זו התרבות, גאוןבחירותראשי

המרכז הישראלי להעצמת האזרח יצאו לאחרונה בקמפיין חדש תחת הכותרת "זו השיטה, גאון!" ("גאון" כאן זה יופימיזם ל"טמבל". למה צריך יופימיזם ל"טמבל"? לא יודע. תשאלו אותם), ונראה כי הם אף זוכים לתמיכה ממשלתית. המיה"א, אני בטוח, הם אנשים חכמים שרוצים בטובתה של המדינה. הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז"ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה, בתפקיד יועץ אקדמי בכיר, אז בטוחני כי כל מעשיהם מגובים בידע רחב ולא רק ברצון טוב. ואין ספק שהקמפיין שלהם טוב יותר מקמפיינים אחרים הזכורים לרעה – בעיקר זה של "חוקה לישראל" שהביא עלינו את אסון הבחירה הישירה שאחראית במידה לא קטנה לבעיות שהקמפיין הנוכחי מנסה לפתור (תוך שהוא מתעלם מהמקור ההיסטורי הזה, וממשיך לטעון ש"זו השיטה" שאחראית לכך) ((רק כתזכורת, מי שהיה אחראי על הקמפיין ההוא היו בעיקר משפטנים. מדעני מדינה התריעו על התוצאות השליליות של השינוי שהונהג מבעוד מועד, ללא הועיל.)), אבל גם "סתם" תוכניות אחרות שהועלו לפרקים לגבי שינוי שיטת המשטר בישראל לשיטה נשיאותית.

אז כן, הקמפיין הנוכחי לפחות לא מנסה להוציא אותנו מגבולות השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל. ובכל זאת, יש בו כמה וכמה פגמים, והייתי רוצה לדון בהם – לא כמתקפה אלא כביקורת בונה.

נתחיל מכך שבהחלט תתכנה רפורמות בשיטת הבחירות בישראל לתיקון בעיות ול"עידוד" התנהגות שונה מצד הבוחרים, ואין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיה בישראל. לגיטימי ששיטת בחירות תתוכנן כדי להשיג יעדים שונים של יצוגיות ומשילות, כל עוד אין בכך כדי לסייע לקבוצה אחת למנוע מקבוצות אחרות נגישות לשלטון. ההצעה הנוכחית בהחלט אינה עושה כן. כלומר הביקורת שלי אינה עקרונית על עצם הרעיון של רפורמה, אלא על הפרטים הספציפיים של הרפורמה המוצעת.

הרפורמה, במעט המידע שניתן עליה באתר שהוקם עבורה, מתבססת על ארבעה סעיפים בלבד: שילוב בין בחירות איזוריות לארציות, העלאת אחוז החסימה, העלאת החסמים להבעת אי אמון של הכנסת בממשלה מכהנת, והגבלת מספר השרים בממשלה. מה אין כאן? אין כאן הצעה לשנות את שיטת המשטר, אלא רק את שיטת הבחירות, וכן שני תיקונים בתוך מסגרת שיטת המשטר הקיימת. אבל גם אין כאן פרטים שיעזרו להבין את מהות השינויים המוצעים. נאלץ, לפיכך, להתבסס על מה שיש.

שינוי שיטת הבחירות

נתחיל מהקל אל הכבד: העלאת אחוז החסימה. לכמה? ל-5% כמו בגרמניה? או ל-10% כמו בטורקיה? או "סתם" ל-3%? לכל ברור שלהצהרה על העלאת אחוז החסימה אין משמעות ברורה בלי שיתנו אחוז ספציפי. העלאה ל-3% תפגע בעיקר במפלגות הערביות, אולי במרצ, וכמעט ולא באף אחת אחרת. העלאה ל-10% תמחק למעשה את האפשרות למפלגות סקטוריאליות בישראל ותשאיר אותנו עם שלוש-ארבע מפלגות, וסיכוי גדול לאובדן של מאות אלפי קולות בכל מערכת בחירות. 5% עלול לגרום לנפילת המפלגות החרדיות, ויחייב איחוד כוחות בימין ובשמאל. לאיזה מהם מכוונים אנשי המיה"א? לא ברור.

שילוב בין בחירות איזוריות לארציות. מה שנקרא בז'רגון "שיטה מעורבת". יופי של רעיון. הבעיה היא שיש הרבה שיטות מעורבות, ולא ברור לאיזו מהן מכוונים אנשי מיה"א. באתר מתוארת השיטה כך: "הבחירות לכנסת ייעשו בשני פתקים: פתק לרשימה מועמדים כללית במישור הארצי ופתק למועמד, שייצג באופן אישי את האזור שבחר בו." על פניו, זה נשמע קצת דומה לשיטה הגרמנית.

בשיטה הגרמנית, מחצית הפרלמנט נבחר בבחירות אישיות באזורים חד-נציגיים, בדומה לבחירות בארה"ב, בריטניה או קנדה – כך שמי שמקבל הכי הרבה קולות (גם אם לא רוב), זוכה באזור. זו שיטה שנותנת יתרון אדיר למפלגות הגדולות, ולמעשה "מייצרת" רוב. אבל בשיטה הגרמנית חציו השני של הפרלמנט נבחר בבחירות ארציות יחסיות באופן שמתקן את העיוותים של הבחירות האיזוריות. כלומר, חלוקת המנדטים על פי ההצבעה הארצית נעשית באופן כזה שסך המנדטים שכל מפלגה תקבל בפרלמנט כולו ישקף את אחוז ההצבעה הארצי שלה. מפלגה שזכתה בהרבה מושבים בבחירות האיזוריות עשויה שלא לקבל מושבים נוספים כלל מהרשימה הארצית. יתר על כן, מספר המושבים בפרלמנט יכול לגדול כדי להתגבר (חלקית) על עיוותים חריגים שנוצרו בהצבעה האיזורית.

השיטה הזו, אם כן, משמרת את היצוגיות הגבוהה שבשיטה ארצית (במגבלות אחוז החסימה הגבוה-יחסית). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, השיטה הזו יצרה פרלמנט עם שתי מפלגות בינוניות-גדולות (בין 20-40 אחוז מהמושבים), ושלוש מפלגות בינונית-קטנות (סביב ה-10%). בבירור, שיטה כזו לא תשיג את המטרה של "לחזק את כוחן של המפלגות הגדולות הנבחרות בבחירות כלל ארציות" – היא אינה פוגעת כלל במפלגות הקטנות (שעוברות את אחוז החסימה), מצד אחד, ומצד שני היא מחזקת אוכלוסיות מובחנות בעלות ריכוז גיאוגרפי גבוה — למשל חרדים, ערבים או מתנחלים שתוכלנה למנף את הריכוז הגיאוגרפי הזה כדי להשיג ייצוג אזורי שעשוי לחרוג מכוחן האלקטורלי ברמה הארצית.

