לקחת צעד אחורה כי הן רוצות לדבר על החויה שלהן, אפשר לכבד את זה, כי יש סוגים של שיח בהם הדעות והחויות שלך לא תורמות אלא מעכבות. הדוגמא הקלאסית היא בנושא ההטרדה והתקיפה המינית, שהמון גברים לא חווים ולא מבינים את החויה של לחיות בפחד (באיזו שעה לא לצאת מהבית, ליד מי לא לשבת באוטובוס וכו') ומה זה עושה לנו. צריך שיח פנים-נשי כדי בכלל לקרוא לדברים האלה אלימות והטרדה, להפסיק להרגיש אשמה לגבי מה שלבשתי (מדי צה"ל, למי שתהה, וכן הרגשתי אשמה על כך), להבין את ההתנהגות שלי ושל החברה סביבי, שמותר שיהיה לי רצון מיני ומותר שהוא לא יופנה כלפי כל מי שמחליט שבא לו להשתמש בגוף שלי. להבין שמי שלא בסדר זה אך ורק הוא. את כל ההבנות האלה לא הייתי יכולה לעשות במקום שבו מישהו שואל אותי אם אני בטוחה שהוטרדתי ולא דמיינתי את זה, אם אני בטוחה שניסיתי לזוז ולסרב, אם אני בטוחה שלא לבשתי משהו שמביע הסכמה, אם הוא לא סתם ניסה להחמיא לי ואני מגזימה, ואיך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה הטרדות, כי הוא מעולם לא הוטרד ולא ראה הטרדה. בכזה שיח לא הייתי בכלל מעזה לחשוב שנעשה בי משהו לא תקין וסביר שגם לא הייתי מספרת על כך.
    יש סוג נוסף של שיח, שהוא נגזרת של הראשון. זה השיח שבו הבנו את הזכויות שלנו, יש לנו אמונה בתוקף של החויה שלנו כנשים, ואנחנו יכולות לצאת ולספר אותה לגברים בני הברית. בשיח הזה מאוד הייתי רוצה שתשתתף, שתגיד שכגבר זה נשמע לך מוזר כי לא ראית הטרדה, שבאמת תרצה לשמוע ממני איך זה לחיות ככה. שתגיד לי גם איך זה נשמע למישהו מהצד כדי שאוכל להסביר את המצב ליותר אנשים ולשכנע גם בחוץ ולא רק את עצמי.
    אבל אתה צריך להבין, שבלי המקום המוגן שבו אני בכלל יכולה ליצור את המודעות שלי לחויות כאשה, לא היה גם השיח השני שבו אנחנו מדברים ומבקרים אותן.

  25. דובי, להגיד 'אף אחד אחר לא דיבר, אז אני דיברתי', זה קצת כמו להגיד 'בחרו לקדם אותי, ולא את הנשים שהיו מועמדות לתפקיד, אז כנראה שאני יותר מתאים'.

    אנחנו יודעים הרי שחלק מההבניות התרבותיות הממוגדרות שלנו דורשות מגברים להפגין את חכמתם בכל סיטואציה, ומנשים 'להיות יפות ולהקשיב'. גם לי יש את האינסטינקט להיות הראשון שקופץ ומדבר, אבל ברור לי לחלוטין שזה (כמו מאפיינים אחרים שלי) חלק מהחברות המגדרי שלי, ושאם הייתי בחורה, החברה הייתה מלמדת אותי קודם להקשיב לאחרים ורק אז לדבר.

    עכשיו, אם אתה מקבל את התיאור הזה (ולמען הסר ספק, הוא מגובה מחקרית), ברור שהעובדה שאתה קופץ ישר לדבר היא חיזוק של הנורמות המגדריות, אלו שאנחנו – כפמיניסטים – רוצים לקעקע.

  26. נראה לי מובן מאליו שאם נשים רוצות לדבר עם ואל נשים, אז גברים צריכים לא להתערב. אם מישהי רוצה ללבן את החוויה הנשית, אז צריך לתת לה את האפשרות והמקום לעשות זאת.

