זה לא "האם מותר", זה "האם כדאי"

ההתנקשות במזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית שפתחה את גל האלימות הנוכחי בדרום החזירה לדיון1 את שאלת "מדיניות החיסולים". עידן לנדו כתב בבלוג שלו על הנושא את הדברים הבאים:

וה"ע הוא ארגון טרור. כשפעילי ארגון כזה הורגים אזרחים ישראלים, הם הופכים למטרות לגיטימיות של צה"ל. אבל כשהם לא הורגים אזרחים ישראלים, הם לא מטרות לגיטימיות.

לנדו לא עושה שימוש בשפה משפטית, אמנם, אבל דומני שהוא מנסה לטעון כאן טענה כמו-משפטית (בגלל מילים כמו "לגיטימיות"). לנדו טוען שכאשר פעילי טרור עוסקים בפעילות טרור, מותר להרוג אותם, אבל ההיתר הזה נפסק ברגע שהם עוברים לעסוק במשהו אחר, כמו להכין ארוחת צהריים.2

אני לא בטוח שהחוק הבינלאומי מסכים עם לנדו בנקודה הזו. החוק הבינלאומי מתיר פגיעה באזרחים (כלומר, במי שאינו חלק מצבא רשמי) בשתי סיטואציות. הסיטואציה הראשונה היא מצב שבו אזרח משתתף באופן נקודתי בפעילות עוינת. אדם שנוטל נשק ומאיים על אזרחי או חיילי מדינה נופל תחת ההגדרה הזו – וכך גם אדם שמנסה לפגוע ברשתות תקשורת בטחוניות. לצבא מותר לפגוע באדם כזה כל עוד הוא עוסק בפעילות העוינת עצמה. ברגע שאותו אדם זורק את נשקו על הקרקע או מפסיק בפעולת הפריצה, הוא חדל להיות מטרה לגיטימית ויש להתייחס אליו כפי שראוי להתייחס לפושע רגיל, היינו להכניס אותו למעצר.

דומני שלכך כיוון לנדו בתיאור שלו. העניין הוא שלא בכך מסתיים העניין. הקהילה הבינלאומית החליטה, ובצדק לדעתי, שההגדרה הזו נותנת הגנה בלתי סבירה לטרוריסטים ושאר אנשי מיליציות, שיוכלו לקבל הגנה אוטומטית פשוט על-ידי הנחת נשקם. מה שלא תופס לגבי חייל – שמשמש מטרה לגיטימית גם אם הוא ישן במדים – לא צריך לתפוס לגבי חיילים בארגוני טרור או מיליציות. על כן נוצרה ההגדרה השניה, זו של בעל "תפקיד לוחמה מתמשך". מנהיג ארגון טרור שעיקר עיסוקו בתכנון פיגועים אינו מפסיק להיות מטרה לגיטימית בגלל שברגע מסויים הוא אינו חושב איך להוציא לפועל ארגון טרור אלא דווקא שוקל איזה טלפון סלולרי הוא רוצה לרכוש. הוא בעל "תפקיד לוחמה מתמשך", ולכן הוא מהווה מטרה לגיטימית לצבא נגדו הוא נלחם בכל רגע ובכל מקום. כך גם כל אדם אחר שפעילות עוינת היא חלק מהיומיום שלו (להבדיל ממי שנטל נשק באופן חד-פעמי). כל עוד אדם זה נוטל חלק בפעילויות הארגון (אימונים, תכנון פעולות, איסוף כספים וכיו"ב), הרי שהוא מטרה לגיטימית.

על פי הגדרה זו, זוהיר אל-קייסי בהחלט היה מטרה לגיטימית לפעולה צבאית. מבחינה חוקית, הפגיעה בו הייתה מותרת.

אבל הדיון בשאלת ההיתר החוקי מסיט את הדיון מהנושא החשוב באמת, ופוגע בשורה התחתונה אליה כיוון לנדו בדבריו: השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אינה האם היה מותר להרוג את אל-קייסי, או האם הגיע לו למות. השאלה צריכה להיות שאלה של תועלת. במה הועיל לנו מותו? וכמה נפגענו מפעולת החיסול הזו? כן, היה מותר להרוג אותו. וכנראה שכן, הגיע לו למות גם אם לא היה מעורב, לא בפיגוע ליד אילת ולא בפיגוע עתידי ערטילאי כלשהו. אבל אין ספק שהוא הוביל וקידם את מטרותיו של ארגון שמטרתו הייתה פגיעה באזרחי ישראל ובבטחון המדינה, ולכן הגיע לו למות.