לחלופין, יתכן שהמדובר בשיטה הרוסית לשעבר, או משהו שדומה קצת לשיטה המצרית. בשיטה זו, שני הפתקים מנותקים זה מזה ותוצאותיהם מחושבות בנפרד. שיטה זו אכן יוצרת עיוות לטובת המפלגות הגדולות. מצד שני, זו שיטה שלוקחת את הרע מכל העולמות – גם מעוותת את רצון הבוחר ונותן כוח עודף למפלגות הגדולות, מצד אחד, וגם לא מייצרת רוב ומשאירה את הפרלמנט מפורר מצד שני (במקום שישה חברי יהדות התורה יהיו שלושה, למשל. הידד. אלא אם, כמובן, הם יצליחו לבחור נציגים גם בבחירות האיזוריות – מה שתלוי יותר בחלוקת האזורים מאשר בכל דבר אחר). גם לגבי ייצוג הפריפריה יש מה להגיד במצב כזה: בעוד שבשיטה הגרמנית המצביע יכול להיות סמוך ובטוח שהמפלגה המועדפת עליו תקבל ייצוג יחסי לפי הקול הארצי שלו, והוא יכול לבחור את המועמד המקומי לפי אינטרסים מקומיים, הרי שבשיטה הרוסית/מצרית, שני הקולות גם יחד יכריעו את סיכוייה של המפלגה המועדפת עליו להרכיב ממשלה. במצב זה, כמו בשיטות פרלמנטריות אחרות עם בחירות באיזורים חד-נציגיים (בריטניה, למשל), השאלה המקומית הופכת לשולית ברוב המקרים, וההצבעה נשארת ברמת הנושאים הלאומיים גם בהצבעה האזורית. כלומר, יהיו נציגים של כל אזור גיאוגרפי, אבל לא לגמרי ברור שהם יהיו חייבים את קולם לאינטרס האזורי שהם מייצגים.

הייתי מעדיף הרבה יותר מעבר לשיטה אזורית רב-נציגית – כלומר, הצבעה באזורים שממנים כל אחד מספר מושבים (בדומה לאירלנד או ספרד). גם כאן יש דרכים שונות לעשות זאת (השיטה החביבה על מדעני מדינה בד"כ היא השיטה האירית, המכונה גם "שיטת הקול היחיד הניתן להעברה", אבל היא די מסובכת, ואפשר גם להסתפק ב"סתם" שיטה יחסית ברמת האזור, כמו בספרד). שיטה כזו מייצרת אחוז חוסם "טבעי", מצד אחד, ((אם יש 10 מושבים באזור בחירה, צריך 10% מהקולות באותו אזור כדי להשיג מנדט.)) אבל שומרת על יצוגיות גבוהה, לפחות ברמה הגיאוגרפית, מצד שני. המספר הקטן של נציגים של כל אזור מאפשר להם לשמור על קשר ישיר עם הבוחרים הרלוונטיים שלהם, ולפעול למענם, תוך שקיים עליהם תמיד האיום שאפילו חלק יחסית קטן מהבוחרים יוכל לבחור נציג "אזורי" אותנטי יותר אם לא יספקו את הסחורה. מכיוון שה"ספסל האחורי" נשאר מאוד חשוף בשיטה כזו, הוא יפעל כדי לקדם את האינטרס האזורי שלו בתוך הכנסת.

תיקון שיטת המשטר

כאמור, שני סעיפים מתקנים את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. האחד הוא תיקון של תיקון של תיקון: הגבלת מספר השרים בממשלה. פעם לא הייתה שום מגבלה על מספר השרים בממשלה. ממשלות ישראל עד אמצע שנות ה-60 מנו בד"כ למטה מ-20 שרים ועוד מספר מצומצם של סגני שרים. ממשלת האחדות שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים חרגה מהמספר הזה והגיעה בשיאה ל-24 שרים, בנוסף למספר גבוה למדי של סגני שרים שהיו בממשלה מיום הקמתה. הממשלה הבאה, שהוקמה על ידי גולדה מאיר, הייתה גם היא ממשלת אחדות (בראשית דרכה) ומנתה, בימיה הראשונים, 24 שרים ועוד מספר לא קטן של סגני שרים – זאת, למרות שלמערך היו בכנסת לא פחות מ-56 מנדטים. אחרי כמה ממשלות יחסית-רזות חזרו הממשלות לסורן עם ממשלת האחדות הבאה – זו של 84, עם לא פחות מ-25 שרים ביום הקמתה. ב-88 הוקמה ממשלת אחדות נוספת עם 26 שרים. הממשלה הרזה הגיעה רק אחרי פירוק ממשלת האחדות עם התרגיל המסריח והקמת ממשלת ימין צרה (20 שרים). ממשלת רבין התחילה את דרכה עם 18 שרים בלבד (אבל תשעה סגני שרים).

חוק יסוד: הממשלה שקבע את שיטת הבחירה הישירה קבע בין השאר גם שהממשלה לא תמנה יותר מ-18 שרים (כולל ראש הממשלה), ולא תפחת משמונה שרים (אני מניח שהסעיף האחרון היה סוג של בדיחה). ממשלתו של נתניהו אכן מנתה 18 שרים בראשית דרכה (אם כי, לפחות עד כמה שאני מצליח לראות פה, נוספו שרים במהלך השנים – למשל אריאל שרון, שמונה חודש לאחר הקמת הממשלה. לא בטוח מה הלך שם.) הסעיף הזה שרד בדיוק עד 1999, אז שינה אותו אהוד ברק מיד עם בחירתו כדי לענות על צרכים קואליציוניים. המגבלה הוסרה, וממשלתו של ברק הגיעה בשיאה ל-23 שרים ושמונה סגני שרים. מספר דומה כיהנו בממשלת שרון השניה (ומספר כולל מדהים של 39 אנשים שונים כיהנו כשרים לאורך שנות הממשלה). 24 שרים (ואף לא סגן שר אחד!) כיהנו בראשית ימיה של ממשלת אולמרט.

29 שרים ותשעה סגני שרים מכהנים בממשלה הנוכחית. שאלה: האם זו השיטה, גאון? הממשלה הנוכחית אפילו לא מתהדרת בהיותה ממשלת אחדות – מה שהסביר את הממשלות המפלצתיות של שנות ה-80. ההסבר לגודלה העצום של הממשלה הנוכחית נעוץ בשני גורמים: היסטורי ופרסונלי. ההסבר ההיסטורי נוגע להתפוררות הכנסת שהחלה עם הנהגת (כן) הבחירה הישירה לראשות הממשלה. כשהממשלה צריכה לכלול יותר סיעות, מספר השרים גדל (אבל גם כשהממשלה צריכה לכלול שתי סיעות גדולות במיוחד, עם הרבה אגואים שצריך לרצות, כמו בשנות ה-80, מספר השרים גדל). הגורם השני, כפי שאפשר לראות מהשוואה פשוטה של מספר השרים בממשלות האחרונות, הוא פרסונלי: לנתניהו פשוט לא היה אכפת מספיק כדי להגביל את גודל ממשלתו – או אולי לא היה לו מספיק כוח כדי להגיד "מספיק". זה לא קשור למו"מ קואליציוני. 14 ח"כים מהליכוד – סיעה של 27 איש בלבד – מכהנים כשרים בממשלה, וזה בלי לכלול את יעקב נאמן שאינו ח"כ. עוד שלושה הם סגני שרים. לשם השוואה, רק חמישה מחברי ישראל ביתנו (15 מנדטים) מכהנים כשרים ועוד אחד כסגן שר. סחטנות קואליציונית? לא ולא. סחטנות פנים-מפלגתית.

