מיסים, אמון וסולידריות

לאורי כץ ((הנה אני, שמלונן תמיד על אנשים שמעוותים את שם המשפחה שלי, טעיתי באיות שם משפחה בן שתי אותיות. בוז לי.)) יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו "ניאו-ליברלים", אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו "טיפוס אידאלי" של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה. ((אין זאת אומרת שאין צורך להתמודד עם הגישה ה"טהורה" יותר, שגם היא מתקיימת, אלא שיותר קשה להתמודד עם הגישה המעודנת יותר, שלוקחת בחשבון חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על הניאו-ליברליזם.))

אורי מאמין ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי." בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר "פוליטית", הוא מתכוון "אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה"). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש"מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'". כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה "קיימת" במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית "לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון", ובהמשך הוא מפרט: "האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של "תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה. ((אם הייתי נוטה לתאוריות קונספירציה הייתי אפילו אומר שהזגזוגים הבלתי פוסקים של נתניהו בנושאים כלכליים בעת האחרונה נועדו להמשיך ולערער את מעט האמון שעוד היה למישהו במדינה. אבל אני לא – אני נוטה יותר לחשוב שזה פשוט אופיו של ראש הממשלה הלחיץ ביותר בתולדות ישראל. אבל אתם יודעים מה? לכו תדעו…

כמו כן, גילוי נאות: אני עובד באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה את המחקר שבקישור שלעיל.))

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה"אחוס"לים" חווים כ"אובדן הסולידריות" אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים "מעמד הביניים" התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, "בומרנג", וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.

נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.

אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. "פרויקט וולטיר" מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא – Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' – מרשימת המשאלות שלי באמזון.

22 תגובות בנושא “מיסים, אמון וסולידריות”

  1. א. כדאי גם להזכיר שהמשפט המפורסם – "ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי" – הוא לא אקסיומה אאוקלידית, אלא טענה אמפירית, שאפשר – ולא מאוד מסובך – למדוד אותה במציאות.
    ושהממצאים מראים שהיא לא מחזיקה מים. כלומר, כמובן שיש הרבה מאוד ממשלות שהן ארגונים ביורוקרטיים וגו', אבל יש גם ממשלות שאינן כאלה.

    ב. אתה צודק מאוד שאי אפשר לדבר על הערך של חוב לאומי בלי לדבר על סיכויי ההחזר של החוב הזה, ועל השאלה במה הוא מושקע.
    אבל חייבים להוסיף לשאלה הזו את ההנחה הקיינסיאנית – לפיה הגדלת החוב, כשלעצמה (בתנאים מסויימים) תגרום לגידול בפעילות החברתית במשק ולכן גם לגידול בהכנסות ממסים ולצמצום החוב.

  2. על סמך הפוסט של כ"ץ, אתה מציג את אי-האמון בממשלה כדלק שמניע את הניאו-ליברליזם, ואז טוען שלכן זה מצידו שואף באופן ציני אף להגדיל את אי-האמון.

    אבל מפה לומר ש"אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש" זה כבר מוגזם. יש לפחות שני נימוקים אחרים (שאני מכיר) בידי הניאו-ליברליים שמצדיקים את הממשלה הקטנה שתעשה "את המינימום ההכרחי", גם כאשר יש אמון בכוונותיה הטובות.

    הנימוק הראשון מתייחס לשוק החופשי כאל נקודת אופטימום כלכלי, ולפיו כל התערבות ממשלתית בהכרח תסיט אותנו ממנו. (כמובן שהם יסכימו שיש מקרים יוצאים מן הכלל אבל כעיקרון ירצו התערבות מינימלית).

    הנימוק השני מתייחס לחירות האישית כאל אידאל, וטוען שכל פעולה של הממשלה בהכרח מגבילה חירות זאת.

    לדעתי חלק נכבד מהניאו-ליברליים תומכים בתפיסת עולם זו מנימוקים אידאולוגיים אילו, ואין לי סיבה להאמין שזה לא המקרה של ביבי נתניהו וההנהגה הנוכחית.

