לא רואים!

כבר כתבתי בעבר לא מעט בגנות שיטת הפריימריס ודמוקרטיה פנים-מפלגתית באופן כללי. בימים אלו מתקיימות הבחירות לגופים הנבחרים של המפלגה (ועידה ומועצות סניפים), ומזדמן לי לראות מקרוב את כל אותם הדברים שגורמים לאנשים להרתע בגועל כשהם שומעים את המילה "פוליטיקה". מהרבה בחינות, הבחירות הפנימיות במפלגה הן הדגמה בזעיר אנפין של ליקויי הפריימריס. אבל מבחינה קריטית אחת הן מהוות זכוכית מגדלת על אלמנט חשוב שהופך את הפריימריס, בעיני, לשיטה גרועה: הנראות. גם על הנראות כתבתי בעבר, אבל ראוי לחזור למושג הזה ולנסות לנתח אותו יותר לעומק.

אז למה אני מתכוון כשאני מדבר על נראות? לנראות יש שני חלקים מרכזיים, וחלק אחד "סימטרי". חלק מרכזי ראשון הוא מידת ההיכרות של המצביעים עם המועמדים לבחירה. ככל שהמועמדים השונים מוכרים יותר, וככל שיש יותר שיוויון במידת ההיכרות של המצביעים עם כל אחד מהמועמדים, כן ייטב. לכן בד"כ פריימריס לראשות המפלגה הם דווקא רעיון טוב, כי שם היכרות מוקדמת של הציבור היא אחת מדרישות התפקיד, אבל פריימריס למועמדות לבית הנבחרים בארה"ב, למשל (או בכל שיטה איזורית חד נציגית עם פריימריס, אבל אני לא יודע אם יש עוד מקומות עם שיטה כזו שמקיימים פריימריס למועמדים לפרלמנט), זה יותר בעייתי, וחוסם מועמדים חדשים שלא נחשפו לציבור בדרכים אחרות. בפריימריס לרשימות המצב נהיה עוד יותר בעייתי, כי חלק גדול מהמועמדים (אהם) הם אלמונים לגמרי, מחד, ומאידך יש יותר מדי מהם, כך שאפילו מצביע שמוכן להקדיש זמן רב יתקשה להכיר את כולם במידה מספקת כדי להכריע ביניהם. הדבר מקנה יתרון בולט למועמדים מכהנים, כמובן, אבל גם למועמדים שהגיעו מתחומי עיסוק בעלי נראות גבוהה: קצינים בכירים, ראשי שלטון מקומי ואנשי תקשורת, אם לציין כמה קבוצות בולטות, וכן אנשים שצומחים "בתוך המערכת", שלהם אולי נראות נמוכה יותר בקרב כלל הציבור, אבל נראות גבוהה יחסית בתוך המפלגה (דומני שראש הממשלה שלנו עונה להגדרה הזו, אבל אפשר להתווכח על זה).

בבחירות פנים-מפלגתיות כמו הבחירות לועידת העבודה, המצב, כצפוי, חמור במיוחד. נבחן, לשם הדוגמא, את הסניף שלי – סניף רחובות. מתוך 55 מועמדים רק 14 טרחו לתת פרטים ביוגרפיים על עצמם, ורק 12 הוסיפו גם תמונה (וגם זה שיפור מהותי לעומת המצב לפני שבוע בלבד, בעקבות לחץ מצד מזכירת הסניף). בסניף ישנם כ-700 בעלי זכות בחירה. בדוחק אפשר להגיד שמאה אנשים ממש פעילים בסניף ואפשר לטעון שאולי הם מכירים את האנשים ולכן ידעו למי להצביע גם בלי מידע באתר האינטרנט. כל השאר, אם בכלל יצביעו, יצביעו באפלה. או, ליתר דיוק, יצביעו לפי רשימות שהם יקבלו מהמחנה אליו הם משתייכים. שזה בפני עצמו לא בעייתי בעיני, אבל העובדה שלי כמצביע אין מושג מי משויך לאיזה מחנה מקשה מאוד לבחור למי להצביע. למעשה, כמצביע "לא משוייך", אין לי שום אפשרות, גם אם ארצה להשקיע זמן ניכר בנושא, לדעת למי כדאי לי להצביע. אינני יודע דבר על רובם המוחלט של המועמדים, וגם על אלו שיש לי מעט מידע לגביהם,  הוא לא ממש מספק כדי לקבל החלטה מושכלת.

