לבחור את המלחמות שלנו

כן, זה חוק רע. דבילי. מושחת. שפגיעתו רעה. אבל זו לא המלחמה הנכונה עכשיו. אם החוק יעבור, הוא ישיג את מטרתו המוצהרת: צמצום טווח החופש של כלי התקשורת הגדולים לפרסם דברים שעשויים להביא עליהם תביעת דיבה מצד בעלי הון ושררה. כן, זה רע מאוד, ובבוא היום, אין ספק שנפעל לביטול החוק הזה.

אבל הרבה לפני שהוא עבר, הוא השיג שתי מטרות הרבה יותר משמעותיות עבורנו: 1. הוא גילה לרבים מאיתנו שיש חוק במדינת ישראל ששמו "חוק איזור לשון הרע", שמקנה לכל מי שמתחשק לו אפשרות לתבוע אותנו דיבה ולזכות לסכום של עד 50,000 ש"ח (ללא הוכחת נזק), אם אנחנו, הצד הנתבע, לא נוכיח ש-(א') אמרנו אמת, (ב') נהגנו בתום לב ו-(ג') יש בדברים עניין ציבורי. לא יודע לגבי שאר הבלוגרים בישראל, אבל לי אין 50,000 ש"ח בדיוק כמו שאין לי 300,000 ש"ח, כך שהחוק החדש לא ממש משנה לי משהו מבחינת מערכת השיקולים שלי. אני מנחש שזה נכון לגבי רוב הבלוגרים האחרים גם כן. ויותר מכך – אין לי את הסכומים הנכבדים הנדרשים כדי לממן את ההגנה המשפטית במשפט דיבה — אפילו אם אצא זכאי.

קוראים נאמנים של הבלוג שיעיינו בהיסטוריה שלו יגלו שפוסט אחד מהתקופה האחרונה נעלם כלא היה. מדוע? משום שהוא גרם לנשוא אותו פוסט לאיים עלי, בלא-כל-כך-מרומז, בתביעת דיבה. אני יודע לבחור את המלחמות שלי, ולכן לא אמרתי לו ללכת לחפש את עוכרי-הדין שלו, למרות שאין לי ספק שהייתי מנצח במשפט (גם אמרתי אמת, גם יש עניין ציבורי, עד כמה שאני מבין את המושג, ואפילו הסכמתי לאפשר לו לפרסם תגובה – דבר שהוא סרב לו). זה לא היה פוסט פוליטי. זה היה פוסט צרכני פשוט, שהתריע בפני הקוראים על עסק מסויים שנהג בצורה שאני חשתי שהיא אינה הגונה, והמליץ להם (לכם) לא להכנס לשם. ופה עיקר האיום של החוק הנוכחי (איום שמחמיר רק במעט עם התיקון המוצע) – בהתנהלות היומיומית שלנו כאזרחים, כצרכנים, כבני-אדם, שלפתע מצריכה ייעוץ משפטי צמוד.

אז עצם החשיפה שקיבל חוק איסור לשון הרע הקיים בזכות הצעת החוק, גם בלי שיעבור התיקון המוצע, יש בה כדי להשיג את אותו אפקט מצנן עליו מתריעים בלוגרים רבים. היחידים שהתיקון המוצע עשוי להזיז להם הם כלי התקשורת הגדולים, שיכולים להתמודד עם הוצאות משפט בקלות יחסית, ואינם מתרגשים מ-50,000 ש"ח פה ושם.