  3. אוקיי, אני לא באמת חושב שאת ההנהגה הנוכחית מעניינת חירות הפרט, אבל הנימוק הראשון אולי כן.

  4. הנימוק הראשון שנתת (אופטימום כלכלי) הוא בדיוק הנחת היסוד המדוברת. כביכול הממשלה בהכרח פחות יעילה מ"השוק" בכל דבר, ולכן עדיף לקצץ בשירותים ולאפשר ל"שוק" להציע אותם יותר בזול.

  5. הנחת היסוד הליברלית איננה שהממשלה יעילה פחות מהשוק בכל דבר, אלא שתכנון מראש יעיל פחות מהשוק בכל דבר.

    כמו שכבר הצביעו אחרים לפני, זו לא שאלה של אי אמון בכוונות הממשלה, או ביכולת שלה, אלא אי אמון היכולת של גוף כלשהו לתכנן מראש הקצאת משאבים מיטיבית יותר ממנגנון השוק. האמון ברצון הטוב יכול להיות קיים או שלא קיים. השאלה היא האמונה ביכולת של גוף מרכזי לנהל הקצאת משאבים יעילה במערכת מורכבת כמו מדינה.

    ודוק, שההנחה הליברלית איננה שהקצאת המשאבים היא בהכרח האידיאלית, אלא רק יותר טובה מהאלטירנטיביות.

    יעילות איננה חזות הכל ואיננה כוללת תפיסות מוסריות (לדוגמה יתכן שעניין השתלת אברים היה יכול לעבוד יעיל יותר במסגרת שוק קפיטליסטי של אברים, אבל הבעיה המוסרית הכרוכה בכך תמנע מאיתנו להעדיף פתרון כזה) וכמו כן למנגנון השוק יש בעיה קשה בתמחור עלויות של משאבים "חופשיים" (כמו אוויר, מים ואיכות סביבה) ולכן מנגנון ליברלי קפיטלסטי טהור איננו מקום טוב לחיות בו בדיוק כמו מנגנון תכנון מראש סוציאליסטי טהור.

    האמת, כרגיל, היא איפשהו באמצע. מה שליברלים אומרים בגדול שצריך להשאיר לממשל את ההתערבות בשאלות של מוסר ותמחור של משאבים "חופשיים" (כמו קנסות על מזהמי אוויר). התערבות מעבר לכך היא, פוגעת ברווחה של כולנו משום שהנסיון לתכנן מראש פשוט כושל לעבוד ביעילות כמו מנגנון הקצאת המשאבים של השוק.

  6. מצטרף לדברי נדב, ומוסיף: יש הבדלים גדולים לא רק בין ממשלות, אלא גם בין פעילויות. יש פעילויות שהראיות מצביעות על כך שממשלות עושות טוב יותר מהשוק – מערכת בריאות היא הדוגמא הקלאסית, ויש, פעילויות שהראיות מראות שממשלות לא ממש מככבות בהן – כמו לבחור את הסקטורים או החברות המבטיחות ביותר לצמיחה (ולכן, למשל, צריך לבטל, מזמן, את כל ההטבות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון). אני לא חושב שאפשר להסתכל לנתונים בעיניים ולהגיד בפנים רציניות שהממשלה תמיד תעשה עבודה פחות טובה מהשוק.

  7. לגבי פרוייקט וולטייר: במדור "דבר אחר" ז"ל היה פעם צילום של פאנל מתדיינים על המצב לפני ואחרי. בתמונה של "לפני" יושבים כל מיני נכבדים עם תארים מכובדיםה( ראש תח"ת למשל) בחליפות ועניבות. בתמונת ה"אחרי" הם כולם שרועים בערימה של גוויות (והשמות משתנים ל'תנצב"ה הי"ד וכן הלאה) . סתם נזכרתי בזה משום מה ..

  8. קודם כל, אני שמח שמצאת את הבלוג שלי מעניין, זה כבוד גדול. כמו כן, שמי הוא אורי כץ ולא אורי כ"ץ (למה לא כהן צדק? סיפור משפחתי ארוך ולא מעניין במיוחד שהתרחש אי שם במאה ה 19…). ועכשיו, לתגובה.

