דמוקרטיה זה לא השחור החדש

טל שניידר, עיתונאית ובעלת הפלוג המצויין, כתבה פוסט על חביבת הקהילה ההומו-לסבית והטרולית הפוליטית הראשית של ישראל, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. מוסר ההשכל של הפוסט הוא כדלקמן:

הבעיה כמובן אינה במיכאלי עצמה, אלא במפלגה שמאפשרת לאדם אחד להחזיק בידיו את הסמכות לבחור את הנציגים. בתוך ישראל ביתנו, זה משליך על כל חברי המפלגה. סגן שר החוץ דני איילון, שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', ח"כ משה מוץ- מטלון, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס – ירצו בסוף הקדנציה להציג עשייה ציבורית, אחריות, רצינות? ובכן, התנהגותה של מיכאלי משליכה על כולם…

את הבעיה הזו ניתן לנטרל באמצעות בחירת מועמדים על ידי ציבור רחב (פריימריז).

יש היום בשוק הדעות הישראלי מספר רב של ארגונים המטיפים לשינוי שיטת ממשל: ישראלים להצלת הדמוקרטיהיש סיכויעורוהמחנה המשותף. אף אחד מהם לא מציע שינוי חוק המפלגות כך שההחלטה על מינוי נציגים לכנסת לא תרוכז בידיו של אדם אחד. דרך ההתמודות היחידה כיום עם המצב, היא פשוט לא להצביע למפלגות-שלטון-האדם-האחד. לא להצביע ליש עתיד, לא להצביע לישראל ביתנו, לא להצביע לש"ס וגם לא לעצמאות (במידה וברק יהיה זה שירכיב את הרשימה) וכולי.

הרעיון הזה, לשנות את חוק המפלגות כך שמפלגות תחוייבנה לקיים פריימריס (או, למצער, לתת תמריצים שליליים או חיוביים למפלגות כדי שתקיימנה פריימריס — הצעה אחת ששמעתי, למשל, הייתה להוסיף את הכיתוב "מפלגה לא דמוקרטית" על פתקי ההצבעה בבחירות לכנסת של מפלגות שלא תערוכנה פריימריס) עולה שוב ושוב בכל מיני פורומים שאני מעורב בהם. הוא עלה גם, למשל, בועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה.

יש שתי סיבות בגינן אני מתנגד לרעיון הזה. הראשונה היא שהוא קצת פרדוקסלי. הרעיון של לעוות את תוצאות הבחירות (או לפחות לנסות לשנות אותן) כביכול כדי לקדם את הדמוקרטיה טומן בחובו סתירה עצמית לא קטנה.

אבל הסיבה השניה היא המהותית יותר, ובניגוד לסיבה הראשונה, היא פוסלת לא רק את הפתרון הראשון שמציעה שניידר, אלא גם את השני, ובכלל את כל הטענה שהחוסר בפריימריס הוא בעיה. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום אני רוצה לטעון שיש משהו בסיסי, תיאורטי, שלקוי ברעיון הפריימריס.

דמוקרטיה היא שיטת שלטון המבוססת על הרעיון ששליט צריך לזכות ללגיטימציה מתמשכת מצד הנשלטים שלו. היא נולדה מתוך המחשבה ששליט שאינו אחראי כלפי ציבור הנשלטים עלול בסבירות גבוהה לפעול בצורה שלא תשרת את אותו הציבור. לכן גובשה שיטת הבחירות שמאפשרת החלפת השליט אחת לזמן מה, ולא רק זאת אלא החלפתו על סמך שיקול הדעת של הנשלטים ולא על סמך נוסחת ירושה כזו או אחרת, או החלטה של אליטה אוליגרכית מצומצמת. כלומר, השיטה הדמוקרטית נתפסת כטובה לא משום שהיא מגלמת ערך נעלה כלשהו, אלא משום שהיא מכילה בתוכה מנגנונים פרקטיים שנמצאו כיעילים ביותר לצמצם את הסכנות מעריצות, מחד, מבלי לוותר על יותר מדי מהיתרונות של שלטון מרכזי חזק, מאידך. וזהו.

השיטה הזו שודכה עד מהרה גם לסדרה של ערכים ליברליים כגון זכויות אדם ואזרח וחירות, שגם נחשבים כבעלי ערך נורמטיבי חיובי בפני עצמם – כלומר, הם "ערכים" בפני עצמם – וגם הם משתלבים בצורה מיטבית עם השיטה הדמוקרטית, שיתרונותיה רק מרוויחים מאימוצם על-ידי החברה ועל-ידי המדינה. ((רוברט דאהל כתב רבות על הנושא, ואף טבע את המונח "פוליארכיה" כדי לתאר את הדמוקרטיה הליברלית הריאלית, להבדיל מהאידאל הדמוקרטי הבלתי מושג, מחד, והדמוקרטיה האלקטורלית גרידא מאידך. ראו ספריו After the Revolution ו-Polyarchy. בעברית יצא זה מכבר ספרו "על הדמוקרטיה", הנגיש יותר לקורא הכללי.)) כשאנחנו חושבים על דמוקרטיה כערך, אנחנו מתכוונים לא לפרוצדורה של מינוי השליטים וקבלת ההחלטות באמצעות הצבעה והכרעת הרוב, אלא על הדמוקרטיה הליברלית כמכלול.

אך בעוד שהערכים הליברליים, מעצם היותם ערכים, אמורים להיות נכונים וטובים בכל מצב, הרי שהדמוקרטיה הפרוצדורלית מעולם לא הייתה מיועדת לכל סיטואציה חברתית. דמוקרטיה לא הולכת עם כל דבר. כדי להבין את הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפרוצדורה הדמוקרטית אנחנו צריכים, שוב, ללכת לאלברט הירשמן. הירשמן, בספרו Exit, Voice, and Loyalty, תיאר שתי סיטואציות טיפוסיות שאנשים צריכים להתמודד איתן בחיי היום-יום שלהם. הסיטואציה הראשונה היא זו שבה האדם צריך להחליט האם לצרוך מוצר כלשהו. בסיטואציה הזו, לאדם יש אפשרות לבחור בין המוצר הספציפי, מוצר מתחרה כלשהו, או ויתור מוחלט על צריכת המוצר. למשל, אני יכול להחליט לנסוע מרחובות לתל-אביב ברכבת, באוטובוס, או לא לנסוע בכלל ולוותר על מה שהיה לי לעשות בתל-אביב. כל אפשרות, כמובן, מכילה יתרונות וחסרונות משלה, אבל זו בחירה שאני יכול לעשות. ההחלטה לעבור למוצר מתחרה או לוותר על צריכת המוצר כליל נקראת "יציאה" (exit).

הסיטואציה השניה היא זו שבה יש מוצר כלשהו שאני חייב לצרוך אותו, ואין מתחרים למוצר הזה. למשל, אם המעסיק שלי הפר חוזה איתי, אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני עבודה. המשמעות של ויתור על צריכת המוצר, בהקשר הזה, משמעה ויתור על מערכת המשפט הישראלית – בחירה שלא ממש נתונה לי. מערכת המשפט תופסת לגבי בין אם ארצה ובין אם לא ארצה. הדרך היחידה שלי "לצאת" ממערכת המשפט הישראלית היא להגר לחו"ל – כלומר, יש חסמים משמעותיים על יציאה. בסיטואציה כזו, עומדות לי שתי אופציות: "הבעה" (voice) או "נאמנות" (loyalty). הבעה משמעה ניסיון להשפיע על התפקוד של המערכת באמצעות תלונות, פניות, דיבור, פרסום וכיו"ב. פוליטיקה, בקיצור. נאמנות, לעומת זאת, משמעה פשוט כניעה וקבלת המוצר כפי שהוא.

