נייר עמדה: חיזוק שיטת המשטר

טוב, הגיע הזמן לעסוק בדברים שאני מבין בהם. ביקרתי בעבר כל מיני הצעות לשינוי שיטת המשטר, והגיע הזמן להניח על השולחן את ההצעה שלי לתיקון הליקויים הקיימים מבלי להפוך סדרי בראשית. הנה הוא לפניכם – נייר העמדה שלי בנושא חיזוק שיטת המשטר. אשמח להערותיכם.

חיזוק שיטת המשטר

מבוא

מאז הקמת המדינה מעיבה עננת ספק על שיטת המשטר הישראלית. שיטה זו אומצה כדי להתאים לתנאים ששררו בתקופת היישוב לפני קום המדינה, והותאמה לאורך השנים לצרכיה של מדינה מודרנית בטלאי חקיקה. על כן, אין זה מפתיע כי מדי כמה שנים עולה דרישה ציבורית לשינוי משמעותי בשיטת המשטר בישראל. עם זאת, הדרישות לשינוי שיטת המשטר לוקות לעיתים קרובות באי הבנת השיטה הקיימת, וגרוע מכך – אי הבנת השיטה המוצעת. בולטת במיוחד הנטייה להעדיף את שיטת המשטר האמריקאית מתוך אמונה שהיא תפעל לחיזוק ה"משילות", חרף העובדה שהשיטה הנשיאותית נבנתה באופן מוצהר כדי למנוע משילות ולהחליש את כל זרועות השלטון.

ליקוי אחר בהבנת השיטה הישראלית נעוץ באי הבנת תפקיד הכנסת אל מול הממשלה, ובזלזול מתמשך בתפקיד הפיקוח החלש של הכנסת – זה שאינו כרוך בשינוי מדיניות, אלא בהשפעה עקיפה דרך חשיפת פרטים בפני הציבור ויצירת איום אלקטורלי על ממשלה מכהנת שלא לפעול באופן המנוגד לרצון הציבור. במילים אחרות – תפקיד הכנסת הוא ליצור "אחריותיות" (accountability) בפני הציבור. תחת זאת, הציבור רואה דווקא את התקשורת כאוחזת בתפקיד הפיקוח על הממשלה, וזאת חרף המגבלות המוסדיות, הכלכליות והעקרוניות שקיימות בפני כלי התקשורת בהקשר זה.

על כן, מוצע להלן נייר עמדה המבקש לא לשנות את שיטת המשטר, אלא לחזק את אותם גורמים בשיטת המשטר הישראלי שנחלשו לאורך השנים, ושבעקבות החלשותם נפגעה יכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לתפקד כראוי. נייר עמדה זה מבוסס בחלקו על דו"ח ועידת הנשיא לבחינת מבנה המשטר, שהוגש בשנת 2007.

חיזוק שיטת המשטר הישראלית

1. מפלגת העבודה תשקול לתמוך ברפורמות בשיטת הבחירות שתשלבנה מרכיב אזורי יחד עם מרכיב ארצי, ובתנאי שלא תפגע באופן מהותי הייצוגיות של השיטה, ויתאפשר ייצוג גם לקבוצות מיעוט ולמגזרים שונים. לחלופין, תשקלנה לחיוב רפורמות שמטרתן לאפשר יותר שליטה לבוחר על אופי הרשימה המועדפת עליו. מפלגת העבודה תתנגד להעלאת אחוז החסימה, או למעבר לשיטת בחירה של אזורים חד-נציגיים.

2. מפלגת העבודה תפעל לחזק את ועדות הכנסת בפעולתן מול הממשלה.

א.     מספר ועדות הכנסת יצומצם. כל ועדה תיוחד לענייניו של משרד ממשלתי אחד, למעט ועדת הכנסת וועדת הביקורת. כל ועדה תמנה 10-12 חברי כנסת. חבר כנסת לא יכהן ביותר משתי ועדות בו זמנית.

ב.      השר שעל תחום משרדו אמונה כל ועדה יציג דו"ח בפני הועדה בראשית ובסוף כל מושב של הכנסת. כמו כן, תוכל כל ועדה לזמן את השר או את מנכ"ל המשרד להעיד בפניה בהחלטה של רוב חבריה.

ג.       הצוות המייעץ לכל ועדה יורחב ויוקצה תקציב עצמאי למחקר לכל ועדה.

3. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק הפיקוח של הכנסת על הממשלה.

א.     יבוטל חוק ההסדרים. לא יבוטל חוק ולא ידחה ישומו של חוק שנחקק על-ידי הכנסת אלא בחוק יעודי בן סעיף אחד, או בחוק חדש שיחליפו.

ב.      ראש הממשלה יציג בפני הכנסת דו"ח מפורט על פעולות משרדו וסקירה של פעולות מרכזיות של משרדי הממשלה בראשיתו ובסופו של כל מושב של הכנסת.

ג.       יורחב מרכז המידע והמחקר של הכנסת.

ד.      יחוזקו מבקר המדינה וסמכויותיו.

ה.     תוקם קרן מחקר שתסייע לחוקרים ולארגוני מגזר אזרחי העוסקים במחקר על עבודת הממשלה ובביקורת על תפקודה בתחומים שונים.

4. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק תדמית הכנסת והדמוקרטיה בעיני ציבור האזרחים.

א.     ידרש קוורום של 40 חברי כנסת לפחות לקיום כל דיון במליאת הכנסת, וקוורום של 40% מחברי ועדה מועדות הכנסת לקיום כל דיון בועדה.

ב.      משרד החינוך בפרט ומשרדי הממשלה בכלל יפעלו כדי לקדם ולהפיץ את ערכי הדמוקרטיה בקרב אזרחי ישראל באמצעים שונים, ולקדם הבנה רחבה יותר של שיטת המשטר הישראלית בקרב ציבור האזרחים.

ג.       תוקם קרן לסיוע לארגוני מגזר אזרחי העוסקים בקידום והפצת ערכי הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שונות במדינת ישראל.

ד.      מערך האינטרנט של הכנסת יעבור עדכון מהותי שעיקרו הנגשת החומרים השונים המיוצרים במליאה, בועדות ובזרועות הכנסת האחרות לציבור בכלל ולארגוני ביקורת בפרט. בין היתר, הצעות חוק הכוללות תיקונים בחוקים קיימים תכלולנה קישורים ישירים לסעיפים המתוקנים בהצעה, כדי לאפשר ביקורת נגישה לאזרחים על הצעות החוק המוגשות.

ה.     הכנסת תפעל באמצעים שונים להפצת החומרים השונים המיוצרים על-ידה והנגשתם לכלל הציבור.

ו.       הכנסת תקים ועדות דיון נודדות מיוחדות שתזמנה אזרחים להופיע בפניהן ולשטוח בפניהן את עמדותיהם וצרכיהם בתחומים שונים. ועדות אלו תכלולנה לפחות שני חברי כנסת ותתכנסנה בערים וישובים שונים ברחבי ישראל לאורך כל תקופת כהונת הכנסת.

5. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק המשילות והיציבות השלטונית.

א.     לא ימונו שרים ללא תיק, ולא ימונו סגני שרים ללא סמכויות מפורשות.

ב.      יבוטלו הקבינט הבטחוני-מדיני וועדת השרים לענייני חקיקה. כל החלטות הממשלה תתקבלנה אך ורק בפורום המלא של הממשלה. הממשלה רשאית להקים ועדות משנה לצרכי דיון, התייעצות והכנת הצעות מדיניות, אך כל הצעה חייבת להתקבל על ידי רוב של חברי הממשלה. כמו כן, רשאית הממשלה להקים קבינט מצומצם בעל סמכות לקבוע מדיניות בעיתות חירום, אך ועדה זו תוגדר לפרק זמן קבוע מראש ולמטרות שתוגדרנה מראש ותאושרנה על-ידי רוב של חברי הממשלה.

6. מפלגת העבודה תפעל לחקיקת חוק יסוד: זכויות האזרח שיגדיר במפורש את זכויותיו של האזרח בישראל בדומה למגילות זכויות במדינות דמוקרטיות אחרות ברחבי העולם.

סיכום

מדינת ישראל עומדת בפני אתגר משמעותי של שחיקה מתמשכת בדבקות בערכים דמוקרטיים ובלגיטימציה של השיטה הנהוגה בה בקרב אזרחי ישראל. התיקונים המוצעים לעיל נועדו כדי להתמודד עם אתגר זה ולחזק את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. על מפלגת העבודה לעמוד בראש המחנה בדרישה לתיקון הליקויים שהצטברו במערכת הדמוקרטית בישראל, לחזק את יכולת הכנסת לפקח על הממשלה, ולחזק את יכולת הציבור לעקוב אחרי מנהיגיו ולהשפיע במישרין ובעקיפין על המדיניות הציבורית במדינה.

 

33 Replies to “נייר עמדה: חיזוק שיטת המשטר”

  1. שאלות:

    "יורחב מרכז המידע והמחקר של הכנסת" — ונתוניו (הלא-סודיים) יהיו זמינים מיידית לציבור?

    "יחוזקו מבקר המדינה וסמכויותיו" — איך, בדיוק? צריך להזהר שלא להפכו לחוקר, שופט ותליין.

    הגהה:

    "השפעה על עקיפה"?
    "תוכל כל ועדה לזמן *ברוב של חבריה* את השר או את מנכ"ל המשרד להעיד בפניה *בהחלטה של רוב חבריה*"?

  2. כמה הערות:
    2א. כבר היום מספר ועדות הכנסת (22) הוא בערך כמספר המשרדים (כ-20), אז לפי ההצעה שלך, אין ממש מה לצמצם.
    2ג. מרכז המחקר של הכנסת לא ממלא את התפקיד הזה היום?
    3ד. אתה יכול להיות יותר ספציפי? איזה סמכויות? כיצד יחוזק?

  3. אוי, ומה עם פטורים משמירות, גם הם מבוטלים?

    ברצינות, יופי של נייר עמדה, עושה רושם שהוא יכול ממש לשנות דברים קריטיים (בייחוד 2 ו5) ולא רק לשחק בקקי. היתי מתפקד רק בגללו אם לא הייתי כבר פקוד.

    הערות סגנוניות:
    – המבוא קצת פדגוגי ("כולכם טועים, הנה למה"). בטח אפשר לנסח אותו בצורה יותר חנפנית.
    – 2ב, "ברוב חבריה" מופיע פעמיים.
    – "תעמוד בראש המחנה" בסיכום זה קצת צנוע בשביל מפלגה שרואה בעצמה מפלגת שלטון, לא?

  4. 1. זה שנתת רשימת עקרונות זה מצויין, אבל אחריהם לדעתי כדאי להביא מרשם לשיטת בחירות טובה לדעתך (או אמירה – מה שיש עכשיו זה אחלה).

    2א. 20 משרדים, 22 ועדות, 110-141 חברי כנסת כדי לעמוד בכלל של לא יותר משתי ועדות לח"כ. בהנחה של 20 שרים, אתה בדפיציט של 10-31 ח"כים.
    ההצעה חייבת לכלול הגדלה משמעותית של מספר חברי הכנסת.
    אני גם לא בטוח שהרעיון של ועדה לכל משרד הוא נכון. למבט הרחב יותר של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, או באופן מובהק יותר – הוועדה לקידום מעמד האישה, יש משמעות. אבל זה בגדר הרהור.

    2ג. יש כאן חפיפה מסויימת לממ"מ. האם לא עדיף לרכז את מאמצי המחקר של הכנסת במקום אחד?

    3א. כמובן שאני בעד ביטול חוק ההסדרים, אבל ההרחבה כאן מבטלת את מה שנקרא 'חקיקה עקיפה'. אקח דוגמא מתחום שקרוב לליבי – הארכת חופשת הלידה מחייבת שינוי בחוק עבודת נשים (כדי לשנות את חופשת הלידה), וגם בחוק הביטוח הלאומי (כדי שמי שיוצא\ת לחופשת לידה גם יקבל דמי לידה). החוק הזה אומר שצריכים להיות כאן שני הליכי חקיקה נפרדים – מאוד בעייתי, במיוחד אם חוק אחד עובר והשני לא.

    4א. בתור מי שלא חושב שהמליאה זה המקום הכי חשוב לח"כ, במיוחד כשיש הצבעות לא נתונות במחלוקת, יש לי רתיעה מהרעיון של קוורום במליאה (לעומת קוורום בוועדות). מצד שני, אני יכול להבין את הרציונל כאן, אז אני חלוק.

    5ב. למה דווקא ועדת השרים לענייני חקיקה? יש די הרבה ועדות שרים, וזה נשמע לי כמו רעיון לא רע כשצריך לקדם נושא ספציפי. מה גם שבניגוד לקבינטים, הסמכות של ועדת שרים לענייני חקיקה היא מוגבלת – כל שר יכול להגיש ערר על כל החלטה, ולהביא לדיון במליאת הממשלה. לא נשמע לי בעייתי.

    6. אם כבר, אז חוקה. אפשר להוסיף אחר כך, 'ואם לא חוקה, אז חוק יסוד זכויות האדם'.

    ואף מילה על ביהמ"ש העליון?

