להחזיר את האיזון לחוקי לשון הרע בישראל

אתר סלונה מקדם היום את מה שהם מכנים "מחאת הבלוגרים" כנגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. כפי שכבר כתבתי, אותי קצת פחות מעניין התיקון – שפגיעתו רעה בעיקר בכלי התקשורת הממוסדים, ולא בבלוגרים, כפי שדן בכך יפה חיים הר-זהב – ויותר מעניין לדון בחוק שכבר קיים, בפגיעתו הרעה, ובעיקר באיך אפשר לתקן את המצב.

הבעיה העיקרית עבור בלוגרים בחוק איסור לשון הרע, כידוע, היא האפקט המצנן שלו על כתיבה פומבית. הבעיה אינה בכך שאנשים ימנעו מלכתוב דברים שקריים – בכך אין כל רע – אלא בכך שהם ימנעו מלכתוב דברים בכלל, מתוך חשש שהם יתבעו ויאלצו לממן את ההגנה הלא פשוטה במשפט דיבה. המצב נעשה חמור עוד יותר לאור האבטלה הלא-כל-כך-סמויה של עורכי דין רבים, שדירדרה רבים מהם להציע למי שמגיע אליהם עסקה נאה: ייצוג משפטי בתמורה לאחוזים מתוך הסכום שיפסק לתובע. לתובע כאן כמעט אין סיכון: למעט אגרות שונות שעליו לממן, הוא לא ידרש להוצאות, ואילו עורך הדין, שבין כה וכה יושב מובטל במשרדו, יקבל סיכוי להשלים הכנסה. ((יש שיאמרו שאני מוציא כאן את דיבתם של עורכי הדין בישראל רעה. לשמחתי, החוק אינו מאפשר לציבור שהוגדר באופן כללי לתבוע דיבה, ולכן, לפחות בנושא הזה, אני מוגן.)) עם ההבטחה הזו, יכול התובע ללכת בשקט אל הנתבע הפוטנציאלי ולהגיד לו שאין לו שום סיבה לא לתבוע אותו. פתאום עומד לרשותו כלי עוצמתי מאוד – הוא יכול לתבוע כמעט בלי סיכון, בעוד שהסיכון על הנתבע, גם אם הוא בטוח לגמרי בצדקתו, גדול מאוד – לא רק 50,000 ש"ח פלוס הוצאות משפט, אלא גם, ובעיקר, מימון ההגנה המשפטית שלו עצמו.

סתם, שידה עם חתולה. לא קשור לכלום, למה אתם שואלים?
סתם, שידה עם חתולה. לא קשור לכלום, למה אתם שואלים?

 

לפיכך, יש הכרח לאזן במעט את החוק הקיים, ולמנוע שימוש לרעה במנגנון (החשוב, לכשעצמו) של תביעת לשון הרע. דוגמא לפתרון אפשרי ניתן למצוא בהצעת החוק של שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ ואורי אורבך – לא במקרה, שלושה עיתונאים לשעבר – למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי. ההצעה מציעה מנגנון לפיו נתבע שמאמין כי התביעה נועדה למנוע השתתפות ב"תהליך הדמוקרטי" יוכל להגיש בקשה לדחייה על הסף של התביעה, ואף לדרוש פיצוי של עד 50,000 ש"ח מהתובע במקרה שהבקשה תתקבל. לא ברור מדוע דווקא ה"תהליך הדמוקרטי" זוכה כאן להגנה, ולא כל פרסום שיש בו עניין לציבור, אבל ניחא. אפשרות אחרת, אולי פשוטה יותר, היא לקבוע כי כאשר מוגשת תביעה בגין לשון הרע יראה זאת בית המשפט כאילו הוגשה במקביל תביעת נגד על-ידי הנתבע על אותו הסכום בגין תביעת שווא. והיה ומצא בית המשפט כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, מתוך רצון למנוע פרסום של דבר אמת בעל עניין ציבורי, יפסוק בית המשפט כנגד התובע את אותו הסכום שביקש לזכות בו בזכות התביעה.

