החינוך בישראל: נייר עמדה

אז כאמור, לזכותו של יאיר לפיד יאמר שהוא מעורר דיון ציבורי בכל מיני נושאים חשובים, גם אם הוא עושה זאת בצורה מופרכת בעליל. אז לאור זאת, ולרגל הועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה ((אגב, לאור העובדה שבימינו אני קורא חומרים מהועידה הרביעית של מפלגת העבודה, שנערכה ב-1986, קצת מגוחך שהם קוראים לועידה הזו "הראשונה". אני מבין שהם מנסים להתנער מההיסטוריה של המפלגה, אבל זה קצת מוגזם…)), החלטתי לנסח מעין טיוטא להצעת רפורמה בחינוך בישראל, עבור קבוצת הדיון על מערכת החינוך. למעשה, בימים הקרובים אני אפרסם כאן עוד כמה טיוטות שכאלו, של ניירות עמדה שמיועדים לקבוצות הדיון השונות בועידה. אשמח לקבל תגובות והצעות לשיפור מכם.

דיסקליימר מתחייב: אני לא איש חינוך. אני מעלה כאן רעיונות שברור לי שהם אינם מבוססים על מחקר או אפילו על ידע, אלא על תחושות בטן. באופן כללי אני לא אוהב דברים כאלו, מכיוון שאני יודע איך הם נראים מנקודת המבט של בעלי המקצוע. אז קחו את כל מה שנכתב כאן בערבון מוגבל ותרגישו חופשיים לקטול ולהציע שיפורים או אף זניחה מוחלטת של כל הפרוייקט.

האתגר

מערכת החינוך בישראל סובלת ממספר בעיות כרוניות. ראשית, קיימת בעיה של חוסר שיוויון. המערכת מתגמלת תלמידים שהוריהם יכולים להשקיע ממון נוסף בשיעורים פרטיים, ולא משקיעה מספיק בבתי-ספר חלשים יותר. הדחיפה להעלאת אחוז הזכאים לבגרות, לפיכך, אינה מבחינה בין עליה שטומנת בחובה הגדלת אי-השיוויון, לבין עליה שיוויונית לרוחב כל המדינה. למעשה, עלינו להחליף את השאיפה להעלאת אחוז הזכאים, בשאיפה להשוואת אחוז הזכאים בין המרכז והפריפריה. המשמעות היא שאי אפשר להשיג עליה באחוז הזכאות באמצעות הקלת הבחינות, אלא אך ורק באמצעות הגדלת ההשקעה בבתי-ספר חלשים.

בעיה אחרת היא החשיבות העודפת שמיוחסת לתיכון על חשבון כל שנות הלימוד הקודמות לו. בשל מבנה הבגרויות, רוב תחומי הלימוד (למעשה, כולם למעט אנגלית ומתמטיקה) בנויים כך ששנות הלימוד שקודמות ללימוד לבגרות כלל אינן משמשות כבסיס ללימוד לבגרות. ישנם תחומים – אזרחות – שכלל אינם נלמדים שלא כמקצוע לבגרות בתיכון. התוצאה היא תחושה ששנות היסודי וחטיבת הביניים הן, בעצם, מיותרות. התלמיד צריך לצלוח אותן כדי להגיע לתיכון וללימודים החשובים, אבל אין משמעות לעצם הלמידה בשנים הללו. בתיכון עצמו, כל הלימודים מוכפפים לצרכי הבגרויות עצמן, וכתוצאה מכך מוגבלת יכולתם של המורים ליצירתיות בבחירת ובלימוד החומר, והדגש עובר לשינון ולא להפנמה שלו.

מצד שני, בשל ריבוי בגרויות החובה, תלמיד התיכון הממוצע מוצא את עצמו עם מעט מאוד מקום לביטוי עצמי של תחומי העניין וההעדפות האישיות שלו.

רפורמה במבנה מערכת החינוך

כדי להתמודד עם בעיות אלו יש להגדיר מחדש את מטרותיהן של החטיבות השונות במערכת החינוך. בית הספר היסודי כשמו כן הוא: נועד להקנות יסודות בסיסיים לתלמידים, הן ללימוד מתקדם יותר והן לתפקוד בחברה מודרנית. לפי כך יושם דגש בבית הספר היסודי על הקניית כישורי קריאה, כתיבה, הבנת הנקרא, הבעה בכתב ובעל פה, חשבון (דגש יושם על יכולת יישום מיומניות מתמטיות בסיטואציות נפוצות, מצד אחד, ומצד שני על פיתוח חשיבה מופשטת, ברמה בסיסית, על מושגים מתמטיים), חשיבה מדעית, וכן על הכרת החברה והתרבות בישראל (כולל ספרות, דתות, היסטוריה של מדינת ישראל, ומושגי יסוד בדמוקרטיה). זאת, לצד שקידה על פיתוח מיומניות חברתיות, כבוד לאחר, אדיבות, שיתוף פעולה וכל אותם עקרונות יסוד של חברה מתפקדת שישראל אוהבת להתייחס אליהם בבוז.

