מה השתנה ביוון?

במאי נערכו בחירות ביוון מהן יצאה המערכת המפלגתית חבולה מכל הכיוונים, עם אחת משתי המפלגות הגדולות שנפלה מרוב בפרלמנט ב-2009 למקום השלישי והלא מכובד, אחרי שאיבדה שלושים אחוזים מהציבור; ועם שתי מפלגות "גדולות" שביחד בקושי אוחזות ברוב של הפרלמנט, ובלי שום אפשרות ריאלית להרכיב קואליציה יציבה, בגלל הפילוג האידאולוגי המר סביב סוגיית כלכלת הצנע.

כצפוי, יוון הלכה לסבב בחירות נוסף בעקבות הבחירות במאי. קצת יותר מפתיע, עבורי, היה שהמפה הפוליטית לא עברה שום שינוי בתווך. אף מפלגה לא התאחדה עם אף מפלגה אחרת. למעשה, הפוליטיקאים אמרו לבוחרים "נסו שוב".

והנה, הבוחרים ביוון אכן ניסו שוב. סבב הבחירות החדש עדיין לא הוציא מתחת לידיו מפלגה עם רוב בפרלמנט, אבל התוצאות בהחלט שונות מאלו של לפני חודש. נבחן, אם כן, מה נתשנה ומה נשתמר.

בפוסט הקודם שלי הצבעתי על שני מספרים כאלו שהכריעו את הבחירות: 35 – אחוז הנמנעים בבחירות; ו-19 – אחוז המצביעים שהצביעו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. במספר הראשון הייתה החרפה קלה בבחירות האחרונות. אחוז הלא מצביעים טיפס ועלה לשיא של 37.5. משמע – עוד 2.5 אחוז מהאוכלוסיה ביוון התייאשו מהסיכוי לשינוי דרך הקלפי. מדובר בתמרור אזהרה חמור מאין כמוהו לדמוקרטיה היוונית.

במספר השני, לעומת זאת, היה שינוי משמעותי: רק כשישה אחוזים מהקולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. 13 האחוזים האחרים, עם זאת, לא התגבשו יחדיו לקידום מפלגות חדשות – אף מפלגה לא הצטרפה לפרלמנט בסבב הבחירות האחרון – אלא עברו למפלגות הגדולות, או נטשו את הקלפי לגמרי. אם במאי שתי מפלגות הגיעו כדי עשירית האחוז מאחוז החסימה (שעומד על שלושה אחוזים ביוון), הרי שבסבב האחרון אף מפלגה לא התקרבה אפילו לשני אחוזים. מפלגת הימין הקיצוני LAOS, שכבר בבחירות הקודמות איבדה כמעט מחצית מכוחה וירדה אל קצת מתחת לאחוז החסימה, המשיכה בהתדרדרות שלה וירדה עד לאחוז וחצי מהקולות. (החדשות הטובות הן שהקולות הללו לא עברו למפלגת הימין הקיצוני החדשה, "שחר זהוב", שלא התחזקה בבחירות הנוכחיות). המפלגה הירוקה, שממש גירדה את אחוז החסימה מלמטה, קרסה טוטאלית אל מתחת לאחוז אחד.

בקרב המפלגות שזכו לייצוג בפרלמנט, אפשר לראות שתי תופעות מעניינות: שתי המפלגות הגדולות, דמוקרטיה חדשה מימין וסיריזה משמאל, התחזקו בכ-10% כל אחת ושמרו על הכמעט-תיקו ביניהן. אבל שלוש מבין חמש המפלגות האחרות שהתמודדו שמרו על כוחן כמעט בלי כל שינוי. פאסוק, מפלגת השמאל הגדולה-לשעבר, איבדה פחות מאחוז, בעוד שהשחר הזהוב ודימאר (מפלגה שהתפצלה מהחברה הראשית בקואליציית המפלגות סיריזה) נותרו ללא שינוי כלל. מאיפה באו 20 האחוזים שנוספו למפלגות הגדולות? 13 אחוזים, כאמור, הגיעו מהמפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. שלושה נוספים הגיעו ממפלגת היוונים העצמאיים, שהתפצלה מדמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותה לתוכנית הצנע של האיחוד האירופי.