אז האם אני אומר שהגבלת מספר השרים היא רעיון רע? לא. רעיון מצויין. אבל בלתי ניתן ליישום. כבר ניסו פעם אחת, והוא בוטל. אלא אם נשריין את הסעיף הזה ברוב מיוחס במיוחד, לא ניתן יהיה להגן עליו מפני ראש ממשלה מיועד שינסה להרכיב קואליציה. ולא נראה לי הגיוני שהסעיף היחיד בחוקי היסוד של ישראל שישוריין ברוב מיוחס יהיה דווקא סעיף שולי שכזה. אבל בין כה וכה, הבעיה כלל אינה בשיטה – היא באנשים, בתרבות הפוליטית שאפשרה לממשלה הזו לקום בלי שמישהו יניד עפעף או יחשוב שזו עילה לא להצביע לליכוד שוב.

הסעיף האחרון הוא המוזר מכולם: דרישה להעלות את מספר המנדטים הדרוש כדי להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון. עד 1991 ניתן היה להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון בכל רוב. כלומר, אם היו שלושה ח"כים במליאה ושניים הצביעו אי אמון, הממשלה נפלה. החוק תוקן, והצבעת אי אמון כיום דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת – כלומר, לפחות 61 ח"כים צריכים להביע אי אמון בממשלה המכהנת, ולתת אמון בראש ממשלה מיועד חלופי. ההצעה של המיה"א דורשת להגדיל את המספר הזה. משמע: היא רוצה לאפשר מצב של ממשלת מיעוט. ממשלות מיעוט הן פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בשיטה פרלמנטרית. הן קורות, לעיתים, במדינות בהן לא מקובל להקים קואליציות, אבל הסיבה היחידה שהן לא קורסות תוך יומיים היא כדי לא לעצבן את המצביעים. אז סוחבים שנתיים של חוסר תפקוד טוטאלי, ובסוף הולכים לבחירות. בקנדה עשו את זה שלוש פעמים רצופות בשנים האחרונות.

אבל יותר מכך – עצם העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט אינה מחוייבת הצבעת אי אמון – כאמור, ממשלות מיעוט קיימות במדינות אחרות, למרות שהאופוזיציה יכולה להפיל אותן בכל רגע. שוב, עניין של תרבות. בישראל הצבעות אי אמון הפכו לעניין של מה בכך, בעיקר בגלל שהאופוזיציה גילתה שניטל עוקצן ברגע שנדרשו 61 מנדטים כדי לזכות בהן. הצבעות אי אמון הפכו למשהו הצהרתי, וממשהו שמשיג כותרות ראשיות, הן הפכו לעוד חלק מייגע של סדר היום של הכנסת שאף אחד לא מדווח אליו ולאף אחד לא אכפת ממנו.

אבל מה שהכי מוזר בסיפור הזה הוא שבכל ההיסטוריה של ישראל, רק ממשלה אחת נפלה בהצעת אי אמון – ממשלת האחדות של 1988, שנפלה בתרגיל המסריח ב-1990. אף אחד עד אז או מאז לא הביא לנפילתה של ממשלה בהצעת אי אמון. יתר על כן – אף אחד לא באמת הגיע קרוב ללאיים על הממשלה מאז שינוי החוק ב-1991. רוב פשוט של הכנסת מספיק כדי לפזר אותה וללכת לבחירות. אם זו המטרה, אין סיבה להצביע אי אמון בממשלה. אלא אם המציעים רוצים גם לחייב את הכנסת להוציא את ימיה כל עוד לא השיגה רוב מיוחס לפיזורה – רעיון די מחריד, בשיטה פרלמנטרית – לא ברור לי מה הם מקווים להשיג פה.

האמת היא שזו לא השיטה. מנסים למכור לנו את זה בערך מאז 48, אבל זה שקר. זו התרבות. התרבות הפוליטית בישראל מעקרת את הכנסת מכוחה כגוף מבקר של הרשות המבצעת. התרבות התקשורתית בישראל מציפה אותנו בציניות ומונעת מאיתנו לראות כיצד לנו כאזרחים יש כוח להשפיע על הממשלה. התרבות הארגונית של המפלגות בישראל מנתקת את האזרחים מהמדינה.

הממשלות שלנו גדלו כי הפוליטיקאים גילו שזה לא מזיז לנו. מפלגות סקטוריאליות זוכות לנתח גדול מידי מהעוגה כי המצביעים מוכנים לספוג את זה כדי שהמפלגה "שלהם" תעמוד בראש הממשלה. אפשר לנסות להנדס את תוצאות הבחירות – אפשר אפילו לעשות זאת בהצלחה. אבל זה לא ישנה את התרבות הפוליטית בישראל, ולכן זה לא ישיג את התוצאות הרצויות. האזרח לא יועצם אם רק נשנה את השיטה. אני חושש שהאזרח יאלץ להתאמץ יותר כדי לזכות בהעצמה. איש לא יוכל לעשות זאת עבורו.


תגובות

זו התרבות, גאון — 30 תגובות

  1. הצגת דיון מרתק בהצעות של המרכז הישראלי להעצמת האזרח (השם הזה לגמרי נשמע כמו שם של ארגון קש של יש"ע, קצת כמו של "פרופסורים למען חוסן מדיני"). אבל שכחת את הדבר הכי חשוב: התשדיר המזעזע שלהם. דחילק, ארבע שנים עברו מאז מסע הבחירות של אובאמה, לא נמאס? הפורמט של סלבריטאים מוסרים סאונדבייטים עם בדיחה באמצע התשדיר, סוג של גרסה מודרנית של טקסי בית ספר תיכון עם עריכת MTV, יצא כבר מכל החורים. והתשדיר שלהם הוא כמו שאריות מחוממות של המם המאוס הזה.

    על הביקורת שלך אין לי מה להגיד, פרט לזה: היה לי, ולכל מי שמסביבי, תמיד ברור שבחירות אזוריות בישראל הן רעיון איום ונורא, כי במוקדם או במאוחר (על מי אנחנו עובדים? במוקדם) יתחילו הקומבינות על איך לארגן את איזורי הבחירה כדי למנוע יצוג פרופורציוני של ערביי ישראל. אגב, זו נראית כמו דרך מוצלחת לשמור על מדינת כל יהודיה אם במקרה יקום כאן רוב ערבי (למשל, במקרה של מדינה דו-לאומית). כמובן, זו שוב בעיה של התרבות הפוליטית, אבל בכל זאת זה ראוי לציון, אני חושב.

  2. הרפורמה המדוברת מבוססת על ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל. זה מופיע באתר של המרכז תחת "ועידת נשיא המדינה".
    לפי וויקיפדיה הרפורמה כללה:
    בחירות אזורית-למחצה: לפי ההצעה, 60 חברי כנסת ייבחרו גם בעתיד בבחירות יחסיות ארציות, ועוד 60 ייבחרו בבחירות אזוריות ב-17 אזורים, שניים עד חמישה חברי כנסת בכל אזור.
    העלאת אחוז החסימה ל-2.5%.
    סימון מועמדים מועדפים בעיני כל בוחר.
    הוספת 40 ימי עבודה בשנה לחברי כנסת.
    חוק חבר כנסת חלופי (החוק הנורווגי).

