אוקיי, זה לקח הרבה יותר מדי זמן. אחרי עשרה ימים בערך בלי אינטרנט, סוף סוף אנחנו מחוברים ולי יש מספיק כח לכתוב פוסט מסכם על השבוע וחצי הראשונים שלנו בקנדה. ניסיון קודם לעשות את זה בסדר כרונולוגי עלה בתוהו, אז ננסה את זה בסתם מקטעים, בלי סדר הגיוני.

ובכל זאת, נתחיל ב-

להגיע לשם זה חצי מהכיף

מי שאמר את זה לא ניסה לטוס חצי עולם עם תינוק בן 11 חודשים ולא מחונך בעליל. האמת היא שכרמל היה ילד טוב, בהתחשב בנסיבות. המטוס היה מלא עד אפס מקום, מה שאומר שהוא ישן לנו על הברכיים, שזה לא נוח לו ולא נוח לנו. אבל שמחנו על כל שעה שהוא ישן, כי זה היה הרבה יותר טוב מאשר השעות שהוא היה ער – ובוכה, רוב הזמן. כרמל היה רגיל למרחבים לא קטנים לשיטוט בשעות העירות שלו, והצורך להשאר במקום אחד במשך כל כך הרבה זמן לא ממש התאים לו. כשכבר אפשרנו לו לזחול קצת במעברים, עם פיקוח צמוד והרמה שלו כל פעם שמישהו ביקש לעבור, מיד העירו לנו הצוות שזה אסור באיסור חמור. למה? ככה. ולא תגידו שעברו בדיוק עם העגלות המטופשות של הדיוטי פרי (מישהו קונה את החרא הזה במטוס?).

כך יצא שביליתי כשעתיים בצעידה לעבר קנדה ברחבי המטוס, כולל ביקור בביזנס והשתהות מדי פעם באחורי המטוס, של שוחחתי עם אחד הדיילים שלמד איתי בתואר הראשון. רק לפני כמה שבועות, הוא סיפר לי, פגש במטוס חבר אחר לספסל הלימודים שגם הוא טס לחו"ל לדוקטורט. נסיונות לשכנע את הפרוטקציה החדשה להעביר אותנו ליד מושב פנוי נתקלו בבעיה הקלה שלא היו כאלו בטיסה.

מסקנה מרכזית מהחוויה: אנחנו לא טסים לביקור בארץ בשנתיים שלוש הקרובות.

חוק מרפי השביעי: אם אתה מסתמך על משהו מתנפח, יהיה לך פנצ'ר

איפשהו בין תשע המזוודות שסחבנו איתנו ברחבי העולם (בלי לשלם על מטען עודף! פלא!) היו שני דברים כבדים, גדולים, וחסרי תועלת לחלוטין פרט ליום-יומיים הראשונים שלנו בקנדה: מזרון מתנפח ומשאבה ידנית. כדי שתבינו את המשמעות, נסו לחשוב על לדחוס את כל החיים שלכם לשלוש וחצי מזוודות פלוס תיק יד, ואז תחשבו על מה אתם מוכנים לוותר מכל מה שעוד לא וויתרתם עליו כדי שתוכלו להכניס פנימה עוד מזרון מתנפח. המטרה: שיהיה לנו על מה לישון עד שאנחנו מוצאים מיטה נורמלית. נחשו מה גיליתי אחרי שסיימתי לנפח את המזרון ביזע רגלי המסכנה?

כך קרה שבלילה הראשון שלנו כאן ישנו על הרצפה, על גבי מזרון מתנפח ריק מאוויר ומצע דלוח של שמיכות פוך. הנה, כך:

(מימין, המזרון של כרמל, שדווקא קנינו כבר ביום הראשון).

