מחאה אמורה לשכנע את הציבור, לא למשוך אותואופוזיציהראשי

תגובות

מחאה אמורה לשכנע את הציבור, לא למשוך אותו — 35 תגובות

  1. דווקא אחלה פוסט. אני צריך לחשוב על זה.

    עד אז, אני אעשה את מה שאני יודע ואנטפק:

    אני חושב שנתניהו היה יכול לקטוף הרבה תמיכה ציבורית אם הוא היה נוקט במדיניות יותר חברתית ופחות ניאו-ליברלית. הוא בכל זאת לא עושה את זה כי הוא באמת מאמין במדיניות הכלכלית שלו, ולתמיכה של ה80% במחאה הזו יש סיכוי לא רע לאלץ אותו לוותר עליה בכל זאת.

    דבר שני, מתישהו זה הופך להיות ויכוח על סמנטיקה. "שמאל" זה מותג גרוע, נגוע באליטיזם ובהתנשאות ובממסדיות מעופשת. אם המחאה הזו תלד, נגיד, את "המחנה החברתי" שיהיה דומה למה שהשמאל תמיד התיימר להיות, זה יהיה מצוין. את המפלגות הישנות אפשר יהיה למתג-מחדש או להחליף לגמרי, ואם מה שעדיין יתעקש לקרוא לעצמו "שמאל" יצטמק לגודל של מרצ, אני לא אזיל דמעה.

  2. מצחיק, אני הולך להיות הפחות מיואש מבין שנינו: אני לא מסכים איתך שיש בעיה עם מחאה שככה מההתחלה מקבלת 80% תמיכה. אפילו עם מחאה שהיא "לא מפלגתית" (nonpartisan; לא רוצה לקרוא לזה "לא פוליטי", בדיוק מהסיבות שציינת). יכול מאד להיות שהמחאה הספיציפית שהולכת עכשיו היא רעועה, אבל אני חושב שאם כך המצב, לא הצלחת לשים את האצבע בדיוק על מה גורם לה להיות רעועה, כי תמיכה של 80% מהציבור, כלומר היותה בקונצנסוס המיינסטרימי מראש, לא אמורה להיות בעיה. אני אסביר.

    כולנו יודעים שמה שקובע את פעולות הממשלה הוא לא הדעה הפופולארית בין האזרחים. ולכן אני לא מסכים איתך כשאתה כותב "אם 80% מהציבור באמת היו רוצים משהו אחד, משהו ברור ומובהק, הם היו מקבלים את זה. אין מפלגה חפצת שלטון שלא הייתה רצה לעשות בדיוק מה ש-80% מהציבור רוצים". זה הרי לא נכון באופן מובהק, ואתה יודע את זה. מצד אחד, פוליטיקאים אומרים לעצמם שלפעמים אין מנוס אלא מלעשות פעולות לא פופולאריות, כי מנהיג צריך להנהיג, ו"מה שרואים משם לא רואים מכאן". ומצד שני, מה שקורה בפועל זה שפוליטיקאים נתונים למכבש לחצים של בעלי ההון, התקשורת, אינטרסים זרים, ועוד כל מני, שגורמים להם לעשות בדיוק ההיפך ממה שהציבור רוצה. הם מנסים להסתיר את זה בכל מיני צורות, אבל בסופו של יום הציבור מרוגז ויוצא לרחובות, ואז צריך להרגיע אותו, וחוזר חלילה.

    רוצה לומר: אם בחירות באמת היו מתנהלות בין ציבור של אזרחים מיודעים שיוצאים כולם לשקול את האפשרויות ולהצביע בדיוק בהתאם להעדפותיהם, אז מפלגות באמת היו עושות מה שהאזרחים רוצים. אבל היום ולשיקולים פיננסיים וישקולים זרים אחרים יש השפעה כל כך גדולה, אז לפעמים (למעשה, קוב הזמן) עדיף להתעלם ממה זהאזרחים רוצים. איך זה קשור לעניננו? יוצא שיכול לקרות מצב שבו 80% מהאזרחים תומכים בשינוי כלשהו, ובכל זאת הפוליטיקאים מחליטים שלא בזין שלהם לעשות אותו. ואז הציבור הזה יוצא לרחובות. זו האג'נדה מאחורי תנועת occupy, וזו האג'נדה מאחורי מחאת האוהלים.

    חשוב גם לשים לב שמחאה כזאת גם יכולה להיות לא-מפלגתית (מה שנקרא "לא-פוליטית") פשוט כי אין מפלגה שמייצגת את האינטרסים והרצונות של האנשים האלה. הרי העבודה טובה מהליכוד רק במעט, גם לגבי מרת אני לא בטוח, וחד"ש לא תהיה מפלגת שלטון בעתיד הנראה לעין. אין מפלגה שתייצג את האינטרסים האלה, ומכאן שצריך שינוי רדיקלי. להבנתי, זה בדיוק מה שהמחאה אומרת. לכן, אי-המפלגתיות לא מדאיג אותי, וגם חוסר-ההתמקדות בנושא הפלסטיני גם לא מדאיג אותי.אני לא חושב שהמחאה תצליח, אבל זה בגלל שלדעתי בשיטה הפוליטית הישראלית אין דרך ריאליסטית להביא את הצרכים האלה לידי ביטוי מספק, בין השאר (אולי בעיקר) בגלל שליטת בעלי ההון בפוליטיקה.

    הרבה מהביקורת שלך מוצדקת בעיני, אבל לדעתי לא הגעת (וגם אני לא הגעתי) לניסוח המדוייק של מה שהופך את המחאה הזאת לכל כך חסרת סיכוי. אני חושב שהנושא הכי חשוב הוא זה שעליו אתה מצביע: סדרי עדיפויות. בדיוק המשפט הבא: "מספיק להצביע רק לפי מי שונא ערבים יותר — תתחילו להצביע לפי האינטרסים הכלכליים שלכם!". לדעתי זה לא יקרה, ולדעתי השיטה הפוליטית לא תשתנה, ולכן המחאה תיכשל. אם הייתי מאמין בתיאוריות קונספירציה הייתי אומר שבעלי ההון המליכו את הנושא המדיני למלך הפוליטיקה הישראלית בדיוק כדי שהם יוכלו לגנוב את כל הכסף והמשאבים בלא מפריע, וכל פעם שמישהו מנסה להצביע על זה הם אומרים "תראו, ערבים!" או "תראו, מסתננים!" או "תראו, חרדים!" ומסיח את דעת כולם וממשיך לגנוב. סוג של תזת נעמי קליין. אני לא קונספירטיבי, ולכן אגיד שאני חושב שזה פחות או יותר מה שקורה, רק שזה קורה באופן לא לגמרי ריכוזי. אבל בכל מקרה, כדי לשבור את הקשר הגורדי בין בפוליטיקה הישראלית לבין נושאים מדיניים (או של זכויות אדם) צריך לדעתי נס.

  3. מצוין.

    דבר דבור על אפניו.

  4. "וכן, אתם לא מסכימים עם הדעות המדיניות שלנו, אבל מספיק להצביע רק לפי מי שונא ערבים יותר — תתחילו להצביע לפי האינטרסים הכלכליים שלכם!"