2. הדבר השני שהדיון סביב החוק (הזה, וזה שקדם לו) השיג, הוא הסטת הדיון הציבורי מצדק חברתי חזרה אל "השמאלנים הבוגדים האלו". ופה כבר מדובר בנזק שהרבה יותר קשה לתקן. כבר כתבו לפני על התגובה האינסטינקטיבית של אומת האינטרנט השמאלני, על הנביחות הללו ששוב מציבות אותנו מעברו השני של מתרס שמאחוריו עומד רוב הציבור ולא ממש מבין מה אנחנו רוצים. כן, זו פגיעה בעקרון ליברלי מקודש. אבל רוב הציבור לא מתעניין בעקרונות ליברליים. כן, אי אפשר להשיג צדק חברתי בלי שמירה על העקרונות הדמוקרטיים הליברליים. אני מבין את זה, אתם מבינים את זה, אבל רוב הציבור שתומך ברעיון של "צדק חברתי" לא מבין את זה. מה שהמחאה של הקיץ התחילה לעשות זה לגבש בקרב ציבור גדול יותר את הרעיון ש"דמוקרטיה" זה לא משהו שצריך לעניין רק שמאלנים, שזכויות אדם זה משהו שמגן על כולנו, לא רק על פלסטינים ואנרכיסטים, ושהיריב האידאולוגי האמיתי של רוב הציבור נמצא בקריית הממשלה, לא בשייח ג'ראח. אבל המחאה רק התחילה בכך, והיה זה מתפקידנו להמשיך ולטפח את הקואליציה החדשה הזו, לעודד אותה ולהפוך אותה, לאט לאט, לכח אלקטורלי שיתנגד לממשלה המכהנת.

מה שפרץ החוקים החדש שהופיע עם חזרתה של הכנסת מהפגרה עשה זה להחזיר אותנו למשבצת של "השמאלנים", וזו משבצת שממנה קל מאוד לרוב הציבור להסתכל עלינו בפרצוף חמוץ, לזלזל בנו, להתעלם מאיתנו. אם אנחנו רוצים לתקן את הדמוקרטיה בישראל, אסור לנו להשאיר אותה לבד. אנחנו חייבים לבנות ולטפח את הקואליציה של תומכי הדמוקרטיה הליברלית עם תומכי ה"צדק החברתי". לא כולם ישרדו את התהליך – רבים יעדיפו לוותר על שני העקרונות כדי לדבוק בעקרונות שהם רואים כחשובים יותר (ארץ ישראל השלמה? שנאת ערבים? לא יודע). אבל גורלנו תלוי ביכולת ליצור זיקה בין שני הרעיונות – של צדק חברתי ושל ליברליזם. ואת הקשר הזה לא נצליח ליצור אם כל פעם שהממשלה תצלצל בפעמון הקטן שלה אנחנו נרוץ כמו כלבים פבלוביים להפגין כנגד "הימין" ונשכח להסביר לציבור למה זה פוגע לא רק בנו, אלא בהם.

מה שמחזיר אותי לנקודה הקודמת – איך זה שבכל הדיון סביב החוק הזה הסכמנו לכלל שהנושא הוא פוליטי? עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית. כשאני, כצרכן, כותב פוסט שלילי על בית עסק, ובכך מסתכן בתביעת דיבה ובתשלום של אלוהים יודע כמה מאות אלפי שקלים – זו פגיעה חמורה ביכולת שלנו להשיג הישגים כמו אלו של מחאת הקוטג'. תחשבו מה היה קורה אם תנובה הייתה תובעת את מארגני החרם בתביעת דיבה. תחשבו מה היו סיכוייה של ההתארגנות הבאה להתגבש. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו בכלל רוצים לפעול פומבית כנגד החוק הזה. לא להגיד למה הוא רע לנו, אלא למה הוא רע להם, אלו שכרגע לא מעניין אותם כל הסיפור הזה, ומאמינים, באמת ובתמים, שכל עוד אתה לא מוציא את דיבתו של איש רעה, אין לך ממה לדאוג. אלו שמאמינים שהם לא הוציאו דיבה כנגד איש — אבל קריאה מרפרפת של עמוד הפייסבוק שלהם תעלה אינספור הערות שיכולות להפוך לתביעות דיבה כנגדם. בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו חייבים לקשור את הנושאים הנוגעים לזכויות אדם ולעקרונות הליברליים חזרה לשאלות החברתיות של צדק חברתי, של המאבק הצרכני, של יוקר המחיה ושל שלטון ההון.