    אני חושב שניאו-ליברלים אמיתיים (או, כפי שהם מעדיפים לקרוא לעצמם, "ליברלים") היו נפגעים מכך שאתה מסווג אותי בתוך קבוצתם. מעבר לעניין האילוצים הפוליטיים כתבתי לא מעט רשומות שכלכלנים משיקגו היו מתקשים לקבלן, למשל זו:
    http://orikatz.wordpress.com/2011/12/21/%D7%94%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/
    מצד שני, אני בהחלט תומך בממשלה קטנה ומיסים נמוכים, ונושא השוויון לא מטריד אותי במיוחד ברמה העקרונית.

    אני חושש שטענותיך בדבר הגדלת החובות אינן מבוססות. במקרה תחום המחקר שלי הוא התפר שבין השכלה לצמיחה כלכלית, ואחד הממצאים משלל מחקרים הוא שהשקעות כספיות בחינוך לא ממש משפרות ציונים של תלמידים או משפרות ממש מעט, ושבאופן כללי הקשר בין השכלה לבין צמיחה הוא לא חזק כל כך (אין קשר בין שנות לימוד ממוצעות באוכלוסיה לבין צמיחה, יש קשר בין ציוני תלמידים במבחנים בינ"ל אבל לא ברור אם זו קורלציה או סיבתיות).

    ברמה העקרונית אתה בהחלט צודק – אם היינו יודעים בוודאות שהשקעה מסויימת תניב צמיחה ברמה כזו שתאפשר לכסות את החובות זה היה רעיון לא רע בכלל. ברמה הפרקטית, אף אחד לא יודע איך לעשות זאת (כן, גם כלכלנים. אבל אל תגלה לאף אחד, כי אז לא ירצו להעסיק אותנו…). הצמיחה בישראל נובעת במידה רבה מגורמים שלא תלויים בנו, כגון מצבה של אירופה וארצות הברית או החששות לגבי בועת נדל"ן סינית, והאופק בשלב הזה נראה קודר למדי. אין שום הבטחה שהשקעה בתשתיות או בחינוך תחזיר את עצמה, גם אם נבנה כאן יופי של רכבות במאות מיליארדי שקלים המשק הישראלי יתרסק אם הייצוא יתרסק, והוא יתרסק עוד יותר מהר כי יהיו לנו חובות. בכל הקשור לצמיחה חשוב לזכור שמה שנכון למדינות גדולות כגון ארה"ב לא בהכרח נכון למדינות קטנות, ומה שנכון למדינות עולם שלישי לא בהכרח נכון למדינות מפותחות.

    אני לא מסכים איתך שרמת האמון במדינה קשורה לשיטה הכלכלית. לאמריקאים יש רמת אמון גבוהה במוסדות המדינה שלהם, למרות שרבים מהם ליברלים מבחינה כלכלית, בעוד שליוצאי מדינות קומוניסטיות לשעבר אמון אפסי במשטרי המדינות שלהם. חוסר אמון לא גורר ניאו-ליברליזם, מכיוון שניאו ליברליזם מושתת על האמונה כי קיים ממשל שיכול לאכוף חוזים. בלי ממשל שיכול לאכוף חוזים, כך יגיד לך כל מעריץ צעיר של מילטון פרידמן, אין כלכלה, אין קפיטליזם, אין סוציאליזם, אין כלום, ושיעור המס ושאר הדברים לא חשובים בכלל. יש אפריקה (ליתר דיוק, החלקים הגרועים יותר של אפריקה). זו גם כל הביקורת על ה"קפטילזם של מקורבים" שיש בכל מני ארצות עולם שלישי. קפיטליזם של מקורבים אינו קפיטליזם.