הכלי הכי קל עבור הצרכן הוא היציאה. זהו הכלי היחיד שבו לצרכן יש שליטה מלאה על התוחלת של הבחירה שלו: הוא יכול לשקול בעצמו מה היתרונות ומה החסרונות של כל אפשרות, ולבחור באפשרות הכי טובה עבורו. ההנחה המובלעת כאן היא של קיומו של שוק חופשי משוכלל: אם ניתן יהיה לספק את אותו שירות במחיר טוב יותר, יגיע בסופו של דבר מי שירצה להנות מנתח השוק הזה ויציע את המוצר במחיר תחרותי, ולכן לפחות בטווח הארוך, שווקים שבהם מתקיים כלי היציאה הם היעילים ביותר.

כלי ההבעה, לעומת זאת, הוא כלי מאוד לקוי: הוא דורש השקעה משמעותית מהצרכן, אבל קשה עד בלתי אפשרי להעריך את התועלת שתניב ההשקעה הזו בסופו של דבר, משום שהיא אינה תלויה בצרכן אלא בספק, מחד, ובצרכנים אחרים מאידך. הירשמן טוען שישנם ארגונים שאינם רגישים ליציאה – למשל ארגונים ממשלתיים שאינם מוכווני רווח – ולכן הם לא יגיבו נכון לכלי הזה, אבל מצד שני לא יהיה אינטרס לצרכנים להשתמש בכלי של הבעה משום שתהיינה להם חלופות סבירות למוצר. הדוגמא הקלאסית היא מערכת רכבות ציבורית, שהציבור מביע את חוסר האמון שלו בה ברגליים, ועובר לחלופות כמו אוטובוסים או כלי רכב פרטיים. הרכבת אינה רגישה ל"יציאה" הזו, ולכן במקום שקברניטיה יקבלו את המסר וישפרו את השירות, השירות ממשיך להתדרדר עד לקריסת מערכות טוטאלית.

מן העבר השני, מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות.

כלומר, קיימות רק שתי סיטואציות שבהן גם הצרכן יבחר בהבעה, וגם הספק יהיה רגיש לכלי הזה: כאשר קיים איום פנימי באלימות, וכשקיים איום קיומי חיצוני באלימות. כאשר להחלפת הספק יש עלויות לא ריאליות, מצד אחד, ומצד שני המוצר כל כך חשוב שאם הוא לא יסופק באיכות מספקת, הדבר יצדיק שימוש באלימות. וכאן נכנסת הדמוקרטיה: כאשר צרכים יסודיים של בני אדם ושל החברה אינם מסופקים, החברה תתפרק וחבריה ינקטו באלימות כדי להבטיח לעצמם את הצרכים הבסיסיים שלהם. מכיוון שהצרכים הללו הם מונופולים טבעיים (לא יכולות להיות שתי משטרות מקבילות, או שתי מערכות משפט מקבילות וחופפות), הרי של"צרכנים" יש ארבע חלופות בלבד: להגר, לקבל הכל בהכנעה, להביע מחאה, או להשתמש באלימות. משטרים אוטוריטריים מתנדנדים כל הזמן בין שני הקצוות של "כניעה" ו"אלימות". ((כמובן, שליטים אוטוריטריים טובים יכולים להקשיב לרחשי ליבם של בני העם, אבל אין שום דבר מובנה בתוך השיטה האוטוריטרית שיבטיח הקשבה שכזו.)) דמוקרטיה פותרת את הבעיה הזו על-ידי יצירת מנגנון שרגיש באופן מובנה להבעה.

לחלופין, כאשר קיים איום קיומי חיצוני באלימות, החברה תסבול מרגישות-יתר ליציאה. במילים אחרות: אם אנשים יעזבו אותה, היא תחלש במידה כזו שהיא תפסיק להתקיים. זו הייתה הסיטואציה, למשל, בימי הישוב לפני קום המדינה. גם כאן, האפשרויות הן או כפיית נאמנות באמצעות אלימות, או שימוש בדמוקרטיה ככלי שיצמצם למינימום נטישה של חברים בקהילה. מכאן גם הפתיחות הניכרת של התנועה הציונית לזרמים שונים שכיום נחשבים מוקצים מחמת המיאוס, כמו הדו-לאומיים. האינטרס העליון של הישוב היה שימור האחדות של הישוב העברי. הרוב לא היה יכול לכפות את דעתו על המיעוט, כי המיעוט היה יכול פשוט לנטוש את התנועה בכל עת. אבל נטישת התנועה על-ידי המיעוט הייתה גורמת להחרבת מאמציו של הרוב גם כן, ומכאן שהוא נאלץ בלית ברירה להיות קשוב גם לרצון המיעוט.

ומכאן אנחנו חוזרים למפלגות. המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה"ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו, אבל המפלגה חייבת לשקלל מספר גדול של גורמים שאינו בהכרח נהיר או רלוונטי עבור המצביע הבודד, והיא בהחלט עשויה להסכים לוותר על מצביע מסוים כדי להרוויח שני מצביעים אחרים.

כלומר, יציאה היא הכלי הכי זמין עבור האזרח הממוצע. מה קורה כאשר זורקים דמוקרטיה לתוך הקלחת הזו? הופכים את המפלגות לרגישות מאוד להבעה, והרבה פחות רגישות ליציאה. אבל מכיוון שרוב האזרחים יעדיפו יציאה (או, אם אין להם לאן לצאת, נאמנות), המשמעות היא רגישות גבוהה לקבוצה בלתי מייצגת בעליל. למעשה, המצב בישראל, שמאפשר התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת, מאפשר לאזרחים לעשות גם וגם – גם יציאה וגם הבעה, באותו המחיר בדיוק.

ומכאן אנחנו מתחברים חזרה לביקורת הפרקטית שלי. דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה, וגם לא את האינטרסים של המפלגה כגוף שמטרתו למקסם קולות. התוספת שמתקבלת מהניתוח התיאורטי היא חוסר הסבירות הקיצוני של השגת הפתרון האופטימלי: שיותר אנשים יתפקדו. אנשים לא יתפקדו, כפי שאמרתי בעבר, כל עוד התועלת היחידה שתצמח להם מזה היא קבלת האפשרות להבעה. כי זה פשוט לא שווה את המאמץ.

אין זאת אומרת שמפלגות יכולות לוותר על שלל הערכים הליברלים שאנחנו קושרים בדרך-כלל ברעיון הדמוקרטי. שקיפות, חירות וזכויות עדיין צריכים להיות מגולמים בכל פעולותיה של המפלגה. אך מבחינה פרוצדורלית, הסיטואציה של מפלגה דומה יותר לסיטואציה של חברה פרטית בשוק, וההחלטות בה צריכות להתקבל על-ידי חבר המנהלים ובעלי האינטרסים בה, ולא על-ידי ציבור הצרכנים שיביע את העדפותיו. הציבור יכול וצריך, כמובן, לנסות לתקשר עם המפלגה ולשכנע אותה להחליט כך ולא אחרת, אבל ההחלטה כיצד לנהוג חייבת להשאר בידי הנהגת המפלגה שתפעיל את שיקוליה שלה. את מידת הסכמתו עם ההחלטות הללו יביע הציבור ביום הבחירות.