למהלך כזה תהיינה מספר השלכות חיוביות. ראשית – האיומים ירדו מהאולימפוס של עשרות (או מאות) אלפי שקלים לתחומים שבהם גם לתובע הממוצע יהיה קל יותר להתמודד איתם, וכך יורידו במעט מהאיום על הנתבע. שנית, מספר האיומים עצמו יפחת באופן מהותי, מכיוון שיהיה ברור לשני הצדדים שלתובע יש מה להפסיד מתביעה. שלישית, גם במקרים בהם ימומש האיום ותוגש תביעה, הרי שנתבע שבטוח בחפותו יוכל ביתר קלות למצוא עורך-דין שייצג אותו כיאות באותו הסדר שיכול להשיג התובע – כלומר, תמורת אחוזים מהסכום שיפסק. בכך יוחזר האיזון למערכת שעוותה.

הצעת חוק שכזו גם תחשוף את הצביעות של מגישי הצעות החוק הנוכחיות לחיזוק חוק איסור לשון הרע. הטיעון המרכזי של התומכים בהצעות, הרי, הוא ש"מי שלא משקר, לא צריך לפחד". אותו הטיעון בדיוק צריך לפעול גם לזכות הצעות החוק המאזנות: מי שלא תובע כדי להשתיק אלא מכיוון שהוצאה דיבתו רעה, אין לו מה לפחד מהחוק הזה. התנגדות לו כמוה כאמירה שמקובל על המחוקק שחוק איסור לשון הרע ישמש ככלי נשק בידיהם של בעלי הון, קטנים כגדולים, כנגד אזרחים המנסים לפרסם דבר אמת שיש בו משום עניין ציבורי. העובדה שהחוק של יחימוביץ, הורוביץ ואורבך תקוע בוועדה מאז אמצע 2010 מוכיחה מעל לכל ספק שתומכי החקיקה המחמירה דואגים לא לאמת אלא לבעלי הכח והממון בחברה, ושופכת אור נוסף על הדיון הדו-פרצופי סביב החקיקה העומדת על הפרק כיום.

15 Replies to “להחזיר את האיזון לחוקי לשון הרע בישראל”

  1. האם ישנן במקום כלשהו בעולם, הצעות מאזנות בדומה לזו שהעלית כאן, או בדומה לזו שהעלו שלי יחמוביץ, אורי אורבך וניצן הורביץ?

  2. למרות שאינני משפטן רציתי להאיר את הנושא מזווית אחרת.
    ראשית התיקון לחוק מדבר על סכום הפיצוי לתובע
    שנית המנגנון ומגוון ההוכחות שצריכים לספק כדי להוכיח דיבה לא השתנו.
    שלישית והחשוב ביותר עדיין ההליך המשפטי מיתנהל באיטיות ולוקח שנים.
    עד היום לאחר שנים של משפט כשהיה מגיע שלב מתן גזר הדין היו השופטים יכולים לפסוק בפועל רק עד גובה הפיצוי "ללא הוכחת נזק" 50 אלף ש"ח כי לו רצה אחד הצדדים יותר כסף היה צריך אותו צד לנהל עוד משפט עוד מספר שנים כדי להוכיח כמה נזק גרמה הדיבה.
    המחוקק הבין שאם הפיצוי הבסיסי ישאר נמוך לא יהיה טעם לתבוע דיבה דווקא את העיתונים. העתונים כידוע מחזיקים עורכי דין בריטינר וכשאדם תובע אותם דיבה אותם עורכי דין דואגים לתבוע יהיו הרבה עינויי דין כך שהתביעה לא תהייה בסופו של דבר כדאית.
    לגבי הבלוגר שכתב בבלוגו אני חושב שהשירות בחנות X הוא גרוע גם לו היתה לאותה חנות מחלקה משפטית בגודל המחלקה המשפטית של העיתון עדיין היתה אותה מחלקה צריכה ללכת למשפט יקר ומסובך שרק יעשה לה רע. כי כידוע ברגע שיש כתב תביעה מותר לצטט ממנו ככל שתרצה ללא חשש.