    הציבור בארץ ברובו מודאג מהעמדות המדיניות של השמאל הרבה יותר משהוא מודאג מהאינטרס הכלכלי שלו. אפשר לגחך על זה, אבל רצוי אחרי עשר שנות אופוזיציה, לקבל את זה כעובדה. אין קונים לעמדות המדיניות של השמאל, ושום מדיניות כלכלית לא תטשטש את זה. כל עוד זה מה שהוא מוכר, הוא ישאר מחוץ למשחק

  5. אגב השמאל דחף את עצמו לפינה זאת בעצמו, כשלאורך שנים הוא שיתף פעולה עם התפיסה שהשאלה המדינית היא החשובה (ואף קידם תפיסה זו בקמפיינים). טענה שמטיבה דווקא עם הימין.

  6. לא ראיתי את הפרק שאתה מדבר עליו ב"מראה שחורה" (או כל פרק אחר בסדרה, לצורך העניין), אבל הרעיון נשמע שאול מ"רשת שידור" (Network) של סידני לומט מ-1976.

  7. מדויק. מהפוסטים היותר טובים שלך. לגמרי לא מבולבל. על היאוש אפשר להתווכח.

  8. siro – נו, ועכשיו השמאל העמיד בראשו מישהי שמתכחשת בכל הכוח לעמדות המדיניות של השמאל בשנים האחרונות. האם אתה רואה נהירה של ליכודניקים למפלגת העבודה?

  9. דובי שלום,
    קודם כל, תיקון קטן. אף אחד לא שונא את השמאל, אלא את הסמול :)

    אני מאוד מזדהה עם התסכול שלך שמשתקף מהמשפט "מספיק להצביע רק לפי מי שונא ערבים יותר". אני חושב שאתה חוטא באותו חטא של אנשי ה- HASBARA לפיו אם רק נסביר להם מספיק הם יבינו. העובדה שהאמת האוניברסלית נמצאת (לפי השקפתי) בצד שלך היא לא רלוונטית למי שלא חושב ככה. העובדה היא שהרבה אנשים מאמינים שלדפוק את הצד השני ישרת את האינטרסיים שלהם. לצערנו, יש לא מעט עדויות נסיבתיות שתומכות באמונה הזו: הדרדרות בטחונית במהלך תהליך אוסלו, פיגועים אחרי הקלות בסגר, הדרדרות החזית מול עזה אחרי הנסיגה. ומצד שני, שקט יחסי אחרי שימוש בכוח חסר פרופורציות מצדנו. לי ולך אולי יש ראיה אחרת של הדברים, אבל חוץ מלהביע את התסכול שלי, אני לא רואה מוצא מהמצב בו כל אחד מתבצר בעמדתו. כמו שלא תהפוך את מצביעי הימין ליונים מדיניות, גם לא תשכנע אותם לשים אינטרס כלכלי מעל לבטחוני אם הם אינם רוצים בזאת.

    אני חושב שגם מחאה פוליטית וגם "מחאת קונצנזוס" הן דרכים לגיטימיות להשיג דברים. אני מבין את ההסתייגות שלך מהסוג השני, אבל הוא יכול להביא תוצאות, למרות שלרוב מאוד נקודתיות. בהקבלה, תסתכל על האסטרטגיה של שלי יחימוביץ להעביר חוקים בכנסת: היא מגישה את הצעות החוק שלה במשותף עם חברי כנסת מהצד השני של המפה, לעיתים כאלו שאני אישית לא מסוגל לדמיין את עצמי נמצא איתם באותו חדר. כך, באיצטלה של קונצנזוס, הממשלה לא מתנגדת אוטומטית ויש לה סיכוי להעביר חוקים. נכון, בעיקר חוקים "קטנים", אבל זה עדיף מכלום.
    אני גם מכבד את השיטה של להתבצר בעמדה שלך עד שתשכנע מספיק אנשים ותהפוך ממיעוט לרוב. זה אפילו עובד מדי פעם, אבל דורש אנשים עם הרבה סבלנות, שלי אישית אין.

  10. כתוב יפה. לי היה נדמה שמדובר ב"מהפכה" ורק בטעות נעשה שימוש במושג "מחאה". אבל זה בהחלט פוסט מחאתי – שגורם לאנשים לחשוב.

    קצת מוזר להציע לבני ישראל שיוותרו על עמדתם הימנית (המדינית) למען האינטרסים הכלכליים שלהם, אפילו בהנחה – לא לגמרי מבוססת – שיש הסכמה כללית לגבי האינטרסים הללו. אבל אם כבר מתלעמים מעמדות מדיניות, כדאי לזכור שזה דו-כיווני: רק צריך לבקש מאנשי השמאל (המדיני) שיצביעו לש"ס (החברתית), ובא לציון גואל.

    לשמחתי, אנשים (מכל המחנות) לא מעמידים את האינטרסים הכלכליים שלהם לפני כל הערכים האחרים שלהם.

  11. א. המחאה הייתה "לא פוליטית" מההתחלה, לכן היא נכשלה. רוצה להפוך את הפריפריה ליותר אטרקטיבית? תתחיל עם תחבורה ציבורית בשבת כך שאוכל לגור באופקים ועדיין לנסוע לים בשבת -הנה מוקש פוליטי ענקי. רוצה להגדיל את התקציב? אל תוציא על התנחלויות כל כך הרבה- שוב פוליטי וכן הלאה וכן הלאה.
    ב. כמובן שתמכתי במחאה. אני איש שמאל ולכן אין לי את הלוקסוס שלא לתמוך בה. אז אם תשאל אותי מה אני חושב אני אגיד את כל ה'צדק חברתי-מחירי דיור-מיסים-טייקונים-מבריחים מפה את הצעירים -שאמא שלך תגור בלוד' הרגיל. עכשיו רוצה לשמוע מה אני באמת חושב?
    ג. אני חושב שבמשך שנים היסוויתי את האכפתיות שלי לערבי המסכן והמושפל כי זה הזיק למחנה שלי. לא שאנשים היו אדישים- הם ממש כעסו עלי שאשכרה עצוב לי לראות פועל קשה יום חוזר לחושה במחנה פליטים אחרי שבנה ווילה ליהודי עשיר. אז למדתי להסביר ש"חס וחלילה , אני גם שונא ערבים אבל הכיבוש בכל זאת רע למדינה" כי רק ככה מישהו הקשיב (והצביע ליכוד).
    טוב אז עכשיו אני אמור לבכות על מר גורלו של זוג צעיר שלא מגיע לדירה?(אני בן 45 וגר בשכירות) אני אמור לשפוך דמעות על חייה הקשים של מלצרית שעמלה תחת נורות הנאון הקופחות? וואי איזה מסכנים. חתיכת צבועים, לא היה אכפת לכם ממסכנים ומדוכאים כשקראו להם אחמד ופאטמה אז לי אמור להיות אכפת מדפני ליף וסתיו שפיר? פחחחחחחח!!!

