איך לכבוש את הכנסת? לבטל את הפריימריז

אתמול התקיים ערב הרצאות בהשתתפותי (בין השאר) בבית העם. היה מעניין והיה משמח לראות אנשים שמתעניינים ורוצים לשנות מתוך המערכת הפוליטית, ומבינים את חשיבותה של הפעילות דרך המפלגות.

למי שרצה להגיע אבל לא הצליח, לפניכם עיבוד של אותה הרצאה. אני מקווה שגם הדוברים האחרים יעלו בקרוב פוסטים דומים ואז אקשר אליהם מכאן.

אגב, אם אין לכם כוח לקרוא, אבקש מכם לקפוץ לסוף הפוסט ולקרוא הודעה חשובה.

צילום: יוסי גורביץ

לפני שנוכל לדבר על התפקדות למפלגות והשפעה על הפוליטיקה, אנחנו צריכים להזכר מה תפקידן של המפלגות. מפלגות נועדו לשמש גשר בין המדינה לבין האזרחים – המפלגות מתעלות, מצד אחד, את דעותיהם של האזרחים לעבר המדינה באמצעות קשר עם האזרחים, הגשת שאילתות, הצעות חוק ודיוני הכנסת במליאה ובוועדות, ומצד שני, המפלגות מתעלות מידע, מדיניות ומימון מהמדינה אל החברה. התפקידים הללו אולי ישמעו לכם מוזר, אבל אלו התפקידים שמילאו מפלגות בערך עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. כולנו שמענו על (וחלקנו אפילו זוכרים את) ה"פנקס האדום" המיתולוגי: תעודת חבר מפא"י שלכאורה בלעדיה אי אפשר היה להשיג כלום בישראל של שנות ה-50 וה-60. המפלגות השונות שימשו במגוון רחב של תפקידים בחייהם של האזרחים, וחלק ניכר מהאזרחים בגיל בחירה היו חברים במפלגות: קופת חולים, איגוד מקצועי, עיתונות ועוד תחומים רבים בחייו של האזרח היו מבוססים על קשר מפלגתי, וזה עוד בלי שנכנסנו לנושאי שחיתות.

אבל עם השנים התפקידים הללו החלו לנשור אחד אחד. ההסתדרות הפכה לגוף על מפלגתי כבר בשנות ה-60, והעיתונים המפלגתיים איבדו את הבכורה לעיתונות הפרטית ולבסוף נעלמו לגמרי מהנוף, למעט במגזר החרדי. משמעות אחת חשובה של אובדן התפקידים הזה הייתה שנעלמו הרבה מהסיבות העיקריות להפוך לחבר במפלגה, ורוב המפלגות ספגו ירידה משמעותית במספר החברים – ובהכנסות מדמי חבר. כתגובה לכך נחקק חוק מימון מפלגות – גרסא ראשונה עברה בסוף שנות ה-60 אבל בוטלה ע"י בג"צ, וחוק מתוקן עבר שוב ב-1973.

החיפוש אחר תמריצים עבור אזרחים להפוך לחברי מפלגה נתקל אז במגמה חדשה בפוליטיקה הישראלית: דמוקרטיזציה תוך-מפלגתית. ב-77' מפלגת ד"ש הנהיגה את הפריימריז בראשונים בתולדות המדינה, כדי לשדר תדמית חדשנית, דמוקרטית ונקייה. בתגובה, הנהיגו בליכוד באותה שונה רפורמה שהעבירה את בחירת הרשימה לכנסת מועדה מסדרת לידי מרכז הליכוד – גוף שנבחר על-ידי חברי המפלגה. חלק מהטיעונים בזכות הרפורמה, מעבר לשיקול האלקטורלי, דיברו על העברת כוח לידי חברי המפלגה (ובמרומז – כתחליף לתמריצים האחרים שמפלגות מילאו בעבר). הצלחתן של שתי המפלגות הללו באותה שנה החלה לגבש בתודעה הישראלית את המיתוס של קשר בין דמוקרטיזציה פנימית לבין הצלחה אלקטורלית. ב-88', בניסיון לשוות לעצמה תדמית דמוקרטית יותר, עברה מפלגת העבודה גם היא למודל דומה של דירוג המועמדים ע"י ועידת העבודה, אבל השאירה את בחירת המועמדים עצמם בידי ועדה מסדרת ובידי הגופים האזוריים והמגזריים של המפלגה. ב-92', שוב מתוך אותו שיקול, עברה המפלגה למודל של פריימריז בקרב כל חברי המפלגה.