ביום השני, בגב דואב וילד פחות ממאושר, יצאנו למצוא מיטה טובה ומסקינג טייפ. הרמז היחיד שהיה לנו: ביום הקודם נסענו עם חברים של המשפחה של האישה לוול-מארט לקניות ראשוניות, ובדרך ראינו חנות עם שלט גדול: The Mattress Store. נשמע מבטיח. לא זכרנו איפה זה בדיוק, רק שזה היה על קולג'. אז נכנסנו למונית וביקשנו מהנהג לנסוע על קולג' עד שנגיד לו לעצור. 15 דולר מאוחר יותר היינו בחנות. כמובן שכל דחף להשוואת מחירים זכה למבט זועף מהחוליות שלנו, ואחרי התלבטות ארוכה (סתם כי היה לנו כיף לשכב סוף סוף על משהו נעים ורך) נבחרה מיטת קינג סייז של סילי. המשלוח: מחר. איך ליצור איתכם קשר? אין לנו טלפון עדיין, אבל יש לנו סלולרי בינלאומי. אין בעיה, אנחנו נתקשר גם שיחה בינלאומית. אחלה, הנה המספר, לילה טוב.

חזרנו הביתה שמחים ומצויידים במסקינג טייפ. מיותר לציין שזה לא עבד והאוויר התרוקן מהמזרון לפני שהספקנו להגיד "כרמל! לא! לא לגעת! אסור!". אבל לא נורא, מחר תגיע מיטה חדשה, והכל יהיה טוב.

למחרת חיכינו בבית לטלפון שיגיד לנו מתי לצפות למיטה. מכיוון שהטלפון בושש לבוא, חשבנו לצאת לעשות כמה סידורים. היינו צריכים ללכת להוציא כרטיס ביטוח לאומי מקומי, כפי שהפקידה החביבה בבנק הסבירה לנו שלשום, כשפתחנו שם חשבון. היא אמרה שאנחנו צריכים לנסוע לבניין העירייה, בקווין. בדיקה זריזה במפה שקנינו (אין טלפון, אין אינטרנט) גילתה שיש תחנת סאבווי ממש ליד. נפלא. נוסעים, מגיעים, מוצאים את המקום. כאן מקבלים כרטיס ביטוח לאומי? כן, אבל עוד לא. מה זאת אומרת? עוד לא התחלנו ממש לעבוד מכאן, בינתיים אנחנו רק נותנים מידע. איזה מידע? מידע על איפה כן אפשר לקבל את הכרטיס. כאן וכאן. כאן זה הליכה של חצי שעה, שם זה בצד השני של העיר, אבל לפחות ליד תחנת סאבווי. מזל שקנינו כרטיס יומי.

נוסעים צפונה. השעה כבר עשר והטלפון מחנות המזרנים טרם הגיע. דובי הטמבל שכח לקחת את המספר שלהם. לא נורא, בטח יגיע מאוחר יותר. הגענו ליעד. אני לא יכול לקבל כרטיס, כי עדיין אין לי חוזה העסקה מהאוניברסיטה, אשתי כן, לכו תחכו שם. בזמן שאנחנו מחכים הבחנתי בספר טלפונים בפינה. חיפשתי ומצאתי את מספר הטלפון של חנות המזרנים. שלום, מה קורה? איפה אתם? כבר חצי שעה אני מנסה להתקשר אליכם, כנראה רשמתי את המספר לא נכון. המובילים כבר אצלכם, אם אתם לא מגיעים לשם מיד הם עוזבים? עוזבים?! אבל… אבל המיטה שלנו! בינתיים קוראים לנו פנימה. אני מבקש מהמוכרת לעכב את המובילים עוד קצת – אני כבר נכנס למונית ונוסע לדירה.

נכנסתי יחד עם אשתי לפקיד, ובינתיים תהיתי כמה זמן זה יקח ואם אני צריך לצאת מיד במונית הביתה. לשמחתנו, כל העסק לוקח כמה דקות (כולל טקס "אנא קראי את דף המידע החשוב הזה" יאדה יאדה יאדה). יצאנו בטיסה ולקחנו מונית הביתה. כשהגענו המובילים עדיין היו שם, אך אבוי: לא הזמנו מעלית כדי לבצע את ההובלה. בטח שלא הזמנו מעלית, אף אחד לא אמר לנו מתי הם יגיעו. נו, טוב, זו רק נאגלה אחת, ניתן לכם להשתמש במעלית בכל מקרה.