כי אם יש סיכוי כלשהו שהמחאה לא תלך לאיבוד, הרי הוא רק בכך שאנחנו נדאג להשאיר אותה רלוונטית לכל מה שקורה.

15 Replies to “לבחור את המלחמות שלנו”

  1. גל מור מחורימבה, כתב היום פוסט, שחוזר על הצעה שהוא הציע בעבר: להוציא פוליסת ביטוח נגד תביעת דיבה. הלוואי ולא היינו צריכים להגיע לזה. אם חברות הביטוח ינצלו את החוק הזה כדי לעשות עוד כמה שקלים – זה אומר שהטייקונים באמת ניצחו.

    ואני כותב את הדברים האלו, כבלוגר שעומדת נגדו תביעת לשון הרע בימים אלו ממש, על סך 300 אלף ש”ח – עוד הרבה לפני שהחוק נכנס לתוקף, וזאת בגלל פוסט שפירסמתי לפני שנה וחצי על מקום מסוים בו עבדה זוגתי ועל החוויות הקשות שהיא ועובדים אחרים חוו שם, תחת ידיהם של המנהלת ואחיה.

    אז כן – אני מניח שהיום הייתי משלם כמה שקלים כדי “להיות מבוטח”, וזאת בעיקר בגלל עשרות אלפי השקלים שכבר שילמתי לעורך הדין שלי. בשנה וחצי האחרונות אני מפחד מאוד לכתוב. כל מילה נשקלת מיליון פעם לפני שהיא נכתבת, רק כדי שמישהו לא יבין בצורה לא נכונה מה אני כותב. אני גם כותב ביקורות על מסעדות, ובזמן האחרון – מאז שתהחיל הבלאגן הזה עם החוק החדש – אני מפחד לכתוב על מסעדות שהאוכל בהן והשירות בהן ממש גרוע (היתה אחת כזו בחודש האחרון בראשל"צ – והחלטתי לא לפרסם את הביקורת עליה, כדי לא לפתוח עוד חזית).

    ההרגשה שמשתיקים אותך היא נוראית. גם אם אתה מצליח להוכיח “אמת דיברתי”, עד שאתה מוכיח את זה – אתה משלם עשרות אלפי שקלים לעורכי דין, ואתה מרגיש כמו מישהו שחיללו לו את חופש הביטוי. 4 שנים וחצי אני כבר כותב את הבלוג שלי. ורק לפני שנה וחצי, מרגע שהתביעה נגדי הוגשה והפוסט הורד מהרשת מיידית, התחלתי לכתוב פחות. אין חודש מאז שבו כתבתי יותר מ-5-6 פוסטים, וזאת בניגוד לחודשים שבהם היו לי 15-20 פוסטים בשנים שלפני כן. הכתיבה הזו היתה סוג של תראפיה עבורי. והבלוג שלי נקרא בממוצע ע"י 40-50 אנשים גג ביום. אבל גם זה שהורדתי את הפוסט, ואין לו שום זכר בגוגל היום – התביעה המשיכה. הם בסה"כ הפכו את ביהמ"ש לכלי למסחטת כספים.

    השורה התחתונה היא, שאני מאמין היום שהייתי משלם ביטוח כזה, אם הוא לא היה יקר מדי. זה נורא שהגענו למצב הזה, אבל כן – הייתי משלם.

    האם אנחנו צריעכים לזנוח את המלחמה בחוק הזה עכשיו למען התמונה הכללית יותר? אולי. אני מתחיל לחשוש, שאני אהיה השפוי האחרון שיישאר כאן, בדיוק בזמן לכבות את האור על המדינה הזו. עד לפני כמה שנים לא היה לי את החשש הזה. לא בעוצמות האלה בכל אופן. היום היתה הפעם הראשונה, שפניתי לחבר בקנדה, והתחלתי לשאול שאלות קונקרטיות על הגירה לשם (בתור אחד שחי שם כמה שנים, אם יש לך מידע שיכול לסייע לי עם העניין, אשמח אם תוכל לעשות זאת דרך המייל שלי).