חלקה השני של הנראות הוא בנראות של בעל התפקיד לאחר שנבחר. ככל שבעל התפקיד המכהן הוא בעל נראות גבוהה יותר, כך אני כמצביע יכול לשפוט יותר טוב את תפקודו, ולהחליט אם ברצוני להחליפו או להשאירו בתפקיד. בתזה שלי לתואר השני העליתי השערה שתהליך ההצבעה למפלגה הוא דו-שלבי: קודם המצביע מחליט אם ברצונו להמשיך ולהצביע לאותה מפלגה או לא, ורק אם לא, הוא מתחיל להשוות אלטרנטיבות אחרות. כלומר, עצם היווצרותה של אלטרנטיבה טובה יותר בפני עצמה לא תספיק כדי לגרום למצביע להחליף מפלגה – צריך גם שמפלגתו שלו תאכזב במידה מספקת כדי שהמצביע ילך לרעות בשדות זרים. תהליך דומה, אני מאמין, וביתר שאת, קורה בהקשר לנבחרי ציבור ספציפיים: לנבחר ציבור מכהן יש יתרון משמעותי על פני כל מתמודד אחר, משום שקודם מחליטים אם להדיח אותו או לא, ורק אם כן, מחפשים אלטרנטיבות. אבל כדי להחליט דבר כזה, צריך לדעת משהו על תפקודו של הנבחר. כמו מקודם, גם כאן לראש מפלגה יש נראות מאוד גבוהה, ולכן בהקשר הזה גם כן פריימריס היא שיטה מתאימה לברירה בין מועמדים. גם הנציג בבית הנבחרים בשיטה אזורית חד-נציגית הוא בעל נראות גבוהה יחסית (לפחות עבור הבוחרים שלו), ומכאן שלפחות באלמנט הזה, אין בעיתיות בשיטת הפריימריס. בבחירות לרשימה בישראל, לעומת זאת, מתעוררת בעיה משמעותית. רוב הנציגים בכנסת, בעיקר מהשורות האחוריות, מתקשים להשיג חשיפה תקשורתית למעשיהם. כשהם כן נחשפים, זה בדרך כלל בהקשרים בעיתיים – פרובוקציות, סקנדלים, או במקרה הכי פחות גרוע, הצעות חוק מיותרות. כבר דובר רבות על הקשר בין הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל לבין הגידול המבהיל במספר הצעות החוק הפרטיות לאורך העשורים האחרונים, שרובן אינן אלא "הצהרות חוק" שנועדו רק להשיג חשיפה תקשורתית לחבר הכנסת בקשר לארוע אקטואלי כזה או אמר (לדוגמא).

אבל אם חברי כנסת סובלים מנראות לקויה במקרה הטוב, הרי שחברי הועידה (או המרכז, בליכוד) הם שקופים מבחינת המצביעים שלהם. אין לי מושג אם מי מהמועמדים בסניף שלי הוא חבר ועידה מכהן, וגם אם הייתי יודע, אין לי שום מושג לגבי רקורד ההצבעה שלו. האם תמך בכניסה לקואליציה או התנגד? לא יודע, ואין לי שום דרך לדעת. היחידים שהם אינם שקופים בעיניהם הם ראשי המחנות השונים ועוזריהם. הם, אני מניח, מנהלים רישום מדוקדק של מי נאמן ומי לא, ומעדכנים את רשימות ההצבעה בהתאם. ושוב, מכיוון שרשימות ההצבעה אינן ידועות אלא לחברי המחנה, הרי שמצביעים "לא משוייכים" נותרים באפלה בנוגע לנושא שהוא, לכאורה, קריטי לתפקודה של המפלגה.

המרכיב האחרון, הסימטרי, הוא החלש מבין השלושה: נראותם של המצביעים בעיני הנציגים. ככל שהמצביעים יותר נגישים לנציגים, כך קל יותר לנציגים לדעת באופן מדוייק מה רצונם של המצביעים ולהתאים את התנהגותם לכך אם ברצונם בכך. זהו המרכיב היחיד שבו שיטת הפריימריס ככל הנראה מאזנת בצורה המיטבית בין שיקולים שונים: מצד אחד, מדובר בכמות מוגבלת למדי של מצביעים, ולא גוף אמורפי כמו "מצביעי המפלגה" (או גרוע מכך – "כלל הציבור"), ומצד שני מדובר בכמות מספיק גדולה כדי שלא לאפשר למועמדים לאמץ התנהגות מושחתת ולשחד את מצביעיהם, או "להשתלט" על האלקטורט באמצעות פקידת מצביעים נאמנים בכמות מספקת. החברים, מצידם, יכולים להביע את דעותיהם בפני הנציגים בקלות יחסית, אם כי, כמובן, היחס הוא שונה בין חבר מפלגה בודד לבין גוף מאורגן של חברי מפלגה, בין אם על בסיס אידאולוגי, סקטוריאלי או אחר כלשהו. אף אחד מהיתרונות הללו, כמובן, אינו תופס לגבי הבחירות הפנימיות במפלגה. מחנה נמרץ מספיק יכול בקלות יחסית להשתלט על סניפים באמצעות פקידה מאסיבית (בעיקר נכון הדבר במפלגת העבודה, שבה סניפים רבים אינם מתפקדים כלל, אבל זה נכון לגבי כל מפלגה, משום שרוב החברים הלא משוייכים אינם מתעניינים כלל בבחירות פנימיות, כך שצריך לפקוד מספר יחסית קטן של מצביעים נאמנים בכל סניף כדי להבטיח ייצוג דיספרופורציונלי למחנה האמור).