    נכון, לליברל כלכלי יש פחות אמון ביכולתה של המדינה לנהל מפעל מאשר לסוציאל-דמוקרט ממוצע. אני מתקשה להאמין ביכולתה של מדינה המעורבת באופן עמוק במשק לפעול מבלי להיקלע למעשי שחיתות. אין לי אמון בכך שהפקידים הבכירים והפוליטיקאים יוכלו לנתב בכוח האינטליגנציה העליונה שלהם את המשק לעבר עולם טוב יותר, ואני מעוניין שהם יתמקדו בעיקר בטיפול בכשלי שוק שונים ובנושאים לא כלכליים.

    אבל "אמון במערכת" הוא מושג רחב הרבה יותר מאשר אמון ביכולתם של פקידי ממשלה ופוליטיקאים לבצע משימה ספציפית כזו או אחרת. במדינה שבה לא קיים אמון כזה, יזמים לא יקימו חברות, אנשים משכילים ינסו להגר לחו"ל, כולם ינסו להתחמק ממיסים, ובתי משפט לא יוכלו לאכוף את קיומם של שווקים חופשיים באמת. לא הייתי רוצה לחיות במדינה שנראית כך, ולכן מטרתי אינה לפגום באמון של האזרחים במדינה. ההפך, ליברלים היו רוצים שלאזרחים יהיה אמון במערכת על מנת שירגישו חופשיים לבצע פעילות עסקית ולחתור לרווח.
    לפי מיטב הבנתי הקונצנזוס בקרב הכלכלנים הוא שההבדל המרכזי בין מדינות מוצלחות יותר למדינות מוצלחות פחות הוא מוסדות, לא אידיאולוגיה. מוסדות כגון בתי משפט, רשות להגבלים עסקיים, מס הכנסה, משטרה, מערכת חינוך סבירה ועוד. נדרש אמון של האזרחים במוסדות הללו.

    "…מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה"אחוס"לים" חווים כ"אובדן הסולידריות" אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה."
    אני בהחלט מסכים. לא איבדנו את הסולידריות, אלא את השלטון. מגמות דמוגרפיות הובילו לכך שהכנסת של היום נראית שונה מהכנסת של לפני 20 שנים, וקבוצות הלחץ אינן רק הקיבוצניקים יפי הנפש וחברי ההסתדרות אלא גם מתנחלים וחרדים וכל מני אנשים שלא חושבים כמוני וכמוך. זה מעצבן.

    אני לא חושב שהמחאה החברתית הצליחה לנגוע בנקודה הזו. המחאה התחילה עם הקבוצה של השמאל הקיצוני (אני לא יודע אם המילה "קיצוני" מתאימה כאן, אבל הכוונה היא למפלגות שנמצאות משמאל למפלגת העבודה), שעד מהרה צירפה אליה את השמאל המתון ואפילו חלקים מהימין החילוני המתון. שם היא הגיעה להפגנות ה 400 אלף, זה היה השיא – ולא היו שם חרדים, חובשי כיפות סרוגות, רוסים, ערבים, היו מעט מאוד מזרחיים ו"מקופחים מסורתיים" מעיירות הפיתוח, ויחסית מעט אנשים מהפריפרייה. אח"כ המחאה איבדה את התמיכה של הימין החילוני המתון וחלקים גדולים מהשמאל המתון, ואולי זכתה בעוד כמה קולות של עיירות הפיתוח, אבל לא משהו משמעותי.

    רבים מאמינים שהסוציאל-דמוקרטיה מצליחה במדינות הנורדיות תודות ללכידות האתנית שמאפיינת אותם. אני נוטה להסכים עם טענה זו, לדעתי משטר קפיטליסטי יותר עדיף למדינות משוסעות שהקבוצות בתוכן ממילא לא מסוגלות להחליט על מטרות משותפות. בכל מקרה, גם בלי להכריע את וויכוחי הקפיטליזם-סוציאליזם יש הרבה דברים טובים שניתן לעשות, ולכן אני מעדיף לכוון את האש אל קבוצות הלחץ ולא לבזבז אותה על וויכוחים אידיאולוגים. אולי הגיע הזמן שנתמקד בדברים שעליהם אנחנו מסכימים (קיצוץ תקציב הביטחון, הפרדה בין דת ומדינה) ולא בדברים שעליהם אנחנו לא מסכימים, וכך אולי נוכל לחזור לימי ההפגנות של ה 400 אלף.