  5. בהמשך לנקודה 2א של נדב למעלה –
    אני לא מכירה מספיק את העבודה של רוב ועדות הכנסת, אבל לפחות בחלק מהועדות (בעיקר כאלו שהן יותר מוכוונות זכויות, כמו ועדת זכויות הילד, קידום מעמד האישה וכד' – לא בטוחה איך זה בועדת הכספים, נניח), אחד מהכלים שיש לועדה, ולפעמים הוא כלי די יעיל, הוא דיון שחצי ממנו הוא מעין "שיחת נזיפה" בכמה משרדי ממשלה בנושא מסוים שעל הפרק.
    יש דיון מוגדר, נציגי משרדי ממשלה צריכים להגיע אליו, לדווח על פעילות המשרד או אגף בתוכו בתחום הנדון, ואחר כך שומעים מנציגים אחרים או מהח"כים במה (וכמה) הם לא בסדר. חלק מהתועלת בדיון מהסוג הזה הוא שאי אפשר להגיע אליו בידיים ריקות, ובאופן כללי אנשים (גם עובדי מדינה) לא נורא אוהבים שנוזפים בהם. בנושאים מסוימים אין שום טעם לנהל דיונים רק מול משרד אחד – התמונה לא מלאה, ותרצה לאפשר למשטרה להגיב למה שאמרו ממשרד הרווחה, נניח, ולגרום להם לדבר אחד עם השני. סביר להניח ש"ועדת ביטחון פנים" תנהל דיון מנקודת מוצא שונה מאוד מזו של "ועדת זכויות הילד", ובכלל לא בטוח שהשינוי הזה יועיל.

    נקודה אחרת שצריך לקחת בחשבון היא יחסי קואליציה-אופוזיציה, והנטייה שיש לפעמים לח"כים מהאופוזיציה לתקוף את הממשלה ככל האפשר, עם או בלי הצדקה. אופוזיציונר נלהב בראש ועדה חשובה, ששם לעצמו למטרה למרר את חיי השר שעל משרדו הוא מפקח, יכול להוביל לביקורת אפקטיבית מאוד, אבל סביר לא פחות שיוביל לחוסר שיתוף פעולה בין פעולת הממשלה והכנסת באותו תחום

  6. מצטרף להערות לגבי הצורך בהגדלה משמעותית של חברי הכנסת.

    לדעתי גם צריך לתמוך בביטול אחוז החסימה ולא רק להתנגד להעלאתו. אחוז החסימה פוגע הן בייצוגיות, והן ביציבות.

  7. אחת הבעיות כיום עם ועדות הכנסת היא שהדיונים שלהן מנוהלים הרחק מאור הזרקורים, ולעתים מתרחשים שם מחטפים אשר קשה יותר לבצע במליאה. איך אפשר לשנות את זה?
    עוד נקודה שהייתי רוצה לראות אליה התייחסות היא האפשרות של הכנסת "להפיל" ממשלה. כיום הממשלה צריכה לתחזק את הרוב הפרלמנטרי שלה על בסיס יומי ולכן צצים "משברים קואליציוניים" לעתים קרובות.

  8. אילן: ועדות הכנסת ממש לא רחוקות מאור הזרקורים. הפרוטוקולים שלהן עולים לאינטרנט תוך בערך שבוע מיום הדיון, וחלק (לא גדול) מהדיונים מצולמים ומשודרים. מי שמתעניין, יכול לדעת בקלות מה אמר כל ח"כ בכל ישיבה של כל ועדה (שאינה סודית).
    נכון, אפשר לשפר – אפשר בהחלט לחשוב על שידור ישיר באינטרנט של כל ישיבות הועדה, למרות שהעלות של מהלך כזה היא לא קטנה – אבל מי שמתעניין, מגיע לתוכן הזה (וגרילה תרבות עשו עם זה דברים נפלאים)

  9. "ידרש קוורום של 40 חברי כנסת לפחות לקיום כל דיון במליאת הכנסת" – טכנית, איך זה אמור לעבוד (ז"א, מה יפריע לקואליציה או לאופוזיציה פשוט לשתק את הכנסת) ומעשית במה זה אמור להועיל?

  10. נייר עבודה מעולה וחשוב. בסופו של דבר אם לא יהיה שינוי בשיטת הממשל וסעיף 1 לא יעבור, אין סיכוי לכל שאר השינויים לעבור.
    השאלה שלי היא באיזה שולחן יעלה הנושא בועידה האידיאולוגית.

  11. טוב שעוסקים בנושאים האלו.

    אני חושב שכדאי לשים לב למתח בין הסעיפים 1-3 (= יותר יציגויות ליותר קבוצות, ויותר כוח/פיקוח לכנסת ולאופוזיציה) לבין סעיף 5 (="חיזוק המשילות והיציבות"). על פניו, בשיטה הקואליציונית, נראה שיותר יצוגיות וכוח למיעוטים ולכנסת זה דווקא פחות משילות ויציבות.

    גם תת-הסעיפים של סעיף 5 נראים לי מנוגדים לכותרת הסעיף, אפילו אם הם כשלעצמם טובים ומוצדקים. שרים בלי תיק וקבינטים למיניהם הם כלים לחיזוק הקואליציה ויציבותה. אמנם אלו כלים יקרים ומכוערים, אבל אם רוצים משילות ויציבות שלטונית, צריך לשמר כלים כאלו או להציע חלופות.

    אולי הכותרת של הנייר מבלבלת: אולי בביטוי "חיזוק שיטת המשטר" לא מתכוונים לחיזוק המשילות והיציבות של הממשלה הנבחרת, אלא ל"חיזוק הדמוקרטיה", כשהכוונה בביטוי הזה היא לביזור הכוח מידי נציגים מעטים (=ממשלה נבחרת) לידי יותר קבוצות כוח. כלומר הכיוון הוא מעבר מדמוקרטיה יותר ייצוגית לדמוקרטיה יותר ישירה (או "דיונית"). כלומר, מהכותרת לא ברור אם מבקשים לחזק את שיטת המשטר הקיימת (הקואליציונית) או מבקשים להחליפה בשיטת משטר "חזקה" (באיזה מובן?) יותר.

    בכל אופן, אחת הבעיות שמעסיקות את אזרחי ישראל כבר 2-3 עשורים היא היא "איך לקיים ממשלות של 4 שנים בלי להיסחט על ידי קבוצות מיעוט". אם הנייר הזה אמור להתמודד גם עם הבעיה הזו, אז לא ברור (לי) איך ההצעות שמופיעות בו עוזרות.

  12. המבוא שלך מסביר את החוסר בהבנת הציבור את שיטת הממשל בישראל. לא עדיף שתצביע על כשלים שהשינויים שאתה מציע אמורים לתקן?

    אתה מציע מספר שינויים, אבל ללא הסבר למה ומדוע השינויים האלו יביאו לשיפור, אם בכלל.

  13. תודה לכל המגיבים. יש כאן הרבה נקודות חשובות שישולבו לתוך נייר העמדה הסופי שאגיש בקרוב לועידה. אגיב כאן לחלק מהדברים שנאמרו:

    טל: לגבי הממ"מ – כן. זה חלק מסעיף 4ד.
    לגבי מבקר המדינה – אני מודה שזו נקודה חלשה בידע שלי, ולכן בחרתי לא להרחיב יותר מדי. אני צריך מישהו שמכיר יותר את עבודת המבקר ואת הביקורת עליה כדי למלא את הסעיף הזה בתוכן. הסעיף הזה במקור נוסח "תוקם ועדה שתבחן את…", אבל הלכתי בסוף על נוסח יותר עמום, בגלל שרוב האנשים קוראים "תוקם ועדה" כ"נמסמס את זה למוות".