מה אנחנו למדים מכל זאת לגבי בחירות פנים-מפלגתיות? אף אחד משלושת האלמנטים של הנראות אינו מתקיים בבחירות כאלו. לבחירות במצב כזה אין שום משמעות. הן הופכות להיות תחרות בין קבלני קולות ותו לא. לפחות אחד מממדי הנראות, אם לא שניים מהם, חייבים לזכות לתיקון כלשהו. ניתן להעלות על הדעת כמה אפשרויות:

  1. הדרישה הפשוטה ביותר היא לחייב כל מועמד להגיש קורות חיים שיתפרסמו בסמוך לשמו. קורות החיים הללו יכללו מספר סעיפי חובה, וכן אפשרות להוסיף מידע וולנטרי לפי שיקול דעתו של המועמד. מדובר במינימום הנסבל כדי לאפשר בחירה מושכלת כלשהי מצד המתפקדים הלא משוייכים. עם זאת, הדרישה הזו עדיין דורשת מאמץ ניכר מצד המצביע הפוטנציאלי בבואו לבחור בין המועמדים השונים.
  2. אפשרות נוספת שתועיל היא חשיפת רשימות המומלצים של המחנות השונים והפיכת המידע שבהן לנחלת הכלל. כמובן שבמצב כזה אין מניעה שאותו מועמד ישוייך למספר רשימות. ישנן בעיות פרקטיות בדרישה כזו, מכיוון שאין הגדרה ברורה ל"מחנה". שתי חלופות אפשריות לפיכך, הן כדלקמן:  א. להוסיף אלמנט רשימתי לבחירות. כל מועמד יהיה חייב להצטרף לרשימה כלשהי, כאשר כל רשימה תדרש להציג מספר מינימלי של מועמדים ברחבי הארץ ו/או להציג מועמדים במספר מינימלי של מחוזות בחירה. ברגע שהמועמדים משוייכים לרשימות של מועמדים, יקל על המצביעים הלא משוייכים לבחור בין המועמדים לפי הזיהוי הרשימתי שלהם. אין חובה בשיטה זו להצביע על בסיס רשימתי – ההצבעה יכולה להמשיך להתקיים על בסיס אישי פרטני, רק שכל מועמד יזוהה רשימתית. ישנו גם רציונל שחורג מסוגיית הנראות לדרישה כזו: בועידה בת 1800 איש, נציג אחד הוא למעשה חסר משמעות. אין הגיון במצב כזה להצביע לאדם על פי אישיותו או הרזומה שלו בלבד, מרשים ככל שיהיה. זיהוי אידאולוגי, רופף ככל שיהיה, נדרש במצב כזה כדי שלהצבעה תהיה משמעות. ב. החלופה השניה היא שהזיהוי יתבצע על-ידי המועמד עצמו. כל מועמד ידרש לנקוב בשם של חבר כנסת מכהן, תא או חוג מחוגי המפלגה, כמחנה שאיתו הוא רוצה להיות מזוהה. כל אחד מהגופים הללו, כמובן, רשאי להתנער ממועמד אם יחפוץ בכך, על כל ההשלכות של התנערות רשמית שכזו על סיכוייו של המועמד.
  3. אם אחת משתי החלופות הללו תתקבל, הדבר יקל גם על קיום של נראות של בעלי התפקידים לאחר היבחרם: קל הרבה יותר לספק סטטיסטיקות על בסיס רשימות או הזדהות קבוצתית כלשהי, מאשר לתת פירוט של החלטותיו של כל פרט ופרט מתוך 1800 צירים בועידה. מידע כזה, בכל אופן, צריך להיות זמין לכלל החברים בכל עת כדי לקיים שקיפות במנגנונים הפנימיים הנבחרים של המפלגה.
  4. חייבים להתקיים ערוצי תקשורת פנימיים במפלגה, במיוחד ברמת הסניף. חבר המעוניין בכך צריך להיות מסוגל לקבל את מירב המידע על פעילות נציגי הסניף שלו בקלות ובנוחות, וליצור עימם קשר בצורה סבירה כלשהי – בין אם במפגשים פתוחים ובין אם בפורומים מקוונים כאלו או אחרים.
  5. לבסוף, ניתן לשקול הגבלה של זכות ההצבעה בבחירות פנימיות לחברי סניף שהפגינו פעילות מינימלית כלשהי במסגרתו. כמובן שלשם כך הסניפים עצמם חייבים לקיים פעילות סדירה, דבר שאינו תמיד מתקיים.