חטיבת הביניים תפרוט את הנושאים שנלמדו ברמה בסיסית בבית הספר היסודי לתחומי לימוד ברורים יותר: לשון, הבעה, ערבית (עברית בבתי-ספר ערביים), מתמטיקה, מדעים (שיכללו ידע בסיסי בתחומי הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה), אנגלית, היסטוריה (כולל היסטוריה של העולם והיסטוריה של ישראל), ספרות, דתות, ואזרחות. הלימודים לתעודת הבגרות הבסיסית נחשבים לדרושים לתפקוד נאות בחברה הישראלית, כאזרחים, כעובדים, כצרכנים וכשותפים לחברה. עם סיום כיתה ט', התלמידים ידרשו לעמוד בבחינות ו/או משימות אחרות (למשל עבודת גמר) בכל אחד מהתחומים הללו, שתכתבנה ותבדקנה על-ידי צוות בתי הספר עצמו (מדגם אקראי של מבדקים ושל עבודות שנבדקו ונמצאו עומדות בדרישות יועבר למשרד החינוך לבדיקה כדי להבטיח שיוויון בדרישות). מבדקים אלו יקבעו האם התלמיד יכול להמשיך לשלב הבגרות. תלמיד שלא יקבל ציון עובר בכל המבדקים בסוף כיתה ט' ידרש להשלים את המקצועות החסרים במהלך כיתה י'. אם יכשל בכך שוב, לא יוכל להשלים תעודת בגרות, ויוכל לעבור למסלול מקצועי.

תלמיד שעבר את כל המבדקים, יקבל תעודה "בגרות בסיסית", ויוכל להמשיך את לימודיו בתיכון. התיכון הוא המקום בו יכול התלמיד להביא לידי ביטוי את העדפותיו האישיות ולהתחיל ללמוד תחומים ספציפיים ברמה מתקדמת יותר. שם יבחר ארבעה-חמישה מקצועות לימוד לבגרות מלאה לאורך שלוש שנות התיכון (מי שלא עבר את המבדקים בסוף כיתה ט' יחל בלימודי הבחירה בכיתה י' לצד השלמת לימודי הביניים). כל תלמיד ידרש לבחור לפחות מקצוע אחד מכל אחד משלושה אשכולות של תחומים: מדעים (מתמטיקה, ביולוגיה, כימיה וכו'), חברה (אזרחות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תקשורת וכו'), ורוח (היסטוריה, ספרות, דתות, שפות וכו'). מקצועות אלו ילמדו לאורך שלוש שנים שבסופן בחינה מסכמת ארצית. בסך הכל תעודת הבגרות המלאה תורכב מחמישה עד שישה מקצועות בעלי משקל שווה: ארבעה או חמישה מקצועות בחירה, בתוספת בחינה אחת בשפת אם (עברית בבתי ספר יהודיים, ערבית בבתי ספר במגזר הערבי; הבחינה תכלול רכיב של חיבור). בחינה אחת באחד ממקצועות הבחירה ניתן יהיה להמיר בעבודת גמר באותו מקצוע, שתבדק על-ידי בודק חיצוני. כל הציונים יכללו רכיב של 50% שישקף את הציון הממוצע שקיבל התלמיד לאורך שלוש שנות לימודיו במקצוע.

תלמיד העולה לתיכון ומיועד לתיכון שבו לא מוצע מקצוע מסויים אותו הוא מעוניין ללמוד יוכל לבקש לעבור לתיכון הקרוב ביותר אליו בו מוצע אותו מקצוע.

תלמיד שיבחר בכך יוכל ללמוד בתיכון מקצועי, אשר לא יגיש תלמידים לבגרות מלאה. תלמיד שהגיע לתיכון מקצועי מבלי שהשלים את תעודת הבגרות הבסיסית שלו ימשיך ללמוד גם את מקצועות הבגרות הבסיסית מתוך שאיפה להשגת תעודת הבגרות הבסיסית.

בנוסף לחמשה-שישה תחומי הלימוד לבגרות בתיכון העיוני, או תחומי הלימוד המקצועיים בבית הספר המקצועי, ישתתף כל תלמיד תיכון בשיעורי חינוך גופני ושיעורי העשרה בתחומים שונים כפי שיבחר בית הספר ו/או כפי שיציע משרד החינוך.

קצוות

הרפורמה המוצעת דורשת תקצוב נרחב, בעיקר באזורים נחשלים יותר, כדי למנוע נשירה משמעותית בתפר שבין חטיבת הביניים לתיכון. השאיפה צריכה להיות למיקסום מספר בעלי תעודת הבגרות הבסיסית, גם אם אין בכוונתם להמשיך לתעודת בגרות מלאה. לצורך כך על המדינה לתקצב ימי לימוד ארוכים באזורים חלשים, להשקיע בהקמת שטחי לימוד כגון ספריות ציבוריות וחדרי לימוד בבתי הספר שיהיו נגישים לתלמידים לאורך כל היום, ולתקצב שעות הוראה פרטנית עבור תלמידים חלשים בכל רחבי הארץ. תשומת לב מיוחדת תנתן למניעת מצבים של הסללת תלמידים מאזורים נחשלים או מקבוצות אוכלוסיה מסוימות לתיכונים מקצועיים. חטיבות ביניים שאחוז בוגריהן שאינם משיגים תעודת בגרות בסיסית חריג תבדקנה על-ידי ועדה חיצונית שתגיש הצעות לתיקון המצב.