    אבל אם נשים מבקשות לדבר אל ועם גברים, או עם כלל החברה – שמה לעשות, גברים הם חלק ממנה, אז לבקש מגברים לא להתערב זו צביעות.
    במיוחד בדיון שרוצה ליצור אפקט שינוי כלשהו, שאמור לכלול גם גברים – אז שם צריך לתת לגברים זכות שווה לדבר.
    אם אשה רוצה לדבר – היא צריכה לקום ולעשות את זה, בדיוק כמו גבר. הרי אנחנו רוצים להתגבר על הנטיות החברתיות, לא?

  27. סתם תהיה, יואב, למה שהאישה תתאים את עצמה לאופן הפעולה הגברי (תקום ותדבר) ולא הגבר לאופן הפעולה הנשי (ישב וימתין בשקט)? בוודאי בסיטואציה הקיימת שבה הגברים הם האורחים? — לפחות עד שיתגבש קוד התנהגות אוניברסלי (לאו דווקא כתוב) שמתאים לגברים, נשים וכל מה שבאמצע או שפשוט ינותק הקשר בין תכונות אופי למה שיש לאדם בין הרגלים.

  28. אגב, הרבה פעמים קורה שגבר נכנס לדיון פמיניסטי על החויה של נשים בעולם, מעיר את הערותיו ('אבל למה לקחת כל כך קשה שהוא הטריד אותך, הוא בבירור מגעיל, פשוט תתעלמי' היא אחת הנפוצות) ומצפה לעיטור הגבורה על תמיכתו במאבק הפמיניסטי.
    התחיל להסביר למה ההערה הזאת היא ביקורתית; בעצם משתיקה ;הופכת את ההטרדה לבעיה 'כי נשים לוקחות את זה קשה' ולא כי מטרידים מטרידים; ושמה את המתלוננת במקום מתגונן (שלא לומר מותקף) במקום נתמך… לא רוצה להתחיל להסביר את זה לכל גבר שנכנס לפורום ובטוח שדעתו ה'מקורית' זה בדיוק מה שאנחנו צריכות. מה גם שההנחה הסמויה היא שהנשים הפתיות, המנהלות את מאבקיהן הפמיניסטים המרירים והקטנים, לא חשבועל זה בעצמן ועכשיו אני אבוא ואגיד לה איך להתמודד ולהרגיש, ואפתור את הבעיה – היא הנחה די… ובכן… שובייניסטית.
    לפני שאתה מגיב בדיון פמיניסטי, נסה לחשוב אם אולי שמענו את התגובה הזאת כבר יותר מדי פעמים ואין לנו כח להתווכח עם עוד גבר שבטוח שהוא פמיניסט ואף אשה קטנה לא תגיד לו אחרת. כמה שלא נעים לחשוב ככה, אם היית נכנס לפורום סופר מקצועי באיזה נושא ומעביר ביקורת לא עניינית ענראה היו מעיפים או מתעלמים ממך. משום מה גברים חושבים שהם יכולים להיכנס לפורום שדן בזכויות נשים ובחויה שלהן, ולבקר באופן לא ענייני את המשתתפות בדיון על החויה שלהן עצמן – ועוד להיעלב כשנוזפים בהם על כך.
     http://finallyfeminism101.wordpress.com/
    יש כאן רשימה יפה של הרבה שאלות ותשובות. מומלץ לקרןא קצת כדי להיכנס לדיון פמיניסטי בלי להיות טרול.

  29. דובי שלום
    אני קוראת בבלוג שלך באופן די קבוע, לרוב מוצאת אותו מעניין ולרוב מסכימה עם מה שאתה כותב. לכן, אני יכולה להגיד שההתנגדות שלי לדברים שכתבת לא נבעה מאיזו פרה-קונספציה שלי עליך כגבר. מצד שני, מה שכתבת מאוד הכעיס אותי, ורציתי לכתוב תגובה ולהסביר למה אני חושבת שאתה טועה. אבל קודם כל קראתי
    את כל התגובות וכשראיתי שכולם העלו כבר את הנקודות שאני רציתי להתחייס
    אליהן, החלטתי לוותר על התגובה.
    ואז חשבתי לעצמי, אם הייתי גבר, האם עדיין הייתי מוותרת על לכתוב תגובה?
    אני לא מעוניינת בוויכוחים (במיוחד לא באינטרנט שהוא מבחינתי פסק זמן מהחיים האמיתיים), אלא רק שאתה ושאר המגיבים כאן ישאלו את עצמם, האם הם כן או לא היו מגיבים לפוסט במצב הזה, סתם כדי להמחיש את ההבדל בין החיברות של נשים וגברים בדיונים.