    ערן: לגבי המספר – ראה תשובתי למטה לנדב. לגבי הממ"מ – כן, זה תפקידו, ואני מציע להוסיף תקציב למחקר עצמאי לכל ועדה. לגבי מבקר המדינה, ראה תשובתי לטל למעלה.

    נדב: 1. אני מעדיף את שימור שיטת הבחירות הנוכחית על פני רוב האלטרנטיבות שסביר להניח שיצליחו לעבור. יש סיבה שהסעיף הזה מנוסח בצורה כל כך מסוייגת.
    2א. אתה צודק. במקור היה לי סעיף של הגדלת מספר חברי הכנסת (ב-41), אבל בסוף החלטתי להוריד אותו מסיבות פופוליסטיות לגמרי – יש נטייה בישראל, מהניסיון שלי, להתנגד להגדלת מספר הח"כים בגלל הזלזול המוחלט בעבודה שלהם ותפיסתם כעול מיותר על האזרחים. ראיתי אפילו הצעות לצמצם את מספר הח"כים. אחרי שהורדתי את הסעיף שכחתי לבדוק אם האריתמטיקה של הועדות עדיין תופסת.
    אתה אולי צודק לגבי הועדה לכל משרד. אופציה אחרת שחשבתי עליה היא לשנות את הנוסח כך שועדה אחת תוכל לכסות את תחומי העיסוק של יותר ממשרד אחד – אבל בלי חפיפה. כלומר, יכולה להיות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אבל אז היא מכסה במלואם את תחומי העיסוק של שלושת המשרדים הללו.
    הרעיון הוא שלא תהיינה ועדות "רוחביות" כמו "מעמד האישה" או "הועדה לזכויות הילד". אני חושב שנושאים כאלו יטופלו הרבה יותר טוב על ידי התארגנויות בלתי פורמליות דוגמת לובי פרלמנטרי (כלומר, קבוצה של ח"כים מסיעות שונות שעוסקת בנושא מסויים באופן וולונטרי, לא "לובי" במובן של לוביסטים מבחוץ).
    2ג. אני חושב שמתן תקציב יחודי לכל ועדה לצרכי מחקר יסייע לועדות וינגיש את מה שעושה היום הממ"מ יותר. ממה שהבנתי, הרבה ח"כים פשוט לא יודעים לעשות שימוש בממ"מ.
    3א. שים לב שאני מדבר רק על ביטול או דחייה מלאים של חוק. מובן שאין שום מגבלה על שינוי או אף ביטול של סעיפים מתוך חוק גדול יותר בחקיקה עקיפה. אפילו ביטול של חוק שלם הוא אפשרי בנוסח שלי כאשר הדבר בא במסגרת חוק רחב יותר שנועד להחליף את החוק הישן.
    4א. המליאה היא לא המקום הכי חשוב, אבל מצד שני זה קצת מגוחך לקיים "דיון" בנוכחות של חמישה חברי כנסת. זה אומר שבעצם לנאומים בכנסת אין שום משמעות, ומרדד את תפקידה הבסיסי ביותר של הרשות המחוקקת ללא יותר מאשר הצבעה על חוקים. במקור חשבתי אולי לדרוש את הקוורום רק עבור הצבעה, אבל החלטתי שלא. אם אין אפילו שליש מחברי הכנסת שזמינים לדיון, אין טעם לנהל את הדיון, ואין טעם להצביע. זה לא מכבד את הכנסת, וזה פוגע בתפיסה הציבורית את תפקיד ותפקוד הכנסת (ושים לב גם לכותרת הסעיף).
    5ב. דומני (ואולי אני טועה) שאלו שתי הועדות הפחות או יותר קבועות היחידות שיש להן סמכות לקבוע מדיניות מבלי להדרש לאישור של כלל הממשלה. כפי שכתבתי, אין שום בעיה בהקמת ועדה כדי שתגיש המלצות והממשלה תאשר אותן. אבל השלב האחרון הזה חייב להתקיים.
    6. חוק יסוד זכויות האזרח הוא פחות או יותר הדבר האחרון שחסר כדי להשלים את חוקת המדינה.
    בית המשפט זה פופטיץ.

    מעין: זה שוועדה עוסקת בענייניו של משרד אחד לא אומר שכשיש נושא שחופף כמה משרדים, הועדה לא יכולה לזמן נציגים של משרדים אחרים ולדרוש מהם תשובות.
    יש מקום לדון בשאלה האם ועדות רוחביות הן יותר מועילות מאשר ועדות ממוקדות. אני נוטה לחשוב שלא, וכמו שאמרתי למעלה, אני מעדיף התארגנויות בלתי פורמליות לטיפול בנושאים רוחביים.
    לגבי אופוזיציה-קואליציה, חיזוק הכנסת אל מול אחיזת החנק של הממשלה היא בדיוק מה שאני מנסה לעשות.

    אורי – כשכולם דורשים להעלות את אחוז החסימה לכל מיני מספרים מצוצים מהאצבע, אני אסתפק באי-העלאתו. אני מסכים שאחוז החסימה יוצר חסם עודף על כניסת כוחות חדשים לפוליטיקה, ומוטב היה אם לא היה קיים כלל, אבל אי אפשר לקבל הכל.

    אילן – בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, הממשלה הופלה רק פעם אחת, וגם אז זה היה על ידי חברה בכירה בה: התרגיל המסריח של 1990. התפיסה המקובלת בישראל כאילו יש איום קבוע על הממשלה בהפלתה היא משוללת יסוד. הדרישה לאי אמון קונסטרוקטיבי עיקרה אפילו את האיום המועט שהיה קיים עוד קודם לכן. מדובר על פאנטום, לא על בעיה אמיתית. יתר על כן, הדרישה לשמירה על אמון הבית המחוקק היא אלמנטרית בדמוקרטיה פרלמנטרית. למעשה, המצב בישראל היום הרבה יותר מקשה על הפלת הממשלה מאשר ברוב הדמוקרטיות הפלרמנטריות האחרות.
    לגבי הועדות – כפי שכבר העירו כאן, אין כזה דבר "ישיבת ועדה במחשכים" (פרט לנושאים בטחוניים). אפשר ורצוי להרחיב את הנגישות הציבורית לדיוני הועדות, אבל מה שאתה מתאר הוא לחלוטין לא נכון.