  9. אורי, אני אתייחס רק להערה האחרונה שלך: אני מסכים ש'רבים מאמינים שהסוציאל-דמוקרטיה מצליחה במדינות הנורדיות תודות ללכידות האתנית שמאפיינת אותם', אבל זה רק מוכיח שוב את העובדה ש'רבים מאמינים' זה לא ראיה לכלום.
    שבדיה היא המדינה עם אחוז המהגרים הגבוה באירופה.

  10. קודם לנדב, יש מחקרים המראים שככל שעולה מספר המהגרים בשבדיה, כך יורדת התמיכה של האוכלוסיה השבדית ב"מדינת הרווחה" – גם השבדים לא אוהבים לשלם מיסים בשביל "אחרים", גם הם לא אוהבים להיות "פריירים".

    ובאשר לפוסט,
    אני חושב שהצגת העמדה הליברלית כמי שמבוססת על חוסר היעילות של הממשלה ("ממשלות הן ארגונים בירוקרטים …"), היא בחירה בדרך הקלה מדי. זה כמו לתקוף את הטיעון הבטחוני של המתנחלים, כשברור שרובם פועלים משיקולים אידיאולוגיים ולא משיקולי ביטחון. הם רק טוענים לשיקולי בטחון כלפי אלו שלא מקבלים את הבסיס האידיאולוגי (אמוני/דתי) שלהם.

    הטיעון הליבראלי (למשל של האייק) בעד שוק חופשי איננו זה שהממשלות/הפוליטיקאים (לדורותיהם) שלומיאלים, לא-יוצלחים או מושחתים, אלא שכל קבוצת אנשים (ממשלה) לא תוכל לעולם להביא בחשבון את רצונותיהם והעדפותיהם של כל האנשים, בפרט במדינות פלורליסטיות. זה פשוט מידע רב מדי שמשתנה מהר מדי ולכן הוא לעולם איננו זמין למקבלי ההחלטות.
    במצב כזה, של אי-ידיעה עקרונית וכרונית, הממשלה (כל קבוצה) לא מסוגלת לקבל החלטות רציונאליות לגבי חלוקת המשאבים או "המחיר הראוי" של המוצרים.
    לדעת הליברלים, הדרך היחידה להגיע למידע הכלכלי האמיתי ולעשות בו שימוש מושכל, היא לתת לאנשים לסחור בשוק. המידע שמקבלי ההחלטות (בממשלה) צריכים, לא קיים עד שהוא מתהווה בשוק. ממשלות שמנסות "להמציא" מידע כזה, בהכרח פוגעות בחירותם של לא מעט אנשים.

    יש גם ליברלים שתהיה להם בעיה רצינית עם התביעה של הפוסט לסולידאריות בין כל אזרחי המדינה. כמובן, גם בשביל שוק חופשי צריך מידה מסוימת של סולידאריות (או לפחות סובלנות), אבל על מה אפשר לבסס ולטפח סולידאריות יותר עמוקה בין אנשים שיש בינהם תהום אידיאולוגית, תרבותית או ערכית? בטוח יש פערים כאלו בין החילונים לחרדים, למשל. אז אם נדרוש משתי הקבוצות האלו לטפח סולידאריות עמוקה בינהן, נדרוש מהם למעשה לוותר קצת (או יותר) על האידיאולוגיה שלהם – וזה, שוב, פגיעה בחירות שלהם לדבוק בה.

  11. שי: ראשית, אני אשמח לראות את המחקרים האלה. הם די מפתיעים, בהתחשב בעובדה שהתמיכה של השבדים במדינת רווחה היא לא ליניארית (ירידה בשנות ה-90, עלייה בשנות ה-2000).
    אבל בכל מקרה, זה לא משנה את העובדה שהטענה ש'לא ניתן לקיים סולידריות ומדינת רווחה במדינת הגירה' היא בעייתית. גם אם התמיכה של השבדים היום נמוכה מאשר בשנות ה-70', היא עדיין גבוהה משמעותית מבישראל, כך שיש לנו לאן להתקדם.