  3. צריך להיזהר מלהרתיע אנשים מלהגיש תביעות דיבה באמצעות קנסות. הטענה שהעלת, בצדק, בנוגע לצביעות של טועני "מי שלא משקר לא צריך לפחד" פועלת בכל המישורים.
    למשל – שהטרחה והעלויות של ניהול תביעת דיבה הם גורם מרתיע מפני הגשת תביעה (בייחוד כזו שסיכוייה נמוכים) ממש כמו שהחשש מפני תביעה כזו הוא גורם מצנן.
    הטלת קנסות על תביעה קטנונית עלולה להרתיע אדם מן היישוב שנדרס מתחת לגלגליו של עיתונאי חסר אחריות, אבל – ממש כמו שטענת בפוסט הקודם שלך! – איום של 50,000 שח לא ידגדג לטייקון שבא לו ללכת ראש בראש עם תכנית תחקירים אמיצה. נראה לי שאדם מן היישוב שיהיה בטוח לחלוטין שידיעות אחרונות/רשת/ערוץ 10 עשה לו עוול איום, אבל שידע שהוא עומד להתמודד מול עורכי הדין המובילים בארץ, ושיקבל 10 מכתבים בדואר שליחים הביתה שבו עורכי דין של מיליון דולר מסבירים לו איך חבל לו על הזמן איזה קנסות הם יפילו עליו, עלול להירתע. בדיוק כמו עיתונאי/בלוגר.

    ההשפעה של חקיקה כזו יכולה להיות שכלי התקשורת יעדיפו לתת בראש לדוד שטיחים, או לעשות תחקיר מקיף על פקיד בביטוח לאומי (כי אותם יהיה קל להרתיע מלתבוע) במקום תחקירים על טייקונים או על שרים בממשלה.

  4. הטיעונים שאסף מעלה בתגובתו הם טיעונים טובים, אבל אני חושב שדובי הקדים להם תרופה בפוסט עצמו.
    דובי מדבר על מנגנון שיפעיל סנקציה על מי שהגיש תביעה שלא בתום לב, כלומר – יש משמעות להלך הרוח ולמוטיבציה שמאחורי הגשת התביעה. אם אני באמת סבור שעיתון הוציא דיבתי רעה, גם אם יפסוק בית המשפט נגדי, המשמעות איננה שהגשתי את תביעתי בחוסר תום לב. מאידך, אם אני לא באמת פונה אל בית המשפט וזועק מדם לבי, אלא סתם רוצה להכביד על המפרסם, אזי יוכל בית המשפט לומר שאני מנצל לרעה ובחוסר תום לב את מה שנתן לי החוק.