מן העבר השני על המדינה לעודד תלמידים מצטיינים ולאפשר להם להמיר את ציון הבגרות במקצוע נבחר בקורסים ברמה אוניברסיטאית שירשמו לזכות התלמיד לטובת לימודים אקדמיים בהמשך. על בתי הספר להציע תוכניות מיוחדות לתלמידים מצטיינים ומחוננים שתאפשרנה להם לפתח את כישוריהם מעבר להיצע הבית-ספרי הרגיל.

סיכום

כל רפורמה במערכת החינוך דורשת בראש ובראשונה שיתוף פעולה עם המורים שיהיו אחראים על יישומה. תרומתם של המורים לפיתוח הרפורמה היא קריטית, ולכן יש להתייעץ עימם, כמו עם מומחים לחינוך, בעת הרחבת הנקודות המפורטות בהצעה זו.

יתר על כן, אף רפורמה לא תצלח ללא מאמץ ניכר מצד המדינה לשפר את מעמד המורה, הן בעיני התלמידים והן בעיני החברה כולה. לצורך כך יש לשפר את תנאי השכר ואת תנאי העבודה של המורים, מחד, ולשדרג את מערך הכשרת המורים ואת מערך ההשתלמויות למורים, מאידך.

הרפורמה המוצעת אינה יכולה להתבצע בהינף קולמוס: היא דורשת שנים רבות של שינוי מתגלגל במערכת, ותוצאותיה יראו רק בעוד עשור, לכל הפחות. אורך רוח והתמדה, שכה חסרים ברבות מהרפורמות והתוכניות שבוצעו במערכת החינוך בעשורים האחרונים, הינם הכרחיים להצלחתה. על החברה הישראלית כולה להרתם לתיקון מערכת החינוך שלנו, ובכך – לתיקון החברה כולה.

כאמור, הערות, הצעות ונאצות יתקבלו בשמחה.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

פוליטיקה, ועוד איך (היי, תראו! קלינגר רוצה לרוץ לכנסת אבל לא חושב שהוא יצליח להכנס לרשימת העבודה!)

לחנך או להפחיד?

הבנת הנשאל

הידעת? התלמיד הוא אדם

תואר ראשון זה לא לכולם

הערה אדמיניסטרטיבית: אתמול התקבלה תרומה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לתורם ומאחל לו שילדיו ילמדו במערכת חינוך טובה מזו שבה הוא למד.

25 תגובות בנושא “החינוך בישראל: נייר עמדה”

  1. הבעיה עם הצעתך מתחילה בזיהוי הבעיה. כן, אי שיוויון זו בעיה כללית במדינה – בעיקר בהקשריה הכלכליים. אבל האם זה הופך את זה לבעיה המרכזית של מערכת החינוך? אני לא חושב כך.
    מכאן נגזרת הבעייתיות של כל שאר הצעותיך. הן נחמדות וחביבות, אבל לא נוגעות בעיקר. אפשר אולי להתווכח נקודתית עם הצעה כזו או אחרת שהעלית, ובגדול אני חושב שמבנה המערכת הדמוי-אנגלי שאתה מציע מוצלח יותר מהמודל הישראלי (לא אוהב את הנצחת המעמד של לימודים מקצועיים כלימודים סוג ב' המיועדים בעיקר לנכשלים – אבל זה עניין של טעם כנראה) – אבל דיון כזה יחטא לעיקר. אי שיוויון, זו לא הבעיה העיקרית של החינוך בישראל.

    אז מה כן הבעיה? מורים, למשל. דווקא במערכת החינוך שורר יחסית שוויון. רובם מקבלים את אותו חינוך גרוע ברמת הבסיס. אי השוויון נובע רק מכך שיש ילדים שמצליחים להשלים את חינוכם מחוץ לבית הספר, כי בתוך מסגרת בית הספר כמעט שלא ניתן ליצור אי-שיוויון. המטרה צריכה להיות קודם כל להקטין את הצורך הזה. לטפח מורים טובים. כמה בנאלי – שכר המורים. מעמד המורים בחברה הישראלית, מעמד המורה בכיתה. בתוך המערכת. בשיח הציבורי.

  2. מכיוון שזגם אני לא אישנחינוך ואף אחד לא חייב לקחת אותי ברצינות הרי שאני יכול להפריח לחלל האוויר תהיות בלי להתחייב לכלום. והפעם : למה מראש מניחים שהחינוך המקצועי נחות מהעיוני? למה ללמוד בתיכון מקצועי אומר אוטומטית שאתה דפ"ר שלא יכול להוציא עשיריות ולא דאתה למשל נורא מוכשר ובעל ידי זהב?
    טוב כבר אמרתי שלא צריך לקחת אוצי ברצינות.

  3. אני לא בטוח שאני מבין את הרעיון מאחורי אותם 50% ציון בגרות שמבוססים על כל שלוש שנות התיכון. בכיתה י' קיבלתי ציונים איומים ונוראיים במתמטיקה ולא הבנתי דברים בסיסיים בחומר. אחר כך לקחתי את עצמי בידיים וציון המגן שלי היה 100. בשיטה שלך, אוטומטית הייתי מתחיל מאיזה 80 במקרה הטוב, ולכן ציון הבגרות שלי היה חסום מלמעלה על ידי 90 למרות שהשליטה שלי בחומר הייתה מלאה. מערכת לא סלחנית שכזו נשמעת לא הוגנת למדי, מה גם שהיא תקטין את המוטיבציה להשקיע כי "ממילא כבר אבוד לי".