    הימים האחרונים והחוקים המטורפים שבאו איתם, יצרו אצל זוגתי ואצלי פחד אמיתי. אני כבר מנסה לחשוב מה נעשה מיד כשתיגמר תביעת הדיבה שעומדת נגדי, ואיך ניקח את הרגליים ונברח מכאן.

  2. זה פשוט נורא מה שאתה מתאר. רצתי לבדוק אם זה הפוסט על פלאפון, וזה לא. תגיד, מה בנוגע לפרסום בעילום שם על שרת בחו"ל?

  3. היטבת לקלוע אל הנקודה: איך אפשר לאחד את רוח המחאה, ואחוזי התמיכה העצומים בציבור, עם המחנה ה"שמאלני". איך אפשר להמשיך. זו שאלת מיליון הדולר שרבים שוברים עליה את הראש עכשיו. כי הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" כבר עשתה את שלה, עם ריבית.
    מה הקוטג' הבא? איזה מאבק יכול להוציא מאות אלפים מהרחוב? דיבורים על "חופש ביטוי" (למרות שהעניין מוצדק בלי ספק), או כנגד התנחלויות, הם כמובן ההיפך מהרצוי. אז מה זה יכול להיות?

  4. לא פלאפון, לא חנות הרהיטים (האנונימית). מעניין במה מדובר.

    כפי שאתה ודאי יודע, אתה לא הבלוגר הראשון שנתקל בתביעת לשון הרע (פה יש כתבה: http://www.themarker.com/hitech/1.670344). אם אתה מתחרט ופונה לעזרת הגולשים, ובהנחה שהתביעה נגדך אכן מנוגדת לכללי ההגיון – count me in לעזרה.

  5. עוד הייטקיסט: תבדוק שוב. וכן, אני מכיר תביעות קודמות. אפילו כתבתי על זה והצעתי הקמת קרן לסיוע משפטי לבלוגרים – אבל לא יצא מזה כלום: http://dubikan.com/archives/1822

    ועכשיו אני גם רואה שגם מה שהציע גל מור דומה לרעיון שלי.

  6. אני מסכים עם הרעיון בכללותו, רק שתי נקודות שמציקות לי:
    א. "אנחנו" חלק מ"הם". זה לא "רע להם" צרכנית, זה רע "לנו, המעמדות הנמוכים", "לנו, ה 99% התחתונים" צרכנית. מצחיק קצת לדבר על יצירת קואליציה, ואז לא לראות את עצמך כחלק מהקבוצה.
    ב. החלק הקשה יותר בתיקון לחוק זה החיוב בתגובה מלאה כלשונה, מה שאומר שאם ערוץ עשר מפרסם תחקיר על ביבי, ביבי יכול להגיש להם תגובה שיקח שלושים דקות להציג בשידור, ובעצם להרוג את התחקיר. אותו כנ"ל אם רפי גינת מפרסם תחקיר על רשת שופרסל שנוחי דנקנר לא רוצה שיתפרסם, הוא יכול פשוט לדרוש שיפרסמו כתגובה מלאה את הספר "יוליסיס", או שישלמו לו מיליון וחצי שקל.

  7. לא כל הצרכנים אחראים כמותכם למרבה הצער ישנם הרבה טוקבקיסטים חלקם לא אחראים או לא מאוזנים וחלקם קשורים לבתי עסק מתחרים שמשמיצים בעיקר בפורומים של בריאות או של צרכנות. לבית עסק קטן קשה מאוד לתבוע גם הוא צודק. בסה"כ רציתי לאמר שלמטבע יש שני צדדים.