    סמיילי: מה לא ברור? אין 40 ח"כים במליאה, אי אפשר לקיים דיון. פשוט וקל. האופוזיציה לא יכולה לשתק את עבודת הכנסת, כי בהגדרה היא מיעוט, וגם הקואליציה בד"כ לא מונה 80 ח"כים, ובין כה וכה, אין לה שום סיבה לשתק את עבודת הכנסת בגלל שיש לה רוב בכנסת. המטרה, כפי שמרמזת כותרת הסעיף, היא להקטין את הבוז שרוחשים אזרחים רבים לכנסת, בין השאר בגלל תמונות של המליאה הריקה והתחושה כאילו חברי הכנסת לא עובדים בגלל שהם לא יושבים שם (שהיא, כמובן, שגויה, אבל לך תתווכח עם תחושות בטן של אנשים).
    הקוורום גם יועיל לעצם תפיסת הדיון בכנסת – כלומר, שמדובר שם אכן בדיון, ולא בנשיאת דברים ריקים כפילר עד להצבעה הידועה מראש הבאה.

    רחל – תודה על המחמאות, אבל אני חושש שחלה אי הבנה כלשהי. אנחנו לגמרי לא מסכימים. אני מתנגד לשינוי בשיטת הממשל, ואני גם לא ממש להוט על שינוי שיטת הבחירות (שני דברים שונים מאוד, כמובן). סעיף 1 מנוסח באופן מסוייג בכוונה: הוא נועד כדי להשקיט את התומכים הצעקניים של שינוי שיטת הבחירות, אבל הוא ממש לא חשוב, והוא בטח לא יסוד היסודות של תיקון השיטה הפרלמנטרית של ישראל. להפך, אפילו.
    בכל אופן, הדיון יעלה במסגרת השולחן "שלטון החוק".

    שי: יש מתח, אבל לא בהכרח ניגוד. יש כאן שתי בעיות שונות: אחת היא אחיזת החנק של הממשלה בכנסת (בגלל הרוב האוטומטי שלה בה), והשניה היא הקלות (לכאורה) שבה הממשלה יכולה להכנס לזעזוע בשל פרישה של מפלגה. המציאות, לעומת זאת, היא שכיום לא ניתן באמת להפיל ממשלה, בגלל הדרישה לאי אמון קונסטרוקטיבי (כלומר, כדי להפיל את הממשלה, צריכים 61 חברי כנסת להביע אמון בראש ממשלה חלופי – נגיד, שישראל ביתנו יפרשו מהממשלה וימליכו את מופז כראש הממשלה החדש. כן, בטח). מכיוון שהבעיה השניה לא באמת קיימת, אני מתרכז בפתרון הבעיה הראשונה.
    סגנות שר, לפי התרשמותי, נוטה להיות פחות כלי לתחזוק קואליציות, ויותר כלי לפיצוי ח"כים מהמפלגה הגדולה שמרכיבה את הקואליציה (למעט המקרה של יהדות התורה, שם "סגני שרים" הם בעצם שרים שלא מוכנים להקרא כך מסיבותיהם הדביליות. אגב, אני מאפשר את המשך הנוהג הזה בהצעה שלי על ידי התרת סגני שרים בעלי סמכויות מפורשות). למשל, בממשלה הנוכחית, יש חמישה סגני שרים (לא כולל אלו של יהדות התורה), מתוכם 3 של הליכוד, וזאת למרות שהליכוד היא פחות מחצי מהקואליציה. גם שרים ללא תיק בממשלה הנוכחית הם כמעט כולם מהליכוד (למעט משולם נהרי).
    המטרה היא בדיוק לצמצם את היכולת לשחד מפלגות במהלך הרכבת הקואליציה במשרדים שיהפכו בהמשך ל"רכושן הפרטי", ולהפוך את מלאכת הרכבת הקואליציה לכזו במבוססת באמת על שותפות ועל פשרה מקובלת מראש על כל הצדדים בנושאים מסויימים.
    הכוונה ב"חיזוק שיטת המשטר" הוא בדיוק למה שנאמר: חיזוק השיטה הפרלמנטרית בישראל. הכוונה היא ממש *לא* ליצירת מנהיג חזק, ממשלה חזקה או כנסת חזקה, אלא חיזוק אותם אלמנטים בדמוקרטיה הפרלמנטרית שנשחקו במשך השנים. אולי כדאי באמת להבהיר זאת יותר.
    הבעיה עם ה"בעיה" כפי שאתה מציג אותה היא שהכוונה האמיתי מאחוריה היא "איך אפשר לאפשר למיעוט של 30% לשלוט מבלי הפרעה של כל מיני מיעוטים של 10% או 20%. אם הליכוד, העבודה וקדימה היו מעוניינות בכך, הן היו יכולות להקים ממשלה לגמרי לבדן. הן לא – ומכאן שהן לא מסכימות על נושאים עקרוניים.
    אנחנו אוהבים לדמיין שיש איזשהו רוב במדינה שהמיעוטים כל הזמן גונבים לו את השלטון. זו שטות. אין רוב כזה. יש מיעוטים גדולים ומיעוטים קטנים, אבל אין אף מפלגה, ומעולם לא הייתה מפלגה, שקיבלה רוב של הקולות בישראל.
    לא מדובר על תופעה חריגה. קבלת רוב קולות זה דבר נדיר, מחוץ לשיטות דו-מפלגתיות טהורות (כמו בארה"ב), ואלו לרוב מאופיינות באחוזי הצבעה נמוכים מאוד. אם תסתכל על בריטניה, למשל, רוב הזמן הממשלה מורכבת ממפלגה אחת שקיבלה פחות מ-40% מהקולות. האם זהו רוב? כמובן שלא. כמה ישראלים יסכימו לתת למפלגה עם 35% מהקולות שליטה בלעדית במדינה?

    אורי – אתה כנראה צודק. אני חשבתי שכותרות הסעיפים השונים מבהירים מה הבעיות ומה כל סעיף אמור לתקן, אבל אני מסכים שזה לא ממש מספיק. אני אוסיף כמה משפטים למבוא שיבהירו יותר טוב מה הבעיה. תודה.

    שוב – תודה לכל המגיבים.

  14. תודה על ההתייחסות.

    אם כבר נגעת בנושא אחוז החסימה, אולי הגיע הזמן לשנות את חוק באדר-עופר לחלוקת הקולות של מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, ולאפשר להן להעביר את קולותיהן בהסכמי עודפים למפלגה אחרת.