  12. הצלחת לעצבן אותי וזה לא קורה הרבה. לך זה לא קרה עוד אף פעם. אז ברשותך, נעשה את זה ארוך :)

    1. "מחאות חברתיות צריכות להיות היפסטריות. לא שהמוחים צריכים להיות היפסטרים, אבל המחאות צריכות להיות היפסטריות. מחאה צריכה להסתובב בלבוש מוזר ולהגיד "הנה עקרון שאני תומכת בו, אבל בטח אף פעם לא שמעתם עליו"; או "אני תמכתי בעקרון הזה עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים". מחאה שתומכת במיינסטרים – מחאה סחית, אם תרצו – היא לא מחאה בכלל. מחאה צריכה להגיד דברים אקספירמנטליים, כאלו שנשמעים מוזר לרוב האנשים עכשיו, אבל כולם יגידו עוד שנתיים. מחאה לא יכולה להגיד דברים שהם כבר היום אמצע הדרך, כי אז היא לא מחאה. היא שיחת סלון.
    -ת: לא יודעת למה כתבת את זה. היו מחאות המוניות. אולי התכוונת שככה זה מתחיל. אבל יש תנועות המונים ויש רעיונות שסוחפים אחרים. להגיד שמה שנדמה לנו כדמוקרטיה, כשלטון העם הוא בעצם אשליה והשלטון הוא אליטה מצומצמת של הון שלטון ותקשורת, וכל השאר זו הצגה כדי שיהיה לנו על מה לדבר, זה די חדשני ואלו דברים שלא נאמרו (מספיק) לפני כן בטח שלא בשיחות סלון של אמצע הדרך (כשאני מדמיינת נגיד את ההורים הסחים שלי והחברים שלהם). אין שום דבר מגניב בתנועה היפסטרית וייחודית. אה, אגב- למה מחאה? המחאה הייתה על הדיור ועל יוקר המחיה. אבל יש גם תנועה\תנועות אמיתיות לשינויים מהותיים יותר של השיטה. אז כן יש פה רעיון שהוא יחסית חדש לשיח הציבורי הכללי.

    2.הדבר הגרוע ביותר שקרה למחאה החברתית הוא המספר 80. יותר מ-80% תמכו במחאה, לפי הסקרים, כבר בקיץ הקודם. לקראת הקיץ הזה אותו מספר – "יותר מ-80%" – תמכו בחזרת המחאה לרחובות.
    80% תמיכה זה אחלה, על פניו. אבל למעשה, המשמעות של המספר הזה היא שאין למחאה הזו שום מסר. כל אדם שומע בה מה שהוא רוצה לשמוע, כל אחת מסיקה ממנה איזה מסקנות שהיא רוצה להסיק. כי אם 80% מהציבור באמת היו רוצים משהו אחד, משהו ברור ומובהק, הם היו מקבלים את זה. אין מפלגה חפצת שלטון שלא הייתה רצה לעשות בדיוק מה ש-80% מהציבור רוצים. אבל אין משהו כזה, אז אפשר למרוח את כולם, וכולם ימשיכו להצביע בדיוק כמו שהצביעו בעבר.

    -ת: הדבר הגרוע במספר 80% הוא שהוא נמוך ב- 19% ממה שהוא אמור להיות. זה מאבק מעמדי, לא בהכרח צריך לרצות משהו אחד מובהק כמו לרצות שבכלל ישאלו אותנו בני המעמד הנמוך מה אנחנו רוצים, ושלרצונות שלנו יהיה כח להשפיע על המציאות! זה לא המצב כרגע עם הדמוקרטיה הייצוגית שלנו, כמו גם במקומות אחרים עם שיטות ממשל דומות יותר או פחות. כמעט שלא משנה המעטפת, האוכלוסיה מרגישה שקופה ונשלטת, מנוצלת ונעשקת וחסרת כל כוח פוליטי. אין לנו בחירה. אין לנו חופש. מה יבחר כל אחד?" איך קהילה תנצל את החופש שלה לבחור איך לנהל את חייה? אני לא יודעת. כבר התרגלנו לא לחשוב על זה ולא לדבר על זה ולא לתכנן ביחד ולא ליצור ולהסתמך על קהילה. אבל לאפשר יותר ניהול עצמי בדרגות השונות והרלוונטיות זה חלק העניין. אז מה המשותף? להגיד- ככה זה לא עובד בשבילנו, רבאק, אנחנו משועבדים לשיטה. אז מה, איזו מפלגה תגיד- באמת כל עניין הייצוגיות הזה זה קקה בעצם, אני אפרק את עצמי? מפלגות הן חלק מהשיטה וחלק מהבעיה ואין שום סיכוי שתקום מפלגה שתגיד את זה. "וכולם ימשיכו להצביע…" נו באמת. כי זה לא ממש משנה למי מצביעים, גם הסמול עד 77 היה אליטה שלטונית שלא חלקה את הכח שלה ודאגה לאוכלוסיה מסויימת וטיפחה הפרד ומשול, וגם מאז, זה לא משנה מי על הכסא באותו הרגע במשחק הכיסאות- הבעיה היא שיש פחות מדי כיסאות והרבה מאוד אנשים שיושבים על הרצפה הרטובה. צריך לשבור את הכלים ולהמציא משחק חדש עם חוקים חדשים. תראה לי את המפלגה שאומרת את זה, חוץ מהפירטים שעוד טעוני הוכחה.
    אבל זו לא הבעיה של המחאה.

    3. הבעיה של המחאה היא שהיא התאהבה בסלבריטאות שלה. בפרק "15,000,000 מריטים" במיני-סדרה "מראה שחורה" (ספוילר אם לא ראיתם) הגיבור מגיע בסוף הסיפור לתוכנית ריאליטי, ובמקום לבצע קטע ריקוד או שירה, הוא שולף חתיכת זכוכית שבורה, מצמיד אותה לצווארו, ומתחיל לשפוך בפני כולם את כל הזעם שהיה אצור בו במשך חודשים. כשנגמר לו מה להגיד, כולם מוחאים לו כפיים, ומשכנעים אותו שיש לו עתיד נפלא כבעל תוכנית רדיו – מקום בשביל אנשים להוציא קצת קיטור ולהרגיש שהם חלק ממחאה כנגד השיטה, תוך שהם ממשיכים לשרת את אותה השיטה ממש. השיטה שהרסה את החיים שלו. והוא מתאהב ברעיון, ומאמץ אותו לליבו, והמחאה שלו הופכת להיות תוכנית שבועית.
    קצת כמו אותו גיבור, המחאה שלנו התאהבה במעמדה כמאמי הלאומית החדשה של ישראל. וכשאת המאמי הלאומית של ישראל, אפשר לעשות אחד משני דברים: לבעוט בכל מה שהביא אותך עד הלום ולעשות מה בראש שלך, או לעשות כל מה שאפשר כדי להמשיך להנות מהאהבה שהציבור מרעיף עליך. ומה זה אומר על המחאה הזו אם לנינט טייב יש יותר אינטגריטי ממנה?

    -ת. יש מצב. באמת יש סטטיות.

    4. וכך קרה שהמחאה התחילה לפחד שאולי היא תאבד חלק מאהבת הציבור. היא לא רוצה להרגיז אף אחד. היא לא רוצה להגיד לאף אחד שהוא לא בסדר, שאולי הוא צריך לעשות משהו אחרת כדי לשנות משהו מכל הדברים הללו שאנחנו מתלוננים עליהם. רוצים להמשיך להצביע לליכוד ולישראל ביתנו? תפאדלו! הכל בסדר מבחינתנו. המחאה היא "לא פוליטית".