  4. (דיסקליימר: לא איש חינוך וגו')
    על פניו נשמע כיוון מעניין מאוד.
    לדעתי צריך להוסיף למערכת החינוך מקצוע חדש – צריכת מידע ביקורתית. הילדים של היום יכולים לצרוך מידע מהמון מקורות – לאו דווקא איכותיים – והם חייבים ללמוד לסנן אותו (ר' "קראתי באינטרנט אז זה נכון").
    המקצוע ילמד את הילדים להשוות, לחקור (קצת), לחפש טיעונים לצד השני וכו'.

    השנקל שלי.

  5. יש בעיה בהצעה שלך במעבר מהחטיבה לתיכון. מכיוון שזו בחינה פנימית, ומכיוון שלבי"ס יש אינטרס להגיש כמה שיותר אנשים לבגרות, ברור שמעט בתי ספר יאכפו את זה. אפשר לשים פקחים וזה, אבל עדיף מראש לבנות מערכת שבה התמריצים מוכוונים למקומות הנכונים.

  6. אני דווקא כן איש חינוך ולצערי אני לא רואה איך התכנית שהצגת תביא לשינוי של ממש בחינוך. התכנית כלל לא נוגעת בבעיות העיקריות שקיימות כיום בבתי הספר – העובדה ששיטת הלימוד היא מיושנת, שהכיתות גדולות ולכן (בין השאר) אין קשר אישי בין המורים לתלמידים, הצורך לשדרג את מעמד המורה והצורך להפוך את מערכת החינוך לרלבנטית לחיים עצמם.
    לא ראיתי בתכנית שלך שום מענה לכל הרעות החולות הנ"ל.

  7. האי שוויון בחינוך והסגידה לבחינות הבגרות ולממדים הבינלאומיים הן בעיות קריטיות של החינוך בישראל, לצד המנה הגדושה מדי של חינוך לשנאת זרים, לאומנות ומיליטריזם.

    דרך אחת להתמודד עם הבגרות היא לחזור למודל הזנוח של בתי ספר מקצועיים, שמציעים גם לתלמידים שהתחום העיוני הוא לא תחום החוזק שלהם להצליח ולהצטיין בתחום אחר. לא כולם צריכים להיות אקדמאים, וחשוב להכיר בערך של לימודים מסוגים שונים.

    רגע, לא לקפוץ! ברור שיש פה סכנה של הסללה ושל הפניית העניים והמקופחים לעבודות כפיים. לכן אני מציעה לאפשר פתיחה מחודשת של בתי ספר מקצועיים אך ורק בתנאי שהשינוי בתחום החינוך ייעשה בד בבד עם שינוי בשוק העבודה, ויבטיח שכר הוגן ומעמד מכובד גם לבעלי הכשרה לא אקדמית.
    במקומות שונים באירופה אנשים עושים לימודי תעודה של כמה שנים בקולג' גם במקצועות כמו שרברבות, חשמלאות, נגרות וכו', וזאת תעודה מכובדת שמבטיחה להם הכנסה מתקבלת על הדעת.

    במלים אחרות: הפתרון לבעיית האי שוויון בחינוך היא התמודדות רצינית עם בעיית האי שוויון בחברה.

  8. אגב, תובל צודק כמובן. המחסור הקרדינלי בכוח אדם – הכיתות הגדולות וחוסר היכולת לנהל קשר אישי ואנושי בין התלמידים למורים – הוא בלב העניין.
    מערכת החינוך סובלת מכל כך הרבה קשיים – מרמת המטרה ועד רמת הציוד בבית הספר ורמת התחזוקה שלו – שאפשר לדון בה באלף רמות.

  9. והנה השנקל שלי אחרי הדיסקליימר ההכרחי:
    אמנם ברור שעדיפות כיתות קטנות ויחס אישי לכל תלמיד, אבל נדמה לי שכשמכבדים את המורה ניתן ללמוד לא רע גם בכיתות גדולות יחסית. במקום/בנוסף להקטנת הכיתות צריך לעורר יחס של כבוד למורה. ולזה כמובן צריך שני צדדים – מורים מעוררי כבוד מחד ותלמידים מכבדים יותר מאידך.
    הפיתרון הוא כסף להכשרה ותגמול של מורים (וכפיית סטנדרט איכות של ישע ויכולת הוראה).
    אחרי זה אפשר להקטין את הכיתות, להפנות תלמידים לבית ספר מיקצועי וכו'.

  10. עם כל זה שאני שמח שאנשים ששואפים להיות פוליטיקאים כמוך וכמו יאיר לפיד מציעים הצעות שקשורות לחינוך, מה גורם לכם להציע הצעות כל כך מרחיקות לכת ללא ניסיון/ידע/מחקר? על סמך מה בדיוק אתם מאבחנים את הבעיה ואת הפתרונות לבעיה?האם היית מעז לכתוב על עניין ביטחוני או מדיני עם כל כך מעט רקע או שהחפיפניקיות הזאת שמורה רק לתחום החינוך?