  15. ישר כח, הנייר מאוד מוצלח בעיני. אני אוהב בעיקר את הגישה שמכירה בכך ששיטת המשטר הנוכחית היא פחות או יותר המתאימה ביותר לישראל ושנויים דרמטיים וגורפים לא יעברו במקרה הטוב או יביאו לתוצאות לא מכוונות במקרה הרע (ראה החוק לבחירה ישירה)
    ושתי הערות:
    א. העובדה שרק ממשלה אחת הופלה על ידי חברה בה לא מעידה על יציבות השיטה, כי לעצם היכולת לפרוש מהממשלה היתה את ההשפעה גם מבלי שהיתה פרישה בפועל. רבין פירק את ממשלתו ב77 לפני השמפד"ל הספיקה לפרוש, אבל המפד"ל התכוונה לפרוש והוא פשוט הקדים אותה. וכך היה גם עם שמיר ב92, ועוד
    ב. אני מאוד אוהב את הרעיון של קוורום, והייתי מוסיף גם קוורום חמור הרבה יותר (נניח 60 או 80) להצבעות. אחד הדברים החביבים עלי בסנט ובקונגרס האמריקאים הם שבכל הצבעה כל החברים כמעט מצביעים. אין שום סיבה שבארץ חוקים דרמטיים יעברו ברוב של 30 ומשהו כנגד 20 ומשהו. (אולי גם לבטל את מוסד הקיזוז?) גם הייתי חושב על דרך יותר טובה להבהיר את הרקורד של ח"כים בהצבעות (בארה"ב זה מאוד בולט, וזה נראה לי אלמנט חשוב בהערכה של ח"כ)

  16. הרבה המלצות טובות אבל הקטע עם 'רפורמה' ו'שילוב' לא מוצא חן בעיני. או שעוברים לשיטה האיזורית (על כל חסרונותיה ויתרונותיה) או שנשארים עם היחסית (כנ"ל). היה לנו כבר ניסיון לעשות חצי שינוי בשיטה וראינו מה קיבלנו – את הרע מכל העולמות.

  17. אור: א. כן ולא. מאז ששונה החוק ואי אמון חייב להיות קונסטרוקטיבי וברוב מוחלט, הסבירות של הפלת ממשלה הפכה להיות מזערית (בניגוד למצב של רבין ב-77, למשל). אם ליברמן או ש"ס יפרשו היום, באיזו ממשלה חלופית הם יתמכו, בדיוק?
    ב. קוורום של חצי ומעלה נותן זכות וטו למיעוט. ניקח את הדוגמא הקיצונית יותר של קוורום של 80 ח"כים. כל אופוזיציה של יותר מ-40 ח"כים (וכמעט תמיד האופוזיציה גדולה מ-40 ח"כים) תוכל למנוע מהקואליציה להעביר כל חוק פשוט על ידי המנעות מכניסה למליאה.
    גם מוסד הקיזוז מוצדק בעיני, בהנחה שלא עושים בו שימוש לרעה.
    הבהרת הרקורד של כל ח"כ כלולה בסעיף האינטרנט.

    עדו: זה טוב להרתע משילובים מוזרים. ההבדל הוא שהבחירה הישירה הייתה שעטנז ישראלי מקורי שערבב שתי שיטות משטר בלי להתייחס כלל להגיון שבבסיסן. שיטות בחירות מעורבות, לעומת זאת, כבר קיימות בעולם עשרות שנים (גרמניה היא החלוצה בתחום), ומצליחות מאוד. למעשה, רוב מקרי הרפורמה בשיטות בחירות הם לכיוון שיטות מעורבות. זה לא שאין להן מגרעות, אבל אפשר לדעת בבטחון לא מועט מה תהיינה תוצאות השינוי.
    אגב, שים לב שאין שיטה אזורית אחת. יש שיטות אזוריות יחסיות (ספרד, למשל). מה שחשוב הוא מספר המושבים בכל אזור. שיטות של אזורים חד נציגיים הן השיטות הרובניות. אזורים רב נציגיים הם יחסיים ברמות שונות.

  18. ראשית כל, הסתייגות (או גילוי נאות): למרות ששמחתי לשמוע על הכניסה שלך לפוליטיקה, אני לא, ובעתיד הנראה לעין גם לא אהיה, מצביע של מפלגת העבודה. אי לכך אני אשמח לכל התיחסות שלך להערותי, אבל העובדה שהן מגיעות מראיית עולם "אחרת", צריכה להילקח בחשבון.

    לעצם העניין, בסעיף הכי משמעותי בעייני, זה שמתיחס למה שאני רואה כבעייה הגדולה ביותר שלנו בהבקשר הנוכחי, הוא סעיף שלוש. ודווקא הוא זה שגרם לתגובה של "אויי לא". כלומר אני (חושב) שאני מבין לאן אתה רוצה להגיע. ואם הלאן אין כ"כ בעייה. אבל הדרך, אויי הדרך:
    3א. ביטול חוק ההסדרים. קל ונוח "להיבנס" בחוק ההסדרים. אין ספק, זה חוק בעייתי לכל הפחות. אלא מה, חוק ההסדרים מתמודד אם בעייה קיימת בשיטה הנוכחית ובלי התיחס לבעייה הזו, אני לא רואה איך עצם ביטולו הוא אפשרי/מועיל. הבעייה היא שהכנסת מוחקקת חוקים ללא קשר לעלותם התקציבית (גם נגד רצון הממשלה). בעצם המצב היום הוא שחברי הכנסת מחוקקים חקיקה פופוליסטית (ולא תמיד ראלית) בשביל "לצבור נקודות" אצל הציבור, ולאחר מכן ממסמסת את החקיקה הזו בחוק ההסדרים. הליך בעייתי? אין ספק. צריך "להחליף את השיטה"? בנקודה הזו כן. עצם ביטולו של חוק ההסדרים *לא* יעשה את העבודה. אפשר לחשוב על כמה וכמה שיפורים בפיקוח התקציבי של הכנסת על הממשלה (לטעצי *התפקיד* החשוב של הכנסת, וזה שהיא כמעט ולא מבצעת בפועל).
    3ב. מצויין! אני הייתי עושה את זה אחרת, אהל לא נורא. (מה שכן, לשקול להחליף את "ראש הממשלה" ב"ממשלה", קצת סמנטי אבל מרגיש לי יותר נכון.)
    3ג. אמורפי אבל בסדר.
    3ד. אמורפי ובעייתי. גם כיום יש למבקר במדינה סמכויות חקירה נרחבות מאוד, לא ברור לי אילו סמכויות חקירה נסופות דרושות לו. *רוב* ההתבטלות של מוסד מבקר המדינה היא העובדה שהמסקונות שלו הן חסרות תוקף מעשי. מאחר שהמבקר אינו רשות עצמאית (על אף מה שכמה אולי היו רוצים לחשוב), נראה לי בעייתי לתת תוקף אוטומטי למסקנותיו. אפשר היה אולי להעביר את הדו"ח לדיון בועדות הרלוונטיות, אבל לא ברור לי איך זה יהיה שונה מהותית מהמצב כיום.
    3ה. ולמען האמת גם 4ג. בעייתי בעייני, מי קובע מיהם האירגוניים הזכאיים לתמיכה וכמה כסף הם זכאיים? (אני חושב בהקשר הזה על אירגוניי GONGO למיניהם.) הנקודה הזו מעוד מפחידה אותי בדיוק במובן של אני יודע לאן אתה רוצה להגיע, אני מסכים עם לאן שאתה רוצה להגיע והמשפט שעולה לי בראש הוא: "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". אגב, זוכר את סעיף (א)? בכמה אתה הולך לתקצב את הסעיף הזה, ומאיפה אתה הולך לקחת את הכסף?