גם לגבי הפריימריס ניתן להסיק מספר מסקנות אופרטיביות ראשוניות:

  1. המפלגה חייבת לאפשר למתמודדים במה מסודרת ומאורגנת כדי להעביר את המסרים שלהם. המצב כיום הוא כזה שבו מתקיימות שלוש קטגוריות של מתמודדים: מכהנים, בעלי הון (או מקושרים לבעלי הון) ו"סתם" מתמודדים. ברור שאני, שנמצא בקטגוריה השלישית, סובל מהמצב הזה, ויכול להנות מתיקונו, אבל אני מקווה שתאמינו לי שאני באמת חושב שהמערכת כולה תהנה מתיקון של המצב הזה גם בלי קשר לאינטרס האישי שלי. למה אני מתכוון למשל? לאתר בית "מפלגתי" שיסופק לכל מתמודד המעוניין בכך (במקום להטיל את העלות של הקמת אתר מקצועי על המתמודדים עצמם. כאן, למשל, לא מדובר באינטרס אישי שלי. אני ויהונתן, אחרי הכל, די מקושרים בקהילת האינטרנט הישראלי, כך שהאתר שלנו מוקם בהתנדבות ויראה מקצועי בכל מקרה. מתמודדים אחרים עשויים להתקל בקשיים משמעותיים יותר). לכלים מרוכזים שיאפשרו יצירת קשר עם המצביעים, מחד, מבלי להטביע אותם בדואר זבל מאידך (לדוגמא, סתם בשליפה מהמותן, הפקת חוברת שתשלח לכל המצביעים עם פרטי המועמדים, תמונה וכמה מסרים קצרים מפיהם). משיחות שקיימתי עם מזכ"ל המפלגה חיליק בר הבנתי שיש בתכנון משהו שדומה באופן כזה או אחר לחלק מהדברים שתיארתי כאן. אני מקווה שאכן כך יהיה.
  2. המפלגה חייבת לטפח כלי תקשורת תוך מפלגתיים שיחברו בין החברים לבין הח"כים המכהנים ללא תיווך של כלי התקשורת על הצרכים התקשורתיים המסחריים שלהם. לחברי כנסת (ונבחרים אחרים) מכהנים צריכה להיות דרך פשוטה ליצור קשר עם חברי המפלגה שלהם, ולחברי המפלגה צריכה להיות דרך מסודרת ופומבית לתקשר עם הנבחרים שלהם. כמה ברור ככה פשוט. כלי התקשורת הללו חייבים לתפקד לכל אורך הקדנציה, לא רק לקראת הבחירות.
  3. בעבר הצעתי הצעה (בוסרית משהו, אבל עדיין כזו שאני חושב שיש בה בסיס למשהו מעודן יותר) לפיה פריימריס יערכו רק עבור המקומות העליונים ברשימה (נגיד, חמישה מקומות ראשונים), ושאר הרשימה תורכב על-ידי אותם נבחרים. בדיון בעקבות אותה רשומה הועלו הסתייגויות ובעיות אפשריות בשיטה כזו, ואני מקבל חלק מהן, ועדיין חושב שאחרי תיקונים מסוימים להצעה שלי (למשל, ביטול הדרישה לקביעת רשימת המועמדים של כל מועמד ראשי מראש) הנזק קטן מהתועלת.

כמובן, כפי שכבר כתבתי בעבר, ישנם עוד אלמנטים בשיטת הפריימריס שהופכים אותה לשיטה בעייתית (למשל, סוגיית פירור המפלגות שנגרם כתוצאה מכך). ברשומה הזו ובהצעות שלעיל התמקדתי אך ורק בסוגיית הנראות. טיפול בסוגיה הזו, בין אם באמצעים אלו או באחרים, לא יהפוך את הפריימריס לשיטה טובה, אלא לכל היותר יצמצם את נזקה. כמובן שאף אחת מההצעות כאן לא תנזק אם נשלב, כפי שהצעתי בעבר בעקבות גדולים וחכמים ממני, בין אלמנטים של פריימריס לבין אלמנטים מנגנוניים אחרים. להפך. אבל כל דבר בעיתו.

הערה אדמיניסטרטיבית: אני רוצה להודות לתורם שתרם לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי.

ועוד אחת: לשמחתי אוןלייף לקחו את הביקורת שלי ברוח טובה, ופנו אלי פעם נוספת בהצעה לכתוב להם טור, שפורסם הערב. הרי הוא לפניכם (מינוס הכותרת הפרובוקטיבית יותר אך אינפורמטיבית פחות שהצעתי אני).

20 Replies to “לא רואים!”

  1. It;s not a bug, it's a feature!

    אתה מתחיל את הפוסט בתפיסה ש'רשימות מועמדים' זה דבר רע, אבל לקראת הסוף אתה משנה את נקודת המבט, ואומר שבעצם יש ערך להצבעה לפי רשימות.

