פייס אוף

כולם כותבים על פייסבוק (לינקים? הנה אחד. אין לי כוח למצוא את השאר. יש הרבה, אני בטוח שכבר נתקלתם). אז גם אני צריך. לא יודע למה, אבל זה בטח יותר מעניין מאשר לשבת ולהפוך את זה להרצאה של עשר דקות.

למעשה, הטענה היא שזו בדיוק הסיבה להכנס לפייסבוק – זה הרבה יותר מעניין מרוב הפעילויות הלא מעניינות בעליל שצריך לעשות במהלך היום. העניין הוא שעבורי, לפחות, זה לא ממש נכון.

לפייסבוק נכנסתי לפני כחצי שנה. מישהי במקום העבודה שלי פתחה לעצמה עמוד שם, וכמו שקורה עם פייסבוק בדרך כלל, תוך מספר שבועות כמעט כל העובדים כבר היו בפנים. היה קשה להתעלם מכמה שזה מחורפן: אני מבלה עם האנשים הללו, לא מבחירה, תשע שעות ביום חמישה ימים בשבוע, ומשום מה, גם כשאני גונב לעצמי כמה דקות מתוקות של אסקפיזם מענייני העבודה אל העולם החיצון, אני אמור להכנס למקום שיודע כרגע לספר לי רק מה הם עושים? חוסר הערך של זה היה משווע.

אחרי כמה ימים של משחק עם הפרופיל שלי, זנחתי את פייסבוק והתייחסתי אליו רק כשהמערכת שלחה לי דוא"לים.

הזמן עבר, אני ועובדים אחרים עזבנו את המשרד. עם חלקם שמרתי על קשר בדוא"ל, אבל היו כאלו שהעדיפו משום מה לעבור דרך פייסבוק. זה לא היה נוח להפליא, אבל גם לא הפריע לי יותר מדי. מערכת היחסים שלי עם פייסבוק נותרה, לפיכך, בעמימות נמוכה למדי: הכנסתי את הפיד של עדכוני הסטטוס לגרגרן שלי, והסתפקתי בעדכונים המנותקים מכל הקשר הללו.

אבל אז קרה משהו – יום אחד צצה הצעת חברות ממישהו שהכרתי מזמן. חיידק הפייסבוק נכנס לסבב בכמה קהילות שהייתי מעורב בהן בעבר, בעיקר אולטינט ובמה חדשה, ותוך זמן קצר כמות ההזמנות שקיבלתי הייתה מרשימה למדי. כשנכנסתי לעמודי הפרופיל של כמה מהאנשים הללו נתקלתי בשמות אחרים שזכרתי, או שסתם הכרתי, ושלחתי גם להם הצעות חברות. אני לא יודע למה, אם לומר את האמת. בשום שלב לא הבנתי מה עושים עם הפייסבוק הזה, ופשוט הנחתי שנזק זה לא יכול לגרום. חשבתי שבדומה ללינקד'אין, גם כאן כמה שיותר קשרים זה יותר טוב, בפוטנציה. לא שלינקד'אין עשה יותר מדי עבורי עד כה.

כשפייסבוק הציע לסרוק את רשימת הכתובות שלי ולמצוא עוד אנשים הרשיתי לו, ועוד כמה פרצופים, לא כולם מוכרים, נוספו לרשימת החברים שלי.

עד מהרה הפיד של עדכוני הסטטוס התחיל להתמלא בקצב מהיר. מכיוון שאני אוהב את הגרגרן שלי נקי מאייטמים שלא נקראו, הצרבת לא איחרה לבוא, ומיד אחריה הסרתי את הפיד. לא קורא יותר עדכונים.