  11. הי דובי

    עוד טרום חווי דעה

    יש את הדוח המקיף הזה של ון-ליר על בחינות הבגרות:
    http://www.vanleer.org.il/heb/publications.asp?id=119
    מ2007

    ויש כנס בנושא הבגרויות שבוע הבא
    http://rethinking-bagrut.org/invitation_large.png

    בהקשר למה שגדי אמר
    אחד הפרמטרים שבו שופטים הגינות מערכות חינוך הוא עד כמה מאוחר היא משהה את השיפוט/הסללה של הילד/ה

  12. ### הכותב תלמיד תיכון, וכותב מנק' מבט אישית###

    באמת לא התייחסת פה לכמה נק' מרכזיות ובעייתיות. הכי קריטי לדעתי שהזנחת זה מעמד המורה. אבל זה נושא מאוד בעייתי.

    הבעיה שלי בתוכנית שלך זה שאתה לא באמת משלים את הלימוד בהרבה מאוד מקצועות. יש הרבה דברים נכונים במה שאתה אומר אבל צריך לחייב לימודים מסוימים בתיכון:
    אזרחות
    היסטוריה
    ספרות
    ערבית
    וכיו"ב.

    אבל הגיוני הרעיון של להתמקד בכמה מקצועות ואותם לעשות ברמה הרבה יותר גבוהה.

    בכל מקרה, חינוך זה בערך הנושא הכי חשוב והכי מוזנח בפוליטיקה. זה גם הנושא שהכי קשה להתמודד איתו.

  13. זה מוזר לי שאתה אומר שאם מישהו מממן שיעורים לבן שלו, זה מגדיל את האי שיוויון וזו בעיה.
    ואם הוא 'רק' מכריח את הבן שלו ללמוד מאוד קשה, ויש את אותו אי – שיוויון, אז זה בסדר?

    דרך אגב, המצב בארץ בתחום החינוך לא טוב, אבל הוא גם לא נורא.
    בעיקר כי אין הפרדה גדולה בין חינוך ציבורי לחינוך פרטי.
    בלא מעט מקומות יש הפרדה מלאה –
    העשירים/ מעמד הביניים גבוה הולכים ללמוד בביה"ס פרטי, עם כיתות קטנות, מורים טובים וכו'.
    כל השאר הולכים לחינוך ציבורי שלא משאיר להם הרבה סיכוי.

    לפחות בארץ את זה אין לנו.

  14. תודה לכל המגיבים. כמה הערות:
    לאלו שציינו את מעמד המורה ותנאי הלימוד – אתם, כמובן, צודקים לגמרי. הזכרתי את זה בחצי משפט בסיכום, אבל אתם צודקים לגמרי שזה צריך להופיע במקום בולט יותר. העניין הוא שאלו הדברים שנראים לי ברורים מאליהם – כולם יודעים שצריך לעשות את זה, ולכן לא ייחסתי להם מקום מרכזי בהצעה שלי. אבל בהחלט יש מקום להבהיר כבר בפתיחה שכל האמור בהמשך תלוי קודם כך בתקצוב נאות של מערכת החינוך ככלל, ובשיפור מעמד המורה.
    אפרופו – חוץ ממשכורות גבוהות יותר ושיפור תנאי הלימוד, למישהו יש מושג איך מחזירים את מעמד המורה למשהו מכובד? אשמח לרעיונות.

    אבל אני טוען שגם אחרי שנתקן את מה שמקולקל באופן בסיסי במערכת החינוך, השיטה כפי שהיא כיום עדיין תשאר עם הרבה ליקויים. אני אומר את הדברים מנקודת המבט של תלמיד לשעבר ושל מרצה: מה אני מרגיש שחסר ב"תוצרים" של מערכת החינוך. אמרתי כבר בתחילת דברי שאינני איש חינוך, ואני פתוח לחלוטין לביקורת שתגיד לי שמה שאני אומר פה משולל יסוד לחלוטין ובשביל להתחיל להסביר לי למה אני צריך לקרוא לפחות כמה ספרים בסיסיים בתחום. יכול להיות שזה המצב. אני פותח את הדברים לדיון כהדיוט שמדבר מנהמות ליבו ותו לא. תפיסת העולם שלי מובילה אותי להצעה הזו, ולא היכרות עם המחקר בתחום. יתכן שתפיסת העולם שלי שגויה.

    עדו: זה לא שבתי ספר מקצועיים הם לדפ"רים, אלא שבי"ס מקצועי חוסם, מעשית, מסלולי חיים עתידיים של התלמיד. לכן, מן הראוי לפעול כדי לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הילדים שהולכים לשם שלא מבחירה.

    גדי: אתה צודק, ולכן לא כתבתי שהציון הפנימי הוא ממוצע שלוש השנים, אלא "משקף" ממוצע. יש להשאיר מקום לשיקול דעת של בית הספר במקרים חריגים ו"הזדמנות שניה" לתלמידים שלקחו את עצמם בידיים.

    מיכאל: יש הרבה דברים שצריך ללמד, אבל אי אפשר ללמד הכל. ספציפית, מה שאתה מציע צריך להיות חלק מהבנת הנקרא והבעה (כלומר, היכולת לנסח טיעון תלויה גם ביכולת שלנו להבין טקסטים שקראנו בצורה ביקורתית).