  8. מיצבשת – אני לא טוען שאין שום מקום לחוק איסור לשון הרע. אבל אני חושב שלא מובנים לתוכו מספיק הגנות ואיזונים כדי למנוע שימוש לרעה בו – והתיקון המוצע רק מחריף את הבעיה הזו. יתר על כן, כפי שאתה מציין, ההגנות שמספק החוק למושמצים הן עצמן בעיתיות ומוקנות בעיקר לחזקים, ובכך, שוב, יש חוסר איזון.

  9. כל העניין הזה של בואו לא נדבר על זה – זה יתפס שמאלני. בוא נדבר על דברים שהם בקונסנזוס וככה נשיג את התמיכה של הציבור – יש בזה משהו יותר גרוע ממכבסת מילים. זה בריחה מהמצב.
    בפועל באיזשהו שלב אנשים ידרשו לדעת מה הדיעה הבטחונית של המפלגה/קבוצה אידיאולוגית שהם תומכים בה. התשובה "זה לא משנה" לא תעשה את העבודה. אין לי פתרון אלטרנטיבי. אולי לעזוב. אולי ליצור כיוון חדש לשמאל במקום תומכים אוטומטית של הערבים לכוח שמנסה לדבר בהגיון על המצב. כרגע זה הכוח שהכי חשוב לו להיות צודק.
    אני לא מסכים עם מי שאמר שהמחאה בקיץ היתה צריכה לדבר גם על ההתנחלויות והכיבוש – זה ברור שפה זה לא היה קשור ולא היה צורך להביא את זה.
    אבל לנסות להעלים ולטאטא מתחת לשטח את הדעה שדמוקרטיה וערכים ליברלים הם חשובים בשביל לגייס את הציבור לא יעבוד.

  10. כמה אספים יש בעולם הזה?!

    מעניינת אותי מאוד האמירה שיש השלכות שליליות לכך שאזרחי ישראל ידעו את החוק. אני חושב שהשאלה הנומרטיבית – האם טוב או רע שאנשים יכירו את חוק לשון הרע – היא מורכבת. אין לי דעה מגובשת בעניין, ואני לחלוטין לא מכיר כתיבה בנושא. צריך לקרוא ולחשוב על זה לפני שאני מגבש עמדה. על פניו – לדעת את החוק זה דבר טוב. אבל – זה רק על פניו.

    מה שכן, יכול להיות מענין לבדוק את הטענה הפוזיטיבית – שאם מדברים הרבה על חוק לשון הרע, יותר אנשים יפנו לתביעות כאלו, ופחות כלי תקשורת קטנים (מבלוג ועד מקומון) יפרסמו דברים שעלולים להרגיז. אין לי פריור חזק בעניין. יפתיע אותי אם מישהו נמנע מתביעה בעבר כי הוא לא ידע שיש לו אפשרות לתבוע לפני שהדיון הציבורי התעורר, אבל – כבר הייתי מופתע בחיים. בכלל – הפתעות גם יותר קל לפרסם :-). בקשר לאפשקט המצנן, יהיה הרבה יותר קשה למדוד אותו, אבל אני מאמין שאפשר. בקשר אליו אין לי שום פריור.
    כך או אך, מאחר והמידע הרלוונטי על תביעות שהוגשו נגיש (לפחות אלו שהגיעו לבית משפט) – יכול להיות מאד מעניין לבדוק את זה. ואם למישהו יש סבלנות של כמה שנים, יכול להיות מעניין לבדוק משהו שיכול להאיר גם את השאלה הנורמטיבית – אם אכן הוגשו יותר תביעות, האם הן היו קנטרניות יותר, או דווקא צודקות יותר? האם שיעורי ההרשעה בהן היו גבוהים יותר? האם הן נמשכו יותר זמן? האם אחוז הפשרות היה גבוה יותר או נמוך יותר?

סגור לתגובות.