  5. המצב החוקי הקיים כבר כולל מנגנון דומה, שבפועל כמעט לא נעשה בו שימוש, והוא עובד כך: כאשר מוגשת נגדך תביעה – כל תביעה אזרחית, לא רק תביעה בלשון הרע, נניח על סך 100,000 ש"ח – שאתה סבור שברובה היא חסרת יסוד אבל יש חשש שתימצא חייב בסכום קטן, נניח 10,000 ש"ח, אתה כנתבע רשאי להפקיד את הסכום הזה בקופת בית המשפט. אם התובע מוכן להסתפק בסכום הזה – הוא נוטל אותו ובכך מסתיים ההליך בלי העלויות היקרות של ניהול ההליך. לעומת זאת, אם התובע מתעקש על המשך קיום ההליך, מתוך שאיפה לקבל סכום גבוה יותר, אז הפיקדון ייותר בקופת בית המשפט. בסופו של ההליך, כאשר בית המשפט פוסק את אשר הוא פוסק לגוף התביעה, הוא אמור לחייב את המפסיד בהוצאות הצד השני בסכום ניכר, גבוה מן ההוצאות הריאליות. לדוגמא, אם ייפסקו לטובת התובע 80,000 ש"ח זה אומר שהתביעה שהוגשה הייתה מוצדקת בהיקפה, ואז אתה כנתבע תחוייב בהוצאות גבוהות מאוד – נניח בין 50,000 ל-100,000 ש"ח. לעומת זאת אם אתה תנצח, או אם התובע יזכה בסכום נמוך, נניח 20,000 ש"ח, בית המשפט יחייב את התובע בסכום הוצאות זה, כך שיתכן והתובע ייצא בחסרון כיס מההליך, גם אם הוא ינצח אותו, רק משום שהוא ניפח את תביעתו וגרר את אותך להליך.
    כאמור, בארץ המנגנון הזה די מנוון ובאנגליה הוא מאוד פופולרי. אחרי מספר שנים שם ניתן לראות שהמנגנון הזה משחק לטובתם של "שחקנים חוזרים" דוגמת חברות ביטוח ובנקים שיודעים להעריך את סיכוניהם כמו שצריך (ויש להם כסף להפקיד בקופת בית המשפט, כאשר לאזרח הקטן אין סכומים להשכיב סתם כך לתקופת ההליך).
    תביעות מטרד מלוות אותנו בתחומים שונים. תביעות לשון הרע הן יחסית יוצאות דופן משום שניתן לזכות בהן ללא הוכחת נזק. עם זאת לא הייתי ממהר להפר דווקא בהן את האיזון בין תובע לנתבע, שממילא מוטה לטובת הנתבע (הנטל על התובע). מנגנון אחר שקיים היום, וראוי להשמיש אותו במידת הצורך הוא חיוב התובע להפקיד סכום כסף להבטחת הוצאות הנתבע בהליך במקרה שזה יזכה. זה כלי יותר עדין ופחות מסורבל (ממקרא הצעות החוק עולה החשש שלי במסגרת ההליך המקדמי הזה כבר תתנהל למעשה התביעה כולה, ואז ההליך יהיה מאוד יקר, ומה הועילו חכמים בתקנתם?).

  6. גורו – ההצעה של הורוביץ ושות' נראית, לעיני הבלתי מקצועית, כאדפטציה של חוק האנטי-SLAPP של קליפורניה. חקיקת אנטי-סלאפפ שונה יש בקוויבק (וחוק אחר עבר בבריטיש קולומביה שבקנדה, אבל בוטל תוך זמן קצר). סלאפפ נחשבת בעיה די חדשה והרבה מדינות שוקלות כיצד להתמודד איתה בצורה מאוזנת. אני יודע שגם באנגליה יש הצעה לרפורמה מקיפה בחוקי לשון הרע המאוד בעיתיים שלהם, אבל אינני יודע אם ההצעה הנוכחית כוללת מנגנון דומה לאחד מאלו שתיארתי פה.

    מיצבשת – צר לי, אני בלוגר, אני כתבתי שהשירות בחנות X היה גרוע. אני קיבלתי איום מרומז בתביעה, ואני בחרתי בלית ברירה למחוק את הפוסט כדי שלא לספוג את העלויות של הגנה משפטית, למרות שאני בטוח בחפותי. לא רק זאת, אותו בעל עסק שאיים עלי הצהיר במפורש שעורך הדין איתו הוא התייעץ הציע לתבוע אותי תמורת אחוזים מהסכום שיפסק כנגדי, מה שמחזק את תחושת אי השיוויון שלי בתהליך הזה.
    רק לידע כללי – עד שנת תשמ"ט לא הייתה כל מגבלה על סכום התביעה, אבל, להבנתי, בכל מקרה היה צריך להוכיח נזק כלשהו. עם כל הכבוד לעוגמת נפש, היא לא שווה 50,000 ש"ח ובטח שלא 300,000 ש"ח. אם התובע לא מסוגל להוכיח שנגרם לו נזק, למה בכלל להתקרב לסכומים כאלו? במקרים של תביעות שכאלו, הסכום שנפסק הוא חסר משמעות, שהרי הפגיעה אינה כלכלית אלא מוראלית. יפסוק בית המשפט ויחייב את העיתון לפרסם התנצלות ברורה וגדולה, ובכך הושגה המטרה הרבה יותר מאשר באיומים בפגיעה כלכלית בעיתון.