ההצלחה שנחלה העבודה בבחירות הללו הפכה את מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית לטרואיזם בעיני פוליטיקאים בישראל, ו דרבנה את הליכוד לאמץ גם הוא את את שיטת הפריימריז ב-93', אבל אחרי בחירות 96', חרף הצלחת הליכוד בבחירות, חזרה המפלגה למודל שנתן את סמכות מינוי המועמדים למרכז הליכוד. אחרי 2006, בעקבות התלונות הרבות על שחיתות במרכז הליכוד, ושוב תחת דגל ה"דמוקרטיזציה", הוחזרה שיטת הפריימריז גם לליכוד, והיא שקיימת בה גם היום – אם כי לאחרונה התעוררו קולות שמבקשים להחזיר את ההחלטה למרכז הליכוד. על פי מזל מועלם, נתניהו מתנגד למהלך כזה. היא אפילו מדגימה שבעקבות ההחלטה לחזור למודל הפריימריז, הליכוד לכאורה קפץ בארבעה מנדטים בסקרים. כפי שהיא עצמה מודה, עם זאת, הקפיצה הזו נשחקה במהירות ונעלמה עד יום הבחירות. הייחוס של משמעות עודפת לקפיצות זמניות שכאלו היא הדגמה נוספת של מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל. למעשה, כמו כל "ארוע קמפיין חיובי", לא הייתה לאימוץ הפריימריז שום השפעה מוכחת, ואין שום סיבה להאמין שהליכוד היה זוכה לפחות קולות בלעדיו. גם קדימה אימצה את שיטת הפריימריז ב-2009 אחרי שב-2006 מונו המועמדים ברשימה ע"י ראש הרשימה לבדו.

כלומר, שיטות בחירה "פתוחות" יותר נועדו לשתי מטרות: מטרה אחת היא יצירת תמריץ חדש לחברות במפלגות, מה שמשמר תזרים מזומנים צנוע אך יציב למפלגות (כמו גם מאפשר ניהול ספר כתובות של תומכי המפלגה לצרכי תעמולה); מטרה שניה היא יצירת תדמית "נקייה" ודמוקרטית יותר שמיועדת להשגת קולות בבחירות הכלליות.

הבעיה היא ששיטות פתוחות הן לאו דווקא שיטות טובות יותר ((ב"שיטות פתוחות" כוונתי לפריימריז בין חברי המפלגה. קיים גם מודל של "פריימריז פתוחים" בקרב כלל הציבור – כפי שביצעה ד"ש בזמנו – אך מודל זה אינו רלוונטי לישראל של ימינו.)). לדמוקרטיזציה הפנימית יש השלכות שליליות לדמוקרטיה ברמת המדינה. הסיבה העיקרית לכך היא שוועדה מסדרת, על כל מגבלותיה, מחוייבת למפלגה ולהצלחתה הרבה יותר מאשר המתפקדים. מי שמתפקד למפלגה יכול לעשות זאת כדי "לנסות להשפיע מבפנים", אבל ביום הבחירות להחליט שלא הצליח מספיק, ולהעדיף מפלגה אחרת – וזה לגיטימי (כל עוד ההתפקדות עצמה נעשתה מתוך אמונה שבבוא היום המתפקד אכן יצביע לאותה מפלגה). ועדה מסדרת שמורכבת ממנהיגות המפלגה, כמובן, אינה יכולה לעשות כן. מגבלה שניה היא הניראות של המועמדים עבור הסלקטורט שלהם – מי שממנה אותם. ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך נעשה מורכב יותר ויקר יותר להגיע לכולם, ונדרשים לפעלולים, או למימון, ניכר יותר כדי להשיג אותה תוצאה.