    זהו, נדמה לי שחפרתי מספיק על סעיף אחד… :-)

  19. "הרעיון הוא שלא תהיינה ועדות "רוחביות" כמו "מעמד האישה" או "הועדה לזכויות הילד". אני חושב שנושאים כאלו יטופלו הרבה יותר טוב על ידי התארגנויות בלתי פורמליות דוגמת לובי פרלמנטרי (כלומר, קבוצה של ח"כים מסיעות שונות שעוסקת בנושא מסויים באופן וולונטרי, לא "לובי" במובן של לוביסטים מבחוץ)."

    למה אתה שהתארגנויות כאלה יטפלו באותם נושאים יותר טוב?

  20. הערה קטנה אחת: מה עם המועדים והאורכים של מושבי הכנסת? אין לך שום מילה על כך שחברי הכנסת הם מהעובדים בעלי מספר ימי העבודה המועטים ביותר הקיימים לא רק בארץ אלא גם בין הפרלמנטים בעולם.
    מועדי ה'מושבים' של הכנסת מצומצמים על ידי החגים (כאילו הח"כים עדיין בבית הספר), על ידי הקיץ (כדי שיוכלו לנוח מהשנה הפרלמנטרים הקשה שעברה עליהם, ולנוח בים) ועוד, ועוד.
    אם כבר אתה מציע שינויים בהליכי העבודה של הכנסת אז כדאי מאוד להתייחס גם לנקודה הזו – היא בטח תוביל לצמצום הזלזול של הציבור בחברי הכנסת.

  21. נעם: חברי כנסת כבר מוגבלים במידת ההשפעה התקציבית המותרת לחקיקה פרטית. אינני מסכים עם הטענה הבסיסית שלך לגבי חוק ההסדרים שהוא "נדרש". אם הקואליציה יכולה לבטל חוק באמצעות חוק ההסדרים (שעובר, הרי, ברוב בכנסת), היא יכולה לעשות זאת בחוק מיוחד ומבלי להסתיר דברים מהציבור.
    לגבי 3ב – השרים השונים יגישו דו"ח לועדות הרלוונטיות. רק ראש הממשלה צריך להציג דו"ח כללי בפני המליאה.
    לגבי המבקר כבר כתבתי בתגובות לעיל. לשם הבהירות, אני לא מציע לתת תוקף מחייב להחלטות שלו.
    לעניין מימון מחקרים וארגוני חברה אזרחית – אני לא חושב שצריך תקציב גדול מדי לכך. התקציבים יחולקו כפי שקרנות מחקר בד"כ מחלקות תקציבים: באמצעות ביקורת עמיתים.

    נוי: משום שהן תהיינה על בסיס וולונטרי, הן יחצו קווים מפלגתיים באופן יעיל יותר. העובדה שאין ועדה שנועדה לעסוק בנושא הזה תאפשר לחברי כל לובי להעלות את הזוית המיוצגת על ידי הלובי בישיבות הועדות השונות, ולא ב"גטו" של ועדה רוחבית.

    דודי: אני מודה שאני לא מספיק מתמצא בהשוואה בינלאומית של אורך הפגרה. עם זאת, העמדה שלך פופוליסטית מעט. חברי הכנסת לא הולכים לים במהלך הפגרה – ועדות הכנסת (וזרועותיה האחרות) ממשיכות לפעול, ושם נעשית עיקר העבודה של הכנסת. מה שיוצא לפגרה זו רק המליאה. אפשר אולי לשקול את קיצור הפגרה, ולו לשם מראית עין, אבל צריך להיות ברור שזו באמת תהיה רק מראית עין, ולא שינוי מהותי כלשהו בתפקוד הכנסת.

  22. דובי, אני לא מכיר שום מגבלה על מידת ההשפעה התקציבית המותרת לחקיקה פרטית בישראל. ואפילו:
    'גם לגבי חקיקה הדורשת תקציב לא נקבעה כל הגבלה עד לעת האחרונה.[55] מסעיף 134 (ב) משתמע כי "אין בישראל שום הוראה בחוק האוסרת ייזום הצעת חוק, המטילה נטל כספי, על-ידי חברי כנסת כהצעת חוק פרטית."[56] סעיף 39א לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 קובע כי "הצעת חוק המוגשת לכנסת שבביצועה כרוכה הוצאה או התחייבות להוצאה מתקציב המדינה, או שבביצועה כרוכה הפחתה של הכנסות המדינה, תצוין, בנוסח החוק המוצע או בדברי ההסבר לו, דרך המימון להוצאה או להפחתה." אולם הוראה זו אינה מקוימת הלכה למעשה.'
    ציטוט מתוך: http://www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Pages/PP_32/Chapter_C/Publications_Catalog_2032_ChapterE.aspx – המכון הישראלי לדמוקרטיה.
    למעשה *ה*מגבלה שנוספה ב2002 היא שהצעת חוק תקציבית (על פי הגדרתה בחוק) צריך לעבור בקוורום של 50 ח"כ. שאם אתה אכן מעלה את הדרישה לדיון כלשהו במליאה ל40 ח"כ – זו ממש לא תוספת משמעותית.
    לגהי זה שחוק ההסדרים "נדרש" – הוא לא, טכנית. הוא בעייתי. הוא רע. הוא מנוצל לרעה. וכל זה לא אומר שהוא לא (גם) משמש להתמודדות עם בעיתיות אמיתית. ה"פיתרון" שהצעת שלהעביר מספר לא ידוע של חוקים בהליך הרגיל (והארוך למדי) שתקציב המדינה תלוי בהם, הוא, איך לומר, נשמע בעייתי משהו מבחינת ישיימות.
    אגב, חוק ההסדרים חשוף לציבור כמו כל חוק אחר, ואני לא ממש מקבל את העמדה שלך שהוא משמש להסתרת דברים מהציבור. אני כן חושב שגם לקואליציה יהיה מאוד קשה להפוך חקיקה פופוליסטית במנגנון שאתה מציע.

  23. נעם – אני לא משפטן, אבל עד כמה שאני מבין, המשמעות של התיקון של 2002 היא שהצעת חוק תקציבית חייבת לעבור ברוב של לפחות 50 ח"כ, לא בקוורום של 50 ח"כים. כלומר, לא מספיק 26 מול 24 – חייבים להיות לפחות 50 ח"כים שיתמכו בחוק. לא דרישה טריוויאלית.
    מובן שיש עודף קיצוני של הצעות חוק פרטיות בישראל, ויש לפעול כדי לצמצם אותו – לא רק מסיבות תקציביות, אלא גם מסיבות של תפקוד הכנסת עצמה. אבל אם ח"כים צריכים להגיש הצעת חוק כדי לקבל כותרות, אז הם יגישו הצעות חוק. ההצעה שלי נועדה לתת ערוצים נוספים של נגישות לח"כים לתודעה הציבורית, מה שיוריד את הלחץ מהליך החקיקה. בכל אופן, הפתרון הנכון לבעית החקיקה התקציבית הוא לאכוף את החוק הקיים, הדורש למצוא מקור מימון בתוך החוק המוצע, ולא לאפשר מעבר חוקים ולבטלם כלאחר יד בחוק ההסדרים.