    -ת: אתה יודע מה? אני אסתכן בלהשמע רוחניקית, אבל: המחאה =היא=אהבת הציבור. החלוקות המסורתיות לקבוצות בעלות אינטרסים שרבות על פירורי פריבילגיות זו תוצאה של חלוקה לא שיוויונית מכוונת של האליטה שבכל פעם נוטה טיפה לצד אחר. זהו ההפרד ומשול. וזוהי תודעה כוזבת כי במקום לריב על הפירורים אנחנו צריכים לקחת את חלקנו בעוגה. אז צריך להתחיל לאהוב את כולם כן, את כל הציבור ולהתנתק מהמנהיגים, של כל הציבורים. וגם להבין שזה לא שהם "לא בסדר". זה לא הם שלא בסדר. זה מישהם אחרים. מעטים. ספציפיים. אבל לא קל לנפץ תודעה כזו ולבנות אמון בין אוכלוסיות שבמשך שנים שטפו להם את המוח וחשבו שהן יריבות. לא פשוט בכלל. אז המחאה היא פוליטית כי היא באה לשנות מציאות, להשפיע על קבלת ההחלטות, על חלוקת המשאבים ועל מוקדי הכח. היא לא מפלגתית כי המפלגות הקיימות הן במוקד הכח -השלטון, ביחד עם ההון.
    כי מה, עד 77 לא היה ליכוד, אז מה, היה סבבה? לא היו ערבים תחת שלטון צבאי? הייתה תקשורת חופשית? לא הייתה הסתדרות שדאגה לחזקים? אדמות לקיבוצים? לא הייתה גזענות כלפי מזרחים? הכל היה מדהים? זהו, אם "הם הלא בסדר" רק יפסיקו להצביע לליכוד הכל יהיה יופי-יופי? לא נראה לי.

    5. יש קבוצה גדולה של אנשים שרק שומעים את המילה "שמאל" ומתעוררת בהם בחילה. הם שונאים את השמאל. שמאל זה רע, ממ-קיי? האנשים האלו ימשיכו להצביע לימין ויהי מה. כי השמאל זה אוהבי ערבים, ואוהבי פליטים, ואוהבי זרים, ושונאי יהודים. הימין פועל נגד האינטרס הכלכלי שלי? לא נורא – אני אמשיך להצביע להם, ואמחה ברחוב שיעשו טובה וינהיגו מדיניות אחרת מזו שאף אחד לא מפריע להם להנהיג.
    -ת: טוב זה די מוסבר בפסקאות הקודמות ובעיקר זו הקודמת. אבל בקיצור- בולשיט. הבחילה מתעוררת בצדק. כי הם שומעים סמול מפא"יניקי אחוס"לי הסתדרותי שדאג לחזקים והזניח את החלשים ובגדול מעל במהותו. בצדק גמור הוא הרוויח את הבוז הזה.

    6. והמחאה רואה את האנשים הללו, ובמקום לבוא ולהגיד להם: די, מספיק; אנחנו שמאל, ואתם מסכימים איתנו, אז כנראה ששמאל זה לא כזה רע. וכן, אתם לא מסכימים עם הדעות המדיניות שלנו, אבל מספיק להצביע רק לפי מי שונא ערבים יותר — תתחילו להצביע לפי האינטרסים הכלכליים שלכם! במקום לעשות את כל זה, המחאה אומרת להם: אנחנו? אנחנו לא שמאל. אנחנו כולם. אנחנו ימין, אנחנו מרכז. יש גם כמה שמאלנים אבל תתעלמו מהם, זה לא אנחנו. אתם יכולים להמשיך להצביע למי שתמיד הצבעתם לו. אנחנו לא באמת רוצים להחליף את הממשלה. לא. כי אנחנו משהו הרבה יותר גדול מזה. אנחנו רוצים לשנות את השיטה! אנחנו השלב הבא באבולוציה האנושית! אנחנו ומגניטו נשנה את העולם!

    -ת: יש אנשים בתנועה שהם\היו מזוהים עם סמול או שמאל רדיקאלי. זה לא משנה, זה לא מקדם כמו שאמרתי אם שמאל זה אוסף ערכים שבונים אידאלוגיה אז התנועה העולמית היא שמאלנית במהותה כי היא חותרת לשינוי חברתי ביטול מעמדי ומדגישה את האחריות של החברה כלפי הפרט. הסמול לא תמיד קידם את כל אלו אפילו להפך, הכשיל, ושימר מצב קיים לא שיוויוני. לא מפריע לי שאתה ציני. לך יש אינטרס ללגלג בשינוי השיטה כי אתה בעצמך רוצה להיות חלק מהשלטון ונציג בדמוקרטיה הייצוגית. לי בתור אזרחית מהשורה יש אינטרסים אחרים. וזו בדיוק הנקודה הבעייתית בדמוקרטיה הייצוגית.

    7. וככל שהמחאה נעשית נואשת יותר לשמור על אהבת הציבור, כך היא מרחיקה מעליה יותר את אותם אלו שהיא חוששת שירחיקו ממנה את הציבור — את המפלגות שכדי להצליח לעשות את השינוי שהמחאה מבקשת, צריכות להתחזק ולעלות לשלטון; את מפלגות השמאל. כי המחאה היא לא פוליטית. היא רק על הדבר הזה שהוא מרכז הפוליטיקה בכל מדינה נורמלית בעולם: הכלכלה. ומה בין מפלגות ובין כלכלה, בכלל? ואיך ההצבעה שלנו בבחירות תשפיע על יוקר המחיה? לא! אנחנו צריכים לצעוק ברחובות! כי רק ככה נעשה את המהפכה.

    ת: שוב, לציבורים רחבים אין אמון במפלגות השלטון או שהיו חלק ממנו במשך שנים ובצדק. לאהוב את הציבור ולא את מי שהוליך אותו שולל. המחאה מאוד פוליטית כפי שהסברתי קודם ולכן גם כלכלית וחברתית זה הכל אותו הדבר. סליחה כן, אבל איך שלי תביא את השינוי? אם היא בעלת ברית של עיני, עדיף לא להיות אופטימיים מדי לגביה. עוד אליטה. אליטה צבועה באדום, אליטה צבועה בכחול, מה זה משנה? זה כמו לצפות שברבי רופאה תהיה פחות פלסטיק מברבי מאליבו בבגד ים. הפרופגנדה שלך זולה.

    8. אבל מחאה לא צריכה לעשות את עצמה אטרקטיבית לציבור. היא לא צריכה לייפות את המסרים שלה בפוטושופ כדי שלא יגרדו לאף אחד בעין. להפך. מחאה צריכה לעצבן אנשים. היא צריכה לגרום להם לחשוב. היא צריכה לגרום להם להתווכח. ובסופו של דבר, היא צריכה לשכנע אותם לשנות את דעתם. היא צריכה לגרום להם להבין שמה שהם חשבו קודם היה שגוי, והם צריכים לשנות את התנהגותם. מחאה לא צריכה לזכות לתמיכת 80% מהציבור. היא צריכה להרוויח את התמיכה הזו, לאט לאט, עם הרבה זיעה ודמעות. אם המחאה רק תשכנע אותם שהם צדקו מאז ומתמיד – היא לא מחאה. היא פשוט שיחת הסלון הגדולה בהיסטוריה. היא סחית.