אתן מספר דוגמאות: השוואה על פני מספר גדול של מדינות הראתה שמעבר לשיטות פתוחות מצמצם את היצוגיות של רשימות מועמדים על פני שיטות סגורות יותר – בעיקר נכון הדבר לגבי מועמדות של נשים, אבל גם ייצוג של קבוצות אחרות נפגע, ומצריך בדרך כלל מנגנונים של שריון מקומות שאינם דרושים כאשר הגוף הממנה הוא קטן יותר ומחוייב להצלחה האלקטורלית של המפלגה.

באופן דומה אפשר לראות השפעה שלילית של פתיחת בחירת המועמדים על האחדות של המפלגה. כאשר כל ח"כ או ח"כ פוטנציאלי צריך לדאוג להצלחתו שלו בבחירות מקדימות, וכאשר הוא נמדד במידה רבה על פי הניראות שלו ולא על פי התרומה שלו למפלגה והתאמתו לעקרונותיה, התוצאה היא התפוררות של המפלגה ואווירה של "כל אדם לנפשו". אפשר לראות זאת בעליה במספר הצעות החוק הפרטיות, כמו גם בפעלולים פרלמנטריים יותר-או-פחות של כל מיני ח"כים בניסיון להשיג תשומת לב תקשורתית.

אפילו התחרותיות – היכולת של מועמדים שאינם מכהנים להתברג למקום ריאלי לרשימה, נפגעת כאשר עוברים לשיטת פריימריז. שוב, השוואות בינלאומיות – וגם נתונים מישראל – מראים שהשיטה שמקטינה יותר מכל את הסיכוי לנשירתו של מועמד מכהן היא שיטת הפריימריז. הסיבה ברורה: למועמד מכהן הרבה יותר קל להשיג סיקור תקשורתי, בעוד שלמועמד חדש קשה הרבה יותר להגיע לקהל היעד שלו בלי להכנס לחובות משמעותיים. עם זאת, הקשר הוא לא לינארי. בישראל, לפחות, המעבר מוועדה מסדרת לבחירות במרכז גרם לעליה ברמת התחרותיות, וחייב את הח"כים המהכנים לעבוד קשה יותר כדי להצליח לשרוד.

השאלה, כמובן, היא איזה תמריצים אנחנו נותנים לח"כים שלנו בכל שיטה. הביקורת על הצבעה במרכז עוסקת בעיקר בשאלת השחיתות: כשיש רק כמה מאות או אלפי מצביעים פוטנציאליים, קל יותר לשחד אותם כדי להצליח להכנס למקום ריאלי – דבר שהוא בלתי אפשרי כמעט בשיטת הפריימריז. גרוע מכך: לחברות במרכז המפלגה יצא שם די גרוע, בגלל התפיסה לפיה מי שמגיע לשם מצפה לג'ובים, או לכל הפחות שחברי כנסת "ילקקו" לו, יבואו לבר-מצווה של הנכד ובאופן כללי ישפילו את עצמם כדי לקבל את קולם. בשיטת הוועדה המסדרת, לעומת זאת, הח"כ המכהן כפוף לחלוטין למנהיגות של המפלגה ומחוייב לפעול על פי הקו המפלגתי כדי לשרוד במפלגה. גם על כך יש מי שיתלונן – אם כי, אם שואלים אותי, לא ברור לי למה שזה יפריע למצביע שבסך הכל רוצה לדעת שהקול שלו ישמש כדי לבצע את המצע המובטח של המפלגה, ולא אג'נדה אישית של ח"כ אלמוני כלשהו מהספסלים האחוריים.

כאן נכנס מספר המתפקדים והחשיבות של מה שאנחנו קוראים לכם לעשות. כאשר מספר המתפקדים במפלגה קטן יחסית, יכול אדם להצליח להבחר למרכז המפלגה באמצעות פקידה המונית של חברים, ואז לנצל את מעמדו החדש כדי לדרוש התנהגות מושחתת מחברי כנסת ומועמדים אחרים. בעיתיות דומה יש כאשר מספר המתפקדים נמוך גם בפריימריז לכל חברי המפלגה, כפי שמדגים בימינו פייגלין, אך כאן הסכנה היא פחות לשחיתות ויותר להטייה אידאולוגית של המפלגה הרחק מהקו המסורתי שלה.