ארבעת האחוזים האחרונים הגיעו ממקור מפתיע: המפלגה הקומוניסטית. מדובר במקור מפתיע משום שמצביעי מפלגות קומוניסטיות נוטים להיות אידאולוגים נוקשים ולא מצביעים אסטרטגיים או פרקטיים. אדם שמצביע למפלגה קומוניסטית יודע שסיכוייה להיות חברה בממשלה הם אפסיים, ובכל זאת הוא מצביע לה. ((המפלגה הקומוניסטית היוונית הוקמה ב-1918, רגע אחרי המהפכה הבולשביקית. למעט כמה רגעים היסטוריים קצרים, כמו במהלך מלחמת העולם השניה, המפלגה לא הייתה שותפה בשלטון ביוון.)) בבחירות האחרונות גם לא חסרו מפלגות מחאה להצביע להן עבור אלו שקולם היה קול "אנטי-ממסדי" גרידא, ובין כה וכה המפלגה לא התחזקה משמעותית לעומת בחירות 2009. ובכל זאת, הנה היא נופלת לאחוז הנמוך ביותר לו זכתה זה 20 שנה, וקולותיה עוברים למפלגה הסוציאליסטית סיריזה. אני רחוק מלהיות מומחה למפלגות קומוניסטיות, אבל אני חייב לתהות אם אין כאן תקדים חריג. אולי מתחבא כאן מאמר ראוי לפרסום.

אמרתי בתחילת דברי שהפתיע אותי שלא חלו שינויים בנוף המפלגתי בין שתי מערכות הבחירות. הפיצול בשמאל המשיך לפגוע בתומכיו. אם שתי מפלגות השמאל הסוציאליסטיות המתנגדות למדיניות הצנע – סיריזה ודימאר – היו מאחדות כוחות, סיריזה הייתה ניצבת כיום כמפלגה הגדולה בפרלמנט, עם כמעט 140 מנדטים. עוד לא רוב, אבל מספיק כדי לכפות על פאסוק להצטרף לקואליציה ולהרכיב תוכנית חדשה להצלת הכלכלה היוונית שתשלב בין אחריות כלפי הציבור, לבין אחריות כלפי הכלכלה והאיחוד האירופי. מאידך, אם מצביעי היוונים העצמאיים לא היו משכילים, בניגוד למצביעי דימאר, להעביר את קולם לדמוקרטיה החדשה, הכף הייתה נוטה לכיוון היריב מהעבר השני של המפה הפוליטית, וסיריזה הייתה מרכיבה את הממשלה הבאה.

במקום זאת, הייתה זו מפלגת דמוקרטיה חדשה שזכתה לרוב דחוק של קולות, וכתוצאה מכך לבונוס של 50 מנדטים בפרלמנט של 300 מושבים. עם 129 מושבים היא עדיין רחוקה מרוב בפרלמנט, אבל דבר לא מונע ממנה לחזור ולהקים ממשלת אחדות עם יריבתה ההיסטורית פאסוק כדי להמשיך במדיניות שגרמה למהפכה רבתי במפה הפוליטית של יוון. בהנתן האופציה של ממשלת מרכז, סיכוייה של ממשלת ימין עם היוונים העצמאיים ועם השחר הזהוב הם אפסיים – אין לדמוקרטיה חדשה שום סיבה להיות המפלגה שהכניסה את הניאו-נאצים לממשלה.

המפסידה הגדולה ביותר של סבב הבחירות הזה היא פאסוק. אם לא מספיקה המכה האלקטורלית שהיא חטפה, היא עומדת בפני הבחירה המאוד קשה בין נבלה ובין טריפה: מצד אחד להכנס לקואליצית מרכז עם דמוקרטיה חדשה, קואליציה שגם אם תצליח להביא לשגשוג, כל הישיגיה יזקפו לזכות החברה הבכירה בה, ובכך תביא להמשך הכרסום בכוחה של מפלגת השמאל ההיסטורית; ומצד שני, השארות מחוץ לקואליציה תתפס כבגידה במצביעים שעוד נשארו לפאסוק, הפקרת הממשלה לימין הקיצוני, וכל זאת כאשר אין לפאסוק ולו שבריר של תירוץ אידאולוגי למהלך כזה. מה שלא תעשה, פאסוק תגיע לבחירות הבאות כלא יותר מצל של המפלגה המפוארת שהייתה בעבר. במידה לא מועטה מצבה של פאסוק מזכיר את מפלגת העבודה בנקודות מסויימות בהיסטוריה הלא רחוקה – ואולי גם בהווה שלה. אם הייתי איש פאסוק הייתי עוקב בעניין רב אחר הניסיון של שלי יחימוביץ להחיות את מפלגת העבודה ולהחזירה לרלוונטיות. אולי יהיה מה ללמוד מהמהלך הזה, או למצער, ללמוד מה לא יעבוד.