פוסט זה גם משמש הדגמה נאה של זה:

36 תגובות בנושא “דמוקרטיה זה לא השחור החדש”

  1. טוב,

    ניתוח מרשים ומקצועי … אבל, שהמסקנה שלו מנותקת מהמגוון הרחב של הגדרות שונות לדמוקרטיה (הנטינגטון, וובר ואחרים) ובפרט מדדי ההשתתפות והלגיטימציה.

    כדי לסייע לך בהתרת הקשר הגורדי הזה – אשאל שאלה שאם תענה עליה בכנות, הוא יותר; למה הגעת לוועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה כחבר מן המניין?

  2. יש הרבה הגדרות לדמוקרטיה, אבל רק אחת לדמוקרטיה פרוצדורלית, ועל זה אני מדבר כאן. פריימריס הם רק פרוצדורה.

    אני לא בטוח שתאהב את התשובה הכנה שלי. באתי לשם כי אני מתמודד על מקום ברשימת העבודה, ורציתי לפגוש אנשים ושיכירו אותי. אגב, הועידה היא דווקא דוגמא מצויינת לדרך לקבל פידבק מהציבור, אבל בסופו של דבר ההחלטה הסופית מתקבלת על-ידי הנהגת המפלגה. אם היינו יוצאים מהועידה הזו עם מצע המפלגה, זה היה אסון. אבל כדרך לרכז דעות כדי שההנהגה תוכל לקחת אותן בחשבון בזמן ניסוח המצע? יופי של דבר.

  3. ואפרופו – איזו הגדרה נתן וובר לדמוקרטיה? הדבר הקרוב ביותר שיש לו להגדרה, עד כמה שאני זוכר, זה משהו שמאוד דומה להגדרה שנתן שומפטר. וגם האנטינגטון דבק בהגדרה מאוד פרוצדורלית של דמוקרטיה. אז לא ברור לי איך אני מנותק במשהו משני אלו ספציפית.

  4. ומה אתה אומר על השיטה של רשימות פתוחות (מיושמת בהרבה מדינות באירופה, בלגיה והולנד למשל)?

  5. פוסט טוב.
    אבל אהיה בכל זאת קטנונית. עדיף לומר להט"ב (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים וביסקסואלים) ולא הומולסבית, אחרת אתה מתעלם משני פלגים מאוד מרכזיים בקהילה שנאבקים שנים להכרה גם בקהילה עצמה וגם מחוץ לה.

  6. אה, מצויין. בעצם, אם להסביר על רגל אחת, אתה טוען שפריימריז זה בערך כמו לערוך הצבעה בין מועדון הצרכנים של מאמא עוף (שהחברות בו כרוכה בתשלום) על איך הם רוצים שישנו את המוצר. זה גם מגוחך כשלעצמו, וגם מה שתקבל בסוף זה מאמא עוף שעשוי מסויה ונטול גלוטן, כי קבוצות הלחץ הן אלה שיטרחו להיות במועדון.

  7. אתה תופס את המפלגות במודל סכום-אפס וזו טעותך.

    בדמוקרטיות מפותחות, הפרוצדרה כבר אינה המדד היחיד להגדרת הדמוקרטיה – בניגוד למדינות שרק אימצו אותה זה לא מכבר כמו מצרים ששם עצם הפרוצדורה הנה ההשג המהותי.

    בדמוקרטיה מערבית מתקדמת, הפרט חייב לקחת חלק (להשתתף) והנבחר חייב לקבל לגיטימציה וזאת מתוך מערך מוכלל של משא ומתן מתמשך בן כלל השותפים לפלג הרעיוני (פ.ל.ג – מכאן המונח מפלגה) ותוך איתור נקודת שיווי המשקל רב-המדדית (בהתייחס לתחומי העניין המשותפים השונים שעל סדר מצע המפלגה).

    ברגע שאתה מרדד את המפלגה לתהליך סכום-אפס (ושלא כמו האידאולוגים הגדולים – אני לא מצפה שמנהיג כריזמטי ו\או יד נעלמה ידעו לסדר את כל חלקי הפאזל במקומם, כל מי שמפסיד לא חש שהוא שותף ובודאי שאינו מעניק לגיטימציה לתהליך ומכאן ועד להתפוררת ההתאגדות הדרך קצרה (וראינו זאת לא מעט פעמים בשנים האחרונות במפלגתו שחרטו על דגלן משטרי יחיד או סירוס המנגנוניים הפנימיים – בליכוד, בעבודה, בקדימה ואפילו במרצ). מדובר פה על סוג של "חוכמת ההמון" הלומד כל הזמן, משפר ומשדרג את הפשרות שהוא מוכן לעשות ולמען התאגדות עם אחרים ולמען השגת המטרות שסימן לעצמו.

    כעת, שאל עצמך שוב למה הגעת לועידה כחבר מפלגת העבודה ותתייחס לצורך שלך להשתתף ולקבל לגיטימציה ותבין שמודל סכום-האפס שאתה מציע סותר את ההתנהגות שלך עצמך, אז בודאי שאינה רלבנטית גם עבור אחרים.

  8. מקווה שירדתי לסוף דעתך, בחירות מסוג של פריימריז לא תמיד הולמות את המצב כיוון שהן נותנות כוח רב מדי לקבוצות קטנות יותר בתוך המפלגה? כלומר הן יוצרות השפעה מוטית? אבל השאלה היא אם מבחינה פרוצדורלית זה לא ניתן לתיקון (יש כל מיני מנגנונים שמוצעים כיום בקדימה לדוגמה) ואם החלופה של החלטת איש אחד, כמו הדוגמה של ליברמן או לפיד -היא יותר ראויה. אני עדיין חושבת שלא. ואני חייבת להוסיף, שיש לקחת בחשבון שאולי לא הצלחתי להבין את הפוסט.

  9. אני מסכים איתך לחלוטין בנושא הבעייתיות שבפריימריז. הבעיה היא שצריכים באופן כזה או אחר לקבוע את רשימת המפלגה לכנסת, ונשאלת השאלה: אם לא פריימריז, אז מה כן? ועדה מסדרת? ומה בעצם ההבדל המהותי בין ועדה מסדרת של 5 אנשים לבין "ועדה מסדרת" של 50,000 מתפקדים? ומי יבחר את הועדה המסדרת? יש תשובות אפשריות, כמובן, לשאלות האלה – אבל אין "פתרון קסם" מושלם שנקי מבעיות.

    נדמה לי שכבר כתבת על זה פעם, והצעת משהו קונסטרוקטיבי. אני לא זוכר בדיוק מה הצעת, אבל אולי שווה שתוסיף הפניה מהפוסט הזה לפוסט ההוא. לי נראה שהשיטה הרצויה היא שילוב של פריימריז (כדי לתת לכל מתפקד השפעה מסויימת) עם ועדה מסדרת (שתוכל לשקול גם אינטרסים של המפלגה) – הבעיה היא שהצורך לשקלל באופן כלשהו את שני הליכי הבחירה מכניס גם כן הרבה מאוד סיבוכים, ויקח הרבה מאוד זמן ונסיונות למצוא את האיזון הרצוי, ואף מפלגה לא תשמח לעשות נסיונות כאלה על עצמה.

