בעית המספרים הקטנים, קווים אדומים מסולסלים

אחת הבעיות שאני מתקשה להתגבר עליהן עם המעבר לקנדה היא להפסיק לחשוב בשקלים ולהתחיל לחשוב בדולרים. הבעיה מתחלקת לשני סוגים. הסוג הפשוט יותר הוא כשאני מתרגם אוטומטית מחירים לשקלים ונפעם מכמה שדברים יקרים פה. "נראה לך שאני אשלם 40 שקלים על זה?!". מדובר באינסטינקט שגוי, מפני שאני לא רק משלם בדולרים, אני גם מקבל שכר בדולרים, ולכן ההשוואה לא הוגנת. אבל מצד שני, אני נאלץ להמשיך לעשות זאת, כדי להתגבר על הסוג הבעייתי יותר, שאני מכנה אותו "בעית המספרים הקטנים". נניח שאני הולך לסופר לקנות כמה דברים קטנים, וכשאני עומד בקופה, אני מבחין במדפי השוקולדים שקורצים לי במתיקותם. אני מסתכל על המחיר: 99 סנט. פחות מדולר. פחות מדולר?! זה כלום כסף! ומיד אני לוקח אחד.

העניין הוא שבארץ, בחיים לא הייתי משלם ארבעה שקלים עבור חטיף שוקולד בקופה. ארבעה שקלים זה המון כסף בשביל שטות כזו. אבל 99 סנט? זה אפילו לא אחד!

הבעיה, כמובן, לא מסתיימת בכך. כשאני נמצא במסעדה ומסתכל על התפריט, כל דבר שלצידו מחיר שהוא פחות מ-10 דולרים מתוייג לי במוח אוטומטית כ"זול". גם אם מדובר בסלט ירוק ב-35 שקלים, מבחינתי זה אפילו לא נכנס לחישוב של כמה תעלה לי הארוחה. זה מספר קטן מדי.

כשאני קונה מוצר אלקטרוניקה, ואני רואה מחיר שהוא מתחת ל-200 דולר, זה נשמע לי ממש קצת. שוב, כאמור, אני אומר "200 דולר", אבל המוח שלי שומע "200 שקל" והתגובה המיידית שלו היא "זול!". אני נאלץ, בעל כורחי, לתרגם את המחירים לשקלים כדי שאני אוכל לחשוב אם מדובר בהרבה או מעט.

אני תוהה מתי זה יעבור.


היום הלכתי לשיעור בלי הלפטופ. היו לזה שתי סיבות. האחת היא שבדומה לשיעורים בתואר השני, אני לא באמת כותב משהו. השיעורים הם יותר דיון בכיתה מאשר הרצאה פרונטלית, ואני מוצא שחוץ מהערה פה או שם אני לא כותב שום דבר – ואם כל מה שאני צריך זה לכתוב כמה מילים, להתחיל להעיר את המחשב מהתנומות שלו כל פעם זה לא לעניין, אז כבר עדיף להביא דפדפת ומקסימום להעתיק למחשב אחר-כך דברים חשובים. הסיבה השניה הייתה שאנחנו עדיין קצת חוששים מכל העסק הזה של המטפלת, אז גייסתי את אמא שלי לרגל אחריה: השארנו שיחת סקייפ פתוחה בינינו בכמה שעות שלא הייתי בבית, והיא האזינה לשמוע אם כרמל בוכה יותר מהסביר, או אם היא צועקת עליו. מכיוון שהמחשב בחדר השינה והם נמצאים בעיקר בסלון ובחדר שלו, אי אפשר ממש לשמוע מה הם עושים, אבל דברים בעייתיים ניתן היה לזהות במקרה הצורך. (אמא שלי דיווחה שכרמל שיחק ונשמע נהנה, אז אנחנו די רגועים).בכל מקרה, מה שרציתי לספר זה שמצאתי את עצמי בכיתה כותב לעצמי דברים בדפדפת במקום במחשב. מכיוון שהשיעורים מתנהלים באנגלית וגם ככה לכתוב בכתב יד דורש ממני הרבה משאבים מנטליים שמפריעים לי להתרכז במה שנאמר (בניגוד להקלדה, שאני יכול לעשות במקביל להקשבה), אני מוותר על השלב הנוסף של תרגום הדברים, וכותב ישר באנגלית. וכך קרה שנאלצתי לכתוב מילה שלא הייתי בטוח לגבי האיות שלה – Hierarchy.

והנה הפואנטה: אחרי שסיימתי את המלאכה המייגעת של כתיבת המילה הארוכה עצרתי לשניה וחיכיתי לראות אם יופיע קו אדום מסולסל מתחתיה.

אלוהים אדירים, אני מכור.

5 Replies to “בעית המספרים הקטנים, קווים אדומים מסולסלים”

  1. תשעה חודשים אחרי המעבר ואני עדיין סובלת מבעיית המספרים הקטנים על שני מופעיה – התרגום הלא רלוונטי לשקלים וחוסר הערכה נכונה של העלות של דברים שנתפסים כזולים.

    כולי תקווה שאצלך זה יעבור יותר מהר.

  2. אני (ויש להניח שאני לא היחיד) מכיר את הבעיה מהצד השני – בהודו, 10 רופי שווים שקל, פחות או יותר. אז מצד אחד, כשאתה מתרגם לשקלים – באמת הכל נורא זול, וקל נורא לשכוח שאת הזול הזה לקחת בחשבון כשהקצבת לעצמך 300$ לחודש. מצד שני, אתה לפעמים רואה משהו שעולה 200 ושואל את עצמך WTF – עד שאתה נזכר שזה בעצם 20 שקל.
    השיא היה כשאשתי הגיעה למצב שהיא מתמקחת על רופי אחד. מיד כשיצאנו מהחנות שאלתי אותה אם היא באמת מבינה שהיא השקיעה כמה דקות מחייה כדי לקבל הנחה של 10 אגורות.

  3. כבר קרה לי לא פעם שעשיתי בטעות פעולה כלשהי – בחיים, לא במחשב – ומיד תכננתי על Ctrl+Z (משהו נפל, פספסתי פניה בנהיגה וכדומה)…
    :roll:

  4. הבעיה כאן הרבה יותר חמורה, כי צריך לחלק ולהכפיל את הכל בשמונה…

  5. מצד שני, יואב, אתה גר בלונדון, אז תצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לקבל ממני רחמים…

סגור לתגובות.