דמוקרטיה חדשה, אם כן, תקים ככל הנראה קואליציה יציבה. אבל הכלכלה היוונית היא הכל פרט ליציבה. גורלה של המפלגה הזו, מפלגתו של מי שחידש את ימיה של הדמוקרטיה ביוון — מעטות הן המפלגות ששמן באמת משקף את ההיסטוריה שלהן כמו המפלגה הזו — יקבע בשנים הקרובות לשבט או לחסד. שגשוג כלכלי, אם יגיע, יהפוך את מנהיגי המפלגה לגיבורים לאומיים ויבטיח לה רוב מוצק בפרלמנט לעשור הקרוב לכל הפחות. כשלון כלכלי, לעומת זאת, ירסק את המפלגה לחלוטין והיא תמצא את מקומה לצד פאסוק, כמפלגה שהושלכה לצד הדרך על-ידי תומכיה.

4 Replies to “מה השתנה ביוון?”

  1. מעניין, ומדאיג. בייחוד ההימנעות ההמונית בבחירות כל כך חשובות.

    האם ידוע לנו על מגמות סוציו אקונומיות בהימנעות בבחירות? ככל הידוע לי, בארה"ב למשל, תלוי איך בדיוק חותכים ומגדירים, אנשים ממעמדות סוציו אקונומיים גבוהים יותר מצביעים בשיעור כפול (פלוס מינוס) מאנשים במעמדות נמוכים יותר. אם המצב ביוון דומה, זה יכול להיות חלק חושב מההסבר של התוצאות, לא?

  2. אסף – באופן כללי, ממה שידוע לי, יש מתאם לא קטן בין מצב סוציואקונומי לסיכויי ההצבעה בבחירות ברוב המדינות. ארה"ב היא מקרה די קיצוני, בין השאר משום שהיכולת להצביע אינה אוטומטית, אלא צריך קודם להרשם כדי להצביע. אני לא מכיר נתונים לגבי יוון באופן ספציפי, ובכל מקרה אין בנמצא נתונים לגבי הבחירות האחרונות, ככל הידוע לי, אבל זה בהחלט עשוי להשפיע על ההבנה שלנו את תוצאות הבחירות.

  3. "למעט כמה רגעים היסטוריים קצרים, כמו במהלך מלחמת העולם השניה, המפלגה לא הייתה שותפה בשלטון ביוון"

    איך אומרים ביוונית אנדרסטייטמנט?
    המפלגה הזאת ניהלה מלחמת אזרחים עם הממשלה אחרי מלחה"ע השנייה, והפסידה בה בעיקר מפני שבראשה עמדו טהרנים אידאולוגיים שהיה להם חשוב ליישר קו עם בריה"מ, בעוד בסיס התמיכה הפוליטי והלוגיסטי של הקומוניסטים במלחמה ההיא היה דווקא ביוגוסלביה (כן, זה קשור למריבה ההיא בין סטאלין לטיטו). דרך אגב, הממשלה שנגדה נלחמו הקומוניסטים הייתה סוג של ממשלת בובות המופעלת ע"י בריטניה, כך שאלוהים יודע מי ייצג את אזרחי יוון במלחמה ההיא.
    מצד שני, לא צריך להפריז בהישגיה של "הדמוקרטיה החדשה" בכינון מחדש של הדמוקרטיה היוונית ב-1974. המשטר הצבאי התמוטט בגלל התככים הפנימיים ובגלל כשלון מוחלט במדיניות החוץ שלו (תמיכה בהפיכת הנפל בקפריסין), נוצר ואקום שלטוני, ומישהו היה צריך להיכנס אליו. האנשים שהרכיבו את "הדמוקרטיה החדשה" היו פשוט קרובים יותר לעמדות ההשפעה מכל השאר. גם התנהלות דמוקרטית בהמשך הייתה עבורם סוג של ביטוח עצמי: טיפוח נטיות אוטוקרטיות היה עבורם אופציה גרועה, כיוון שנטיות כאלה היו מחזקות את מעמד הצבא, והלז כבר הדיח את אנשי "הדמוקרטיה החדשה" מהשלטון בגילגול הקודם של הפוליטיקה היוונית (שתמיד הייתה קרובה יותר לאופרת סבון מאשר לטרגדיה קלאסית).
    כמו"כ, אם היה איחוד מתבקש במחנה השמאל לקראית הבחירות האלה, הוא היה דווקא בין הסיריזה לקומוניסטים. שתי המפלגות מתנגדות באופן נחרץ לתוכנית הכלכלית שנכפתה על יוון ע"י "הטרויקה", בעוד דימאר דווקא מוכנה לקבל את התוכנית (וכבר הספיקה להצטרף לממשלה החדשה על רקע זה). אבל המפלגה הקומוניסטית היוונית היא סוג של בדיחה גרועה, למרבה הצער.

סגור לתגובות.