    -ת: תנועה צריכה להסביר את עצמה ולנפץ את התודעה הכוזבת. זה מגרד בעיניים כי אנשים מתוכנתים לחשוב ככה- ימין זה אויב פשיסטי יקח לי את המדינה סמולני בוגד עוכר ישראל. כשה להזיז את וילון המיסוך הזה ולהראות שהכל זה בובות ולהצביע על מי מושך בחוטים. אבל ככל שיבינו את זה יותר אנשים כך יהיו יותר תומכים, כי אף אחד לא אוהב שעובדים עליו ואף אחד לא אוהב להיות נשלט ולהדפק. לא מי שחשב על עצמו כשמאל ולא מי שחשב על עצמו כימין. אז הרבה יותר מ80%, כי מה שהם חשבו קודם היה שגוי לא משנה אם הם חשבו ימינה או שמאלה. שגוי. גם הסחים וגם ההיפסטרים וגם שיחות הסלון. והתמיכה אכן תתרחב לאט לאט כי הידע הוא בנמצא והוא זמין לכל אחד. בסוף התודעה תתנפץ.

    אה ובהצלחה בפריימריז כן???

  13. אני יודע שאתה תהיה בהלם – אבל המחאה הזו לא שמאלנית. מה לעשות. זו הפנטזיה הפרטית שלך שמדובר בקבוצה מונוליטית של אנשי בילעין שהתחפשו קצת כי ככה אוהבים אותם יותר.
    יש במחאה הזו שמאלנים הארד קור ויש ימניים, יש מתנחלים (כן כן) ויש ערבים. לא רק אותך ואותי.
    ואתה יודע מה אני רואה כשאתה אומר היפסטרים? אני רואה מאה אנשים בכיכר הסינמטק, שאתגרו כל כך יפה את החברה הישראלית שהיא גלגלה אותם לקצה הנידח של השיחה.
    המחאה החברתית יצרה פה פרמטרים חדשים של שיחה. דרכם יהיה אפשר לדבר פעם על עוד דברים. אבל כרגע, כש״הכיבוש״ מסתיר את הכיבוש, כשאי אפשר לדבר עם מי שלא מסכים איתך, כשההפרש ומשול אוטומטי ומכני כל כך – אני אשמח עם שמונה אחוזים, לא שמונים, יתחילו לדבר אחד עם השני. הם לא יעשו את זה עם הסיסמאות הישנות.

  14. אני חולק איתך את התסכול מהמאבק, אבל חולק עליך כמעט בכל הדברים היפים שאמרת והנה הדרך שאותה אני מקדם:
    http://www.hasadna.org.il/%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%94/%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91-%D7%94-8-6-%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%91-%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A2-%D7%9C%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%AA%D7%95%D7%9F/

    אשמח לשמוע את דעתך,
    אלון.

  15. סירו: ניטפוק קטן. כשאתה אומר שהשמאל נמצא עשר שנים באופוזיציה, אתה כולל בפנים ממשלות שנבחרו על האג'נדה של נסיגה חד צדדית מיהודה ושומרון? כי לא ידעתי שעברו 10 שנים מאז 2009

    שי: ראשית, אין שום דבר 'חברתי' בש"ס מאז שאלי ישי השתלט עליה. הם פשוט לא מתעניינים בתחום הזה.
    שנית, כרגע ישראלים פשוט לחלוטין לא מצביעים לפי כלכלה. נקודה. זה לא שהם צריכים לשים את הכלכלה לפני כל השאר, הם צריכים להתחיל להבין שכלכלה זה דבר פוליטי.

    אורי: המחאה הזו לא דורשת העמקת המעורבות של הממשלה במשק? היא לא דורשת שהממשלה תוריד את מחירי הדיור? את מחירי המוצרים?
    כי זה שמאל. זה שמאל גם בגלל שאלו ההגדרות המקובלות במדע המדינה, אבל חשוב יותר – כי מי שתומך במדיניות הזו בישראל זה שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ומוחמד ברכה. ומי שמתנגד זה ביבי, ליברמן והחבר'ה.

  16. You are so right – the key is to stay radical! The ability to flip over our thinking is more important than a solution or end result – the question is how to create this opening. How we can stay radical and not turning to critical only, that is, seeing something wrong and knowing right away how to fix it. The radical position is more crucial for my perspective. Think about it for a moment. Taking one step away from this movement shows me that maybe it was a good start to get the 80% together – which was not the reality before. This movement maybe is going to give people like us a lesson about let the organic growth happen. Now, when so many people who are usually not on the streets, who are usually do not consider themselves activists, they are out there!!! for what? They start smelling the change coming – there is nothing more awaking than smelling good food coming your way. Maybe now, when all 80% are out there – now they would be abe to taste the leftish dishes; we need to trust the process. It is becoming. We should keep shareing our ideas like you did in this post. It must happen. People cannot miss the injustice anymore. Even Mubarak is in jail. Who would believe it could happen several months ago. Toda for this post. It was right on

  17. מילה על ה"איך הם לא מבינים שהם מצביעים נגד האינטרס הכלכלי שלהם".

    יכול להיות שיש הרבה מצביעים שמעדיפים להצביע נגד הערבים מאשר בעד האינטרס הכלכלי שלהם. למעשה, כמעט בטוח שזה חלק מהסיפור. אבל אני חושב שזה רק חלק.

    יכול להיות שהם גם פשוט שמרנים כלכלית, או ניאו ליברלים. מה ששמעתם. יכול להיות שהרבה ממי שאנחנו חושבים עליהם בתור אלו שאמורים להצביע לשמאל כי "זה האינטרס הכלכלי שלהם", פשוט לא סומכים על הממשלה – כל ממשלה, שהיא תחלק את המשאבים בצורה שתפעל לטובתם.
    יכול להיות, שכשרגע אחרי הבחירות כולם שכחו את ההבטחות שלהם בפעם ה 39816, אנשים נהיים חשדנים כלפי הבטחות. ויכול להיות שכשה קורה כבר לממשלה ה-15, וכל אחת מגווניה וסיבותיה, איכשהו בסוף לא מצליחה או לא ממש רוצה לקיים, אנשים פיתחו חשדנות מסוימת כלפי הממשלה (או כלפי "הפוליטיקאים" בשפת העם), ולא רק כלפי ממשלות מסוימות.
    ובינינו, זה לא שאין להם לחלוטין על מה לבסס את החשדנות הזו. אדם עני וחשדן יכול להיות לא פחות ניאו ליברל מבעל הון: אולי השוק זה דרעק, אבל הממשלה גם.
    קשה לי להאשים תושב שכונת ג'סי כהן שיגיב בחשדנות לנאומים חוצבי להבות על איך הממשלה יכולה להציל אותו, ולשפר את מצבו החומרי עשרות מונים – אם רק תיתנו לה צ'אנס. אנחנו – אנחנו באמת יודעים איך לעשות את זה. ואנחנו – אנחנו באמת רוצים, ובאמת נקיים את זה אחרי הבחירות. הפעם ברצינות.