  10. הטענה,

    שקבוצות לחץ פנים מפלגתיות מטות את התוצאה, היא שגויה מיסודה – כי רק מי שמתפקד לגוף פוליטי הוא כזה שרוצה להביא את האינטרס שלו לידי מימוש ולכן אין פה הטיה אלא ייצוג נאות של הרכב האינטרסים הפנים מפלגתי.

    אזרח מן השורה, בוחר מתוך מגוון מפלגות המציגות – כל אחת בתורה – את נקודת האיזון שהגיעה אליה לאחר המשחק הפנים מפלגתי … ועומדת לו הזכות והיכולת לבחור כל מפלגה שנקודת האיזון שלה תואמת את דעותיו.

    אם הוא מעוניין לקבוע נקודת איזון של התאגדות פוליטית מסויימת – יתכבד ויתפקד.

    כי הרי, הטיעון הזה (של הטיית האיזון הפנים מפלגתי) גוררת בהכרח מציאות שבה יוגדרו טכנית רשימה של מפלגות ואשר כל אחת תקבל נקודת איזון על סקלה קבועה ונתונה וללא כל משחק פוליטי פנימי וחיצוני … והבוחר פשוט יבחר מוצרים סגורים … זו לא דמוקרטיה, אבל זו המשמעות של הטיעון.

  11. צהרים טובים!

    הגדרה בסיסית: שלטון העם (תרגום סימולטני מיוונית), שיטת ממשל אשר בה יש לאזרחים יכולת להשפיע על המדיניות באופן ממוסד.

    הדברים באים בהמשך לפוסט שנכתב נגד הדמוקרטיה (מצ"ב לינק) http://dubikan.com/archives/2413

    בחירות של אדם בסופר או האם לעלות לרכבת או לא לעלות, הן בחירות צרכניות בלבד, ולכן קיים בהם המונח "יציאה" (3 אפשרויות הבחירה למי שלא קרא), או בחירה לפי צורך כזה או אחר הכל באופן אישי. הבעיה היא שרוב העם מתנהל באותה צורה גם בנוגע לבחירות ופוליטיקה, כאשר רואים את הבחירה במפלגה כסוג של מוצר צריכה.
    ולכן אין להם בעיה לבחור מלגה של אדם אחד כל עוד הוא עונה להם על "הצרכים " שלהם ולפעמים זה גם רק אימרה אחד
    לדוג' הצהרות של ליברמן, בנוגע לחילופי השטחים או שינוי חוק הנישואים וכדו', כאשר הוא במודע פונה לקהל "צרכני" אשר מעוניין במוצרים האלו.
    את הדברים רואים בעוד מגוון רחב של מפלגות אשר בעירם נמדדות על פי איש אחד (ליברמן, לפיד אגות ישראל ש"ס ועוד).

    שלטון אינו מוצר צריכה זה הבנת הבסיס!, למרות שהבוחר הוא סוג של "לקוח" והנבחר צריך לבתייחס אליו בהתאם.
    אבל כל זה בהבאת האידיאלים של מפלגתו בוחריו וכמובן שזה אינו פוגע "במדינה".

    הסיבה שאנו רואים מס' (לא קטן) של אנשים אשר אינם מתאימים בלשון המעטה לכנסת, כי במפלגות אשר מהם הם באים, הם עונים על צורך של "מנהל המפלגה" וראיתו לעוד קולות ולאו דווקא אישיותו של האדם (ראו ערך מקרה אנסטסיה מיכאלי).

    לעניות דעתי אחת המטרות של הפוסט הבא (מצ"ב לינק) http://www.talschneider.com/2012/06/20/michaeli/ הוא לא רק להגיד שהפוליטיקה היא הדרך הנכונה לכך שלא נראה אנשים מסוג זה בכנסת ומחליטים על חיינו.
    אלא עיקרו לקרוא ללא מילים "צאו להתפקד" למה שטוב בעינכם, הביאו נכונות ואחריות כלפי המדינה וכן כלפיכם.
    כל זה כדי שהקיצון לא ישטלת ואח"כ אנו נשאל את עצמנו אחר כך איך הוא הגיע לזה????
    למה להכות על "חטא" אחר כך אם אפשר לשנות כבר עכשיו!

    בנוסף לכך באם אנחנו (העם) נראה קישור לכנסת ולנבחרי הציבור שלנו גם להם תהיה יותר מחויבות כלפינו וכלפי העמדות אותם הם היציגו בראשית הדרך.

    מסתבר שדמוקרטיה תמיד היתה ותמיד תישאר "שלטון העם" השאלה היא העם רוצה?

    יום טוב

  12. בסך הכול אהבתי את הפוסט ואני מסכים עם רוח הדברים, אבל משפט אחד תפס את עיניי:

    "דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה,"

    האם אתה רואה באמירה הזו אמת שקבועה בכל מצב פוליטי? אם הקואליציה הנוכחית הייתה מורכבת ממפלגה אחת וזו הייתה מקבלת את כל 94 המנדטים שלה כדין בבחירות, הרי שהדבר היה בבחינת סתירה למשפט הנ"ל. אני מניח שבחלק מהמדינות המערביות מצב שכזה אכן קורה לעיתים (אולי לא עם 94 מנדטים, אבל עם נוכחות פוליטית שלטת באופן כללי).

  13. השאלה היא אם על רקע החלוקה של הירשמן, מפלגה אנלוגית למוצר (exit קל) או למדינה (exit בעייתי). מי שחושב ש"בית לא עוזבים", מתייחס למפלגה כמסגרת לכל החיים ש- exit ממנה לא יעלה על הדעת, במקרה כזה הערכים הדמוקרטיים מחייבים שתהייה לחברי המפלגה לא רק יכולת הבעה אלא גם השתתפות בשליטה על המפלגה ודרכה על חייהם. זה מתאים בעיקר ל"דמוקרטיות" של מפלגה אחת, שבהן הבחירות למפלגה קובעות למעשה גם מי ישלוט במדינה.

    ב"דמוקרטיות" של מפלגה אחת – כמו, למשל ישראל, עד שנות ה-70 – היה טעם לדרוש מהמפלגה השלטת שתהיה דמוקרטית בתוכה – כי אחרת, הוועדה המסדרת (האליטה/ההנהגה) קובעת למעשה מי ישלוט במדינה.

    אבל בדמוקרטיות פלורליסטיות, של מפלגות רבות, המפלגה היא "מיזם" (חברתי) שאפשר לבחור בו או לעבור לאחר במקומו. מקימי המיזם צריכים להיות קשובים לציבור, אבל לא יותר מאשר בעלי קוקה-קולה צריכים להיות קשובים לו. מי שלא אוהב קןלה (גם אחרי שהביע את דעתו ) יכול לעבור לפפסי או להכין לעצמו מיץ פטל, אבל זה מגוחך לדרוש מקוקה-קולה שתעביר את השליטה במתכון שלה לידי קהל הצרכנים, זאת משום שהבעלים מעוניינים לייצר ולמכור קולה, ואילו הצרכנים עשויים (אולי ברוב מקרי) להפוך את זה לאורנג'דה.