    אני חושב שצריך להסתכל על הצבעה לוועידה כמו על משהו שבין בחירות 'רגילות' (לח"כים, נניח) לבין בחירות מבוססות-אלקטורים
    אין ספק שהאופציה הכי מוצלחת היא לבחור לוועידה אדם ערכי ואיכותי, שאני מאמין שיעשה את הבחירות הנכונות – ושיקשיב לי אם אני חושב שהוא עשה בחירה לא נכונה. אבל מכיוון ששנינו יודעים שזו לא ממש אופציה – בגלל שאין לי זמן להקדיש להיכרות עם המועמדים, בגלל הבעייתיות במעקב אחרי רקורד הצבעה וכו' – אז בהיעדר מועמדים כאלה, אני אצביע עבור מי שיתפקד כאלקטור של פוליטיקאי שאני סומך עליו, ויצביע כמו שהפוליטיקאי הזה אומר.

    כמו שאתה אומר, אכן צריך להתאים, במידת האפשר, את הבחירות למצב הזה.

  2. נדב, לא הייתי ברור באמת בדברי – הבעיה שלי עם הרשימות אינה עצם קיומן, אלא חוסר השקיפות שלהן. אני לא יודע באיזו רשימות נמצא מועמד, וכתוצאה מכך נמנע ממני מידע חשוב אודותיו – למעשה, לגבי רוב המועמדים אני נמצא באפלה לגמרי. על כן, פרט למיעוט (באמת קטן) של מועמדים שאני מכיר אישית, אין לי שום דרך להחליט למי להצביע. האם עלי להצביע רק למי שאני מכיר? אם כן, זה אומר שבעצם אין לי בחירה כלל…

  3. אני חושב שאתה במצב די מיוחד. אני לא יודע כמה מתפקדים יש שגם לא התפקדו כחלק ממחנה (ולכן מקבלים את הרשימה), וגם לא פעילים בסניף מזה זמן ומכירים את הדמויות הפעילות.

  4. הם אולי מקבלים רשימה אחת, אבל לא את כולן. זה שהתפקדתי עבור מחנה מסוים לא אומר שאני לא ארצה לשקול גם מועמדים אחרים, אם היה לי מידע עליהם. אני לא חושב שרוב המתפקדים, גם אלו ה"משוייכים", רואים בעצמם "חיילים".

  5. קצת כמו שאמר נדב, עיקר המתפקדים, מתפקדים באופן מרוכז, כלומר ע"י פוקד, שהוא שחקן. כשחקן, הוא גם יפיץ רשימות להצבעה בקרב מתפקדיו (ובהתאם לעסקאות שיסגור), וגם יקפיד לעקוב לאורך זמן אחרי נבחרי עבר, מתמודדי עבר, מתמודדים פוטנציאליים וכו'. כן, יש "בוחרים חופשיים", אבל, א. לעניות דעתי, חלקם זניח. ב. כמו שאמר נדב, בוודאי רק חלקם הקטן אך זה התפקד. כבעלי ותק, הם או נחשפו במידה מספקת למידע, או התחברו לגוש כזה או אחר (או שלא באמת אכפת להם). במילים אחרות, חלקם של הבוחרים החופשיים החדשים קטן מאוד מאוד. ג. גם בוחרים חופשיים הגיעו באופן כלשהו למפלגה. מספיק שיהיה להם קרוב משפחה, עמית, שכן וכדומה, כדי לשייכם, ולו באופן מעשי, לקבוצה כזו או אחרת.

  6. בכל הרשימה הזו לא ראיתי איך בדיוק פוקדים את החתול למפלגה.

    קרי, איך גורמים לבעלי הכוח (קבלני הקולות השונים) להחליט לשנות את חוסר השקיפות של המפלגה באופן שיקטין את כוחם? בטח שאני לא רואה כיצד יכולים שני חברים חדשים במפלגה לעשות זאת מבלי להפוך בדרך לקבלני קולות, על אפם וחמתם של הקיימים.

  7. "הדבר מקנה יתרון בולט למועמדים מכהנים, כמובן, אבל גם למועמדים שהגיעו מתחומי עיסוק בעלי נראות גבוהה: קצינים בכירים, ראשי שלטון מקומי ואנשי תקשורת, אם לציין כמה קבוצות בולטות, וכן אנשים שצומחים "בתוך המערכת", שלהם אולי נראות נמוכה יותר בקרב כלל הציבור, אבל נראות גבוהה יחסית בתוך המפלגה" אתה בטוח שזה חיסרון?

    נראה לי שמועמדים "שהגיעו מתחומי עיסוק בעלי נראות גבוהה" הם מועמדים שהוכיחו את עצמם במקומות אחרים, מועמדים שלא "הגיעו מתחומי עיסוק בעלי נראות גבוהה" הם מועמדים שאף אחד לא יודע מה הם יצביעו ביום שהעקרונות שלהם יעמדו במבחן (לפרטים נא לפנות לקדימה, לצומת או לשינוי).