    לינק:
    http://www.ceci.org.il/?CategoryID=175

  3. אבנר – תודה על הקישור. עברתי בזריזות על ההמלצות שם, והן לא נראות לי דומות במיוחד להצעה של המיה"א. לדוגמא: שיטת הבחירות שהציעה ועידת הנשיא מדברת על פתק אחד ולא שניים (שיטה שמגדילה את הסיכוי לייצור רוב, מצד אחד, אבל משאירה לפחות סיכוי ליצוגיות לקבוצות סקטוריאליות, מצד שני. לא בטוח שאני אוהב את הרעיון, אבל צריך לחשוב עליו יותר). ועדת הנשיא גם לא המליצה להגדיל את מספר הח"כים הדרושים כדי להפיל ממשלה באי אמון, אלא לדרוש שבהצעת אי האמון יכללו גם לפחות שבעה שרים שיכהנו בממשלה החדשה – המטרה, שוב, היא להקשות על הפלת הממשלה (דבר שספק אם יהיה בו צורך, בעיקר לאור השינוי בשיטת הבחירות שמוצע), אבל אופן הביצוע שונה בעליל.

  4. אבנר, בהתעמקות נוספת בדו"ח הועדה, מתגלה כי קלעתי לדעת גדולים. כך נכתב בדו"ח ועדת המשנה לדמוקרטיה תחת איום קיומי, בראשות מורי ורבי גבי שפר:

    "הבעיות החמורות האמיתיות של הדמוקרטיה הישראלי[ת] אינן בתחום הארגוני והמוסדי, כלומר אינן בשיטה הפרלמנטארית או בשיטת הבחירות.
    הבעיות העיקריות הן בתחום התרבות וההתנהגות הפוליטית בישראל.
    לפיכך, להלן קודם לכל, ההצעות המרכזיות לשינויים בתחום התרבות הפוליטית, ואחר כך ההסברים לאי הצורך בשינויים מרחיקי לכת בשיטה, ובסוף ההצעות לשינויים בתחום הארגוני".

    אני חותם על הדו"ח הזה בשמחה.

    לגבי ההצעה הסופית של הועדה, עלתה בליבי גם תהייה לגבי החוקתיות של הגדרת אזור יהודה ושומרון כאזור בחירה מוגדר עם נציגים משלו כאשר, בכל זאת, מדובר בשטחים מוחזקים שאינם תחת ריבונות המדינה באופן רשמי. אני חושש שהפיכת יו"ש לאזור בחירה תנעץ את המסמר האחרון ברעיון שלא מדובר באזור שסופח לישראל דה פקטו, ובעצם יהיה סוג של סיפוח דה-יורה אפילו. אני, כידוע, בעד מדינה דו-לאומית, אבל פה מדובר על סיפוח ללא מתן זכויות לתושבים ובעצם ללא כל התחשבות במשמעות המהלך, ולכך צריך להתנגד.
    בכלל, כל הצעה לשילוב של בחירות אזוריות תאלץ להתמודד עם הבעיה המשמעותית הזו. הדרך להתחמק מהבעיה היא לאחד את אזורי יהודה ושומרון עם אזורים אחרים בתוך הקו הירוק (ירושלים?), ובכך, לכל הפחות, להפחית מהבוטות שבמהלך.

  5. במילים אחרות לא צריך להחליף את השיטה אלא את המצביעים…

  6. נראה שאייל אנונימי צודק לגמרי לגבי החשש ממניפולציה של אזורי הבחירה, ולגבי עניין "הסיפוח" בהקשר של מצביעים בהתנחלויות הרי שאין פה שינוי של ממש – גם כרגע ישנו אזור בחירה אחד, שיש לו בסיס גיאוגרפי, שבחלק ממנו (בשטחים) רק חלק מהתושבים הם אזרחים בעלי זכויות הצבעה. תקן אותי אם אני טועה – אבל נדמה לי שזה רק עניין של נראות.

    לגבי ההצעה לשינוי "השיטה" – מעניין שאין שם התייחסות לנושא הפנים-מפלגתי שראובן חזן וגידי רהט עסקו בו בצורה מאד משכנעת – כלומר הבעיה של השינויים בשיטת הבחירות הפנים-מפלגתית, בייחוד במפלגות הגדולות, שיוצר נתק בין האינטרס של המועמדים לבין האינטרס של המפלגות שלהם. נדמה לי שזוהי סיבה מרכזית לכך שאנחנו רואים ח"כים שעושים עבודה פרלמנטרית גרועה ו/או פופוליסטית. במילים אחרות, דנון, חוטובלי ושאר החברים לא היו מגיעים לאן שהגיעו, ולא היו מתנהלים כפי שהם מתנהלים, אלמלא שיטת הפריימריז בליכוד. לחזן ולרהט יש גם הצעות לפתרון:
    http://ofakim.org.il/zope/home/he/1177615398/1178350680
    (אם כי הלינק הזה נפתח לי רק באקספולרר, התנצלות!)
    (אחת הנקודות שאבנר הביא מתוך "ועדת הנשיא" – סימון מועמדים על-ידי הבוחרים – עלולה למעשה להחריף את המצב; ונדמה לי גם שמשקל רב יותר לאזוריות עלולה להחריף את המתח בין המועמד הבודד לבין המפלגה, כל זמן שלא מתקיים "ניהול מלמעלה" של המפלגה כמו בדוגמה הבריטית; בקיצור שיטה פרלמנטרית קואליציונית מבוסס על תפקוד אפקטיבי של מפלגות, ושאלה חשובה היא איך כל השינויים הללו ישפיעו על המשתנה הזה).

    נקודה נוספת שלא מתייחסים אליה בכל הרפורמות "הגדולות" הללו היא לסיכוי לערוך שיפורים משמעותיים באמצעות שינויים מינוריים יחסית – וגם כאן אני מצטט את ראובן חזן – כמו לדוגמה להקטין את מספר ועדות הכנסת ואת מספר החברים בכל ועדה וכך להגדיל את האפקטיביות של עבודת הוועדות, שהיא למעשה חלק מרכזי אם לא הלב של עבודת הכנסת.

  7. תענוג לקרוא. אעיר שלוש הערות.

    1. שולית – dangling modifier מעצבן בתחילת הטקסט:
    >> "הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז"ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה…"
    מי ז"ל? ראש האגודה או האגודה? היה קל מאוד להתחמק מהבעיה אם היית כותב "זכרונה לברכה" ולא מקצר ז"ל.

    2. חלק מדבריך סוקרים את הבעייתיות האינהרנטית בשיטת ההצבעה first past the post. אולי תהנה לצפות בקליף הבא (ובסדרת הקליפים אליה הוא שייך) שמנסים להבהיר את הבעייתיות בצורה קלילה:
    http://www.youtube.com/watch?v=s7tWHJfhiyo

    3. הרבה מהבעייתיות של בחירות אזוריות (או משולבות אזוריות) היא בלתי ניתנת לתיקון. לכן אני מציע שיטה אחרת. בשיטה זו לכל אדם יש קול אחד חיובי ואחד שלילי. הקולות החיוביים נסכמים עבור כל מפלגה, ולאחר מכן כל הקולות השליליים שקיבלה מורדים מהסכום. מפלגה עם סכום סופי שלילי לא נכנסת. כל השאר מיוצגות באופן פרופורציונלי לפי אחוזים. זו שיטה שבאה לעשות שני דברים. אחד, לעודד הצבעה למפלגה האידיאלית של כל מצביע, ע"י הפחתת הצורך להצביע לרע במיעוטו על מנת "להילחם" במפלגה ממנה מאוד חוששים. שניים, לדכא מפלגות שנוטות להתנהגות סחטנית. אלו ש"משחקים יפה" עם אחרים מן הסתם לא יזכו להרבה קולות שליליים במיוחד. כלומר ההצבעה השלילית לא ממש תנוצל נגד מפלגות כגון עלה ירוק או הקשישים שאין הרבה אנשים שמתנגדים להם באופן כה נחרץ – אלו מפלגות שכרגע אין להן סיכוי, אבל מצד שני גם לא ממש מפריעות לאף אחד. יש כאן תמריץ להיות מתון באופן כללי ולשאוף לקונצנזוס. עם הזמן ובאמצעות tit for tat הציבור יעניש מפלגות שלא תורמות לקונצנזוס (ושכיום מצליחות להשיג דברים רק באמצעות סחטנות קואליצניות) ויקדם מלפגות סקטוריאליות אחרות כל עוד התפיסה היא שהן לא דורשות יותר מאשר מגיע להן.