    באופן דומה זה, גם מגוחך לדרוש מהרבעובדיה (או ליברמן, או לפיד) להעביר את השליטה במיזם החברתי שלו לידי ציבור התומכים בו. מי שלא מתחבר לדרכו של עובדיה יכול לצאת ליהדות התורה או למפלגה חילונית. אבל זו לא תהיה ש"ס אם תומכי המפלגה יחליטו להדיח את הנהגתה בניגוד לדעתו של מר"ן. ולמה הם זקוקים לאופציה להדיח את הנהגת המפלגה כאשר עומדת להם האפשרות לפרוש ולהקים מפלגה אחרת, מולה?

    לכן, הדרישה לכפות דמוקרטיה פנימית על מפלגות נראית לי איוולת. הדמוקרטיה מתקיימת מעצם העובדה שכל אחד יכול לבחור ולהציע את עצמו ואת דרכו לבחירה.

  14. עלו אלטרנטיבות אחרות, דובי, ואשמח אם תחווה דיעה לפי ההסתכלות שלך:

    1. השיטה ההולנדית בה רשימת המפלגה איננה סגורה לפני הבחירות והמצביע למפלגב גם מצביע לסדר הרשימה באותה ההצבעה.

    2. חצי ממושבי הפרלמנט הם נציגים אזוריים (כמו בגרמניה). הייתי אפילו מציע שהחלוקה היא לפי שטח ולא לפי גודל אוכלוסיה, כדי לתת משקל מתקן לפריפריה.

    3. אפשור יוזמת חקיקה חוץ-פרלמנטרית, בחירות הדחה וכלים דומים הנהוגים בארה"ב, כדי לתקן מצבים פוליטיים פנים-קואליציוניים שמעקבים הצעות חוק דרושות.

  15. אהבתי את הניתוח שהצגת. גם אני לא מתלהב משיטת הפריימריז, במיוחד בהתחשב בסט התכונות השונות הנדרשות כדי להיבחר בו לעומת התכונות הדרושות כדי לשמש חבר כנסת יעיל (ובמיוחד חברי כנסת מהשורות האחרונות).

    כמו כן, אני מזדהה לגמרי עם הנקודה לגבי גיבוש המצע על ידי הועידה האידיאולוגית. הנסיון מראה שבלתי אפשרי לגבש דעה קוהרנטית על ידי גוף גדול של אנשים (אפילו בשלשה קשה לגבש דעה קוהרנטית).

    אני מחזק שאלה שנשאלה לפניי, מה האלטרנטיבה? הרי החסרונות של ועדה מסדרת גם הם ידועים לכולם.

    ושאלה שנייה, כתבת שההחלטות במפלגה צריכות להתקבל על ידי בעלי האינטרסים בה. בהנחה שהמתפקדים הם בעלי האינטרסים – כיצד אתה מציע שהם ישפיעו על רשימת המועמדים אם לא באמצעות פריימריז?

  16. אין לי מה להוסיף לדיון, רק רציתי להודות לך, דובי, על הפוסט הזה. הרעיונות של הירשמן שהצגת חדשים עבורי, ונראים לי שימושיים מאוד. זו אולי שאלה מטופשת, אבל בכל זאת: נראה לך שכדאי לקרוא את הספר כדי באמת להבין את הרעיון, או שהוא כל-כך פשוט כפי שהצגת אותו?

  17. מיכאל – זה ספר די נגיש, ממש שאני זוכר. תמיד כדאי לקרוא את הספר, במיוחד לאור העובדה שכל פעם שאני מדבר עליו אני מתבסס על אותן הערות שכתבתי לעצמי בפעם הראשונה והיחידה שקראתי אותו, וזה היה לפני אי אלו שנים, אז בהחלט יתכן שנכנסו עיוותים בזכרון שלי עם הזמן.

  18. שי,

    ראשית – להקביל דמוקרטיה, מפלגה ובחירות לפחית קולה ולמונחי EXIT (שגם למדע הכלכלה, אין שום הצלחה בהצגתם על רצף חד או דו-ממדי) מצביע, להבנתי, על אי הבנה בסיסית של מהות התהליך הדמוקרטי המערב השתתפות, לגיטימציה ויצירת נקודות איזון של רצונות.

    לעצם האמירה – שהמפלגות עצמן לא נדרשות להיות דמוקרטיות: הייתי מקבל את זה, בקושי רב, במקרה של מפלגה חד-נושאית שבכל מקרה תהיה חלק מקואליציה ואך ורק לשם השגת אותה מטרה נקודתית מזוככת … כמובן שזהו מקרה קצה אידיאלי שאינו מתקיים במציאות האנושית.

    הרי אין מנהיג \ אדם אחד המסוגל לאסוף מידע בשלל נושאים ולשקלל אותם לנקודת איזון רב ממדית מושלמת עבור כלל (או חלק) מהאוכלוסיה … אלא רק חוכמת ההמון תהיה מסוגלת לעמוד באתגר כזה.

    לכן ובמקרה של מפלגה השואפת לשלטון (ודרך אגב, אין לי בעיה עם ש"ס והיות והיא אכן מפלגה חד-נושאית וחד-מגזרית) היא מייצגת זרמים, דעות ומטרות רבות ושונות – אך תוך כדי השגת נקודות איזון רב-ממדית (וגם זו, משתנה תדיר) … שיווי משקל כזה יכול להיות מושג רק מתוך משא-ומתן של קח ותן מתמשך ובלתי פוסק ופשרה על נקודת איזון המייצרת שיווי משקל בין כל הפרטים ובמספר גדול ככל המתאפשר (וצודקים המבקרים שגורסים כי בגופים פוליטיים קטנים – אכן יש בעיה לייצר נקודות איזון כאלו ואולי שם באמת הפריימריס מיותרים).

    ההתלות במנהיג הכריזמטי, יודע הכול ורועה העדר – היא תפיסה ארכאית ששלטה בעיקר בעידן האידאולוגיות הגדולות, כמו פאשיזם וקומוניזם וזאת בעיקר מתוך הרצון של מחוללי המהפכה לנטרל את "ההמון הפשוט וההדיוט" מתהליכי קבלת ההחלטות. במציאות של דמוקרטיה-ליברלית-מערבית ועוד יותר עם מהפכת טכנולוגית המידע והנגישות לכל אזרח … אין לה עוד מקום.

  19. פרולטר,
    אבל עדיין לא הסברת מה הטעם בדמוקרטיה פנים מפלגתי (=פרימריז).

    אני מקים מיפלגה כדי להציג בפני הציבור את מועמדותי לכנסת/ממשלה, כי אני סבור שיש לי מסר חשוב ו/או כישורים מתאימים.

    אם אתה מסכים עם הסברה שלי, אתה מוזמן להצטרף למפלגה שלי ולסייע לקידום מטרותיה … דרך בחירתי לכנסת.

    אם אינך מסכים עם הנחותי – שהמסר ו/או הכישורים שלי מתאימים – אז תקים או תצטרף למפלגה אחרת. בצורה כזו גם אני וגם אתה נוכל להציע לציבור את מרכולתינו ולאפשר לו לבחור בינהם.

    אבל אם תצטרף למפלגה שהקמתי כדי לקדם מטרות ואישים מסוימים, ותצביע בפרימריז נגד המטרות והאישים הללו, רק תגרע מהציבור את האפשרות לשקול את מה שיש לי להציע, וכך דווקא תפגע בדמוקרטיה.

