מה עושה אופוזיציה?

כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון.

גם שלי יחימוביץ', מסתבר, אמרה ש"להיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. היא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי."  (כדי להבהיר – הציטוט הוא של אדוה לוטן שדיווחה על הדברים, לא ציטוט ישיר של יחימוביץ'). שתי האמירות, כמובן, אינן שוות. אין דין הטענה שחייבים לשאוף לקואליציה כדין הטענה שאין לשלול א-פריורי כניסה אליה. ובכל זאת, אני רוצה לעסוק בטענה המקובלת שאפשר להשפיע רק מתוך הקואליציה.

יש משהו באמירה הזו שמצביע על ליקוי משמעותי בתפיסה הדמוקרטית הנפוצה בארץ. הליקוי הזה לא מפתיע במיוחד – הוא סממן של תפיסה רחבה יותר, שמשפיעה על דברים רבים בחיים האזרחיים בישראל – אבל חשוב להבין אותו ואיפה נעוצה הטעות.

התפיסה הרחבה יותר היא זו שקובעת כי כלל שאין לו "שיניים" אינו כלל. שאם אין ענישה ואכיפה, או בז'רגון המקצועי, אם אין מוסד פורמלי, אז אין מוסד כלל. מכאן: אם אין לאופוזיציה כוח פורמלי להפעיל, אזי אין לה כוח כלל. התפיסה הזו, אני מעריך, היא שהביאה ליצירת "מוסד" ראש האופוזיציה בחקיקה פורמלית. וזה לא שלא היה קיים יו"ר אופוזיציה לפני כן, אלא שהיה מדובר בתפקיד בלתי פורמלי, ושהיחסים בינו לבין ראש הממשלה – שומו שמיים! – היו מעוגנים בנוהג בלתי פורמלי בלבד.

את התלמידים שלי לימדתי שאחד הדברים שמבדילים בין ישראל לבריטניה הוא לאו דווקא שיטת הבחירות שלהם, אלא יותר התרבות הפוליטית שלהם. בישראל אין מושג של "לא יעשה". חלק גדול מהתפקוד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בבריטניה מבוסס על מה נהוג לעשות, ולא מה חייבים לעשות. עצם הסמכות של ראש הממשלה, בסופו של דבר, מבוססת על נוהג. ראש הממשלה רק "מייעץ" למלך, אם להאמין לחוקי הממלכה. זה שהמלך תמיד עושה כעצת ראש הממשלה שלו, זה לא כתוב בשום מקום.

אבל בישראל דוחים בבוז כל דבר שאינו מבוסס בחוק עם שיניים. אפילו חוקי יסוד לא מעוררים במחוקק הישראלי כבוד ויראה כלשהם, והם מוכנים לתקן אותם בלי יותר מדי דאגות אם זה תואם את צרכיהם הפוליטיים. הבעיה היא שלקואליציה אין שום אינטרס לתת שיניים לאופוזיציה, ולכן התפיסה היא שהאופוזיציה היא חסרת משמעות, ותפקידה לשבת ברקע ולא לעשות כלום עד לבחירות הבאות.1

הבעיה היא שהמודל הפרלמנטרי אכן מבוסס על אופוזיציה נטולת שיניים. לקואליציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט. האופוזיציה לא יכולה להעביר חקיקה בניגוד לרצון הקואליציה, ובוודאי שאינה יכולה להפיל את הממשלה באי-אמון כל עוד לא ערערה את הקואליציה המכהנת ופירקה אותה.

אבל המודל הפרלמנטרי מייחד לאופוזיציה תפקיד משמעותי מאוד: פיקוח על הממשלה. הפיקוח הזה הוא פיקוח "חלש", כלומר לא כזה ש"משפיע" ישירות על המדיניות. ההשפעה של האופוזיציה היא עקיפה יותר. הפיקוח שלה עובר דרך הציבור. תפקידה של האופוזיציה הוא לעקוב מקרוב אחרי מעשי הממשלה, למצוא את הכשלים במעשיה ולבקר אותם באופן פומבי, להעלות חלופות מעשיות למדיניות הממשלה ולאתר תחומים בהם הממשלה כלל אינה מתעסקת. בקיצור, תפקידה של האופוזיציה הוא לבנות תמיכה ציבורית בה במהלך שהותה באופוזיציה.