    אסף – ההצעה שלי היא טיוטא ראשונית. אפשר, למשל, להבטיח שההגנה שהצעתי תהיה נתונה רק לנתבע שהוא אדם יחיד, ולא לתאגיד שנתבע על הוצאת דיבה (למשל עיתון). מה שחשוב לזכור, עם זאת, הוא שהעלויות של תביעה אינן דרושות לעיתים קרובות – האיום בחוק כפי שהוא כיום הוא בדיוק בכך שמספיק איום בתביעה כדי להפחיד את הבלוגר המצוי מספיק כדי להשיג את מטרותיך. מטרת האיזון שהצעתי היא לחזק את רוחו של הנתבע, בתנאי שהוא בטוח בחוסר תום הלב של האיום.

    יפתח – לא הבנתי מה הפואנטה של הפקדת הסכום ההתחלתי. כמו כן – מדוע אתה טוען שהנטל בתביעות דיבה הוא על התובע? בתביעות דיבה נטל ההוכחה הוא דווקא על הנתבע, והנחת היסוד היא שהדברים הם שקריים אלא אם מוכח שהם אמת.
    אני מסכים שההליך המקדמי הזה קצת מוזר, אבל עושה רושם שהוא מועתק מהחקיקה הקיימת בקליפורניה. למישהו יש מידע על תוצאות החקיקה הזו?

  7. יפתח, זה נכון שבתביעות אזרחיות נטל ההוכחה הוא על התובע, אבל בתביעות לשון הרע (לפחות מהסוג הקלאסי) הרבה פעמים אין מחלוקת אמיתית על עצם הפרסום ותוכנו (אם כי לא פעם בוחנים את השאלה האם הדברים שפורסמו עולים כדי לשון הרע) אלא על השאלה האם עומדות לנתבע ההגנות.
    רוצה לומר, לתחושתי הלא מבוססת סטטיסטית, נטל ההוכחה על התובע בתביעות לשון הרע "רגילות" איננו כבד במיוחד.

  8. הפקדת הסכום בהתחלת ההליך מבטאת הערכה כנה מצדך ביחס לסיכויי התביעה (כי אחרת אתה תחטוף). יש עוצמה רבה בזה שאתה מפקיד, נניח, סכום מעליב כמו שקל. זה גם מאותת לצד השני שיתכן ואולי כדאי לו להתקפל, ככל שאין ממש בתביעתו, וגם זה משדר מסר טוב מבחינתך לשופט.
    בתביעות לשון הרע הנטל הוא חד משמעית על התובע. זה נכון שככל שאין ויכוח לגבי הפרסום ולגבי היותו לשון הרע הנטל עובר אל הנתבע. עם זאת דווקא בתביעות הפרובלמטיות שנועדו לצנן פרסומים לגיטימיים בהחלט יש מקום להתווכח האמנם הם מהווים לשון הרע אם לאו.
    יש לנו בעיה כפולה בארץ עם תביעות לשון הרע. לגבי פרסומים לא-חוקיים – יש בארץ תביעות חסר ופיצוי חסר. כלומר אנשים שהוציאו דיבתם רעה לא פונים לערכאות ולחילופין לא מקבלים פיצוי ראוי על כך. במקביל, יש בעיה של תביעות יתר (או יותר נכון: איומים על תביעות יתר) ביחס לפרסומיים חוקיים. האיום במקרים האלה הוא פחות בחשיפה לפיצויים כמו עצם עלויות המטרד של ההליך (אדלסון התחכם ואיים לתבוע בחו"ל).
    הצעת החוק הזאת, נראה לי, עשוייה לטפל (מבחינה מסויימת) בבעיה השנייה, אבל עשוייה להעמיק את הבעיה הראשונה