שיטה לבחירת מועמדים חייבת, לפיכך, להשאיר כוח משמעותי בידי הנהגת המפלגה לקביעת דמותה. מוטב, לפיכך, לשלב כמה רמות של בחירה – למשל, מינוי מועמדים באמצעות המרכז, סינונם על-ידי המנהיגות, וסידור הרשימה על-ידי כלל החברים בבחירות מקדימות – או שיטות דומות אחרות שהוצעו על ידי מומחים בתחום.

המסר שלי, אם כן, הוא שלא מספיק להתפקד, ולא מספיק להשפיע על אופי הרשימה, אלא צריך גם לנסות לתקן את המפלגות עצמן ולהחזיר אותן לתפקידן הקלאסי כגשר בין האזרח לבין המדינה. לשם כך צריך גם לפעול כדי לתקן מבפנים את המפלגה המועדפת עלינו, ולדאוג שהיא תמשיך לייצג את האינטרסים של כלל מצביעיה, ולא את אלו של קבוצות קטנות בתוכן. ככל שיותר מאיתנו נהיה בתוך המפלגות הללו, כך יגדל כוחנו כדי לצמצם את השפעתם של אינטרסנטים, ונוכל לארגן מחדש את המפלגות כדי שתשרתנה את המטרות שלנו כתומכים, כמצביעים – וכאזרחים. אגב כך, גם נחזק כלכלית את המפלגה המועדפת עלינו, ונצמצם את התלות שלה בבעלי הון.

אולי שמעתם, אבל אם תרצו תובעים דיבה קבוצה של אנשים טובים בגלל שהם עומדים מאחורי קבוצת הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית". אני לא אוהב את השימוש העודף במילה "פאשיסטים" בשיח הישראלי, אבל אני עוד פחות אוהב מזה סתימת פיות ובמיוחד סתימת פיות צבועה כל כך מצד ארגון ששם לו למטרה לסתום פיות, ומיילל, בחוסר מודעות עצמית מדהים, על ה"שמאל הקיצוני" שעושה להם דה-לגיטימציה.

תביעות דיבה בישראל הן כלי לסתימת פיות, כפי שכתבתי בעבר. אותם חברים עומדים בעוז אל מול איומיהם של רונן שובל וחבר מרעיו, אבל הגנה משפטית עולה הרבה כסף. לכן, אני מפציר בכם לתרום לקרן למגיני זכויות אדם, שתעביר את תרומתכם להגנה המשפטית של חברי הקבוצה. (רעיון שכבר תמכתי בו בעבר, ואני שמח לראות שוריאציה עליו התממשה). כל תרומה תסייע, ותשלח מסר לאם תרצו ודומיהם, שאי אפשר להשתיק אותנו.

14 תגובות בנושא “איך לכבוש את הכנסת? לבטל את הפריימריז”

  1. שלום דובי

    אני פעיל באתר כנסת פתוחה
    oknesset.org
    ומוביל את צוות כלי מעקב האג'נדות
    oknesset.org/agenda/
    מה דעתך על הכלי? האם הוא יוצר לדעתך אפשרות לגיוס המתפקדים כדי לקשר בין המפלגה החכ"ים והציבור? היום רק המתנחלים (מטות ערים-oknesset.org/agenda/1/) משתמשים בו בשילוב עם כוח המתפקדים שלהם, ומשיגים הישגי חקיקה רבים.

    אשמח לשמוע מה לדעתך צריכה להיות האסטרטגיה שלנו כדי להגדיל את השקיפות ומעורבות הציבור.