    אז בין עוד מלוא הטנא הבטחות, ובין להצביע נגד הערבים, הוא אולי מרגיש שזה לא בדיוק קורבן גדול מבחינתו לא להצביע לשמאל. דוגרי, מי הם השמאל האלה? עוד חבורת פוליטיקאים שמבטיחה לעשות לנו את החיים טובים. יאללה יאללה. אלף בשקל יש פה בשכונה.

    אני לא יודע איך מתגברים על החדשנות הזו, ואני לא בטוח שהיא כולה מופרכת. זו בעיה קשה. אולי, אולי, בזהירות רבה ובביטחון נמוך מאד, אני חושב שלדיבורים ההיפרבוליים יש השפעה שלילית. הן אם הם באים בצורת – "הכל קורס, האופקליפסה בדרך. ריסוק. רישוש. עבדות", והן אם הם באים בצורת "אם רק הממשלה תתערב בשוק הדיור, תוך 17 דקות לא תהיה יותר מצוקת דיור". אני לא בטוח שזו הדרך לדבר אל ליבם של מי ששבעו הבטחות.

  18. נדב,
    ראשית, אלי ישי מקדם למשל קצבאות ילדים – זה לא חברתי? אבל מה שחשוב יותר: אם הוא היה ממש חברתי (בדיוק לפי הגדרתך), אז אתה ודובי הייתם מצביעים עבור ש"ס, למרות שהיא ימנית-מדינית?

    שנית, אני חושב שלהצביע רק לפי כלכלה זה רעיון פסול שאנשים מוסריים (כמוך וכמו דובי) מתנגדים לו. הם לא מוכרים את ערכיהם ב"נזיד עדשים", אבל לפעמים הם מקווים שיריביהם יעשו כך. לי נראה שהרבה אנשים דווקא מבינים שכלכלה זה עניין פוליטי ולכןן הם מצביעים למפלגות שמעבירות יותר או פחות תקציבים להתנחלויות, או לקיבוצים, או לטייקונים, או לערבים, או למוסדות-דת או לרווחה וכו'.

    יש אפילו כאלו שדווקא בגלל שהם מבינים את המאבקים הפוליטיים הללו, הם תומכים גם בהפרדת הדת מהמדינה וגם בהפרדת הרווחה מהמדינה.

  19. מסכימה איתך ורוצה להוסיף שחייבים לקשור את זה למעשיות מסוימת – החל מלמעלה ברמת הצגת אלטרנטיבה פוליטית מעשית, ועד למטה – שאנשים מהרחוב יוכלו לקחת בזה חלק פעיל קצת יותר מלייק פה ושם בפייסבוק והגעה ספורדית לכיכר, שם הם מתכנסים לשמוע סיסמאות חסרות תוכן או המשכיות מעשית כלשהי.

    הכי קל לחשוב על שביתות או חרמים מסוימים אבל אפשר גם לנסות לחשוב על פעילויות בונות יותר, שמראות כיצד התנהלות כספית נכונה יכולה להביא להקלה כבר בטווח הקצר, שאולי אפשר לממש עם תרומות והתנדבות בהתחלה…

    בכל מקרה, אחרי שבת האחרונה, שהביאה אותי לאותן מחשבות ותחושות כשלך, כבר לא יוציאו אותי כל כך מהר מהבית לסשן חוזר של "או – אה -מי – זה – בא?"

  20. פינגבאק: מאותגרים פוליטית « Roee-geist

  21. לפני שמדברים על הצלחה או כשלון כדאי להעריך בצורה ראלית מה המטרות. לגרום לממשלה לעשות יו-טורן במדיניות שלה או להתפרק מרצון ולתת את השלטון לשלי יחימוביץ' על מגש של כסף זה לא ראלי. הפוליטיקאים בממשלה נאבקים על דרכם בכל טריק אפשרי – מוועדה שממסמסת וממוסמסת ועד להסטת הדיון.

    אני חושב שהמחאה הצליחה עד כמה שמחאה כזו יכולה להצליח: העלתה נושאים חברתיים-כלכליים לדיון (כשאלה נושאי הדיון קל יותר לשמאל לעלות) ופה ושם יצרה לחץ על פוליטיקאים או חברות. אנשים נעשו מעורבים יותר בפוליטיקה.

    אם נושאים חברתיים כלכליים הם שיחת הסלון של 80 אחוז מהאוכלוסיה זו הצלחה. בסוף צריך כמה עשרות אלפים שיזוזו מפה לשם. לגרום למאות אלפים להגיע לכיכר נראה לי בעל סיכוי גדול יותר לקדם את הנושא מעוד הפגנה של ה- 800-1000 איש הרגילים.

    מה שכן יש סכנה למחאה וזה הפיכתה לפסטיבל קיץ לא רציני. עכשיו הזמן של הפוליטיקאים לבנות על התשתית שהונחה בקיץ שעבר ולהציג את האלטרנטיבות שלהם. הצלחה שלא מנצלים אותה תתמסמס.

  22. שי: העמדות המדיניות שלי נמצאות הרבה שמאלה ממפלגת העבודה. לפני כמה שנים קיבלתי החלטה לפיה אני לא נאבק לקידום העמדות המדיניות שלי במישור המפלגתי, משום שאני חושב שמפלגת העבודה היא המקום הנכון לקדם דווקא את העמדות הכלכליות שלי. למיטב ידיעתי, הבחירה של דובי דומה. כך שלא בחרת את האנשים הנכונים לקחת כדוגמאות ל'אתם אף פעם לא תעדיפו עמדות כלכליות על מדיניות'.

    מעבר לזה, יש לך איזה הנחה בסיסית, שעמדות כלפי כלכלה הן דבר פחות מוסרי או פחות אידיאליסטי מעמדות בנושאי ביטחון – ולכן הצבעה לפי ענייני כלכלה היא 'מלוכלכת' באיזשהו אופן.
    קשה לי להבין את העמדה הזו. יש היבטים מוסריים מאוד עמוקים למדיניות כלכלית, והעמדות שלי בנושאי ביטחון בהחלט מושפעות מהרצון שלי לצמצם את מספר הפעמים שהילדים שלי רצים לממ"ד.

  23. נדב,
    זה בסדר, אבל כדאי להקפיד בדקויות: אפשר להבין שאתה ודובי תעדיפו *עמדות* כלכליות על *עמדות* מדיניות, אבל לא שתעדיפו את *האינטרסים* הכלכליים שלכם (אישית או מגזרית) על העמדות המדיניות שלכם. והפוסט לעיל קורא לאנשי הימין המדיני לעשות בדיוק את זה: "תתחילו להצביע לפי האינטרסים הכלכליים שלכם!".

    את זה לא נראה לי שאתם תעשו – למשל, לא תצביעו למפלגה לאומנית גם אם היא מקדמת העלאת שכר לסגל האקדמי, או אפילו לכל "מעמד הביניים". אני אפילו חושב שיש גבול לעדיפות שתתנו לעמדותיכם הכלכליות – לא תצביעו לכל מפלגה סוציאליסטית, למשל מפלגה נשיונל-סוציאליסטית.

    לפיכך, ההנחה הבסיסית שלי איננה מפחיתה מערכן של עמדות לגבי מדיניות כלכלית, אלא רק מערכם של אינטרסים כלכליים שאינם משרתים עמדות מוסריות אחרות. לכן אני לא מצפה מתומכי הימין (המדיני) שיצביעו למפלגת העבודה רק כדי להוריד את מחירי הקטג'.