את עמוד החדשות הכללי אני לא קורא בכלל – במקור, בגלל שעדיין לא מצאתי איך אפשר, אם בכלל, להרשם לפיד שלו; פייסבוק, מהבחינה הזו, נפל קורבן לשינוי גדול אחר בהרגלי הגלישה שלי שהקדים אותו. זה שהתרגלתי לגשת לרוב הרשת דרך גוגל רידר, אומר שנותרו מעט מאוד אתרים שאני בודק בצורה קבועה. ברוח המקרים מדובר באתרים שאין להם פיד, אבל גם לא דורשים הרבה תשומת לב מדי כניסה. הקומיקס היומי של דילברט, לדוגמא. במקרה אחד, מדובר במשהו שנחשב רשת חברתית בעצמו – לייבג'ורנל. את לייבג'ורנל התרגלתי לקרוא דרך הממשק שלהם והמעבר לרידר לא היה לי נעים מספיק, אז נשארתי שם. פייסבוק לא נהנה מההרגל המוקדם הזה, ולכן הדרישה שאני אכנס לעמוד הראשי שלו בתכיפות מסויימת (גבוהה פי כמה מאשר הכניסות הספורדיות שלי ללייבג'ורנל כדי להתעדכן בבלוגים שם) פגעה קשות בסיכויים שלו אצלי.

בסופו של דבר, אני גם לא נכנס לעמוד החדשות מסיבה נוספת: יש שם המון מידע שלא מעניין אותי בכלל, קשה למצוא את המידע שכן מעניין אותי (רמז: מעניין את הביצה השמאלית שלי מי נשך את מי באיזה משחק אדיוטי חדש, ועוד פחות מכך מעניין אותי שאיש זר לגמרי X התקין איזו אפליקציה מטופשת שאף אחד לא יראה לעולם, כי גם ככה עמוד הפרופיל שלו הוא באורך שני קילומטרים), וקצב העדכון של זן מסויים של שוכני פייסבוק הופך כל ניסיון לעקוב אחרי מה שקורה שם לסיזיפי לחלוטין.

זה הזמן לדבר על עניין ה"חברים". שרון ויהונתן בפוסט שלינקקתי למעלה מדברים הרבה על המשמעות המוזרה שמיוחסת למילה הזאת בפייסבוק. לי, אישית, זה לא באמת מפריע. אני די סוציומט, והקשרים החברתיים שלי הם מאוד שבריריים בכל מקרה, ולכן לא ממש אכפת לי לייחס את המילה חבר לאנשים שאני בקושי (או בכלל לא) מכיר. יתרה על כן – אני מאמין גדול בהשפעה המוסדית על יצירת חברים. כמו אותם "חברים לספסל הלימודים", שהם לאו דווקא חברים שלך בתחילת הדרך או אחרי סופה, אבל אנחנו די מקבלים את ההגדרה הזו כל עוד אנחנו שותפים לאותו מוסד. כאדם שקשה לו ליצור קשרים חברתיים, חברויות ממוסדות הם דבר מאוד נוח עבורי, ואני מקבל אותם בחיבה. לכן גם אינני חולק עם יהונתן את המרירות על קביעת הפורמליסטיקה של בקשת החברות לפני התהליך של יצירת הקשר עצמו. אין לי בעיה להכריז על מישהו כחבר שלי (מתוקף קשר מוסדי כלשהו) וליצור את החברות רק לאחר מכן.