  8. אסף, בנוגע לאפשרות לקול שלילי, אני זוכר שקראתי על זה לא מזמן, ואחד הנושאים שעלה זה שהקול השלילי ימחק לחלוטין את המפלגות הערביות.
    10 מנדטים חיוביים של הערבים, לעומת 50 מנדטים של מפלגות הימין, שיכולים בקלות למחוק את המנדטים של מפלגות הערבים (פלוס מרץ, חד"ש, וקצת מהמפלגה החדשה שתקום בכל מערכת בחירות).

    אני משער ששיטה כזאת תשאיר בסוף בעיקר את המפלגות הגדולות (שאי אפשר למחוק בקול שלילי). לא רחוק ממה שהיינו מקבלים תחת SMD.

  9. בני, אני דווקא חושב שזו הדרך שבא המפלגות הערביות יוכלו לשגשג. אבל זה בטווח הארוך. בטווח הקצר, כן, כנראה הרבה מצביעים יהודיים יצביעו נגד מפלגות ערביות, אבל בבחירות הבאות הם כבר יחטפו את העצבים על מפלגות יהודיות אחרות, ואולי אותן מפלגות ערביות יחליטו על סט מסרים פחות מפלגים. כמו שאני רואה את זה כרגע, המפלגות הערביות ממילא אינן משיגות דבר רוב הזמן כי הן מחוץ לרוב הקואליציות.
    לעומת זאת, קשה להסביר מדוע מפלגות סקטוריאליות או מפלגות "נושא" אחרות, שאינן בעייתיות בעיניי שאר המצביעים לא ייהנו מעדנה. מי בדיוק יצביע דווקא _נגד_ הקשישים? או נגד הירוקים? אני צופה שאלו יזכו ללא מעט מנדטים, כמו מפלגות אחרות שכיום אין להן ממש סיכוי [שיעול]עלה ירוק![/שיעול].

    אגב, שכחתי לציין שלפני שמחסירים את הקולות השליליים מנקים החוצה את כל מי שלא עבר את אחוז החסימה. זה חשוב כי אחרת יש פשוט הרבה יותר מדי מפלגות קטנטנות (לדוגמא הערבים יכולים להתפצל ל10 מפלגות קטנות כדי שהמצביעים השליליים שלהם לא יוכלו להחליט נגד מי להצביע). אין לי מספר ספציפי לאחוז החסימה. יכול להיות 1/120. אבל אני חושב שכל הסוגיה תהיה פחות אקוטית ברגע שניתן להצביע באופן שלילי. צריך קצת לדבג את זה אבל אני עומד מאחורי הרעיון העיקרי.

  10. אסף – השיטה שלך מכניסה המון אלמנטים של הצבעה טקטית (האם המפלגה שלי שנואה מספיק על הציבור שאין טעם להצביע לה? האם להצביע נגד המפלגה הגדולה או המפלגה הקטנה של הצד השני?) ותחזק, כמו שאתה אומר, בעיקר כל מיני מפלגות נישה שאין להן דיעה שמכעיסה מישהו בנושאים החשובים.

  11. יריב – אני לא רואה במה שתיארת דבר רע. אם המפלגה שלי שנואה מדי אולי זה אומר שאני צריך לחשוב מדוע. אולי למצוא מפלגה פחות מפלגת. וחיזוק מפלגות נישה לא מאיימות דווקא נשמע לי דבר טוב.

  12. הקמפיין של המרכז להעצמת האזרח מעולה, מעביר את המסר ומנוסח היטב.
    עוד צעד לכיוון השינוי

    (קוראי הבלוג שתוהים לגבי התגובה המוזרה קצת הזו מוזמנים לקרוא קצת יותר אודותיה כאן. ד.ק.)

  13. רונן – הנראות היא אכן הבעיה. זה יותר פשוט להציב קלפיות באיזור אקסטרא-טריטוריאלי ולהעמיד פנים שהוא לא מסופח, זה יותר בעייתי להגדיר אזור כבוש כאזור בחירה עם נציגים איזוריים משלו מבלי לייצג את עיקר תושביו. לגבי יתר הערותיך – אני מסכים לגמרי. יצויין שוועדת הנשיא הצביעה גם היא על צמצום מספר הועדות והגדלת מספר הח"כים כהמלצות ראויות לשינוי.

    אסף – צר לי, אבל חשבתי שהקישור יבהיר שלאגודה שלום, וראש האגודה הוא זה שנפטר, לצערנו הרב.

    לגבי הקול השלילי – משום מה מדובר בהצעה שכמעט בכל פורום שיוצא לי לדבר בו על שיטות בחירה, מישהו מציע אותו. אני מניח שיש בו איזשהו קסם, וכשלא חושבים יותר מדי לעומק, זה נשמע רעיון טוב, כי כולם חושבים על מצביעי שינוי שיצביעו נגד החרדים וככה כולם מרוויחים (חוץ מהחרדים). אבל אם אנחנו חושבים על מצביע אסטרטגי אמיתי, אנחנו צריכים לחשוב על ראשות הממשלה: נגיד, מצביע ליכוד, נגד מי הוא ישתמש בקול השלילי שלו? נגד הפרטנרים הפוטנציאליים של הליכוד, או נגד היריב העיקרי שלו לראשות הממשלה? ההערכה שלי היא שמצביע ליכוד יצביע נגד קדימה או העבודה, ולא נגד ליברמן או נגד החרדים. התוצאה היא שהמפלגות הגדולות תתבטלנה, ונשאר עם מפלגות נישה שלא מספיק מרגיזות אף אחד, אבל מצד שני גם מעטים תומכים בהן. אנשים לא יצביעו נגד מפלגות כי הן שנואות, אלא כי הן יריבות. המחשבה שבפוליטיקה צריך לאחד היא שגויה – כל הדמוקרטיה בנויה על חיכוך ותחרות בין דעות. לפיכך, ההצעה הזו למעשה מנוגדת לבסיסה של הדמוקרטיה, ומכאן שלא תשרת אותה כלל.

  14. אגב, נתקלתי בהצעות של קמפיין "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", והתוכנית שלהם לרפורמה הרבה יותר דומה להצעות של ועידת הנשיא שצוינו לעיל. הרבה יותר נוח לי לתמוך בהם מאשר במיה"א (למרות שאני עדיין לא מבין את הפיקסציה הזו על הצעות אי אמון).