המובילים קיבלו כטיפ את כל מה שנשאר לי בארנק ולא היה שטרות של 100 (זה לא היה הרבה, אני חושש), ואנחנו, סוף סוף, ישנו על מזרון. זה, ספציפית:

(מימין: המזרון של כרמל כבר נראה קטן יותר. כשהגיעה המיטה שלו, כעבור שבוע, המזרון עבר לחדר השני).

מחר יהיה חם ומגניב

מיותר לציין שאת כל ההתרוצצויות של הימים הראשונים בילינו באחד מגלי החום הנוראיים ביותר של הקיץ. הטמפרטורות היו בערך כמו בארץ, והלחות כמו בתל-אביב ביום רע. בדירה (הנחמדה, בסך הכל) שקיבלנו מהמעונות אין מזגן, וגם בקושי יש חלונות לפתוח. בשביל מה צריך חלונות? במקרה הכי גרוע אפשר לפתוח את הדלת למרפסת ולתת לתינוק לדשדש קצת בצואת היונים לפני שהוא מזנק מהקומה התשיעית.

אחרי הלילה הראשון והמיוזע כבר שאלנו בהנהלת הבניין איך משיגים פה מזגן. אין בעיה, אנחנו נשים אתכם ברשימת ההתקנות שלנו. לכו תקנו מזגן. אמממ… איפה קונים פה מזגנים? יש בקנדיין טייר (הצמיג הקנדי. אני רציני לגמרי – זו חתיכת רשת רצינית פה). אצנו רצנו לצמיג הקנדי הקרוב (באמת לא רחוק. שני בלוקים מפה. אין לי מושג איזו משמעות הם מייחסים למילה בלוק פה בקנדה, אבל מה שזה לא יהיה, הם חושבים שזה אומר "מרחק קצר", בעוד שלי זה מרגיש יותר כמו "מרחק קצר, אם במקרה יש עליך מטוס קל"), ורכשנו מזגן שהתאים למימדים שסופקו לנו. מזגן חלון, כמובן. לא יאומן כמה שהקנדים האלה מפגרים בכל הקשור למזגון. אני מניח שזה יותר סביר מאלו שרכשו את המזגן הנייד, זה שמעמידים בפינת החדר ומוציא את האוויר החם דרך צינור שיוצא דרך, אני מניח, חלון פתוח.
עכשיו לך תסחב עם מזגן בתחבורה ציבורית. שוב מונית (בשביל הסדר הטוב קנינו עוד כמה דברים לבית על הדרך), נוסעים הביתה ומשאירים את המזגן. המתקין יבוא מחר. הוא הגיע בדיוק כשאנחנו הגענו יחד עם המובילים של המיטה. כרמל לא ידע את נפשו מאושר מרוב אטרקציות להתעסק איתן: האם להחנק מהניילון של המיטה, או להתאבד עם המסור החשמלי של מתקין המזגנים?

כשהמתקין סיים את עבודתו המקצועית (כדי לבדוק אם המזגן עומד ישר, הוא הניח עליו בורג ובדק אם הוא מתגלגל. חבל שלא שמתי לב שיש פלס על המטר שקנינו רק אתמול. הייתי יכול ללמד אותו על הפיתוח החדשני הזה), שאלנו אותו כמה אנחנו חייבים לו. האיש גירד את פדחתו במבוכה ואמר שהיינו אמורים לשלם להנהלת הבניין. הודינו לו' והוא הלך לדרכו.

למחרת היה יום שבת, אז משרדי ההנהלה סגורים. בינתיים גל החום החל חולף והטמפרטורות ירדו לאזור נעים יותר של כ-25 מעלות. יום אחרי זה היה יום ראשון, עדיין סגור, הטמפרטורות נעימות, המזגן פועל רק באמצע היום, כי הדירה לא מאווררת. ביום שני היה חג אזרחי (מדי פעם משעמם לקנדים ובא להם חג, ככה בשביל שיהיה סוף שבוע ארוך, אז הם ממציאים חג אזרחי. הם אפילו לא נותנים לו סיבה. העצלנים האלה אפילו לא ממציאים לו שם נורמלי. סתם, קוראים לו "חג אזרחי" וזהו). ביום שלישי סוף סוף ניגשנו למשרד ההנהלה ואמרנו שאנחנו צריכים לשלם על ההתקנה. האיש הביט בנו בתדהמה. התקינו לכם את המזגן? כן. ועוד לא שילמתם? אממ, לא. לא ביקשו. מסתבר שחלה תקלה נוראית. לא היינו אמורים לקבל התקנה לפני התשלום. למעשה, בשום מקום לא היה רשום שלא שילמנו. אם לא היינו אומרים כלום, היינו יוצאים מזה בחינם. טוב, אבל אמרנו, אז נשלם. כמה? חמישים וכך וכך דולר. הנה חמישים, והנה כך וכך. בצ'ק. מה? רק בצ'ק. אבל… אין לי צ'ק. ובכלל, רק פתחתי חשבון. הבנק עשה לי טובה שנתן לי ארבעה צ'קים בשביל הסיפתח, עד שיגיע הפנקס.