  8. הניתוח של מושג הנראות מעניין. אבל נדמה שהוא נשען על מספר הנחות שכדאי לחשוף ולחדד.

    1. הנחת השוויון. האם מערכת הפריימריס (או בחירות בכלל) אמורה לתת הזדמנות שווה לכולם – אלמונים מול ידוענים, מתחילים מול מנוסים, כריזמטים מול בישנים וכו', כמו למשל "וככל שיש יותר שיוויון במידת ההיכרות של המצביעים עם כל אחד מהמועמדים, כן ייטב".
    לי נדמה שמידת ההיכרות של המצביעים עם הנציגים היא רק אחד מה"יתרונות היחסיים" שהמתחרים על מקום ברשימה משתמשים בו. יחימוביץ נבחרה לראשות המפלגה בין היתר – אם לא בעיקר – בגלל שהיא מוכרת יותר מהאחרים. לכן, מערכת פרימריס הוגנת צריכה לאפשר לכולם להציג את עצמם, אבל לא תנסה להביא לשוויון בהיכרות (או נראות) של המועמדים, כשם שהיא לא תנסה להביא לשוויון בכריזמה שלהם, או בעברם ונסיונם, או בקשרים והנאמנויות שלהם … משום שאלו בדיוק הם הפרמטרים שעל פיהם הנציגים נבחרים.
    צריך לזכור שככל שמערכת הפריימריז אוכפת יותר שוויון, ביותר פרמטרים, כך היא יותר מייתרת את עצמה, כי לבוחרים יהיו פחות פרמטרים להעדיף על פיהם. בסופו של דבר הבחירות השוויוניות ביותר יתבצעו על ידי מחשב שיבחר אקראית בין מספרי המועמדים (כמו מכונת הלוטו עם הכדורים).

    2. הנחת האחידות. בניתוח בפוסט נסתרת הנחה שהשאלה שעליה מצביעים ברורה ואחידה. למשל, כאילו אנו מניחים שיש למפלגה אידיאולוגיה אידיאלית, ברורה ומבחנת, שכל המצביעים בוחרים מועמדים שייטיבו לקדם אותה. זו כמובן הנחה מוטעית (דוגמה מובהקת: פייגלין בליכוד). חלק לא מבוטל מהפונקציה של הפרימריז הוא השפעה על האידיאולוגיה של המפלגה. אבל חלק חשוב אחר הוא בחירת האנשים שייטיבו לקדם את האינטרסים של המפלגה כקולקטיב – כלומר לתפוס עמדות כוח (וג'ובים) ולהכניס יותר נציגים לכנסת. למשל, אפשר שפלוני יעדיף את דובי לפי קריטריונים אידיאולוגיים אבל יעדיף את יהונתן על בסיס electability, או שיעדיף מועמד שלישי ("משויך") שהפרמטר הרלוונטי היחיד שלו הוא נאמנותו למועמד בכיר אחר. במצב שבו השאלה שעליה מצביעים איננה אחידה וקבועה מראש, לא ברור גם איזו "נראות" המערכת צריכה לחזק, אם בכלל.

    3. הדרישה שישוו את מצבך (ידיעותיך) – כ"לא משויך" – למצבם של "המשויכים", גם היא מוטעית, לדעתי. הם מאוגדים/משויכים וזה נותן להם יתרון מוגבל – הם יודעים רק מי משתייך למחנה שלהם. אבל גם אתה יודע מי משתייך למחנה שלך – אתה. אפשר כמובן להציע לאסור התאגדויות בכלל, אבל זה סיפור אחר, בעייתי גם הוא. כבר הציעו אותו בעבר:

    If the people come to a resolution when adequately informed and without any communication among the citizens, the general will would always result from the great number of slight differences, and the resolution would always be good. But when factions, partial associations, are formed to the detriment of the whole society, the will of each of these associations becomes general with reference to its members, and particular with reference to the State; it may then be said that there are no longer as many voters as there are men, but only as many voters as there are associations. The differences become less numerous and yield a less general result

  9. אני חושב שלהפוך הזדהות עם מחנה כלשהו לדרישה או יצירת רשימות במוסדות מפלגתיים הן מתכון בטוח לפירור של מפלגה מבפנים. אתה לוקח כאן בעצם מפלגה, שבכל זאת מורכבת מאנשים עם מכנה משותף גדול שהתארגנו יחד כדי להיכנס לפרלמנט (שם מתמודדות גם כן מספר רשימות) והופך אותה למיני-פרלמנט. מחנות וסיעות מתקיימים ותמיד יתקיימו, אבל ברגע שאתה הופך אותם לרשמיים אתה נותן להם עוד כוח (לדוגמה, אי אפשר שלא להיות מזוהה עם מחנה כלשהו וסביר להניח שקשה יותר להתחיל מחנה חדש) ומציב אותם זה כנגד זה.