  15. דובי, זו הפעם הראשונה בחיי בה אני קורא מאמר ומסכים כמעט לכל נקודה שהכותב מציין, אבל המסקנה הסופית שאני מגיע אליה כמעט והפוכה משלו.

    במילים אחרות: אני שותף לביקורת שלך בנוגע להצעתם של אנשי המיה"א, ובמיוחד לגבי חוסר הפרטים המאפשר לבחון אותה באופן ענייני. אוסיף גם שעצם התמיכה הממשלתית ביוזמה מעורר בי חשדנות מיידית. כפי שציינת (וכפי שציין אייל, המגיב הראשון) אחת הסכנות הגדולות בכל התעסקות במבנה מערכת המשטר/בחירות בישראל היא שיקולים זרים מצד יוזמי השינוי, שמטרתם האמיתית איננה תיקון פגמים אלא השתקה של יריבים פוליטיים.

    אבל אני חולק לחלוטין על טענת הסיכום שלך. זו השיטה, זו ועוד איך השיטה, והעובדה ששינוייה כרוך בסיכונים לא מוריד כהוא זה מהצורך הדוחק לעשות זאת.

    לדבריך, התרבות (הפוליטית, התקשורתית, והמפלגתית) היא האשמה במצבה האומלל של הפוליטיקה בישראל. אתה מאשים את הציבור באדישות, בנכונות לספוג עוולות, בחוסר נכונות להתאמץ. כידוע לכולנו, תרבות היא דבר שקשה, קשה מאוד לשנות. אי-לכך, נראה לי שבדברייך יש יאוש מסויים, רמז לאמירה המיוחסת ליצחק בן אהרון – "צריך להחליף את העם".

    לדעתי, הגורם בעל ההשפעה הגדולה ביותר התרבות הפוליטית בארץ הוא שיטת המשטר, בדגש על שיטת הבחירות היחסית-ארצית. שנה את השיטה, ותפעל רבות לשינוי התרבות. אסביר:

    מעל לכל, מה שאתה תופס כאדישות מצד הציבור – המאפשרת עוולות שלטון למיניהן – נראה לי כהיפוך סיבה ומסובב: הציבור נהיה אדיש על רקע ההבנה שבמציאות הקיימת אין להצבעתם השפעה על התנהלות השלטון. זו לא חוסר אכפתיות, זה יאוש. לא חשוב מה הם שמים בקלפי, כלום לא משתנה.

    לתפיסתי זו הבעיה המרכזית במערכת השלטון שלנו: לא ריבוי המפלגות, לא הסקטוריאליות – אלא חוסר היכולת לחייב פוליטקאים לאמינות מול הבוחר.

    כתבתי בהרחבה על מה שאני רואה כקרטליזציה של המפלגות הגדולות ("הקרטל הגדול מכולם", http://www.nishbar.co.il/?p=639), אך בשני משפטים: אין בימינו כמעט שום הבדל בין מפלגות אלו, למרות המאמצים הרבים שהן משקיעות בשכנוע הציבור שזה אינו המצב. כמו כל קרטל טוב, הן משתפות פעולה מול כל נסיון חיצוני לשינוי הסטטוס-קוו, וכך מכשילות כל מפלגה חברתית חדשה המאיימת על בסיס המצביעים שלהן. ד"ש, שינוי, אפילו הגמלאים.

    הגורם המרכזי המאפשר למצב זה להמשך היא העובדה שכוחם של חברי הכנסת מושתת באופן כמעט מוחלט על בסיס הכוח שלהם במפלגה, והאחריות האישית מול הבוחרים היא שיקול מישני במקרה הטוב. זה נובע באופן ישיר משיטת הבחירות.

    מילת המפתח פה היא "accountability", שלפי מיטב ידיעתי אין לה מקבילה מדוייקת בעברית (אולי לא במקרה). מתן דין וחשבון? אחריות? כל החלטה של פוליטיקאי מבוססת על בחינה של שיקולי עלות-תועלת. השיטה הקיימת מצמצמת את משקל האחריות לבוחר כמעט לאפס, ובכך גוררת את נצחון השיקולים הפוליטיים קצרי הטווח. במובן ניכר, הפוליטיקאים לכודים בשיטה לא פחות מאיתנו. האם מישהו מכם באמת מאמין שביבי, אולמרט, שרון, ברק – או כל ראש ממשלה אחר בעשרות השנים האחרונות – חושב שזה רעיון טוב לשתף פעולה עם סחטנות החרדים, לדוגמא? לפטור אותם מחינוך שיאפשר להם להתקיים בכבוד?

    שנה את כללי המשחק, והתרבות כבר תשתנה מאליה.

  16. המילה שאתה מחפש היא "אחריותיות" – וכן, זו מילה מכוערת ולא בדיוק נפוצה, אבל הסיבה לכך היא התרבות בישראל, ולא השיטה. גם בהיררכיה תאגידית אין מושג של "אחריותיות" בישראל, בניגוד למדינות אחרות – כאן אי אפשר להאשים את השיטה.

    אבל הסיבה האמיתית שאני חושב שאתה טועה היא דווקא בגלל שאני מסכים לחלק גדול מהניתוח שלך. לא רק אני – קלעת כאן לניתוח מאוד חשוב בתחום של לימודי מפלגות במדע המדינה: רעיון "הקרטליזציה של המפלגות" (אפילו אותן מילים שאתה בחרת בהן!). יש רק בעיה אחת: רעיון "מפלגת הקרטל" נוסח לראשונה ב-1995 ע"י כץ ומאייר (Katz and Mair), והתייחס דווקא למדינות אירופה וצפון אמריקה.
    הנה הניסוח שלהם ממאמר מ-2009 שמסכם ומשיב לספרות הענפה שנכתבה בעקבות אותו מאמר מופתי:
    "the concept of the “cartel party” was first proposed as a means of drawing attention to patterns of inter- party collusion or cooperation as well as competition, and as a way of emphasizing the influence of the state on party development. The cartel party is a type that is postulated to emerge in democratic polities that are characterized by the interpenetration of party and state and by a tendency towards inter-party collusion. With the development of the cartel party, the goals of politics become self-referential, professional, and technocratic, and what substantive inter- party competition remains becomes focused on the efficient and effective management of the polity. Competition between cartel parties focuses less on differences in policy and more—in a manner consistent with Bernard Manin’s notion of “audience democracy’—on the provision of spectacle, image, and theater.1"

    נשמע מאוד דומה למה שאתה מתאר, לא? וזה מתייחס לכל מדינות אירופה, על שיטותיהן השונות. שינוי שיטת הבחירות, או אפילו שיטת הממשל, לא יתקן את הבעיה הזו, משום שאותה הבעיה צצה בהרבה מדינות עם שיטות שונות, חלקן שיטות שאולי היית רוצה לשנות את השיטה ישראלית כדי שתהיה דומה יותר אליהן (יש תועלת בהיותי מדען מדינה השוואתי! הידד!).