נו, שויין. אנחנו בדיוק צריכים לנסוע עכשיו, כשנחזור נביא צ'ק. וכך היה. באותו יום, אגב, ירד גשם. כך יצא ששילמנו על התקנת המזגן בזמן שבחוץ יורד מבול. עוד אגב, סתם לידע כללי, גם עכשיו ממש יורד גשם בחוץ. מקנאים?

מי שלא לומד מהיסטוריית האשראי, נידון לחזור עליה

יש פה קטע כזה שכישראלים לא נתקלנו בו: היסטוריית אשראי. אין לנו כזו. מכיוון שכך, לא מגיע לנו שום דבר שלא משולם מראש או עם ערבות רצינית. כדי לקבל טלפון ביתי, נאלצנו להפרד מ-200 דולר מראש (וגם אז מקבלים אותו רק אחרי שבוע). בשביל שני טלפונים סלולריים, במקום אחד סירבו לגמרי, ובמקום אחר דרשו 500 דולר לכל טלפון(!). ויתרנו על התענוג.

כדי לצבור היסטוריית אשראי חיובית, צריך שיהיה לנו כרטיס אשראי כלשהו, וצריך לשלם את החשבון החודשי בצורה טובה מדי חודש. זה שיש לנו כמה עשרות אלפי דולרים בבנק לא מזיז לאף אחד. אני חייב שיהיה לי כרטיס אשראי כלשהו, ולשלם את החשבון בו מדי חודש. הבנק שבחרנו (בתהליך בחירה מתוחכם ששקלל מספר גדול של גורמים וחישובים ועבד בערך ככה: הנה בנק) הסכים להעניק לי, כסטודנט, כרטיס אשראי עם אשראי על הסכום האגדי של 500 דולר. מישהו צריך להסביר לי בהזדמנות מה הקטע של הגבלה מגוחכת כזו על כרטיס האשראי. אני גומר את הסכום הזה בשני ביקורים בסופר. אנחנו הוצאנו בערך פי 10 מהסכום הזה בעשרת הימים האחרונים. אבל זה מה שנתנו, ועם זה ננצח. כמו בכמה כרטיסים חדשים שהחלו לצוץ בישראל בזמן האחרון, השיטה פה היא ששולחים לי הביתה פירוט בסוף החודש, ואז אני מחליט כמה לשלם החל ממינימום כלשהו, ושולח צ'ק לחברת האשראי עד לתאריך כלשהו. שיטה נפלאה לגבות מאנשים תשלומי איחורים ולהרוס להם את היסטוריית האשראי. שיחה קצרה עם חברת האשראי וסידרנו הוראת קבע ישירות מחשבון הבנק שלנו, כמו שאנחנו רגילים מהבית.