    מצד שני, אהבתי את הרעיונות להגברת התקשורת והשקיפות בתוך המפלגה.

  10. שיחקו אותה, אוןלייף, למרות שאני לא בדיוק מסכימה עם האמור בטור.

  11. סמילי – הבעיה עם קדימה צומת ושינוי לא הייתה אי המוכרות של המועמדים, אלא העובדה שהם מעולם לא נבחרו על ידי אף אחד (למרות שגם בכך אני כופר: הבעיה הייתה הצבעה אישית בשיטה רשימתית, כך שלאנשים בכלל לא היה אכפת את מי הקול שלהם מכניס לכנסת כל עוד הם, לכאורה, מחזקים את העומד בראש הרשימה. ראה גם מקרה יאיר לפיד).
    אני לא חושב שעצם היותי מוכר הופך אותי למועמד טוב יותר מאשר מישהו לא מוכר. מישהו יודע איך רמטכ"ל יוצא יצביע? איך עיתונאי יצביע?

    שי: אני לא רוצה שיוויון מוחלט, אני רוצה שיוויון הזדמנויות. אני רוצה שיוויון ביכולת להציג את הכישורים ואת המאפיינים השונים שלי, לא שיוויון בעצם המאפיינים עצמם. מה אני אעשה עם היכולת הזו, זה כבר משהו אחר. אדם כריזמטי יוכל לנצל את הבמה, אני מניח, יותר טוב ממה שאני אוכל לנצל אותה. אבל ההבדל כיום הוא כזה שבו אדם מוכר ו/או בעל אמצעים זוכה לבמה, בעוד שאני כלל לא.
    לא לגמרי הבנתי את סוגיית ה"אחידות".
    לגבי הנקודה השלישית, אני חושב שזו דרישה בסיסית בדמוקרטיה. תשווה את המצב הזה למפלגות. האם נראה לך סביר שתוצג לבוחר רשימה שמית של כמה מאות מועמדים בבחירות, בלי להגיד לך מי משוייך לאיפשהו, והבוחרים יצטרכו לבחור מתוכה, כאשר רק לחברי התארגנות מסויימת תהיה רשימת השיוך של אותה התארגנות?

    עמית: המחנות קיימים בין כה וכה. אני דווקא רוצה להפוך אותם לשקופים יותר.

    א.: גם לי יש בעיה עם מה שאני אומר בטור, אבל לא מצאתי דרך להבהיר את הדברים יותר טוב בלי לחרוג משמעותית מכמות המילים שהוקצתה לי.

  12. מוכרות זה בעצם מוניטין, יש לך מוניטין מסויים בעיני משום שאני מכיר אותך. יכול להיות שאני טועה, אבל הסיכוי שאדם מוכר יפתיע אותי בבחירות הפוליטיות שלו נמוך מהסיכוי שאלמוני יפתיע אותי. אני חושב שאני כן יודע איך שלי יחימוביץ (עיתוניאי לשעבר) או אמנון שחק (רמטכ"ל לשעבר) יצביעו ברוב השאלות הפוליטיות, אין לי שמץ של מושג מה יעשה מישהו שאני לא מכיר (ושברגעים אלה עסוק בלכתוב את הערך שלו בויקיפדיה על מנת לשכנע אותי שיש לו מוניטין טוב).

  13. דובי, אתה בטח מכיר את הדיון בשוויון הזדמנויות "פורמאלי" או "ממשי". יש הטוענים (לא בלי מידה של צדק) שלאדם כריזמטי יותר ממך יש הזדמנויות גדולות משלך. אתה טוען (כנרה גם בצדק) שלאדם מוכר או עשיר יותר ממך יש יותר הזדמנויות מאשר לך. מה שלא ברור הוא למה אתה דורש מהמוסדות להשוות את המוּכרוּת והעשירוּת של המתחרים אבל לא את הכריזמטיות או את "היתרונות היחסיים" האחרים שלהם.
    בקצה אחד של הסקאלה המוסדות מעניקים שוויון הזדמנויות בכך שהם מאפשרים לכל מועמד להשתמש ביתרונותיו (מוכרות, עשירות, כריזמטיות, יופי, השכלה, ניסיון, כושר ביטוי, יכולות אינטרנטיות …). בקצה השני המוסדות מעניקים שוויון הזדמנויות בכך שהם מבטלים את כל היתרונות הללו. כל עמדה באמצע מצריכה הנמקה שדי קשה לספק.