  20. שי,

    הפרדתי בין מפלגת נישה חד-נושאית שבה באמת אין הרבה על מה לדון … בפרט אם הוקמה על ידי אדם יחיד ואין לו רשימה מאחוריו (כמובן שזה תיאורטי, כי בפועל אין מפלגה של מנדט בודד – אבל בוא נאמר שאפשר להכליל לכמה נציגים).

    התייחסתי למפלגות שאין להן מקים יחיד והן מייצגות ציבורים שלמים ויתר על כן חברים בהן המונים (העבודה, ליכוד, קדימה, מרצ וכו'). אז אי אפשר לצפות שיתפקדו לגוף כזה עשרות אלפי אנשים ויפעלו למענו בבחירות (זכור, אחרת לא יקבל יותר ממנדט או שניים) ולא לתת להם להיות חלק מתהליך גיבוש נקודת האיזון של הגוף עצמו … וברגע שגוף מכיל הרבה דעות הוא מייצר נקודת איזון רב-ממדית ולא חד-נושאית וחד-ממדית … ואז הפריימריס הנם המנגנון הכי יעיל ונכון לממש זאת.

    זה לא דיון תיאורטי, כי כאמור להשפיע על סדר היום במדינה אפשר רק עם מפלגה גדולה וזו מתאפשרת רק על ידי גיוס ההמונים וזה יתאפשר רק על ידי שילובים בתהליכי גיבוש המצע והרשימה של אותה מפלגה.

    החלופה, כאמור – היא סדרה של מפלגות "תבנית" נתונות (שאפילו לא חשוב מי עומד בראשון, כי זה רק טכני) על רצף העמדות שכל בוחר יכול לבחור מהן … זו, כמובן לא דמוקרטיה כי אתה שולל את זכותי לייצר מפלגה שאינה על הרף ובטענה שהיא לא תואמת לעמדה של מישהו.

  21. דובי,

    אני חושש שיש בעיה רצינית באחת מהנחות היסוד שלך. ברשותך, אצטט:

    "המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה"ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו…."

    יש מספר כינויים החולפים בראשי לגבי השדה הפוליטי בישראל, אולם "שוק משוכלל" אינו אחד מהם. החסמים על כניסת מפלגות חדשות אומנם נמוכים, אולם אחוזי השרידות של מפלגות אלו מעבר לקדנציה או שתיים גרועים, במיוחד כאשר הן מכוונות לקהל מצביעים החופף לאלו של מפלגות השלטון המבוססות, המשתפות פעולה מול הפולש החדש ומונעות ממנו הישגים. לגבי יכולתו של האזרח לעבור למפלגה סמוכה – ובכן, שים לב לפארסה: הקואליציה הנוכחית כוללת בתוכה נציגים מכל 3 המפלגות שהציגו עצמן בזמן הבחירות כאלטרנטיבה שלטונית זו לזו. לא חשוב אם הצבעתם לברק, ללבני או לנתניהו – באופן מעשי, המנדט שלכם תורגם לתמיכה באחד משלושת הראשים של אותה המפלצת.

    לאסוננו, השדה הפוליטי בישראל מתנהל כקרטל, ודבריו של הירשמן בנוגע למונופולים נשמעים לי רלוונטים עד לדכא:

    "…מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות."

    ברגע שבו המפלגות מעדיפות לשתף פעולה זו עם זו במקום להתחרות, אופציית ה"יציאה" – "ניפגש בקלפי" – הופכת לאשליה. הפריימריס אינן כלי אידיאלי, נכון, אבל בלעדיהן לא נותר למצביעים שום כלי לפיקוח על חברי הכנסת. עד לשינוי המיוחל (לדידי, אני יודע שאנחנו חלוקים בנושא) של שיטת המשטר היחסית-ארצית הקלוקלת שלנו למשהו סביר יותר, אני רואה בחיוב כל אלמנט המחזק את כוחה של ה"הבעה". הרי אמרת זאת בעצמך: האלטרנטיבה היא פנייה לאלימות. אני חושב על ארועי המחאה של אתמול בקונטקסט הזה ומצטמרר.

  22. שגיא, אתה מנתח את המצב נכון – יש קרטל של מפלגות שגם מקשה על מפלגות חדשות לצבור כח (ע״י חוקים המפלים לטובת מפלגות קיימות במימון בחירות) וגם מנטרל את רצון הבוחר על ידי חבירתן אחת לשנייה ללא קשר לרצונו.

    מה שלא הבנתי זה איך הפריימריז עשויים לסייע. הרי בעבודה, בקדימה ובליכוד יש כבר פריימריז וזה לא שינה את המציאות הקיימת.

  23. חברים,

    אולי חשוב להזכיר – הבעיה אינה בשיטת הפריימריס אלא בחוסר היכולת למשול (ויוצאים מן הכלל כמו רבין ושרון הוכיחו זאת) ואני מדבר בפרט על "עריצות הפקידות" (חפשו בגוגל).

    מעבר לכך, ישראל היא חברה מאוד הטרוגנית ומטעם זה חייבת לדבוק בשיטה הפרלמנטרית של "חלוקת שלל" בין כמה שיותר זרמים ומגזרים ומתוך הבנה כי שיטת "מנצח לוקח הכול" תביא לשסעים בלתי ניתנים לאיחוי.

    במשך שנים, בן-גורין הצליח לנהל פה משטר דמוקרטי-קונסציונאלי שידע לייצר את האיזון הנדרש לרוחב המערכת הפוליטית – מה שמתרחש היום זה בעצם התרגום של השיטה, אבל בלי אבא רוחני ולכן הכאוס … ועד שלא ישתנה האופי הרב-שסעי של החברה הישראלית – לא רואה דרך טובה יותר.

    כל שאר הדגמים הדמוקרטים של נשיאות ומערכת דו-מפלגתית פשוט יקרעו אותנו לגזרים ויביאו כליה על עצם קיומנו כמדינה.

  24. תמיר,

    אני מתקשה לגייס את עצמי להגן על מוסד הפריימריז מהסיבה הפשוטה שלתפסיתי כל שיטת הבחירות הנוכחית צריכה להשתנות – אני מאמין שכל נבחר ציבור צריך להיות חייב בדין וחשבון ישיר לבוחרים, והייתי שמח לראות את מוסד המפלגה נחלש דרמטית. אבל, עד לאותו יום מבורך, אני רואה כל מנגנון המאלץ נבחר ציבור במתן איזשהו דין וחשבון, למישהו, כעדיף על כלום.

    ברור לי שהפריימריס מהוים את שיאה של הפוליטיקה הפנים-מפלגתית המזוהמת, אבל ברגעים של אופטימיות אני מרשה לעצמי להאמין שפעם או פעמיים הצלחתו או כשלונו של נבחר ציבור בבחירות הפנימיות הושפעה מהתנהלותו הפרלמנטרית. אני מקווה שתסכים שזה לא _לגמרי_ מחוץ לגדר הסביר… :)

  25. הפרולטר, אני לא מסכים עם אמירתך בדבר הצורך לדבוק בשיטה הפרלמנטרית כגורם שימנע את קריעתה של המדינה. אני מכיר היטב את הטענה – בחירות ארציות יחסיות = יצוגיות גבוהה וכו', אולם נראה לי ששיטת הבחירות הנוכחית משיגה מטרה הפוכה, ותורמת לשימור והעמקת הקרעים בחברה. היא מעודדת סקטוריאליות מהסוג המקומם ביותר – של "הבה ונחטוף כמה שיותר מהעוגה לחבר'ה שלנו" ומעודדת פוליטיקאים סקטוריאלים להדגיש את ההבדל בין בוחריהם לשאר החברה כדי לשמר את כוחם.