    למעשה, כשחושבים על זה, דווקא השיטה הישראלית, עם החסמים המאוד נמוכים לכניסת מפלגות חדשות, הייתה צריכה להתמודד עם הבעיה שאתה מתאר יותר בקלות. מפלגות חדשות נכנסו למערכת הישראלית כל הזמן – מד"ש ועד שינוי ועד לפיד. מדוע, אם כן, הדבר לא גרם להחלפת הקרטל המפלגתי במפלגה חדשה? אם בכלל, בישראל המצב יותר גרוע מאשר מדינות שהשיטה שלהן צריכה להקל על הקרטליזציה של המפלגות. הכיצד?
    ההסבר הוא שהגורם לקרטליזציה הוא לא השיטה, אלא התרבות. ישנם גורמים גלובליים שגרמו להתגברות תופעות תרבותיות בכל העולם הדמוקרטי, שהחריפו את ה"גרעון הדמוקרטי" בהרבה מדינות – ובישראל עוד יותר מהרבה מקומות אחרים, בגלל התרבות הבעייתית מלכתחילה בה. תחשוב תקשורת צינית, תחשוב התגברות ההון שאינו תלוי במדינות אלא מפעיל על המדינה כוח דיספרופורציונלי, תחשוב ניאו-ליברליזם והתפרקות מדינת הרווחה. כל המהלכים הללו גרמו להתגברות של מה שאתה תיארת: יאוש וריחוק מהפוליטיקה. אבל שינוי השיטה לא יעזור.
    האם זו תבוסתנות מיואשת? לא. אפשר לשנות. אבל צריך לדעת מה. שינויים חוזרים ונשנים של השיטה רק יגבירו את היאוש, משום שהם לא יביאו לתיקון, ויגרמו לתחושה הרבה יותר משמעותית של "אין מה לעשות".

  17. פינגבאק: לא שומעים! » דמוקרטיה לא בונים על שקרים

  18. ובכן דובי, קראתי את המאמר של Katz & Mair, והוא אכן מסקרן. לאלו מכם שלא מתכוונים לטרוח (25 עמודים לא כולל ביבליוגרפיה), הכותבים מציגים מודל שאני מתפתה לכנות "אבולוצייה, גרסת המפלגות". 4 זני מפלגות, שהתפתחו זה מתוך זה על רקע שינויים חברתיים וטכנולוגיים. לפי סדר ההופעה, מדובר ב:

    מפלגות עילית, שאפיינו בעיקר את התקופה בה זכות ההצבעה לא הייתה כללית.
    מפלגות ההמון, המקבילות במידה רבה למה שמכונה בישראל מפלגות סקטוריאליות.
    מפלגות "catch-all", הפונות לקהל בוחרים רחב על חשבון האידיאולוגיה.
    מפלגות הקרטל, המתאפיינות בשיתוף פעולה עם יריביהן הפוליטיים ואינטגרציה גוברת עם מוסדות המדינה.

    הכותבים נמנעים במופגן מגישה שיפוטית בכתיבתם, ומציגים את הווצרות מפלגות הקרטל (כמו שאר סוגי המפלגות) באור נייטרלי, כתוצר בלתי נמנע של תהליכים חברתיים. אולי פה המקום לציין שאני מעט מתקשה להצדיק את הגדרת מפלגות "catch-all" ומפלגות הקרטל כשתי קטגוריות מובחנות. הסוג השני נראה לי כדוגמה צרופה יותר של הסוג הראשון, נקודה מתקדמת יותר של אותו התהליך.

    לענייננו, אני מקבל את טענתך בדבר ההקבלה בין מושג מפלגות הקרטל של Katz ו-Mair והקרטלזיציה של המפלגות בישראל עליה אני מלין. אכן, נראה שמדובר בתופעה גלובלית.

    לאור זאת, אנסח את טענתי המרכזית מחדש: הקרטליזציה של מפלגות השלטון בישראל – תופעה שאינה בהכרח מיוחדת רק לה – במשולב עם שיטת הבחירות היחסית-ארצית, יצרו מצב בו השפעת המצביעים על התנהלות השלטון ונבחרי הציבור שואפת לאפס.

    אני מתקשה לגייס את האובייקטיביות האדישה של Mair ו-Katz בנוגע לתופעת הקרטלזיציה. אפילו במקרים המתונים ביותר, היא גורמת לצמצום התחרות בין המפלגות השונות וכתוצאה לצמצום המוטיבציה שלהן לתפקוד איכותי. ועדיין, בשיטה בה המפלגה איננה המוקד, התחרות בין המתמודדים נשמרת. עדיין יש (מילה איומה!) אחריותיות. בישראל, המצב חמור שבעתיים. אתה אמור להצביע למפלגה מסויימת, לא לאדם מסויים. הקרטליזציה גרמה למפלגות השלטון להדמות זו לזו באופן מוחלט. מה המשמעות של ההצבעה שלך כעת? סליחה על הדרמטיות, אבל איפה הדמוקרטיה? בבחירה בין גוש זבל לגוש פסולת?

    לשאלתך בדבר העמידות של הקרטל בישראל – אינני מסכים עם הערכתך שהחסמים הנמוכים לכניסת מפלגות חדשות מהווים שיקול משמעותי לגבי הנושא. הרשה לי לצטט את עצמי:

    "כמו כל קרטל טוב, משתפות פעולה מול כל נסיון חיצוני לשינוי הסטטוס-קוו, וכך מכשילות כל מפלגה חברתית חדשה המאיימת על בסיס המצביעים שלהן." במילים אחרות, כשלונן של מפלגות השינוי החברתי לדורותיהן נובע מכך שגם כאשר הן בקואליציה, מפלגות הגוורדיה הישנה מונעות מהם הישגים משמעותיים. גם על זה כתבתי בהרחבה – "מאבק החילונים: כרוניקה של טעות בזיהוי אויב". http://www.nishbar.co.il/?p=667

    שוב, אאלץ להסכים איתך ולא להסכים איתך: אמנם קיימים גורמים גלובליים שגרמו לאותו "גרעון דמוקרטי" שאתה מתייחס אליו, אבל מידת הנזק שהם גורמים לו מושפעת בהחלט משיטת הבחירות. תופעות בישראל שהיו בעייתיות לפני הופעת הגורמים הללו, הפכו להרסניות בנוכחותם.

    אינני מטיף לשינוי באשר הוא שינוי. אני שותף מוחלט לאמירתך: אפשר לשנות, אבל צריך לדעת מה. העובדה שבשנות התשעים פוליטקאים שיחקו עם שיטת הבחירות באופן כושל לא מורידה מהצורך לתקנה באופן ראוי. לתפיסתי, שיטה בה כל אחד ואחד מנבחרי הציבור יאלצו להתמודד על המנדט שלהם באופן ישיר תפעל רבות לצמצום הרעות החולות בפוליטיקה הישראלית.

    להמחשה, וברוח הויכוח הציבורי הנוכחי, דמיין לעצמכם ח"כ המנסה להבחר לכהונה נוספת במערכת בחירות ישירה. דמיין אותו נאלץ לענות לשאלה כגון: "מר כהן, לפני הבחירות הקודמות הצהרת שתפעל לשיוויון וקידום החינוך בארץ. מדוע הצבעת בעד המשך הפטור לחרדים מלימודי תוכנית הליבה?"

  19. שגיא, לא צריך לדמיין את הח"כ הזה, אפשר להסתכל על מה שקורה בארה"ב, שבה כל חבר קונגרס נתון לבחירה ישירה. שיעור הבחירה מחדש שם נע בין 95% בבחירות רגילות ל- 80% בבחירות שבהן מתחלפת מפלגת השלטון.
    http://www.opensecrets.org/bigpicture/reelect.php

  20. שגיא, המצב בבריטניה (בחירות ישירות לנציגים מקומיים) דומה מאוד למצב בארה"ב, ולבוחרים מעט השפעה על זהות הנציג שלהם.