    בברכה,
    אלון

  2. שלוש הערות:
    הראשונה, ניטפוק – כתבת "העיתונים המפלגתיים איבדו את הבכורה לעיתונות הפרטית" – אבל הבכורה מעולם לא הייתה של העיתונים המפלגתיים. כבר בשנות ה-30 העיתון הנפוץ בארץ היה 'הארץ', אחריו 'ידיעות' ואח"כ מעריב.

    שניה – לא ברור לי איך אפשר לכתוב פוסט שלם נגד הפריימריז בלי לכתוב על התלות של המתמודדים – במיוחד המתמודדים ליו"ר – בבעלי הון, ועל העבירות על חוק מימון מפלגות שנגרמות כתוצאה מכך. כדאי לזכור ששלושה מארבעת ראשי הממשלה בישראל – ברק, שרון ואולמרט – הואשמו בעבירות על החוק הזה, ושניים מהם נחלצו בעור שיניהם (השלישי, כנראה, יפול).

    אחרונה, ומהותית יותר – אתה כותב על הכפיפות של הח"כים לועדה המסדרת ש"לא ברור לי למה שזה יפריע למצביע שבסך הכל רוצה לדעת שהקול שלו ישמש כדי לבצע את המצע המובטח של המפלגה, ולא אג'נדה אישית של ח"כ אלמוני כלשהו מהספסלים האחוריים".
    אפשר לענות לזה ברמה התיאורטית או ברמה המעשית (תשובות שכמובן מחוברות).
    ברמה התיאורטית – הועדה המסדרת מעקרת את הכנסת מתוכן. אם ראשי המפלגות יכולים, דה פקטו, להבטיח שכל אחד מהח"כים במפלגתם יצביע כמו שהם מחליטים, ואם – בהגדרה – לראשי המפלגות שבקואליציה מובטח רוב בכנסת, אז הכנסת מאבדת את תפקידה והופכת לחותמת גומי של הממשלה.

    ברמה הפרקטית – הטיעון שלך מבוסס על ההנחה שיו"ר המפלגה מייצג את האידיאולוגיה של המפלגה טוב יותר מאשר הח"כים מהספסלים האחוריים. אני יכול לחשוב על שני מקרים שבהם העקרון הזה נשבר בצורה מאוד בוטה – ההתנתקות והצטרפות אהוד ברק לממשלת הליכוד- ודווקא משום שהח"כים מהספסלים האחוריים לא היו תלויים ב-100% במנהיג, הם יכלו להתמרד, במידה כזו או אחרת של הצלחה.

  3. נדב – אני חושב שלפחות התיאור שלך כאילו הועדה המסדרת מרוקנת את הכנסת מתוכן (הטיעון התאורטי) הוא בעיתי פשוט כי הכנסת עושה עוד דברים חוץ מלהצביע ולחוקק. לועדות הכנסת תפקיד חשוב בפיקוח, באישור והכנת תקציבים (מעבר לתקציב השנתי) ובתהליך החקיקה עצמו מעבר להצבעות במליאה. בכל השלבים הללו היכולות של חברי הכנסת הפרסונליים באות לידי ביטוי והן בעלות השפעה רבה. בנוסף לכך לכנסת תפקיד ציבורי כזירה פומבית לנאומים, למתיחת ביקורת וכדומה.

  4. אני מתקשה להשתכנע ששיטה של ועדה מסדרת משפרת את התחרותיות ומאפשרת ביתר קלות לדם חדש להיבחר לכנסת. יתכן, כמו שאמרת, שבשיטה זו באמת פחות חשוב מיהם הח"כים האנונימיים, ולכן מייתר את הסוגיה- אבל זו לא באמת תשובה לסוגיה.

  5. יובל: אבל גם כאן, ההשפעה של הועדה המסדרת משמעותית. יש אמנם מרחב משחק מסויים לכל חבר כנסת, אבל אם הוא פועל בניגוד לאג'נדה של הנהגת המפלגה – הוא יענש.
    רוצה דוגמא אחרת? קח את ויסקונסין, שבוטלה באמת בעבודה של ועדת העבודה הרווחה והבריאות, וספציפית של היו"ר חיים כץ. אם כץ היה צריך להסתמך על ביבי כדי להיבחר מחדש, הוא לא היה יכול לתקוע יותר מדי מקלות בגלגלים של ויסקונסין.