  9. יפתח – למה אתה מתכוון בחסר בתביעות על פרסומים לא חוקיים? באיזה תחום נמצא החסר הזה? פרסום של העיתונות שלא זוכה לתביעה, או פרסום על ידי אנשים פרטיים שאינו זוכה לתביעה?

  10. אני מדבר על אנשים שהוציאו דיבתם והם נמנעים מהגשת תביעה בשל העלויות הגבוהות שלה ובשל העובדה שהליך תביעה עשוי כשלעצמו לפגוע בשמו הטוב של התובע ולהדהד את הפרסום השלילי והלא ראוי. באופן פרדוקסלי אני, כעורך-דין, אמליץ בדרך כלל לאנשים שבאמת הוציאו את דיבתם להימנע מהגשת תביעה, לעומת זאת אם ממילא הפרסום לא פוגעני ואין חשש מהידהודו אז ישנם פחות טעמים להימנע מהגשת התביעה.

  11. בעיית היסוד היא העלות הגבוהה של ניהול משפטי דיבה, מה שמעניק יתרון לא הוגן לבעלי הון (וחברות גדולות) על פני אזרחים מן השורה (ועסקים קטנים), בלי קשר לשאלה מי התובע ומי הנתבע. אין ספק שיש צורך באיזון בין התובע לנתבע, אבל יש גם צורך באיזון בין העשיר לעני. אין לי תשובה מהמוכן איך לעשות את זה, או אם זה אפילו אפשרי, אבל זה צריך להיות כיוון למחשבה.

    רעיון מהשרוול: כמו בכל מצב שיש בו הרבה קטנים ומעט גדולים, אולי אפשר למצוא דרך לקטנים להתאגד כדי ליצור כוח נגדי. אולי יקום גוף להגנה משפטית, שימומן מתשלומים חודשיים של בלוגרים, וכאשר מי מהם יתבע, הקופה המשותפת תישא בהוצאות המשפט. נשמע מוכר?

  12. ארך אפיים, אני בספק אם ניהול משפטי דיבה יקר יותר מניהול משפטים בגין עילות אחרות.

  13. נכון, אבל הנושא כאן הוא חופש הדיבור. נכון שיש לבעל הממון יתרון מובנה בבית המשפט לבעל הממון, וזאת בעיה כללית, אבל פה אנחנו מתרכזים בענין אחר. יש כאן איום על זכות דמוקרטית בסיסית. ומכיוון שאני לא חסיד גדול של שיח הזכויות, אומר גם בצורה אחרת – יש כאן מנגנון שמאפשר לבעלי ממון למנוע בקלות יחסית ביקורת ציבורית עליהם, מה שמעודד שחיתות, חוסר יעילות ופגיעות אחרות באינטרס הכללי.

  14. הבעיה היא שבגלל המערכת שמקיימת עורכי דין, העשירים מקבלים יותר צדק. בכך שמותר לאדם לשכור עורך דין טוב ולתבוע מישהו שאין בידו לשכור עורך דין כלל, או עורך דין באותה הרמה, כל עקרונות הצדק והשוויון נזרקו לפח.

    זה צריך להיות כמו הרפואה: כמו קופות החולים יקימו קופות נתבעים, ואם תבעו אותך, לך לקופה, וקבל עורך דין ב 10 שקלים לרבעון.

סגור לתגובות.