    זה שחוק ההסדרים זמין עקרונית לא אומר שהוא זמין מעשית. מדובר על מאות סעיפים, שרובם מנוסחים בצורה קריפטית ובלתי נגישה לקורא הרגיל. יתר על כן, פרק הזמן המוקצה לקריאת החוק ולדיון עליו מעיד שכוונת המכוון היא למנוע הבנה של החוק.

  24. דובי בסוף היום הרוב של 50 לא משנה את הבעיה העיקרית שחוק ההסדרים פותר- הצעת חוק בישראל לא מחייבת מציאת מקורות תקציביים עבור החוק. הנחת העבודה של כל חוק שמחוקק בארץ היא הגדלת הגירעון.
    אחד הדברים שכן טובים בתהליך התקצוב בישראל היא שהוא עובד מהמקרו למיקרו. הכנסת קודם מחליטה מה יהיה גודל התקציב ומה יהיה גודל הגירעון ואז מחליטה איך לחלק את הסכום שנבחר. ההצמדה של חוק ההסדרים לחוק התקציב מחייבת למעשה את חברי הכנסת לבחור בין קיצוצים כואבים בתקציב ובין וויתור על הPET PROJECTS שהם העבירו לאורך השנה. בלי ההצעה הזאת כל תהליך התקצוב הקיים כיום יתמוטט כי לא תהיה דרך להחזיק את מסגרת התקציב.

  25. אבנר: התיאור שלך נפלא, אבל לא ברור ממנו בשביל מה בכלל צריך כנסת. בשביל שתאשר את התקציב (שהיא חייבת לאשר, כי אחרת הממשלה נופלת)?

    בוא נחזור רגע לשיעור אזרחות: הכנסת היא הרשות המחוקקת, הממשלה היא הרשות המבצעת.

    קרי: הכנסת קובעת מה צריך לעשות, הממשלה קובעת איך עושים את זה.

    קרי: הכנסת קובעת שצריך גם חינוך חובה מגיל שלוש וגם דיור ציבורי. תפקיד הממשלה הוא לראות איך מבצעים את שתי הפעולות האלה יחד. האם זה דורש קיצוץ במקומות אחרים, העלאת מיסים או הגדלת גרעון.

    פגם נוסף – ומאוד קשור – בטיעון שלך, הוא שאתה מניח שרוב חברי הכנסת הם אידיוטים חסרי אחריות, שכל מה שהם מבקשים זה להנציח את שמם בספר החוקים, ולכן לא אכפת להם להביא לקריסת מדינת ישראל, כל עוד יש חוק על שמם בספר החוקים.
    בפועל, המציאות מראה שהמצב הוא אחר: קשה מאוד להעביר חוק תקציבי בכנסת ישראל, ואפשר לספור על כף יד אחת את החוקים האלה שעוברים במושב. הבעיה של כנסת ישראל היא נאמנות-יתר לממשלה, ולא 'התפרעות' של חברי כנסת.

  26. אני דווקא חושב שלא נכון לזרוק את האחריות על הממשלה, וזריקת האחריות הזאת היא מה שיוצר תפלצות כחוק ההסדרים. הכנסת, אחרי הכל היא מי שמאשרת את התקציב וקובעת אותו כחוק, ולא נראה לי מופרך לצפות מהכנסת שתעמוד מאחורי החוקים שהיא מחוקקת, גם כשזה חוק התקציב.

    נראה לי הגיוני שאם בשביל למלא חוק צריך לשנות את התקציב הכנסת שאישרה את התקציב תצטרך להצביע על שינויו לפני שניתן יהיה לאשר את החוק החדש, זה יוכל לאזן את העובדה שיהיה קשה יותר בלי חוק ההסדרים לשנות חוק שאושר ותוקצב. אפשר אולי גם להקציב לועדות השונות במסגרת התקציב סכום מסויים לממן חקיקה חדשה, כדי שלא כל חוק ידרוש שני סבבים של הצבעה (שינוי התקציב והחקיקה) – כך הממשלה תקבע סדר עדיפויות (כמה מקבלת כל ועדה) תוך שהיא לוקחת בחשבון שמה שחוקק ותוקצב קשה לבטל (צריך לדון על כל חוק בנפרד).

    לקבוע לאן הולך הכסף זה במסגרת הקביעה "מה עושים" ולכן באחריות הכנסת. אם אין מספיק כסף להכל הכנסת צריכה לקבוע את העדיפויות (בפועל לממשלה יש רוב בכנסת ולכן היא קובעת).

    אני לא חושב שצריך שינוי דרסטי, אם בכלל. אבל כנראה צריך שינוי תודעתי, כי אם זה התפקיד של הממשלה לקבוע איזה חוק יקויים ואיזה לא אז מה הערך של החוקים?

  27. נדב – נדמה לי שהממשלה לא יכולה להחליט עצמאית על העלאת מיסים. גם זה צריך להיות חוק של הכנסת. יש לממשלה גמישות מסוימת, אבל הממשלה לא לגמרי מחליטה לבד מאיפה להביא את הכסף. גם זו החלטה של הכנסת, לא?

    עם שאר הדברים אני מסכים.

    דובי, אפרופו "הגיע הזמן לעסוק בדברים שאני מבין בהם", הסיסמא הפוליטית של החנונים לדורותיהם –
    http://www.evidencesoup.com/.a/6a00d83452129c69e2013488aecfe4970c-800wi

  28. דובי, קוורום של 40 ח"כים לדיון בכנסת יכול בקלות רבה לאפשר השתקה מוחלטת של ח"כים מעצבנים כמו טיבי וזועבי. לא יודעת אם חשבת על זה והחלטת שהמחיר שווה.

  29. א. – לא ממש. ראשית, הם עדיין יוכלו להשתתף בכל דיון שבו יש עניין לפחות של מיעוט גדול מהכנסת (למשל, כל דיון על הצעת אי אמון, שלא לדבר על כל דיון בנושא חקיקה שאינה מעניינת רק אותם). שנית, בהחלט אפשר להחריג מהחוק הזה סוגים מסויימים של דיונים שבהם יש סכנה עודפת של ניצול הרוב של הממשלה כדי למנוע דיון (שאילתות, הצעות אי אמון), ובכך להבטיח שלכל הח"כים יהיה פתחון פה תמיד.
    אבל השאלה שצריכה להשאל היא מה המשמעות של "השתקה" אם האלטרנטיבה היא דיבור בפני כנסת ריקה.

  30. מה שבועז כהן אמר, וגם מה שעמוס בן ישראל אמר.

סגור לתגובות.