  24. אז הבעייה עם המחאה היתה שהיא היתה פופולרית והצליחה. גאוני. הגדרת בחדות ובדיוק את מחלת הילדות הרדיקלית. אם משהו מצליח, סימן שאין לו באמת מסר. המדד לאותנטיות הוא היותך מיעוט. כאן מזוקקת הסכיזופרניה הרדיקלית: האמונה הסימולטנית בעליונות הרדיקל על הציבור, וחוסר היכולת רדוף האשמה והפחד להתמודד עם האחריות וההשלכות של העליונות הזו. במלים אחרות: הרדיקל מדבר על שינוי אבל מאמין שההמון מטומטם, ולכן אם ההמון מתחיל לתמוך בך סימן שאין שינוי. ופעם אחרונה, לאט: הרדיקל מאמין ששינוי הוא הסימן המובהק ביותר לכך ששום דבר לא משתנה.

    ה-80% הוא נכס שפשוט גדול עליכם. מה שמוביל לשינוי הוא בדיוק היכולת והמחוייבות ללתמרן וללהיות פופוליסט – להגיד להמון מה שהוא רוצה לשמוע ולהוביל לצדק חברתי – אל דאגה, האספסוף יתרגל לכל דבר – אפילו לחברה צודקת.

    כשלנין הוציא מליון חיילים מחזית מלחמת העולם הראשונה והפך אותם לגייסות בשירות המהפכה הוא לא עשה זאת באמצעות הקראת עמודים נבחרים מהמהפכה. הוא הבטיח להם אוכל ובגדים. תגידו דמגוגי, תגידו פופוליסטי. הוא אמר להם מה שהם רצו לשמוע, וניצח. אם אתם מחוייבים לשינוי, תמחלו על האגו ההיפסטרי שלכם ותעשו ווטאבר איט טייקס, אפילו אם זה דבר נורא ומחריד כמו שלמה ארצי

  25. סליחה, התכוונתי לומר עמודים נבחרים מה-'קפיטל', לא מהמפכה. תודה

  26. דובי,

    אני נזכר בדיון הארוך שהיה לנו לאחר הפוסט "זו התרבות, גאון". כפי שיתכן ואתה זוכר, אני דווקא מאמין מובהק בצורך לשנות את השיטה. אחד מנציגיו הנאמנים של מגניטו (אך לא של גברת בר-לב. תודה על הלינק, דרך אגב. גרמת לי לאבד עוד קצת אמון בתבונה האנושית).

    ברשותך, ברצוני לקחת את טענותיך בדבר השמאלנות ההינהרנטית של המחאה והצורך להצהיר עליה ככזו ולפרק אותן לגורמים. תרתי משמע.

    הבה ונתחיל מהמספר. 80%, כפי שאמרת, כנראה מייצג מצב בו כל אחד שומע את מה שהוא היה רוצה לשמוע. אבל אני מסיק מהספר הזה זוג מסקנות נוסף:

    א) 80% מהציבור חושב שיש פה בעיה המצדיקה יציאה לרחובות. לא נתון טריוויאלי בישראל חסרת תרבות המחאה הציבורית.
    ב) אי אפשר לקרוא למחאה "שמאלנית". אם נתבונן בסקרים האחרונים, אפילו בהערכה הנדיבה ביותר (כלילת המנדטים של קדימה ולפיד) גוש השמאל בישראל מייצג כ-40% מבעלי זכות הבחירה.

    לא חסרים פוליטיקאים המעוניינים לנכס לעצמם את המחאה – באופן טבעי, מדובר באלו שאינם בשלטון כרגע. מעשית, קריאתך ללהצהיר על המחאה הציבורית כמחאת שמאל היא בדיוק מה שאנשי מפלגת העבודה בודאי ינסו לעשות, והרשה לי להתנבא: אם זה יצליח להם, זה יהיה סופה. רוב המפגינים והתומכים יתנערו ממנה, ולא בגלל פוביה מהמילה "שמאל" – פשוט משום שזו לא תהיה יותר המחאה שלהם.

    הרשה לי להעלות טענה/wishful thinking: צריך להתחיל ולשקול את הרעיון שחלק ניכר מהמוחים אכן לא מחזיקים באג'נדה שמאלנית נסתרת – לא מדינית, ולא כלכלית. שמה שהצית את המחאה באופן רשמי היה מחיר הדיור והקוטג', אבל מה שבאמת עומד מאחוריה היא תחילתה של הבנה מסוכנת – ההבנה שההחלטות המשמעותיות בישראל כלל אינן מושפעות מתוצאות הבחירות. התחושה שאין לרצון העם שום ביטוי בהתנהלות המנהיגים שלהם. לא מדובר רק באופן חלוקת העוגה, מדובר בניתוק גובר בין האינטרסים של הפוליטיקאים והאינטרסים של הבוחרים. הפוליטיקאים אינם "הרעים", אך הם לכודים בשיטה שמאלצת אותם לקחת החלטות נפסדות, שיטה שבה רצון הבוחרים הוא שיקול משני בהחלט מול אילוצים פוליטיים תוך מפלגתיים ותוך קואליציוניים. המפגינים רואים כיצד המדינה מתפרקת למגזרים מובחני זכויות וחובות, ואיש מנבחרי הציבור לא משכיל לעצור את התהליכים האלו. "צדק חברתי" זה לא רק דיור מוזל, זה שיוויון, או לפחות האתוס של שיוויון. בלעדיו, לדמוקרטיה אין עתיד.

  27. באופן כללי אני מסכים מאוד עם הפוסט ורוחו, אבל יש פסקה אחת שיש לי מה להעיר עליה:

    "80% תמיכה זה אחלה, על פניו. אבל למעשה, המשמעות של המספר הזה היא שאין למחאה הזו שום מסר. כל אדם שומע בה מה שהוא רוצה לשמוע, כל אחת מסיקה ממנה איזה מסקנות שהיא רוצה להסיק. כי אם 80% מהציבור באמת היו רוצים משהו אחד, משהו ברור ומובהק, הם היו מקבלים את זה. אין מפלגה חפצת שלטון שלא הייתה רצה לעשות בדיוק מה ש-80% מהציבור רוצים. אבל אין משהו כזה, אז אפשר למרוח את כולם, וכולם ימשיכו להצביע בדיוק כמו שהצביעו בעבר."

    אני חושב שיש משהו כזה. תחבורה ציבורית בשבת? פחות מס על הדלק? יותר מיסים אחרים? לא, הרבה יותר פשוט מכל אלה – מזון זול. דבר אחד (אולי "הדבר") שאין לי ספק שאחוז כנ"ל של הציבור מעוניין בו הוא הפחתה ניכרת במחירים שהוא רואה בחלק הארי של שוק המזון הישראלי. לדעתי זה לא במקרה שהמחאה הציבורית הראשונה (טוב, אולי לא הראשונה אם מקטינים מספיק את קנה המידה) מהסוג שאנחנו מדברים עליו הייתה על מחיר הקוטג'. מה ההבדל בין יוקר המזון ליוקר הדיור או ליוקר הדלק? בראש ובראשונה ומעבר לכל, הבסיסיות – מזון (הפשוט ביותר) נתפס על ידי הציבור כמוצר הבסיסי ביותר שלאזרח המצוי צריכה להיות גישה אליו, ובצדק. בעוד שבמקרה של הדלק אמירות כמו "זה בגלל הסנקציות לאיראן, זה המחיר שצריך לשלם" או "אם נוריד את הבלו אז נצטרך להגדיל את המע"מ" נחשבות כתירוצים יעילים או כסיבות לגיטימיות לא לעשות כלום, כאן זה כבר לא עובד, בגלל הבסיסיות.