    לטענה השנייה שלך: היא לא ממש משנה את מהות הטענה. זה לא משנה *למה* ממשלות הן לא יעילות. בכל מקרה, זו טענה אמפירית (שלא מחזיקה מים במבחן המציאות, כמו שציינתי קודם)

  12. לנדב,

    אוכלוסיית הממלכה [השבדית] מונה תשעה ורבע מיליון איש בקירוב (נכון לאוגוסט 2008) וגידולה עומד על 0.02% לשנה. הרוב האתני בשבדיה הם השבדים, עם סקנדינבי, אשר מונים 86.7 אחוז מהאוכלוסייה. המיעוט האתני הגדול ביותר הוא השבדי-פיני, בני הדור הראשון והשני למהגרים פינים. מספרם הוא כחצי מיליון ורבים מהם חיים ליד הגבול עם פינלנד או באזורים האורבניים הצפופים של דרום-מרכז המדינה. בצפון המדינה מתגוררת קהילה של כ-14,600 סאמים.

    86.7% שבדים כאשר המיעוט הגדול ביותר הוא שבדי-פיני. לא הייתי יכול להקביל את זה למצב בישראל גם אם הייתי רוצה.

    אני לא יודע לגבי שבדיה, אלא לגבי נורבגיה שהיא יותר "רווחתית" משבדיה, שם שיעור ההגירה המוסלמית גבוה מאוד וזה גורם להרבה אנשים שאני בקשר על בסיס שבועי איתם להתחיל לפקפק ברעיון סבסוד העוני.

  13. דניאל: אין לי מושג מאיפה לקחת את הנתונים שלך. לפי היורוסטט, שיעור תושבי שבדיה שנולדו מחוץ למדינה הוא 14.7%. זה, כמובן, לא כולל מהגרים מהדור השני.
    אגב, טעיתי: בשוויץ ובקפריסין השיעור גבוה יותר. הדבר העיקרי שאפשר ללמוד מהטבלה הזו הוא שאין קשר בין שיעור הזרים במדינה לבין התמיכה במדיניות חברתית כזו או אחרת.

  14. קראתי קצת בבלוג של אורי כץ, ואני מתקשה להבין איך הוא עונה במשהו להגדרות שלך של ניאו ליברל, מעודן או לא. הוא טוען טענה שעיקרה, כמו שהעיר נדב, פוזיטיבית – לממשלות יש כל מיני תכונות שלא מאפשרות להן להשיג חלק מהמטרות שאנחנו רוצים שהממשלות ישיגו.

    אני לא רואה איך זה צורה מעודנת של זה:
    "סלימן, ואנשים רבים – רבים מדי – כמותו, הם היום אנשים שקופים, מיותרים, חסרי ערך. אך לא די בכך, שכן הדוגלים בשיטה יודעים גם שמדי פעם בפעם אותם אנשים חסרי ערך הופכים אף לעול ממשי, כאשר הם מרימים את קולם ודורשים להנות גם הם מפירות השגשוג הכלכלי. כדי למנוע זאת יש לשכנע את הציבור – כולל אותם "חסרי ערך" עצמם – לראות את עצמם כפי שהשיטה רואה אותם: כבלתי ראויים, כחסרי ערך"
    או:
    "מי שאינו מסוגל לתרגם את מאמציו ואת עמלו לערך שוק – קשישים, נכים, עולים, אמנים, חוקרים – הופך ליתיר מבחינתה."

    איך הטענה שממשלות הן בירוקרטיות ומנופחות ולכן עדיף שיעשו כמה שפחות היא עידון של התפיסה הזו?
    על דרך ההקצנה: האם הטענה שעדיף שהממשלה לא תפציץ את המתקנים הגרעיניים באיראן היא עידון של הטענה שלא נורא בכלל אם מיליון ישראלים יהרגו בפיצוץ גרעיני?