  30. להיות מודע לפריבילגיות, זה לא לכתוב "אני מודע לפריבילגיות", זה סתם שימוש מיומן בשיח.
    להיות מודע לפריבילגיות זה לדעת שיש לאנשים מסויימים יתרונות על פני אחרים לא מכח עצמם, אלא מכח מבנה חברתי לא הוגן, ולא להשתמש ביתרונות הללו.
    למשל, הביטחון העצמי לקום ולדבר מול קהל באסרטיבות – זאת פריבילגיה שיש לך כגבר ואין אותה להרבה נשים.
    למשל, לכתוב בלוג ולא לעבור התקפוץ מיניות ברשת ממי שלא מסכים איתך. ללכת לאחד הבלוגריות המותקפים מינית ביותר, לחשוב שמה שחשוב ומעניין פה זה התגובה הסותרת שלך ועוד לכתוב פוסט שלם על כך, ובשם מה? בשם פירוש שלך את מטרותיה של סרקיסיאן: "המטרה של הבלוג אינה רק לשכנע נשים בקיומה של מיזוגניה, אלא גם לשכנע גברים", כמובן הדעות של הגברים, שמשום מה שוב השתחלו למרכז השיח הפמינסטי, שבשמן אין לה זכות להוריד את התגובה שלך בלי לקבל נזיפה.

    "להיות בעל ברית משמעו להיות שותף אמיתי, להיות נכון לשנות עמדות שנתפסות עבורי כבסיסיות, להקשיב ולנסות לאמץ, או לפחות להבין, את נקודת המבט הנשית. אבל אף אחד מאלה לא יכול להתקיים מבלי לקיים שיחה כנה בין הצדדים" – באמת? ואיך תתקיים שיחה כנה כאשר כל התרבות היא הקול הגברי, והקול הנשי צריך להתאים גם כן לקול הגברי? זה לא נראה שאתה משנה עמדות, זה נראה שאתה נשאר באותם עמדות מיושנות – הגברים ודעותיהם צריכים להנחות את השיח ולהישמע תמיד, ואם הנשים לא ייתיישרו אני אפסיק להקשיב להן (הפסקת לעקוב אחר הבלוג שלה, לא?). אחלהדרך לשיחה כנה בין הצדדים. ישר כח.

    וזה בדיוק הפוך:
    "שיח הפריבילגיות קובע שמכיוון שלי יש פריבלגיה ולך אין, מותר לך לתבוע את הפריבילגיה לדבר ושאני אשתוק."

    לגברים כגברים יש את הפריבילגיה לדבר, לנשים כנשים אין אותה. לדרוש מהגברים להצטמצם על מנת לתת לנשים מקום להפציע – זאת לא השתקה, זאת דרישה להפסקת ההשתקה הנשית. זאת לא סתימת פיות, זאת מלחמה בסתימת פיות.

    אני חושבת שלפוסט הזה מגיע פרס על השימוש הרב ביותר במילה פריבילגיות, לי להיות מודע לפריבילגיות.

  31. כבר הרבה זמן לא ראיתי פוסט שכל כך מנסה לשכנע באיזה צד הוא (הנכון) תוך כדי סילוף ועיוות כל דבר ששייך לצד הזה.