ופה ההשפעה החשובה "מבחוץ", שלא יכולה להיות מבפנים. מפלגה בתוך הקואליציה לא יכולה לשכנע את הציבור להצביע לה כאלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית. מפלגה באופוזיציה צריכה לעסוק יומם וליל בשכנוע הציבור שבבחירות הבאות, עליו להצביע עבורה ולא עבור המפלגות בממשלה המכהנת. מפלגה באופוזיציה לא צריכה להגיש אינספור הצעות אי אמון מדי שבוע כי "תפקידה הוא להפיל את הממשלה". תפקיד האופוזיציה אינו להפיל את הממשלה, אלא להחליף אותה. בבחירות הבאות. האופוזיציה במשטר פרלמנטרית היא "אופוזיציה נאמנה", כלומר – היא אינה חותרת תחת הממשלה המכהנת אלא מבקרת אותה מתוך נסיון לשכנע את הציבור שבבחירות הבאות, עליו להחליפה.

אבל במדינה שבה כל בחירות הן בחירות קריטיות, ואסור אף פעם להפקיר את הממשלה לצד השני כי מי יודע אם בכלל יהיו בחירות בעוד ארבע שנים; במדינה שבה כל ממשלה היא עניין של להיות או לחדול, לא פלא שאנשים אינם מבינים כלל מה תפקידה של האופוזיציה, וחושבים שהכי חשוב להיות בפנים, כי רק מבפנים אפשר להשפיע.

זוהי הסתכלות של הטווח הקצר. בטווח שמעבר לארבע השנים הקרובות, ההפך הוא הנכון. הדרך היחידה למפלגת שלטון שלא יכולה להרכיב את הממשלה להשפיע באמת, היא להשאר באופוזיציה. זה לא עניין של אידאולוגיה – זה עניין של השיטה הדמוקרטית. אם מפלגת העבודה חפצת חיים, היא תשאר באופוזיציה כל עוד אינה יכולה לעמוד בראש הממשלה, ותקדיש את ארבע השנים הבאות (ולא רק את החודשים האחרונים של התקופה הזו) להסביר לציבור למה הם צריכים להצביע ב-2017 אמת, ולא מחל.

פוסטים שאני עוד צריך לכתוב:

למה שיטת המשטר האמריקאית היא בדיוק ההפך ממה שישראלים חושבים עליה?

מה תפקידו של שר?

תציקו לי כדי שאכתוב אותם.

  1. איכשהו, אותם אנשים גם גוערים תמיד בראש האופוזיציה על זה שהוא/היא לא עשו כלום במהלך כל הכהונה. []

11 Replies to “מה עושה אופוזיציה?”

  1. טעות כתיב: "לאופוזיציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט".

  2. מעניין. אבל מנין הביטחון שרק מהאופוזיציה אפשר להציע אלטרנטיבה אידיאולוגית? מדוע לא לאחוז גם בקואליציה וגם בביקורת? האם הכרח הוא שהממשלה אינה מסוגלת להכיל דיון ציבורי ער שחברי הקואליציה נוקטים בו עמדות מנוגדות? הרי דברים כאלו קרו וקורים.

  3. התפקיד של הכנסת הוא לפקח על הממשלה ולייצג את הציבור. שרים לא יענו למכתבים שלנו (אם כן, זה דרך משרד דוברות מצטדק), ח"כים יענו וגם אישית, אם המכתב יהיה ענייני ולא ספאם. מומלץ לנסות.