    גם במדינות בהן מתקיימת שיטה אזורית פשוטה המועמדים מתחרים על ליבם של קבוצות מיעוט בקרב הבוחרים שלהם, ולעיתים קרובות הן יכולות להכריע את הכף לכיוון זה או אחר. באופן פרדוקסלי, יתכן ולערבים,למשל, תהיה השפעה גדולה יותר במערכת כזו מאשר במצב הקיים, בו יש להם אומנם יצוג מגזרי ישיר אך מעט מאוד כוח בכנסת.

  26. שגיא,

    אני לא נגד התאמות בשיטה ובכלל זה העלאת אחוז החסימה והגדרת בחירה מחוזית מסויימת – אבל בודאי שלא מעבר גורף לשיטה נשיאותית ונציגות מקומית טהורה.

    אתה כנראה לא מנוסה בבחירות עירוניות\מחוזות מפלגתיים – אבל השחיתות וקניית הקולות שם הרבה יותר נפוצים ופשוטים לביצוע (ראה מספר ראשי הערים הנחקרים) … אז אם זו בכלל המטרה, תפסול גישה זו מכול וכול!!!

    דווקא כאשר מרחב המצביעים הוא גדול קשה הרבה יותר לזייף ולהטות בחירות ואפיל וכל מפקדי הארגזים השונים היו יעילים רק במפקדים קטנים יחסית (שוב, בחירות עירונית) ואז דווקא שקלול ממוצע אמיתי של רצון הבוחר כן מתקיים.

    כמו כן וגם לאחר בחירה הנציגות – אין מדובר במשחק סכום אפס והיות וההנחה היא שיש מגוון נציגיות בתוך הרשימה ואלו מבצעות קח-תן פנימי לגבי מצע ודרישות קואליציוניות (אם יש) וכך מתנהלת מערכת של מאזנות ובלמים שלא מתקיימת באף שיטה אחרת.

  27. הפרולטר,

    ראשית, המטרה שלי אינה בהכרח שיטה נשיאותית/נציגות מקומית טהורה, והדוגמה שהעליתי נועדה להראות כי היצוגיות הגבוהה של השיטה האזורית-יחסית, אותה מרבים להלל, אינה בהכרח חיובית, וכי אפילו בשיטת "winner tales all" מיעוטים לא בהכרח מושתקים.

    לגבי נושא שחיתות וזיופים במהלך מערכת הבחירות, הנושא לא מטריד אותי. השחיתות שכן מטרידה אותי היא דווקא זו הממוסדת: של מפלגות שלמות המתכחשות להבטחות המצע שלהן ברגע בו הבחירות מסתיימות, של הפרה בוטה של עיקרון השיוויון ופגיעה באינטרסים של כלל הציבור בגלל שיקולים קואליציונים – תופעות שאת רובן ככולן אני קושר להעדר האחריות הישירה מול הבוחר, שהיא בעצמה תולדה של השיטה הקיימת.

    את הפסקה האחרונה בדבר המאזנות והבלמים אני מודה שלא הבנתי.

  28. במפלגות בהן מתקיימים פריימריס, בניגוד למפלגות של ועדה-מסדרת, אין יכולת להתכחש למצע ולדרך לאורך זמן … דווקא מפלגתי, העבודה, הנה ההוכחה הטובה ביותר לכך ולעובדה שראשיה שילמו מחיר מלא לאי-עמידתם בהבטחות ו\או חריגה מהאתוס הבסיסי שלה – וזה החל מפרס, דרך פרץ, מצנע וברק … ואם יחימוביץ' גם היא תסטה מן הדרך ותבחר שלא לייצג את נקודת שיווי המשקל הרב-ממדית של מפלגה זו, גם היא תוחלף.

    גם הליכוד היא דוגמא טובה, בהקשר זה … החל מביבי, שרון ושוב ביבי …

  29. הצעה:
    למפלגות הגדולות יש אינטרס לקיים פריימריס – משום שאלה מהווים "ניסוי כלים" לבחירות הכלליות. הן מאפשרות למפלגה לבחור את המועמד הכריזמטי יותר, ולמועמד הן מספקות אימון לקראת הבחירות.

  30. אוקיי, הרבה תגובות להשיב להן. נעבור עליהן אחת אחת. אבל לפני שאתחיל, הבהרה דרושה: הפוסט הזה דיבר על פריימריס לרשימה, ולא פריימריס לראשות המפלגה. יש הבדלים משמעותיים בין שני אלו, שדיברתי עליהם בעבר (למשל: http://dubikan.com/archives/691), אבל בקריאה חוזרת אני רואה שלא ברור שלכך כוונתי. עמכם הסליחה.

    החזיר: הרבה מדינות זו אולי הפרזה. יש כמה שמשתמשות בהן. רשימות פתוחות הן דרך נאותה בעיני לאזן בין האינטרסים – מצד אחד, עדיין יש למפלגה כוח לא קטן (להחליט מי נכנס לרשימה שמתוכה בוחרים), ומצד שני, כלל הבוחרים מקבלים את הכוח לתעדף בתוך הרשימה הזו. הניסיון מלמד שרק מיעוט מזערי מהמצביעים בוחר שלא "לאשר" את הדירוג של המפלגה עצמה, כך שאני לא יודע עד כמה זה משמעותי. מצד שני, אפשר לדבר על "אפקט צינון" שמחייב את המפלגות לתת דירוג הגיוני. בכל אופן, שיטה כזו תחייב מעבר לשיטה אזורית-יחסית, כי אי אפשר לדרג עשרות מועמדים.

    שי: כן, אבל מיכאלי טרם פתחה את פיה על הט"בים, אז התמקדתי בשאר.

    טל: יש עוד אופציות בין שני מקרי הקיצון הללו. אני דוגל במציאת דרך ביניים שכזו.

    דני: אכן, כתבתי על זה בעבר. הצעתי אופציה אחת קונקרטית – http://dubikan.com/archives/1543 – אבל כפי שעלה בדיון, היא נושאת בחובה בעיות אחרות. מומחים גדולים ממני הציעו שיטות מורכבות שמשלבות בין רמות שונות של בחירה כדי שלא לרכז את כל הכוח בידי רמה אחת של המנגנון המפלגתי, מחד, אבל גם לא לאבד לחלוטין שליטה על מהות המפלגה ולהעביר אותה לקבוצה העלומה של המתפקדים.

    הפרולטר (http://dubikan.com/archives/2413/comment-page-1#comment-12285): נכון, צריך להשאיר הרבה פתחים עבור ציבור המתפקדים להשפיע על המדיניות. אבל הפריימריס לרשימה הוא פתח גרוע מאוד, מכיוון שהוא מאפשר להשפיע באופן בלתי נראה עבור רוב המצביעים, אבל עם השלכות מאוד משמעותיות. אני רוצה שלחברים במפלגה תהיה אפשרות להחליט החלטות עקרוניות, שתזכינה לפרסום כ"עמדת המפלגה" בנושאים מסויימים. אבל אני לא מוכן שקבוצה של כמה אלפי מתפקדים שהקשר שלהם למפלגה הוא מקרי, ובכל אופן לא באמת מייצגים את טווח הדעות במפלגה, תוכל להלך אימים על מועמדים בפריימריס כדי להשיג כל מיני הטבות. וזה בדיוק מה שהפריימריס עושים. יש כאן מתן כוח עודף למי שמאורגן, דווקא על פני אותם תומכי מפלגה בודדים שהחליטו להתפקד למפלגה בלי אג'נדה מסודרת.

