חתונה לבנה

ברוכים הבאים שוב לפינתנו "דובי מתלונן על טורים שחבל לשחת עליהם את הזמן, אבל הוא עושה זאת בכל זאת, כי כנראה שהזמן שלו לא שווה יותר מדי, וחוץ מזה הוא צריך לעבוד על שם קליט יותר לפינה הזו". והפעם, תמיר מנצור קישר בעמוד הפייסבוק של קמפיין הבחירות שלי ושל יהונתן לטור מאת נתנאל אלישיב במעריב, תחת הכותרת "להתחתן עם הפילגש".

בטור מתלונן אלישיב על שורה של התנכלויות מצד הממשלה הישראלית לציבור הערכי הנפלא שמיישב את שטחי הטרשים שמעבר לקו הירוק ומפריח את השממה. לטענתו של אלישיב ההתנחלויות הן המקבילה הנדל"נית של עובדי קבלן – מלוא החובות, בלי זכויות מעוגנות בחוק. או, במטאפורה אחרת שהוא משתמש בה: "הם [הממשלה והכנסת] רוצים את ההתנחלויות כפילגש, כשזה נוח – פוקדים אותה, וכשאין זה נוח – ניתן להתכחש אליה."

מכאן מגיע אלישיב למסקנתו: יש לפעול להסדרה חוקית מלאה של הקרקעות ביהודה ושומרון. או, אם לחזור שוב לאותה מטאפורה, "המסקנה המתבקשת מדחיית פשרת מגרון היא אחת: לשאת את הפילגש כדת וכדין". אלא שאלישיב לא רוצה להתחתן עם הפילגש. לא באמת. הסיבה לכך, אם יורשה לי למתוח במעט את המטאפורה, היא שאלישיב רוצה את הכלה, אבל לא את החותנת. לכל אורך הטור, קיימים שלושה שחקנים עבור אלישיב: המדינה, המתנחלים והאדמה. כל מיליוני האנשים הללו שיושבים על האדמות הללו הם, במקרה הטוב, נוכחים נפקדים. אלישיב מכיר בכך שיש מי שחושב שחלק מהאדמה היא "פלסטינית". הוא אפילו מכיר בכך שאם יש קרקע פרטית שההתיישבות עליה היא בעלת "צורך בטחוני", הדבר מחייב "להפקיע את הקרקע ולפצות את בעליו" [כך במקור]. הפילגש כבר נשואה, מסתבר! אלישיב, איש טוב שכמותו, נדיב יותר מדוד המלך, ובמקום להציע לשלוח את אוריה למותו, הוא מציע לבטל את הנישואים מכוח צו שר הבטחון ולקבל את בת-שבע לידיו תמורת "פיצוי". לצרכי בטחון, כמובן. כי אין דבר יותר טוב לבטחון מאשר להציב כמה קרוואנים ובית כנסת על גבעה באמצע אזור כבוש.

אבל אפילו אם נפטר מכל הבעלים למיניהם, אנחנו עדיין נשארים עם החותנת – נו, התושבים. אלישיב בשום מקום אינו מציע לספח את הגדה המערבית. הוא מבין, כנראה, שסיפוח משאיר שתי ברירות: או הפנמת האפרטהייד שבשטחים לתוככי שטח מדינת ישראל באופן שיחסל סופית את הקלף הישראלי של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; או מתן זכויות שוות (או, למצער, שוות לאלו של שאר אזרחי ישראל הערבים) לפלסטינים וקירוב המיעוט הערבי לקו 50 האחוז – אותו קו שמעבר לו תאבד מדינת ישראל את יכולתה להמשיך ולכפות על אזרחיה הערבים לחיות ב"מדינה יהודית". ((ומכיוון שאנחנו לא טרחנו לתת להם זכויות שוות כשאנחנו היינו רוב, אין שום סיבה לחשוב שהם יתחשבו בנו יותר מדי כשהגלגל יתהפך.)) לא, הוא רוצה לתת גושפנקא חוקית לאחזקת השטח, מבלי להדרש לכל אותם דברים שכרוכים בכך. בגלל זה בכלל לא מפריע לו שמי שיאשר את התב"ע הוא שר הבטחון ולא שר הפנים – הוא רק רוצה לחייב בחוק את אותו שר בטחון לאשר תב"ע לכל התנחלות; בדיוק כשם שלמכללת אריאל לא מפריע בכלל שהפיכתה לאוניברסיטה תלויה בהחלטה של אלוף פיקוד המרכז יותר מאשר בזו של משרד החינוך.

אלישיב מדבר במתק שפתיים ומבקש להפוך את הקרקע הכבושה ל"אישה הגונה", אבל הוא אינו מוכן ללכת עד הסוף. כאחרון הגברים המכים הוא דורש שבת זוגו החדשה תתנתק לחלוטין ממשפחתה ומחייה הקודמים ותהיה אך ורק שלו. ולא רק המטאפורה נשברת לרסיסים בשלב הזה – גם ההגינות הבסיסית של אלישיב, שעיוור לחלוטין לשוועתם של תושבי השטחים הפלסטינים.

וכן, גם לי מפריע השוביניזם שבהשוואה בין הקרקע הפאסיבית בהכרח לבין אשה בקשר זוגי (או בכלל). אז קבלו את התנצלותי בדיעבד על כך שהמשכתי עם המטאפורה האומללה הזו.

2 Replies to “חתונה לבנה”

  1. רק לא מבין את ההערה האגבית על זכויותיהם הפחותות של ערביי ישראל. הם שווי מעמד וזכויות, גם אם הם מופלים. זה חשוב כי אי-השוויון הזה שכן קיים מעבר לקו הירוק הוא בדיוק מה שהופך את המציאות שם לאפרטהייד, כאשר מנגד הערבים בישראל הם לא המיעוט המופלה היחיד בה או בעולם.

    לא שצריך להקל ראש באפליה הזאת, אבל גם לא צריך להזכיר אותה כל פעם באותה נשימה לצד האפרטהייד ביו"ש.

סגור לתגובות.