אבל השאלה היא האם ישראל עשתה בחוכמה כשהרגה אותו. האם איננו פשוט יורים לעצמנו ברגל. זה צריך להיות עיקר הדיון. לא האם מותר לנו להפעיל כוח צבאי כנגד ארגוני טרור, כי מותר, אלא האם כדאי לנו לעשות זאת. לעיתים קרובות מדי נדמה כאילו האפשרות הזו, שיהיה משהו שאפשר לעשות ונחליט שפשוט לא כדאי לעשות אותו, פשוט לא עולה על דעתו של הציבור בישראל.

לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה בקרן מלגת המחיה שלי. תודה לתורם!

  1. בחלקים מסויימים מהציבוריות הישראלית, כמובן. []
  2. ראוי להזכיר כאן, אגב, שהם מטרות לגיטימיות גם אם הם היו מקפידים שלא לפגוע באזרחים כלל, אלא רק במטרות צבאיות. []

7 Replies to “זה לא "האם מותר", זה "האם כדאי"”

  1. קודם כל סחטיין על הנקודות החשובות במאמר.
    אני חושב שאין כיום גוף במערכת הבטחון שיש לו את הכישורים, או הפנאי, לערוך מחקר רציני בנושא התועלת והכדאיות של חיסולי בכירים. ייתכן והחיסול הזה משרת "ענישה" מראש, וגם ערער את פעילות הארגון. אבל ייתכן שלא. הצבא עסוק מדי בפעילות שוטפת מכדי לחשוב על דברים כאלה.

    אני סבור שחיסולים צריכים לשרת תכלית אסטרטגית (הרתעה, מיטוט הנהגה) ולא רק "ענישה" (אם כי ענישה על ארועים חריגים זה גם סיבה טובה, כפי שחיסול בן לאדן הראה).

    בהחלט יש הרבה מצבים בהם ברור כי לחיסולים יש תוצאה חיובית (הרתעה, ו/או החלשת הארגון). למרות שאני ניצי למדי, לדעתי יש מצבים בהם נוקטים בצעדים משום שיש הצדקה, ויש הזדמנות, וזה הצעד שידענו לעשות, כי לא היתה אפשרות לפגוע בחוליית המבצעים הקונקרטית, אבל עדיין יש צורך "להעביר מסר".

    צריך לזכור שלמרות שישראל וארגוני הטרור אינם מקיימים קשר דיפלומטי, הרי שהם כן מעבירים מסרים באופן מודע, ע"י בחירת מטרות, אמצעי לחימה, היקף האש וכד'. שני הצדדים גם מפרשים את צעדי האויב לאור זה. זה אולי מזעזע אדם שנקודת המבט שלו המוניסטית בלבד, אבל שני הצדדים משחקים משחק בגבולות מוכרים ע"י כל השחקנים.

  2. אם משהו הוא חוק, לפי החוק הבין לאומי(?!) אז הוא לגיטימי וכל מה שנשאר לבדוק זה את הסיכוי והסיכון? אין מקום להכניס קצת… איך קוראים למילה הזאת… מוסר למכלול השיקולים שלנו?

  3. בוודאי שהשאלה היא "האם מותר ?" למערכת הביטחון יד תפקיד אחד והוא לעשות מה שכדאי למדינת ישראל לעשות. אם זה לא כדאי זה גם לא מותר. אם רוני שקד מידיעות כותב שהחיסולים לא מוכיחים את עצמם (כבר לא טיזה סמולני סהרורי מהשוליים,נכון?) אז אולי חיסולו של קיסי לא היה שווה שכל הדרום ייכנס למקלטים. ואם זה לא היה כדאי אסור היה לעשות את זה. כשיוצאים למבצע צבאי נהרגים חיילים (של הצד שלך, נניח שלא אכפת לנו מהצד השני). לכן היה מי שהציע חוק שלפיו כל חברי ממשלה שתכריז על יציאה למלחמה יוצאו להורג מיד אחרי קבלת ההחלטה. עכשיו נראה אותכם מחליטים כשאתם אלו שתמותו במלחמה הזאת.