    יוחאי: מה האינטרס של בית הספר במקסימום ניגשים לבגרות? בין כה וכה לתלמידים אין בחירה בבי"ס. בנוסף, הוספתי את המנגנון של מדגם אקראי של עבודות/מבחנים (בית הספר יגיש למשרד החינוך את רשימת התלמידים שהשיגו ציון עובר במקצוע X. משרד החינוך יבחר מדגם של שמות מהרשימה הזו ויבקש לבחון את עבודותיהם של התלמידים שנבחרו. בית-ספר שתלמיד בו יקבל ציון עובר בלי שיגיע לו יענש באופן כלשהו). אבל אני לא חושב שזה מרכזי – אם הרווח של בית הספר לא תלוי במספר הניגשים לבגרות, אין "תמריץ" כלשהו לשקר. אפשר לתת קצת אמון באנשי החינוך שלנו, לא הכל זה "תמריצים".

    תובל: מעבר למה שכבר אמרתי בראשית דברי, התוכנית הזו מיועדת בדיוק להפוך את הלימודים ליותר רלוונטיים עבור התלמידים. ראשית כל, בתיכון תלמידים יבחרו נושאים שהם בוחרים, מה שיצמצם את תחושת המה-אני-עושה-כאן שחשים תיכוניסטים רבים שרוב שבוע הלימודים שלהם מוקדש לדברים שהם לא רוצים ללמוד. הפסקת לימודי החובה במתמטיקה בכיתה ט' גם תדאג לכך שמה שתלמידים ידרשו ללמוד יהיו דברים ברמה כזו שהם נשארים רלוונטיים ליום-יום. הניתוק בין מקצועות החובה לבין בחינת בגרות סטנדרטית תאפשר למורים הרבה יותר חירות בעיצוב תוכנית הלימודים ובאופן בדיקת ההישגים של התלמידים. בקיצור, אני לא טוען שאני נותן מענה להכל, אבל אני גם לא חושב שלא נתתי מענה לשום דבר…

    יעל: ואני חשבתי שהרפורמה שאני מציע היא גרנדיוזית מדי… להגיד "נעשה בתי ספר מקצועיים אחרי שנשנה את כל שוק העבודה הישראלי" זה להגיד "לא נעשה בתי ספר מקצועיים".

    יותם: אמרתי מראש שאני הדיוט, ופתחתי את הדברים לדיון, כולל לביקורת קוטלת במקרה הצורך. ניסיתי לבחון את המצב במדינות אחרות, ולחשוב על הניסיון שלי משתי עברי מערכת החינוך – כ"לקוח" במשמעות של תלמיד, וכ"לקוח" במשמעות של מי שמקבל את התוצר שלה. הצבעתי על מה שאני חושב שחסר בה. אפשר (וכדאי!) להתווכח איתי, אבל אני לא חושב שזה הוגן סתם לזרוק לי שאני חפיפניקי בלי לפחות להצביע על נקודה שבה אני מתעלם ממחקר קיים… אי אפשר לדעת הכל על הכל, וראוי שתהיה לי, כנציג ציבור פוטנציאלי, דעה ברורה על דברים, ובתנאי שאני פתוח לביקורת ולתיקון.

    הד – תודה, אני אקרא את זה בקרוב. לכנס אני לא אוכל להגיע, לצערי.

    עידו: כל מי שחושב על צמצום מספר הבגרויות ישר קופץ עם הרשימה של הדברים "הכי חשובים" עבורו. תאמין לי שעלה לי בלחץ דם להגיד שאפשר לוותר על אזרחות לבגרות (מצד שני, דרשתי לימודי דמוקרטיה ואזרחות ביסודי ובחטיבה, אז זה בסדר). העניין הוא בדיוק שאני חושב שלא טוב ששבוע הלימודים של תלמידי תיכון מלא בשיעורים בנושאים שלא מעניינים את התיכוניסט האמור, במקום שהדברים הבסיסיים ילמדו בתשע שנות הלימוד שקדמו לו. החטיבה מרגישה לי כזמן מבוזבז כיום, ואני רוצה לתקן את זה.

    יואב: השאיפה שלי היא לעשות את המצב טוב, לא "פחות גרוע ממקומות אחרים". וכן, אי-שיוויון בגלל אי-שיוויון כלכלי הוא יותר רע מאשר אי-שיוויון בגלל אי-שיוויון בנכונות להשקעת מאמץ מצד הילד. המצב ה"אופטימלי" היה אם המדינה הייתה לוקחת את הילדים ומלמדת את כולם בתנאים שווים בדיוק בלי שום השפעה סביבתית עליהם. אבל, כמובן, אין שום דבר "אופטימלי" במצב הזה. ראוי שהילדים יושפעו מסביבתם המשפחתית, אבל לא הוגן שהם יושפעו לרעה בגלל שהוריהם עניים יותר. ראוי לצמצם את ההשפעה הזו ככל האפשר.