  15. המשפט האחרון בתגובה הקודמת לא מנוסח טוב. צריך להיות משהו כזה:
    האם הטענה שעדיף שהממשלה לא תפציץ את המתקנים הגרעיניים באיראן ***כי פעולה כזו לא תעכב משמעותית את הגרעין האיראני תחזק את משטר האיאטולות, וכן כיוצא בזה שיקולים שכאלה*** היא עידון של הטענה שלא נורא בכלל אם מיליון ישראלים יהרגו בפיצוץ גרעיני?
    האם זה ששתי הטענות מגיעות לאותה המסקנה – לא להפציץ את איראן, להקטין את הממשלה – נובע שהן כל כך דומות שאחת אינה אלא עידון של השניה?

  16. נדב, נדמה לי שכבר הצבעתי כאן על מחקרים שמראים קורלציה בין הומוגניות ותמיכה בהוצאה ציבורית (אני חושב שגם בשבדיה). אני אפילו מתפלא שצריך לגבות טענה כזו במחקר – כאילו זה יכול להיות מתאם הפוך. אז נגוון:

    "
    what makes this situation even more precarious for generous
    welfare states like Sweden is that immigration threatens to undermine the fierce spirit of egalitarianism that underpins the Nordic welfare system.
    "

    http://hpronline.org/world/political-economy/immigration-and-the-nordic-welfare-state-model/

  17. שי: "כל קבוצת אנשים (ממשלה) לא תוכל לעולם להביא בחשבון את רצונותיהם והעדפותיהם של כל האנשים, בפרט במדינות פלורליסטיות. זה פשוט מידע רב מדי שמשתנה מהר מדי ולכן הוא לעולם איננו זמין למקבלי ההחלטות"

    הטיעון הזה תופס גם נגד דמוקרטיה..

  18. דובי,
    קשה לחסוך בשבחים אחרי פוסט כזה. קישור שלושת הפוסטים של אורי (שקראתי את שלושתם עוד לפני הפוסט הזה) ומציאת הכשל הלוגי העומד בבסיסם מבריק ואף גאוני! בפרט נושא אובדן האמון במדינה, שנעשה באופן שיטתי, ויוצר את אותו מעגל קסמים שממנו אנחנו מנסים להחלץ. אובדן האמון הזה הוא כל כך בעוכרינו אפילו ברמה הפשוטה ביותר של המחאה: 400 אלף כבר לא מגיעים להפגין לאו דווקא בגלל שהם שונאים את דפני ליף, אלא בגלל שאין להם אמון שזה יעזור.

    ובנושא זה לאורי: אתה טוען בצדק שליברלים מעוניינים באמון למוסדות המדינה, שכן בלעדיו לא יכולה להתקיים פעילות כלכלית. אבל ראה מה קרה בישראל: לסקטור העסקי ולאלפיונים העליונים יש אמון מלא במשרד האוצר, בנגיד בנק ישראל, ובשאר מוסדותיה הרלוונטים, שיסדרו להם אלף ואחד הטבות מס עלומות, תספורות, והפרטות במחיר מציאה. ולעומת זאת, האזרחים הפשוטים נזנחו לחלוטין, אבל תמיכתם במדינה גם היא מובטחת, לא על רקע כלכלי כמובן, אלא על הרקע הציוני (בינתיים).

  19. מודי,
    אכן, הטיעון הזה טופס גם נגד דמוקרטיה. ובדיוק מסיבה זו הליברלים טוענים שכדי שממשלה דמוקרטית במדינה פלורליסטית תהיה יציבה – והוגנת! – היא צריכה לעשות רק את המינימום ההכרחי לכולם, כדי שהאזרחים יוכלו להתארגן ולעשות את כל השאר בעצמם.

    נדב (כאילו אתה לא יודע שבגוגל "יש" הכול), מה דעתך על זה:
    "
    Results from multilevel models reveal that multiple measures of immigration at the county-level have significant negative effects on support for the welfare state. Moreover, recent immigration has a negative effect on attitudes towards universal spending. Thus, this analysis provides clear evidence that ethnic heterogeneity negatively affects support for social welfare expenditure—even in Sweden.
    "
    http://esr.oxfordjournals.org/content/26/2/203.abstract

סגור לתגובות.