    לגבי הנקודה השלישית, נראה לי סביר שיניחו למתמודדים להשתמש בכלי המשחק הדמוקרטי כרצונם (כלומר שיחשפו כמה שהם רוצים מהשתייכויותיהם). הרי בסופו של דבר, גם במו"מ הקואליציוני אתה מקבל "השתייכויות" בדיעבד, שלא היו ידועות מלכתחילה – למשל, אתה יכול להצביע למפלגת העבודה ולקבל את ביב כר"המ ואת יחימוביץ כשרה בממשלתו ("משוייכת בדיעבד"). אני לא חושב שאתה יכול/צריך למנוע דילים – לפני או אחרי הבחירות לכנסת/למפלגה.

  14. רק לגבי פתרונות ביניים – אם שני הקצוות יוצרים מציאות לא רצויה זו כשלעצמה הנמקה טובה לחפש פתרון ביניים, והשאלה רק איזה פתרון ביניים לבחור. קפיטליזם מול סוציאליזם זו הדוגמה החביבה עלי. שוק חופשי בלי פיקוח יוצר כל מני עיוותים, מונופולים, עוני וכו', נסיון לארגן את הכל ברמת המדינה גם לא עובד מי יודע מה. הפתרונות הטובים נוטים להיות פתרונות ביניים. בכלל, לא ברור לי למה פתרון ביניים צריך יותר הנמקה מפתרון שנמצא בקצות הסקלה.

  15. עמוס, כמובן שאין שום יתרון קדמוני לקצוות על עמדות הביניים: כל עמדה כדאי לנמק. מה שכן, נקודה שרירותית באמצע קשה יותר לנמק. מי שרוצה , למשל, לבטל את היתרונות של מוכרות ועם זאת לשמר את היתרונות של כריזמטיות, צריך לנמק למה את זה כן ואת זה לא. בלי הנמקה משכנעת אנשים עשויים לחשוד שהמציע לא אובייקטיבי, אלא מבקש לבטל את יתרון התכונות שבהם הוא סובל מנחיתות יחסית.

  16. אז ככה. אני, ולא מעט אנשים כמותי, התפקדו בשנתיים האחרונות מתוך רצון להשפיע מבפנים על המפלגות הגדולות. לא "פקדו" אותי, התפקדתי לבד באינטרנט. מחר אני אמור לגשת לסניף כפר סבא ולהצביע למוסדות המפלגה כשאין לי *שום* מושג מי האנשים שמתמודדים, *שום* מושג מה הם עשו עד היום. אפילו נכנסתי לאתר על מנת לראות מי המועמדים וכנראה שהקריטריון העיקרי לפיו אני אצביע יהיה – מי שם תמונה ומי לא. זה פחות או יותר מסנן לי את רמת ההשקעה של המועמד. לכן ההצעות של דובי / יונתן הן קריטיות על מנת לייצר מפלגה שהיא לא רק אוסף של "מחנות".

  17. הי דובי, אני גם אחד המתמודדים לועידת המפלגה. ואני מסכים איתך שמשהו ממש דפוק בשיטה. אבל הפתרון שלי אחר: מה שלדעתי צריך לעשות הוא פשוט לבטל את כל הגוף הזה ולעבור לדמוקרטיה יותר ישירה. סה"כ מטרת הגוף הזה היא רק להצביע על החלטות של אחרים. הצבעות כאלו יכולות להתבצע ע"י כלל המתפקדים – או, יותר טוב, מתפקדים ותיקים, נאמר כאלו שנמצאים חמש שנים ומעלה. אני לא יודע כמה אנשים זה יוצא בדיוק, אבל גם אם נאמר לא כולם יוכלו להגיע מספר פעמים בשנה כדי להצביע, אפשר לארגן הצבעה מרוחקת מהסניפים בזמן אמת. אנחנו לא בשנות החמישים. זה פתיר.

    גם ברמה העירונית קורה מצב מוזר בו כלל המתפקדים אמורים לבחור את מועצת הסניף, ומועצת הסניף בוחרת את מזכיר הסניף ואת הרשימה לבחירות העירוניות. זו דרך עקומה לחלוטין! אם רוצים לעשות בחירות, שיעשו בחירות בהן בוחרים את הרשימה או לפחות את ראש הרשימה, לא בחירות בהן בוחרים את הבוחרים של הבוחרים (הכנס מם של xzibit כאן).

  18. +1 יריב (ודובי כמובן)
    גם אני התפקדתי ולא פקדו אותי. בסניף רמת גן הצלחתי אחרי מחקר ארוך למצוא רשימה של כ-20 מועמדים שאני יכול להצביע להם, אבל כל התהליך הזה גרם לי לרצות להקיא (ובטח שלא להצביע למפלגת העבודה בבחירות). לא ככה זה אמור לעבוד.

    אגב, לסדנא לידע ציבורי יש פרויקט בשם מפלגה פתוחה http://www.hasadna.org.il/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95/%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94-%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%94/ שאמור בין השאר לטפל בנושאים כאלה.

סגור לתגובות.