  15. חוסר הרלבנטיות של מערכת החינוך לא נובעת מכך שהתלמידים לא לומדים תחומים שהם אוהבים אלא נובעת מכך שתכניות הלימודים מיושנות ולא תואמים את המחקרים האקדמיים העדכניים ( אין כמעט שימוש בטכנולוגיה, העדר ימשימות יצירתיות ומשימות מעוררות מחשבה, אין כמעט שיתוף של התלמידים ( בישראל מורה מדבר 90 אחוזים מזמן השיעור) וכו..
    דבר נוסף- בכלל לא בטוח שיותר חירות למורים זה דבר חיובי, בהתחשב ברמה הנוכחית של חלק מהמורים ובהתחשב בהכשרות המזעזעות שניתנות כיום למורים ( אם אתה רוצה לשנות דברים- תתחיל שם)
    אם אתה רוצה אני יכול לעזור לך

  16. וכמובן אי אפשר בלי התמונה הגדולה. איך אתה מצפה מתלמיד שיהיה אדם טוב ואזרח טוב אם המדינה שלו מחזיקה יום יום אנשים תחת שלטון דיכוי אלים? איך להסביר שמאמצים מביאים הישגים כשלא משנה כמה אחמד יעבוד קשה או כמה הוא חכם , עדיין הוא תמיד הפועל ויהודי יהיה המנהל שלו?
    שואלים אותי לפעמים מה האובססיה שלי לגבי הכיבוש ואני שואל "מה עוד יש?" הרי זה כמו אדם שיש לו נמק ביד שזוחל ומכלה אותו והוא מתלבט אם כדאי לו לאכול ירקות כדי להיות יותר בריא. שום דבר לא ישתנה במערכת החינוך לפני שנפסיק את השלטון על עם אחר.

  17. תובל: יש לי בעיה עם מה שאתה אומר. מצד אחד, אתה מתלונן על העדר משימות יצירתיות ומעוררות מחשבה, או שיתוך של התלמידים. מצד שני, אתה מציע שאולי כדאי להגביל עוד יותר את חירותו של המורה. אבל אי אפשר לתת משימות יצירותיות כאשר המורה עצמו מוגבל ואתה לא נותן בו (בה) גרם של אמון. חייבים להתחיל מאיפשהו.
    האמת היא שלפחות לגבי מורים בתיכון, אני לגמרי לא בטוח שהרבה נמוכה כפי שמתואר – לפחות לא ממורי התיכון שיצא לי לפגוש בשנים האחרונות בהקשרים שונים. ברור שצריך לשפר את מערך ההכשרה, אבל אני לא חושב שצריך להגיד "קודם תשפר את מערך ההכשרה, אחר כך תתן להם חירות".
    לגבי ההצעה לעזרה – אשמח לשוחח בפורום נוח יותר ולנסות לשפר/להחליף את נייר העמדה הזה למשהו יותר מבוסס מחקרית. צור איתי קשר בדוא"ל ונראה מה אפשר לארגן.

    עדו: צר לי, לא מסוגל להתייחס בכלל לגישה הזו. על פי הגישה שלך גם אין טעם לפעול למען זכויות להט"בים עד לסיום הכיבוש, או לפעול למען קידום מעמד האישה, או שיפור מעמדם של האזרחים הערבים. הכיבוש הוא בעיה. הוא בעיה חמורה. צריך לפתור אותה. אבל לשים את כל שאר המדינה על המתן בזמן שאנחנו מנסים לפתור את הבעיה הזו, זו איוולת.
    הייתי אומר אפילו שכל עוד לא נחנך את הצעירים להיות אנשים טובים ואזרחים טובים, פתרון הסכסוך רק ילך ויתרחק מאיתנו. חייבים לפעול במקביל בכל החזיתות. ככה זה.

  18. לא הצעתי להגביל את חירותו של המורה ( ואגב מעולם גם לא הרגשתי שלא מאמינים בי או שמפקחים עלי יותר מהראוי) אלא טענתי שבמצב הקיים, עם ההשתלמויות וההכשרות המגוחכות והלא רלבנטיות וגם, מה לעשות, עם הרמה הבינונית של *חלק מהמורים ( כפי שציינתי לא מדובר כולם, אבל הרמה של חלק גדול מהמורים, בעיקר בבתי הספר היסודיים וחט״ב, מאוד בינונית) הגברת החירות תגרום ליותר נזק מתועלת.
    הוספת תכנים יצירתיים ושילוב התלמידים אין פירושה מתן יד חופשית למורה אלא פשוט שינוי שיטת הלימודים שעל המורה לעבוד על פיה, ובכל מקרה שינוי כזה צריך לקרות יחד עם שינוי דרסטי בהכשרת המורים.
    אני אמסור לך את המייל שלי בפרטי

  19. מי שיש לו, ומשקיע את זה בחינוך, יהיה בעל השכלה טובה יותר (או ילדיו) – וזה לא משנה אם זה כסף או זמן או סמכות הורית. אני לא רואה שום דבר רע בכך.
    בפרט בתחום כמו חינוך, ששיעורים פרטיים ניתנים להחלפה בזמן השקעה של ההורה בצורה פשוטה יחסית.

    חשוב מאוד לדעת גם מה הסכנות שאורבות למערכת החינוך הישראלית.
    אני חושב שאחד המעלות העיקריות שלה היא דווקא השיוויון והאיכות הסבירה שבה (ביחס להרבה מערכות חינוך אחרות בעולם) גם במכנה הנמוך,
    בהשוואה למערכות מופרטות יותר, שבהם מי שיש לו הולך לביה"ס פרטי.