  6. 1. יש "מקרה מבחן" של ועדות מסדרות הקיימות עד היום, בש"ס וביהדות התורה. זה מתאים להם כי המצביעים שלהם סומכים לחלוטין על הועדה המסדרת, בכל הנושאים. איך תעמוד ועדה מסדרת בציבור הכללי, מול תחקיר עיתונאי?

    2. הנוסטלגיה שלך גורמת לך להלבין את השחיתות הממוסדת של ימי ראשית המדינה בביטוי הנאה "לתעל משאבים". לא יעזור, זאת הייתה שחיתות.

  7. נדב: א. צודק. בחירה לא מוצלחת במילים. לא את "הבכורה", אלא את "מקומם". אגב, יש לך איפשהו נתונים פחות או יותר מדוייקים על פלח השוק של העיתונים בתקופת ראשית המדינה/קצת לפני?
    ב. הזכרתי בחצי מילה. לא רציתי להכנס לזה, והנחתי שההתייחסות לגיוס משאבים תספיק.
    ג. ועדה מסדרת אינה "יו"ר המפלגה". היא כל המנהיגות, על כל שסעיה ופלגיה. וגם המנהיגות הזו, בסופו של דבר, תלויה במוסדות המפלגה בהם מיוצגים שלל החברים. יוסי גורביץ ציין במהלך ההרצאה שבבריטניה ראשי ממשלות הופלו על-ידי המפלגות שלהם, כאשר אלו איבדו אמון במנהיגיהם. כלומר, ראש מפלגה שמתנתק מערכי המפלגה שהוא מוביל יודח. יצויין עוד שכששרון עמד בראש הליכוד, המועמדים נבחרו על-ידי המרכז, לא בפריימריז.

    איתמר – אני לא יודע איך לשכנע אותך, פרט להכוונתך למראי המקום הרלוונטיים. השיטה עם הכי פחות "דם חדש" היא הפריימריז. השיטה עם הכי הרבה דם חדש היא הבחירות במרכז (או גוף מצומצם דומה). הועדה המסדרת נמצאת איפשהו באמצע.

    נדב: מצביעי ליכוד לדעתך מצביעים עבור כ"ץ, או עבור המנהיגות של הליכוד? אם המצביעים לא מרוצים מהאג'נדה של הנהגת הליכוד, הם צריכים להמנע מהצבעה לליכוד, ולא להצביע לליכוד ולקוות שמישהו מתוכו יפעל בניגוד לרצון המנהיגות.

    אפרת: 1. בש"ס אין ועדה מסדרת, יש קביעה על-ידי הרב עובדיה יוסף. לא הבנתי את השאלה שלך. מה זאת אומרת איך תעמוד ועדה מסדרת מול תחקיר עיתונאי?
    2. שחיתות יש בכל שיטה. תיעול משאבים יש תמיד. השניים לא חופפים. תיעול משאבים נעשה (גם) על ידי מדיניות מוצהרת וגלויה. זו, הרי, עבודת הכנסת והממשלה: הכרעה מי מקבל מה, כמה ומתי.

  8. דובי,
    ראשית אני מתנצלת שכתבתי בציניות. זה לא עובד טוב… אנסה לכתוב בצורה מובנת.

    1. לחרדים יש ועדות מסדרות – קוראים להן "מועצת גדולי התורה" (באגודת ישראל) "מועצת חכמי התורה" (בש"ס). זה עובד בשבילם מול מצביעים שחושבים שזכות ה"מנהיגים הרוחניים" לקבוע לכולם.
    תנסה לדמיין איך הועדה המסדרת תיראה לציבור יותר חופשי, שנוהג לשחוט את הפרות הקדושות שלו – לא נראה שזה יעבוד. מה שעובד בציבור הכללי זה ראש מפלגה שהוא גם ועדה מסדרת – זה עבד לקדימה בראשות אריאל שרון, ועבד לליברמן.