    הסגברה זה לא סתם להביע דעה על פמיניזם או משהו שאומרת פמיניסטית. הסגברה זה משהו שקורה לנשים כל הזמן: זה כאשר גברים איכשהו מניחים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו משהו שאנו בעצם יודעות. או שלכל הפחות אין להם סיבה לחשוב שאנו יודעות פחות מהם (וכן, זה תסמין של פריוולגיות). זה כאשר נהג המונית שומע שאני מדברת עם החבר שנוסע איתי, ומתקן אותי, ומודיע לי שאני טועה, למרות שמדובר בתחום ההתמחות שלי והנושא הוא משהו שאין לו שום קשר אליו. כאשר הוא שואל את החבר הזה לאן נוסעים, ונותן לו את העודף… זה מה שקורה שמניחים שמנחת תכנית רדיו על מדע לא מבינה פיזיקה, או כאשר מישהו אומר לי לאישה למה היא בעצם מתכוונת. זה נובע מהנחות יסוד שרוב הגברים לא מודעים להן בכלל. אבל זה לא אומר שזה לא מה שקורה. ולכן, הנושא של פריוולגיות הוא כ"כ חשוב — כי לפני שתסתכל לפריוולגיות שלך בעיניים, אתה אף פעם לא באמת תהיה מודע מתי אתה תורם לדיכוי של מישהו אחר. בלי כוונה רעה, פשוט כי זה ככה.

    יש ויכוח חי ובועט בקרב זרמים פמיניסטיים שונים האם יש כזה דבר גבר פמיניסט בכלל, או האם גברים רק יכולים להיות בני ברית. אותי אישית פחות מעניינים הטייטלים, אבל רוצה להדגיש למה הדיון חשוב: כי כמה שאתה מחוייב לשוויון זכויות, אתה אף פעם לא *תדע* איך מרגיש הדיכוי המגדרי הזה. ולכן, נאמר בלינק שצירפת "לשתוק". לא כל הזמן, או בכל מקום. אך כאשר נשים מדברות על הדיכוי שלהן, מחליטות איך להאבק בו, וכדומה — הן לא צריכות שיבוא האדם שלא מבין בזה ויתחיל לתת להן ציונים,. זה סתם משעתק את הדיכוי. זה אומר שעדיף לך ללמוד איך להיות בן ברית טוב, מתי לתת את הבמה ומתי לקחת אותה.

    זה בשום אופן לא אומר שאין לך זכות לחלוק על כל פמיניסטית באשר היא. אבל אולי באמת הדעה שלך לא תמיד צריכה את הבמה המרכזית.

    כל זה כמובן גם נכון כשמדובר בשיח בין אשכנזים למזרחיים, לבנים לשחורים, סטרייטים ללהטבא"קים, יהודים לערבים, וכיו"ב. אין רק סוג אחד של דיכוי, וזה לא תחרות למי יש דיכוי יותר גדול.

    זה פשוט עניין של מודעות.

    זה פשוט שכל עוד אתה יותר מעוניין להגיד לי מה אני עושה לא בסדר, ואיך אתה יודע מה נכון בשבילי-בשבילנו יותר ממני, אני לא אמצא את עצמי במחנה שלך, לא אסמוך עליך לייצג אותי, ולא אראה הבדל כ"כ גדול בינך לבין השוביניסט שאיימת בו עלינו, כי שניכם תרמסו אותי, רק שהוא יעשה את זה בכוונה תחילה, ואתה תיעלב כל פעם מחדש אם אעיז להצביע על העובדה הזו.

  32. הערה לגבי אניטה סרקיסיאן: הנה מה שהיא עברה:
    http://tedxwomen.org/speakers/anita-sarkeesian-2

    והנה התגובה הראויה:
    http://www.upworthy.com/nailed-it-if-youre-a-dude-on-the-internet-you-need-to-see-this-video

    כשאתה מדבר עם אדם מותקף/ת, מצופה קודם כל לתמוך… ואח"כ להעביר ביקורת, עניינית או לא. כשזה כבר לא שיח אלא אלימות – אי נקיטת צד מאפשרת לאפשר לצד האלים להמשיך במעשיו.

  33. ח', אם היית קורא(ת?) את הטקסט שלי, היית רואה שאת הביקורת שלי העברתי לפני ששמעתי על המתקפה על אניטה (ועד כמה שאני יודע, לפני שהיא קרתה בכלל). כך שלא ברור לי בכלל מה הפואנטה של התגובה שלך.

  34. קראתי גם קראתי, אבל אני לא יודעת אם כל מגיביך מכירים את פרטי הסיפור ומבינים כמה קשה היתה המתקפה. זה מידע רלוונטי בעיני כתוספת לדיון הארוך שנוצר כאן. חבל לי שבחרת דווקא להגיב לתגובה הזאת ולא לתגובותי הקודמות.

סגור לתגובות.