    מערכת החינוך הישראלית הולכת בכיוון הזה – וחשוב למנוע זאת.
    הצעד הראשון הוא ביטול איזורי ההרשמה, שמוצע כעת, מה שיגרום לכך שמי שיש לו ילמד בביה"ס טוב יותר, לא משנה היכן הוא גר.

  20. אני עם תובל וממשיך ברוח התגובה הקודמת שלי – רבים מן המורים הם בינוניים במקרה הטוב. שיקום סמכות המורה ויוקרת המקצוע תלויה כמובן גם בכסף (סטטוס גבוה יותר וגם משיכה של אנשים מוכשרים יותר) וגם בהכשרה טובה יותר, וכן – גם פיקוח. מורה שמשדר שהוא יודע מה הוא מדבר מעורר כבוד ומהווה סמכות.

    וזה לא רק מצד המורה. לדעתי (הלא כל כך פופולארית) – אפשר להכריח כבוד גם מצד התלמידים. קשה להכריח הורה לחנך את הילד לדרך ארץ (איזה מושג של מורים), אבל כשתלמיד פונה למורה ב"אז אתה שומע, אחי? הייתה לי בעיה להכין את שיעורי הבית…" ומוריד למורה צ'פחה חברית – יש כאן בעיה של סמכות. המורה לא צריך להיות חבר של התלמיד ומבחינתי, עד שיושב הסדר על כנו, כלומר רמה סבירה של כבוד, שהתלמידים יפנו למורה בגוף שלישי רבים במו בגרמניה של תחילת המאה. זה דרקוני ואפילו מגוחך, אבל כיום מעמדו של המורה מגוחך אף יותר.

    רק אחרי זה אפשר לדון בשינוי שיטת הלימוד, יצירתיות והגברת ההשתתפות הפעילה של התלמיד.

  21. מצטערת על התגובה המאוחרת, אבל הנושא חשוב ושווה לחזור לדיון הזה.

    אני מבינה את התגובה שלך, אבל בתור מישהי שדווקא כן עוסקת בחינוך אני חושבת שהתפיסה של מערכת החינוך כמערכת שמנותקת משאר החברה היא התפיסה שהופכת אותה לכל כך בלתי רלוונטית ועלובה.
    כיום מערכת החינוך מציעה לימודים שאינם רלוונטיים לחיים, שנעשים בצורה מנוכרת לחיי התלמידים ולניסיונם, ונושאי הלימוד הם כאלה שאיש אינו פוגש אותם יותר בחייו כמעט אף פעם. גם מבנה בית הספר אינו דומה למבנה של החברה וההתנהלות בו לא דומה להתנהלות בחברה הדמוקרטית שבה היינו רוצים לחיות, אלא יותר כמו גרסה משלומפרת וחסרת מטרה של הצבא.
    במצב כזה, אין מנוס לדעתי מלטפל בבעיית מערכת החינוך מתוך ראייה מערכתית רחבה. למשל, לדאוג לפתיחת מסלולי לימוד מקצועיים שנגמרים בלימודי תעודה, ולהציע תנאי עבודה משופרים לאנשים שסיימו לימודי תעודה והכשרה מקצועית, והעדפה בקבלה לעבודה לאנשים בעלי תעודה.
    נכון, זה שוב פיקוח ושוב בירוקרטיה, אבל התוצאה היא עבודה שמכבדת את בעליה וחינוך שרלוונטי לתלמידים.

  22. ובנוגע למעמד המורה:
    אני חושבת שבישראל מעמד *האדם* באופן כללי אינו גבוה במיוחד,
    והאנשים היחידים שזוכים ליחס מנומס או לגרסה הישראלית ליראת כבוד הם אנשים עשירים מאוד או בעלי תפקיד בכיר ממי שפונה אליהם כרגע (וגם זה לא תמיד מספיק).
    בעניין הזה פני בית הספר כפני החברה.

    (ובנוסף, אין להכחיש שהעובדה שהוראה נתפסת כמקצוע לאמהות שלא טובות להרבה דברים אחרים לא תורמת)

  23. לכל מי שדיבר על מעמד המורה רציתי להזכיר, שמדובר על מערכת שזקוקה להרבה מאוד מורים – מדובר על הרבה למעלה ממאה אלף!
    אין סיכוי למצוא כוכבים במספרים כאלה, וגם לא יעזור לשפוך כסף. צריך למצוא את הדרכים לשפר את ההכשרה והתפקוד של מורים ממוצעים.

    באופן כללי, מבחנים בלתי פוסקים כנראה לא ישפרו את התפקוד. אפילו לא צריך לתלות בזה את המשכורות – מספיק שסופרים למורה את הציונים, כדי שהמאמצים יופנו לציונים במקום להוראה.

    לגבי כל המקצועות חוץ מאנגלית, מתמטיקה ופיזיקה – הדרישה הנוכחית במע' החינוך היא בעיקר שינון דברי המורים. בהכנה לבגרות זה קיצוני – לא חשוב מה כתוב בתנ"ך, לא חשוב מה אומר לי השיר – העיקר לשנן את מה שהמורה מכתיבה. זה נורא משעמם ולא ברור למה זה טוב. כשכבר נותנים משהו עצמאי, כמו ה"אנסין" בספרות, נותנים שיר מכשיל.
    http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1646717

סגור לתגובות.