  4. אני תוהה. למה בישראל לא התפתח מושג של shadow government ("ממשלת צללים" נשמע קצת קונספירטיבי) של האופוזיציה, כמו בממלכה המאוחדת? אולי תנסה לדחוף לכך שאם מפלגת העבודה אכן תהיה באופוזיציה, היא תפעל לחלוקת אחריות והצמדת חברי אופוזיציה כ"שרי צללים" שיפקחו על כל משרד?

  5. ערן – אני זוכר במעומעם שמפלגת העבודה ניסתה לעשות את זה פעם (אולי בזמן ממשלת נתניהו הראשונה?). אני מניח שהמגבלה העיקרית היא שמפלגת האופוזיציה המרכזית לא תקים את הממשלה לבד, אלא יחד עם חברות קואליציה אחרות, חלקן אולי אפילו חלק מהקואליציה הנוכחית. זה הופך את הטענה "אם אנחנו היינו בשלטון, היינו עושים כך וכך" להרבה פחות אמינה.

  6. מה שכתבת לעיל לדעתי קצת חותר תחת כל הרעיון של הרשומה הזו.

    אמנם תפקידה של ביקורת אינה בהכרח להציע אלטרנטיבה ולעתים רבות היא מסתפקת בהצגת הבעיות מבלי להציע פתרונות, אבל ככזו היא נתפשת בעיני לפחות כחלשה יותר.

    יתרה מזאת, אם מלכתחילה היריב של אתמול הוא השותף הקואליציוני של מחר, ואתה אומר שטענות ממין "אם אנחנו היינו בשלטון, היינו עושים כך וכך" הן הרבה פחות אמינות, איזו אלטרנטיבה מציעה מפלגת אופוזיציה שואפת שלטון?

  7. הממ.. במחשבה שניה, אתה צודק. אין סיבה שלא תהיה ממשלת צללים שכזו גם בישראל.

  8. חלק חשוב של ממשלת צללים – לעומת אופוזיציה כפי שהיה נהוג בישראל בשנות התשעים, כשהיו אופוזיציות – הוא ההתמחות של אנשים מוגדרים בתחומים שלהם. אתה מעמיד את המועמד שלך לשר האוצר ואת המועמד שלך לשר החוץ וכיו"ב. קבינט צללים, לכל שר יש את הצל שלו. את זה אי אפשר לעשות במשטר שבנוי על קואליציות רחבות, כי עד שמתבררות תוצאות הבחירות לפרוטרוט אי אפשר לדעת אילו תיקים תקבל כל מפלגה (במיוחד מאז שמפלגות השלטון ירדו לאיזור העשרים-שלושים מנדטים). ראה המקרה של אוריאל רייכמן שהתפטר מהכנסת יום אחרי שנבחר אליה, בטענה שאולמרט הבטיח לו להיות שר חינוך ובסוף קדימה קיבלה עשרים ותשע מנדטים ולא ארבעים והתיק לא נשאר במפלגה.

    בעצם, יש רק תפקיד אחד שאפשר לאייש בממשלת צללים ישראלית, וזה תפקיד ראש הממשלה. ואני חושב שראש האופוזיציה הוא בדיוק התפקיד הזה – ראש ממשלת צללים (לא head of a shadow cabinet, אלא shadow head of cabinet). ראש האופוזיציה והמפלגה שלו מתקשים להציב אלטרנטיבה פרסונלית לשר האוצר, אבל יכולים להציב אלטרנטיבה פרסונלית לראש הממשלה.
    השאר היא אלטרנטיבה עקרונית, סוגייתית. "ממשלה בראשותנו הייתה עושה" . כמו שדובי תיאר בפוסט.

    את כל התגובה הזו התחלתי, אגב, כדי להגיד שפוסט על שיטת המשטר האמריקאית נשמע מרתק.
    אז בבקשה, פוסט על שיטת המשטר האמריקאית.
    ויפה שעה אחת קודם.

סגור לתגובות.