  4. סירו – אני משוכנע שיש למערכת הביטחון גוף שיש לו את הכישורים (לפחות על הנייר) ואת הפנאי להגיע להחלטה כזו. הנקודה שאפשר להתווכח כאן על הגדרות ועל משקל של פרמטרים ומאוד יכול להיות שאנשי הגוף הזה חושבים אחרת (בצדק או בגלל הקונספציה) ממך או ממני.

  5. מסכים איתך שעדיף לדבר על תועלת מאשר על חוקיות בינ"ל. יחד עם זאת, יש לי השגה קטנה בקשר לניתוח שלך למשפט הבינ"ל.
    אמנת ז'נבה הרביעית החליטה להרחיב את הגדרות הלוחם לאזרחים (לוחמי גרילה) בגין השינוי שחל באופי הלחימה ממלחמות בין צבאות למלחמות גרילה. כמו שאתה מציין, כבר אין צורך במדים, אלא מספיקה נשיאת נשק בגלוי (והאמנה למעשה מחייבת לוחמי גרילה בכך כדי להפרידם מאזרחים). אבל נראה לי שהנקודה שכולנו מפספסים פה היא משך המלחמה. אם בעבר מלחמה נמשכה כמה חודשים עד שנים, אז היתה זו תקופה זמנית של קרבות אכזריים שאיפשרה הריגת חיילים בזמן שינתם. אך אם מרחיבים את תקופת המלחמה ל*כל הזמן*, כפי שאנחנו עצמנו עשינו באימוץ הגדרות אלו, אז אנחנו בבעיה. כי אם חוקי להרוג *בכל זמן נתון* טרוריסטים בזמן שהם קונים פלאפון או חותכים סלט, אז בוודאי שחוקי עבור הטרוריסטים להרוג *בכל זמן נתון* חיילים או מילואימניקים שאינם במדים, ומכאן הדרך להפיכת הטרור עצמו (בניגוד לגרילה) לחוקי כבר די קצרה.

  6. הי דובי,

    תודה על הדברים. אני מסכים שהשימוש במילה "לגיטימי" הוא מעורפל והיה עדיף להשתמש במונח אחר.

    מצד אחד, לא התכוונתי לעיגון בדיני הלוחמה. כמו שאתה אומר, אין עיגון כזה. מצד שני, גם לא התכוונתי רק ל"מועיל" או "חכם". לא, היה כאן גם טיעון מוסרי. למעשה הנקודה עלתה בתגובות לפוסט, והנה מה שהשבתי שם:

    "בעזה יש אלפי לוחמים, חלקם השתתפו בפעולות נגד אזרחים (זה טרור) וחלקם בפעולות נגד צבא (כמו חטיפת שליט; זה לא טרור). האבחנה הזאת מאד חשובה בעיני, גם אם כל הזמן מנסים למחוק אותה (אצלנו וגם אצלם).

    האם זה הגיוני ונבון שישראל תנסה להרוג כל פעיל טרור שהוא, בכל מקום וזמן שנראה לה? לדעתי זאת איוולת. הרתעה אין פה, וכמו שכתב רוני שקד, רק "להפך". במהלך מבצע סיכול, או היתקלות, כמובן שיש הצדקה לפגוע בפעילי טרור. אבל השאלה היא מי רוצה להיתקל, מי יוזם עימותים, מי מנסה ללבות את האש ומי מנסה להרגיע אותה. הפעולות הישראליות מייצרות עוד ועוד טרור נגדי – הן לא מונעות אותו. לא ענישה יש כאן, אלא מתן פרס. תסתכל רק על תהלוכות הניצחון של הג'יהאד האיסלאמי עם הכרזת הפסקת האש.

    אם לצה"ל היתה גישה קרקעית חופשית בעזה, כמו שיש בחלקים מהגדה, הייתי מצפה שייעשה ניסיון לעצור פעילי טרור ולהביאם למשפט; לא לחסל אותם בלי משפט. כיוון שאין גישה קרקעית, הצבא משתמש במדיניות החיסולים ככלי ענישה דרקוני – ענישה מראש, על "תכנון פיגוע", בלי לקחת בחשבון בכלל את המחיר הכבד שנגבה מהאזרחים (בנס לא נהרגו ישראלים), שלא לומר ארבעת האזרחים העזתיים שצה"ל הרג.