    אמיתי: אני לחלוטין בעד התפקדות – אני מעודד אנשים להתפקד עד כמה שאני יכול. אבל המציאות היא שרוב גדול מאוד של האנשים לא מתפקדים. בשום מקום. צריך להתאים את המערכות שלנו לעובדה הזו, ולא סתם לחכות עד שכולם יתפקדו "ואז יהיה בסדר".

    מארק: לא הבנתי את השאלה. מה הקשר בין גודל הקואליציה ליכולת של קבוצות קטנות להשתלט על המנגנונים של המפלגה?

    שי: מדוע אתה טוען שישראל הייתה דמוקרטיה של מפלגה אחת? אף מפלגה בישראל מעולם לא קיבלה רוב בכנסת. ישראל הייתה דמוקרטיה עם מפלגה דומיננטית, אבל בטח שלא מפלגה אחת.

    עירא: על חלק מהדברים כתבתי בעבר. בקצרה: 1. בעד, אבל זה דורש שינוי משמעותי של שיטת הבחירות כולה ומעבר לשיטה אזורית-יחסית.
    2. אפשר, אבל אני לא מבין איך זה תורם לבעיה שנידונה כאן.
    3. בעד באופן מוגבל. בעד לאפשר יוזמות חוקתיות, לא של חקיקה "רגילה". ישראל היא לא אמריקה.

    תמיר: החברים במפלגה הם לא בהכרח בעלי האינטרסים בה. הם לא מושקעים במפלגה, ובסופו של דבר, אין שום הכרח שהם אפילו יצביעו עבורה ביום הבחירות, מה שפחות סביר עבור המנהיגות של המפלגה. החברים צריכים להיות מעורבים בקביעת עקרונות והצהרות עקרוניות לגבי עמדות המפלגה, והמפלגה צריכה לאפשר להם את זה, אבל לא באמצעות הפריימריס. לגבי אלטרנטיבה, ראה תשובותי לעיל.

    פרולטר (http://dubikan.com/archives/2413/comment-page-1#comment-12312): אני מסכים עם הכל, ואני בעד דמוקרטיה השתתפותית, אבל דווקא בגלל זה צריך להלחם כנגד הרידוד של הדמוקרטיה הפנימית לפריימריס. זה בדיוק ההפך ממה שאתה מתאר. הפריימריס גורמים נזק אמיתי למפלגות.

    שגיא: אתה צודק באמירה שהמפלגות בארץ (ולא רק) עברו קרטליזציה. כתבתי גם על זה (קצת) בעבר: http://dubikan.com/archives/2158. ובכל זאת, הפריימריס אינם התשובה לכך. התשובה הנכונה היא הכפפת המנהיגות לרצון המנגנון המפלגתי וחיזוק הקשר בין המנגנון הזה לבין המתפקדים. הפריימריס בסך הכל מפוררים את המפלגה והופכים אותה מגוף בעל משמעות, לגוף אמורפי.

    הפרולטר (http://dubikan.com/archives/2413/comment-page-1#comment-12326): כבר כתבתי בעבר בהרחבה שאני לא מקבל את תזת "בעיית המשילות". אין בעיית משילות, יש חוסר רצון למשול. בדיוק כמו שאין בעיה של ריבוי שרים, יש חוסר רצון של ראשי הממשלה להקטין את הממשלות שלהם. לא ברור לי איך יוצאים מן הכלל מוכיחים את הכלל. נראה לי שיוצאים מן הכלל מוכיחים שהכלל שגוי.
    לטעון לגבי בן גוריון שהוא קיים "משטר דמוקרטי-קונסציונאלי שידע לייצר את האיזון הנדרש לרוחב המערכת הפוליטית" זה קצת מצחיק, במיוחד לאור החומר שאני שקוע בו כיום. קח את הממשל הצבאי, למשל. ב-1959 ועדת שרים מיוחדת קבעה בדעת הרוב (כל החברים שאינם אנשי מפא"י) שיש לבטל את הממשל הצבאי. שני חברי מפא"י כתבו דעת מיעוט שאין לבטל את הממשל הצבאי. כל מפלגות האופוזיציה תמכו גם הן בביטול הממשל הצבאי. דב"ג הבטיח את תמיכת חברי מפלגתו בדעת המיעוט, דעת הרוב נדחתה (ואפילו לא פורסמה ברבים, על פי החלטת הממשלה), והממשל הצבאי סחב עוד שבע שנים עד ימי לוי אשכול. זה דמוקרטי-קונסציונאלי? לא ממש.

    עומר: אני מקווה שההבהרה בראש תגובה זו עונה על תגובתך.

  31. דובי,

    תודה על התגובות המפורטות.

    לגבי בן-גוריון, אולי הייתי צריך להבהיר שהתייחסתי לאוכלוסייה היהודית ושם זה בהחלט עבד.

    לגבי העובדה שאין בעיית משילות – מזמין אותך לעבוד כפקיד ממשלה ולחוות ישיבות עם משרד האוצר, כדי להרהר שוב בהצהרה הזו. כאשר פקיד אוצר מקבל גיבוי מפקיד משרד המשפטים וזה מגובה על ידי פקיד מנציבות שירות המדינה ומבקר המדינה – מה שקיבלנו זה שלטון דיקטטורי של פקידות שלא נבחרה ואינה מייצגת שום עמדה שזכתה לתמיכת הציבור אלא רק תיאורה שלמדה בפקולטה הרלבנטית (או, לרוב – הלא רלבנטית). אני לא מצליח להבין איך פקיד שנבחר על ידי ועדה מסדרת (מכרז ממשלתי) יכול להחליט על מדיניות לאומית במקום נבחר ציבור שקיבלת מאות אלפי קולות.

    לגבי פריימריס – אתה שב ופוסל את השיטה (שיש בה בעיות ונדרש לטפל בהן – כמו תקופת אכשרה שמבטלת את הבעיה המרכזית שהצגת לגבי קבוצות לחץ לא רלבנטיות; התפקדות בתשלום שלא כמו בקדימה; שריון מקומות למועמדים חדשים של פעם ראשונה שבכך מבטיחים רענון השורות והתגברות על מחסום תקציב\חשיפה מול מועמדים ותיקים\בעלי השפעה\קבלני קולות בכיסם וכו') היחידה שמוסגלת לייצר שיח רעיוני רחב וגיבוש עמדות אמיתי ואותנטי מתוך התנהלות דמוקרטית של קח-תן (וקבוצות לחץ בדמוקרטיה הן חלק מכללי המשחק … ממש כמו הפגנות המחאה שהן קבוצת לחץ כזו ולא שמעתי שפוסלים אותן) כל חלופה אחרת של ועדה-מסדרת ואפילו בחירות אזוריות נכשלות מכך מעצם מהותן ולא התייחסת לזה בכלל.

סגור לתגובות.