    אולי אין הסכמה בין האזרחים לגבי האופן שבו יש לטפל בבעית יוקר המזון, אבל הטענות שקיימת בעיה, שהבעיה דורשת פתרון ושהפתרון צריך להגיע מהממשלה הן בקונצנזוס לדעתי. אם הממשלה הייתה בתגובה אומרת "בסדר, אבל כדי לפתור את הבעיה אנחנו צריכים מסיבה כלשהי לעשות את אחד משלושה: 1) להעלות ב-100% את הבלו, 2) לתת את ירושלים לפלסטינים ו-3) להביא לארץ 20 אלף עובדים זרים חדשים מאריתראה. במה אתם בוחרים?", אני לא חושב כלל וכלל שהקריאה הציבורית לפתרון בנושא הייתה פוחתת. בניגוד למאבק על יוקר בדלק או יוקר בדיור, כאן אמירה בסגנון "כדי לפתור את הבעיה, אנחנו נצטרך לדפוק אתכם מכיוון אחר או לדפוק אוכלוסיה אחת או שתיים מסוימות" לדעתי רק תגדיל את מספר המוחאים, במקום להקטין אותו.

    עוד דבר שעומד לצידה של מחאה על יוקר המזון לעומת מחאה על היוקר במוצרים אחרים מלבד הבסיסיות, הוא המיידיות. אם הדירות נעשו פתאום יקרות פי 3, אז האזרח המצוי יכול בדרך כלל למצוא איזושהי דרך להסתדר בינתיים בלי דירה (לגור בשכירות, לגור אצל ההורים וכו'). אם הדלק נעשה פתאום יקר פי 2, אז האזרח המצוי עדיין יכול לחיות עם זה, לפחות לתקופה מוגבלת של זמן. כשזה נוגע למזון, בייחוד למזון פשוט (ביצים, חלב, הלחם הכי פשוט וכו'), המעמסה על גבו הכלכלי של האזרח היא מיידית, קבועה ולא באמת ניתן לברוח ממנה – אתה יכול להגיד "אז אני אסתדר בלי לחם שיפון חצי שנה" אבל אתה לא יכול להגיד "אז אני אסתדר בלי חלב חצי שנה" (טוב, אתה ספציפית יכול, אבל כנראה שאף אזרח לא יסכים להיגרר בעל כורחו למצב כזה).

    עם זאת, מסופקני אם יש נושא יותר מורכב מיוקרת המזון שתוכל למצוא כרגע או בעתיד הקרוב קונצנזוס ציבורי לגביו. אורי כץ חושב שיש כזה – הפרדת הדת מהמדינה. לדעתי זו טעות חמורה, אבל ריבוי הדיעות בנושא מבורך.

    עתה משהפרכתי את "טענת 80 האחוז" שלך (אם אתה מסכים איתי :)), נשאלת השאלה אם נושא כמו יוקרת המזון הפשוט יכול לשנות סדרי ארץ במובן שאנשים ימנים יצביעו למפלגה שמאלנית ולו רק בגלל שהם יאמינו שהיא תפעל הכי הרבה או הכי אפקטיבית בנושא (או שמאלנים לימנית. המפלגות הספציפיות לא כל כך רלוונטיות לשאלה). לדעתי כן. האם המזון בארץ כרגע הוא כל כך יקר בכדי שזה יקרה? כנראה שלא, למרות שאם רוב המלצות ועדת קדמי לא ייושמו, אז כנראה נהיה במצב כזה בעתיד הלא רחוק, על בסיס העליות המשמעותיות במחירים בחלק מהשוק בשנים האחרונות.

    שוק שכבר יש בו בעיה קשה של נגישות לאזרח המצוי, הלכה למעשה, הוא הדירות בארץ, כמובן. אבל מסיבות שכבר ציינתי, אני חושב שייקח מספר לא קטן של שנים עד שהדבר יקבל משמעות אלקטורלית, כלומר עד שהאזרח המצוי יגיד לעצמו "ראבק, בקצב הזה אני אהיה בן 60 עד שאני אוכל לממן לעצמי דירה. נמאס לי, אני מצביע לחד"ש אם על זה הולך להיות הקמפיין שלהם". החדשות הטובות (או הרעות, תליו איך מסתכלים על זה) הן שההערכות המקצועיות הן שייקח לפחות עשור, במקרה הטוב, עד שמחיר הדירה הממוצע יחזור לכפי שהיה לפני 2008, כך ש"המשמעות האלקטורלית" הזו אכן תגיע מתישהו, גם אם לא בבחירות הקרובות או אלה שאחריהן.

  28. פינגבאק: ים של מחאה בשתי עיני » במרכאות כפולות

  29. פינגבאק: מחאה אמורה לשכנע את הציבור, לא למשוך אותו • מחאת הדיור

  30. (ספויילרים לפרק 15,000,000 מריטים במראה שחורה)
    בשולי הדברים, הפרשנות שלך לפרק מוזרה מאוד בעיני. הגיבור התאהב ברעיון? לי זה יותר נראה כמו כניעה, ויתור, הכרה בכך שזו האפשרות היחידה שלו לשרוד בעולם כזה.

    בעצם, אולי זה כן מטאפורי למחאה איכשהו. לא יודע.

  31. קצת באיחור, אבל לדעתי הפסקה הראשונה שלך מתארת בצורה מדויקת את מה שקרה בתחילת מחאת הקיץ שעבר: במקום השיח הישן והחבוט (שאתה מציע לחזור אליו), הציעו דפני ליף וחבריה שיח חדש, חיובי ומלכד, שנמנע מההפרד-ומשול הישן ונובע ממקום רגשי ולא שכלתני. זה היה אוונגרדי ממש, וגם סחף את ההמונים.

    למעמד הבינוני נמאס מהעובדה שהוא לא מצליח לשמר את תנאי החיים של דור ההורים. במפתיע, מצאו את עצמם ילדי המעמד הבינוני באותה סירה עם כל האחרים שלא מצליחים לגמור את החודש. התמונה התבהרה ושיתוף הפעולה נעשה אפשרי יותר.

    השיח הלעומתי של ימין ושמאל, שאתה מציע לחזור אליו, הוא בדיוק הפרדיגמה הישנה שמביאה 1000 מפגינים למחות נגד הכיבוש.

  32. פינגבאק: מחאת האוהלים – רון חולדאי מעדיף את הצד שקל לו לשכנע

  33. פינגבאק: יהונתן קלינגר | דפני מי? מדוע חולדאי סוגר את המחאה עכשיו. ‏ :: Intellect or Insanity‏

  34. פינגבאק: קראו נא, יוני 2012 | קצה הקרחון | אורי צציק