    2. לא הבנתי את היחס שלך לשחיתות. אתה חושב שקצת שחיתות זה טוב אם זה מחזק את המפלגות? או ששחיתות לא צריכה להיות שיקול?

  9. אפס התמצאות בנושא, לכן מתנצל מראש אם אני אומר שטויות. אבל מחשבה –

    תיעול משאבים, או "הכרעה מי מקבל מה, כמה ומתי" יכולה להתבצע בשתי דרכים בגדול:
    1. הכרעה על כללים עם איזושהי יומרה לאוניברסליות. ההחלטה על הכללים האלו כמובן תהיה באמצעות דיון והצבעה עליהם, פשרות כשצריך, וכו'. למשל "כולם (או אף אחד) מקבלים חינוך מהמדינה", או "כל מי שמרוויח מתחת לסכום מסוים מקבל הבטחת הכנסה" או "כל מי שמובטל מקבל דמי אבטלה למשך חצי שנה", וכו. ברור שגם כללים כאלה אפשר להטות כדי שבפועל הם יהיו בלתי אוניברסליים לחלוטין, וברור שיהיו אי הסכמות בנוגע אליהם. אבל לפחות הדיון הוא בסגנון – מה הם הדברים שהמדינה צריכה לעשות עבור כלל אזרחיה?

    2. גניבת סוסים. אין אפילו יומרה לאוניברסליות. אני אסכים שהמפלגה שלך תתעל משאבים לטובת המצביעים שלה, ואתה תסכים שאני אעשה את אותו דבר. הכללים הם לא "כולם מקבלים" או "כל מי שמרוויח פחות מ X" או "כל מי שמעל גיל Y". אלא באופן גלוי – המצביעים שלי לעומת המצביעים שלך. סקטוריאליזציה במובן הכי מיידי שלה.

    אפילו אם יש מה להגיד לטובת שיטה 2, נניח שאין אפשרות אמיתית ליישם את שיטה 1, עדיין אני חושב שהיא מקוממת. היא יוצרת חיסרון מובנה למי שאפכת לו יותר מנושאים של טובת הכלל שלא ניתן לחלק למצביעים באופן נפרד (ביטחון, סביבה). היא מבטלת את הרעיון, החשוב מאד בעיני, של מדינת רווחה אינברסלית. היא מתבססת על הרעיון שהפשרות בכנסת לא יהיו מציאת עמק השווה בסוגיות עקרוניות, אלא קנייה הדדית של הסכמות. כאשר יש מלפגה דומיננטית במיוחד (נניח מפא"י) שהשליטה שלה בפרלמנט חזקה, הרעיון שהיא תוכל להשתמש בכוח הזה לטובת מצביעיה לא מרגיש לי כמו "ככה זה פוליטיקה, מחליטים מי מקבל כמה ואיך" (זה לא ציטוט מהפוסט. זה ציטוט דמיוני. לא יודע אם אמורים לשים על דבר כזה גרשיים, אבל רק להבהיר – דובי לא אמר את זה בדיוק) אלא סתם מצב שבו בעל הכוח שודד את מי שאין לו כוח. גם אם זו לא שחיתות, זה רע.

  10. והנה, הסוגיה כבר לא תיאורטית בכלל. מין הסתם, אתה חושב שיש לך סיכוי כלשהו להיבחר בפריימריס של העבודה. לו היום הפריימריס היו מתבטלים והייתה מוקמת ועדה מסדרת במקום, אתה עדיין חושב שלך היה סיכוי? וסיכוי רב יותר מזה שאתה סבור כרגע שיש לך?

  11. איתמר: כן. זה, כמובן, היה דורש יותר עבודה ופעילות דרך הסניפים וכאלו – אבל אני רואה בזה דווקא דבר חיובי.

  12. איתמר, אין ספק שבועדה מסדרת שחבר בה גם יו"ר סניף רחובות למשל הסיכוי של דובי להכנס לרשימה ריאלית הוא גבוה יותר.

    דובי, מסכים עם כל מילה. חייבים להפטר מהפריימריז.

סגור לתגובות.