    כלומר, במכלול השיקולים, גם אם פעילי טרור הם האויבים שלך, אין הצדקה קונקרטית לשגר מטוס ולחסל אותם בכל שעה שבא לך. בדרך כלל הפשעים שתבצע על הדרך יאפילו על הפשעים שהתיימרת למנוע."

    סוף ציטוט. חוסר הלגיטימיות כאן, כמו שאתה רואה, מערב הן שיקולי תועלת והן שיקולי מוסר. אי אפשר להימנע משיקולי מוסר כשעל הכף מונחים חיי אדם שנפגעים מכל פעולה או הימנעות מפעולה. בכלל, האבחנה שאנו אוהבים ליישם בין פרקטיקה למוסר היא קצת פיקטיבית, הגבול שם מאד חמקמק.

  7. אורן – כמי שלקח חלק בזמנו באחד הגופים, שעל הנייר עשוי להיות כשיר לשיקול כזה, אני מוכרח לומר לך שבפועל הסיכוי לדיון מעמיק (מבחינת כשירות ו/או מבחינת זמן) הוא קטן. רוב המערכת העוסקת בסיכול טרור נמצא בלחץ וההסתכלות היא דרך פריזמה סיכולית מיידית.

    מהנסיון המועט שלי, שינויים מחשבתיים אמיתיים מגיעים כשמגיע גורם בכיר חדש, שנמצא מעל למוקד סיר ה"לחץ" של הסיכול היומיומי. גם אז השינוי בד"כ מבוסס על תחושות בטן יותר משהו מבוסס על מחקר רציני (למרות שפה ושם יש ביקוש top-down למחקרים כאלה. אבל גם אז מדובר בקבועי זמן לחוצים מכדי להיות מסוגלים לחשוב לגמרי מחוץ לקופסה. למזלנו יש גופי בקרה ודעה אחרת.)

    מעבר לכך, התשובה הנדרשת לשאלה "האם חיסולי בחירים זה דבר כדאי" לעולם לא תהיה "כן" או "לא" פשוט. התשובה ככה"נ היא "כן, בתנאים מאד מסויימיםי" (כן מול ארגון א' לא מול ארגון ב', כן יעיל להשגת אפקט X לא יעיל להשגת אפקט Y, כן יעיל כשהחיסול מתבצע בתנאים כאלה, לא יעיל כשהוא מתבצע בתנאים אחרים).

    דעתי האישית היא שחיסולי בכירים צריכים להשמר למקרים מעטים, ולדעתי ישראל גם נוהגת כך. להבנתי, היום חיסולי בכירים משמשים בעיקר לסימון "קוים אדומים" – וכך גם החיסול האחרון.

    ישראל מבינה שהיא לא יכולה להתמודד בצורה טובה עם הפעלת טרור מהגבול המצרי, ולכן היא מסמן קו אדום לבכירי הארגונים – טרור ממצרים הוא מחוץ לגבולות המשחק. לא יודע, אם זה יעבוד מול ארגונים קטנים וקיצוניים כמו ועדות ההתנגדות.

    עידן מתעלם מהעובדה שהאינטרס הישראלי רחב יותר ומורכב יותר מ"שקט טקטי בכל מחיר", ומתעלם מכל אותם מצבים שנמנעו בזכות ההסלמה היוזמה הישראלית. אם נצליח להרתיע את ארגוני הטרור מעזה מהפעלת טרור משטח סיני, הרי ששילמנו בהסלמה "קטנה" של כמה ימים, למניעת הסלמה חריפה ביותר ומשבר יחסי חוץ ובטחון עם מצרים. לעיתים, הסלמה טקטית יזומה היא כלי לגיטימי, ויעיל, לצורך השגת מטרות גדולות יותר. לא פעם שילמנו בהסלמה של שבוע כדי למנוע מגה-פיגוע או חטיפת חיילים. ניתוח מיקרו טקטי שאך ורק סופר שיגורים, מפספס את הסיפור העיקרי.

סגור לתגובות.