הבעיה שכן יש לי היא חוסר היכולת להפעיל כל שיקול דעת מראש. בואו ניקח כדוגמא נגדית את לייבג'ורנל. אם מישהו משאיר תגובה בל"ג של מישהו שאני קורא, אני יכול להקליק על הקישור שלו ולהגיע ישירות לבלוג שלו. אם הבלוג שלו מכיל קטעים פתוחים לציבור, אני יכול לעיין בארכיון ולראות אם האדם הזה מעניין אותי בפני עצמו. אני יכול להחליט בשלב הזה אם לוותר לגמרי על כל קשר עם הבן-אדם; אם לדחות את ההחלטה (למשל, על ידי הכנסת הפיד שלו לגרגרן שלי, או סתם שמירת הקישור או זכירת שם המשתמש); אם "להכריז" על עניין באיש על ידי צירופו לרשימת החברים שלי; או אם "להציע חברות", ולבקש מהאדם להכניס אותי לרשימת החברים שלו, כך שאני אוכל לקרוא את הפוסטים הסגורים לחברים בלבד שלו (אם יש כאלו). ההבדל העיקרי בין שתי האופציות האחרונות (פרט לעניין הפוסטים הסגורים) הוא שבמקרה האחרון יש גם מחויבות כלשהי של האדם השני אלי: הפוסטים המשעממים שלי יופיעו לו עכשיו בעמוד החברים שלו, והוא יצטרך ללחוץ על פייג' דאון פעם או פעמיים כדי להגיע למשהו מעניין יותר.

לעומת זאת, בפייסבוק אין לי שום אפשרות בחירה. אני צריך להחליט אם אני מעוניין להיות חבר של מישהו שנתקלתי בו במקרה על סמך לא יותר מאשר השם והתמונה של אותו בן-אדם, ואולי העובדה שהוא מוגדר כ"חבר" של מישהו שמוגדר כ"חבר" שלי. האופציה האחרת היחידה שעומדת בפני היא ליצור קשר ישיר עם אותו בן אדם באמצעות שליחת הודעה – כלומר, לעשות משהו הרבה יותר אינטימי מאשר הפעולה המכנית בעיקרה של "הצעת חברות" בפייסבוק.

כלומר, ובכל זאת קצת בדומה למה שיהונתן כתב, ההגיון של יצירת הקשר פה הוא הפוך, אפילו בשביל טיפוסים אנטי חברתיים כמוני.

בסיכומו של דבר, מה שחשוב הוא שאחרי מספר חודשים עם פייסבוק, אני עדיין לא מבין מה הדבר הזה יכול לעשות עבורי, ולמה שאני ארצה להשתמש דווקא בו. הממשק שלו מגביל אותי, אסטרטגיית הגן הסגור שלו סוגרת בפני אופציות, וכל המבנה שלו מכוון לאינטראקציות נטולות משמעות והקשר — בניגוד, למשל, ללייבג'ורנל שכל האינטראקציות בו הן משמעותיות ובתוך הקשר ברור. גרוע מכך, בעוד שאתרים אחרים שלא הפקתי מהם תועלת, כמו לינקד'אין, לפחות מציגים מודל ברור של איך, בקונסטלציה מסויימת, יהיה לי בהם שימוש, פייסבוק אפילו לא הצליח להבהיר לי את זה. אני ממש לא רואה איך אי פעם אני ארצה להשתמש באתר הזה ולא באלטרנטיבות קיימות ונגישות הרבה יותר. במילים אחרות, לאתר הזה אולי יש מודל כלכלי(?) אבל, לדידי, אין לו מודל משתמש. העובדה שכל כך הרבה אנשים כן מוצאים לו שימוש היא, בעיני, לא פחות מפלא.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אחזור ללהפוך את זה להרצאה של עשר דקות.

5 Replies to “פייס אוף”

  1. אכן, ההשוואה בין לייבג'ורנל לבין פייסבוק כל כך מתבקשת, וכל כך מדכאת.

    במקרה אחד – יש לך בסיס אמיתי להכיר את האדם (רבאק, אפילו עמוד הפרופיל הממוצע של משתמש ל"ג כולל יותר אינפורמציה!). ובמקרה השני – אם אתה לא מכיר לפני כן את אותו אדם, אני קצת בספק אם אי פעם תצליח ללמוד אודותיו הרבה תוך שימוש בכלי הזה בלבד (בהנחה ששני הצדדים שפויים ואינם נהנים לשלוח זה לזה הודעות במערכת המסרים הפנימית המזעזעת).

סגור לתגובות.