    למעשה אין בחירות ישירות – המפלגה היא זו שבוחרת מי יהיה הנציג מטעמה שירוץ בכל איזור, והציבור בוחר את נציג המפלגה המועדפת עליו.

    אם קורה והנציג לא יכול לרוץ שוב, המפלגה היא זאת שבוחרת מי יחליף את הנציג, לא הציבור.

  21. פינגבאק: תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » “ישראלים” “להצלת” “הדמוקרטיה”

  22. יריב, אורי,

    הבעיה שלי עם השיטה הנהוגה בישראל איננה העובדה שפוליטיקאים נתונים להשפעת שיקולים מפלגתיים, אלא היעדרם המוחלט של שיקולים אחרים המהוים להם משקל נגד. אין פסול בכך שהמפלגה אחראית להצגת המועמדים, הבעיה שלי היא בחוסר היכולת של השיטה הישראלית לכפות על אותם מועמדים אחריות מול הציבור.

    כפי שציינתם, גם בשיטה הבריטית וגם באמריקאית נבחרי הציבור חייבים רבות לזיהויים המפלגתי. אבל, וזה אבל גדול, ההבטחות לציבור הבוחרים הישיר שלהם עומדות למבחן. קשה לי להאמין (תקנו אותי עם אני טועה) שמועמד אמריקאי המצהיר על עמדה ברורה בנושא פוליטי – נניח, בנושא ההפלות – לא יחשוב פעם ופעמיים לפני שיצביע בקונגרס בעד העמדה המנוגדת. אני מעריך שאותם 80-90 אחוזי בחירה מחודשת בארצות הברית משקפות עמידה, ולו מסויימת, בהבטחות לבוחר.

    אצלנו, מיותר לציין, זה לא עובד ככה. אם אחזור לדוגמא האהובה עלי, יש רוב ברור בקרב המצביעים של כל מפלגות השלטון להפסקת האפליה בנוגע לציבור החרדי. אני משוכנע שראשי כל המפלגות הללו, לדורותיהם, אינם מרוצים מהמצב. ועדיין, הוא נמשך. אם זו לא אינדיקציה לבעיה מערכתית, אני מתקשה להבין מה כן.

  23. שגיא,

    ראשית, רציתי לציין כמה אני נהנה מהדיון הזה, ומעריך את ההשקעה שלך בו.
    שנית, אני באמת ממליץ לקרוא את ה"restatement" של המודל הזה שהשניים כתבו ב-2009 – בין השאר, נראה לי שתמצא שם כמה נקודות שתומכות דווקא בגישה שלך, למרות שבסופו של דבר, הם לא עוסקים ממש בדיון שאנחנו מנהלים כאן אלא מצביעים על נושאים למחקר בתחום.

    עכשיו לענייננו: דווקא כאשר שיטת הבחירות מעמידה שני מועמדים זה מול זה, הנטייה היא להידמות מלאה של המועמדים, במעין "מרוץ למרכז". כשזה לא קורה, כלומר כשהקולות לא מרוכזים במרכז אלא נוטים לאחד הצדדים, מה שקורה הוא שמעשית אין תחרות – כך נוצרים "מחוזות בטוחים" שהמפלגות יודעות שהן תנצחנה בהן לא משנה מה. במחוזות הללו, באופן צפוי, יש אחוזי הצבעה נמוכים במיוחד.
    אני לא אומר שאין השפעה לשיטה: שיטת המשטר בארה"ב נותנת הרבה יותר כוח למועמד הבודד מול המפלגה שלו, ולכן יש הרבה יותר משמעות לאישיות ולהיסטוריית ההצבעה של המועמד בנושאים קריטיים לאלקטורט שלו בהגיעו לבחירות. שיטת המשטר הפרלמנטרית בבריטניה וקנדה, לעומת זאת, אומרת שגם כאשר הבחירות הן "אישיות", בעצם הן מפלגתיות. כך קורה שמועמדים עם רקורד מוכח של שחיתות עדיין מנצחים באזורים שלהם, משום שאלו אזורים בעלי העדפה מפלגתית ברורה. כך קרה, למשל, בקוויבק בבחירות האחרונות שגל התמיכה ב-NDP הביא לכך שמועמדים לא מוכרים בעליל נבחרו בכל רחבי המחוז, כולל מקרה אחד שזכה לפרסום של מועמדת באזור בחירה דובר צרפתית שלא יודעת צרפתית, שלא ביקרה אף פעם במחוז הבחירה שלה, שיצאה לחופשה בחו"ל במהלך הקמפיין, שעבדה עד לבחירות כברמנית במונטריאול ושלמעשה לא באמת ידעה למקם את מחוז הבחירה שלה על המפה – שזכתה. למה? כי המפלגה שלה הפכה ליקירת הקוויבקים.

    ההסבר שלך לגבי הקואליציה לא ברור לי, משתי סיבות: א. למה מפלגה חדשה חייבת להכנס לקואליציה שהיא יודעת שתכשיל אותה? וחשוב מכך – ב. – למה מפלגה חדשה לא יכולה לזכות מההתחלה בהצלחה גדולה מספיק, כך שהיא תעמוד בראש הקואליציה? התשובה היא כמובן שרוב המצביעים מצביעים למפלגה שהם "רגילים" להצביע לה, וכל סטייה מכך קשה להם מאוד. אבל אותו הדבר נכון גם עבור הצבעה אישית. ההבדל המרכזי בין שיטה רובנית לשיטה יחסית, בהקשר הזה, הוא בכך שבשיטה רובנית שינוי בשוליים של הבוחרים (מעבר של אחוזים בודדים ממפלגה א' למפלגה ב') יכול להתרגם לשינוי אדיר בחלוקת המושבים. בשיטה היחסית, שינוי שולי אצל המצביעים יתבטא בשינוי שולי בחלוקת המושבים.

    בסופו של דבר, השאלה שצריך לשאול היא מה משמעות ההצבעה למועמד השני – בשיטה הפרלמנטרית, אם אני לא תומך במועמד המפלגה המועדפת עלי, אני שולח את כל המפלגה שלי לאופוזיציה. בשיטה הנשיאותית, לא בהכרח. אז השגנו מטרה אחת. אבל פגענו במטרה העליונה שלנו – המשילות. בשיטה הנשיאותית, הרבה יותר קשה לממשלה לתפקד בגלל הניתוק שלה מהרשות המחוקקת.

  24. ועוד דבר אחד – אם המועמד השמרן שלך לא הצביע כפי שהיית רוצה שיצביע – מה החלופה שלך? להצביע למועמד הליברלי? אותו דבר בישראל – אם מרצ לא עשו בדיוק מה שרצית שהם יעשו, איזו חלופה כבר יש לך?

  25. פינגבאק: לא שומעים! » הצעת חוק יסוד: החוקה

  26. פינגבאק: תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » השבט השקוף, או מה באמת יש לי נגד ישראלים להצלת הדמוקרטיה

  27. פינגבאק: לא שומעים! » נייר עמדה: חיזוק שיטת המשטר

  28. פינגבאק: לא שומעים! » זה לא יכול להיות אחרת

  29. פינגבאק: לא שומעים! » מהומה רבה