הבעיה היחידה שנותרה היא שחלק גדול מהחנויות פה מקבלים רק כרטיסי חיוב (שיורדים מיד), ולא כרטיסי אשראי. אני תוהה אם צוברים היסטוריית אשראי גם עם יש לי אפס חיובים…

בלי רשימה ארוכה של קניות אל תצא לסופרמרקט הגדול של החיים

כאמור, ביום הראשון שלנו פה נסענו ברכב לוולמארט מחוץ לעיר לקניות ראשוניות. בין השאר מצאנו שם מזרון מוצלח לכרמל וסימילק. הסימילק היווה דאגה מיוחדת, משום שהתערובת שמכינים בקנדה שונה מזו שמוכרים בישראל, והייתה סכנה שכרמל לא יסכים לאכול את המקומי. לכן קנינו רק קופסא אחת (ענקית. זה מה שהיה – או קופסא של נוזל מוכן. מי קונה את זה ככה לעזאזל?), והנחנו שנקנה עוד בהמשך עם יהיה בסדר. אותו כנ"ל לגבי חיתולים.
אחרי יומיים בבית, כשראינו שהקטן מקבל יפה את הפורמולה החדשה (על מי אני עובד? הוא אוכל כל מה שנכנס לפה), חיפשנו את הקופסאות בסופרמרקט המקומי. אין. בית מרקחת סמוך. אין. סופר פארם. אין. התחלנו להלחץ. מינימרקט? אין. התחלנו להכנס לכל סופרמרקט או בית מרקחת שראינו בדרך. אין אין ואין. יש כל מיני, אבל לא סימילק.

התחלנו לשבת על הדפי זהב ואחרי זה באינטרנט כדי למצוא איפה אפשר לקנות סימילק. הדבר היחיד שידענו בוודאות זה שיש בוולמארט. ניסינו גם טויס אר אס – היה, אבל רק שלב 1, ואנחנו צריכים שלב 2. הוולמארט שנסענו אליו ביום הראשון נמצא רחוק מחוץ לעיר, הרחק מטווח הרכבת התחתית. ניסינו סופרמרקטים ענקיים אחרים – נסענו למה שחשבתי שיהיה חנות של לובלוז ליד סנט קלייר, אבל לא היה שם כלום. בסוף איתרנו וולמארט על דאפרין. נסענו לשם בתחתית, ירדנו בתחנה הלא נגישה בעליל שם, מצאנו את הוולמארט וקנינו חמש אריזות של קילו, פלוס שני ארגזים של חיתולים (יותר מ-100 חיתולים לארגז). זה צריך להספיק לחודש, כמעט. משום מה החלטנו לקחת איתנו גם בימבה בשביל כרמל, וכך, עם כל הכבודה הזו ירדנו לתחתית (הלא נגישה, כן?) ועשינו את דרכנו המיוגעת והמיוזעת הביתה. בפעם הבאה שנסענו לשם (יש סופר ענק וזול פי ארבע בערך מהסופר המקומי שלנו), כבר חזרנו במונית.

יאמר לזכות אשתי שכרמל מאוד אוהב את הבימבה.

אני אחסוך מכם את הסיפור על איך איבדנו אחד את השני באיקאה. לא היה נעים, בקיצור. אני גם אציין רק בקצרה את חנויות ההכל בדולר. בארץ חנויות כאלו מוכרות בעיקר זבל שאין בו שום צורך. כאן אפשר למצוא חלק גדול מצרכי הבית הבסיסיים בדולר ליחידה. לא הייתי ממליץ על ערכת המברגים שלהם לבעל מקצוע, כמובן, אבל בשביל להרכיב שולחן מאיקאה ושתי ספות זה היה נפלא ונוח.

אני בתוך הבית נמצא

הדירה שלנו במעונות המשפחות נמצאת קצת מחוץ לאזור האוניברסיטה (שהוא לא בדיוק קמפוס – מדובר על שכונה שלמה שעוברים דרכה כבישים סטנדרטיים לגמרי. מדובר בדירת שלושה חדרים נעימה למדי. אחד החסרונות בבניינים הענקיים פה במרכז העיר הוא שכל דירה היא עם כיוון אוויר אחד בלבד. בארץ משתדלים לתת לכל דירה שני כיווני אוויר – לעיתים זה אומר שהדירות הן צרות וארוכות ומגיעות מצד אחד של הבניין לצד השני – פה כל דירה צמודה לקיר אחד של הבניין, ולכל חדר מחדרי השינה והמגורים יש חלון ענק, בעוד שהחדרים הפנימיים (מטבח, שרותים) נטולי חלונות לגמרי.

מול הבניין שלנו יש בניין עצום ממדים:

שימו לב לחתול זה בערך מה שאנחנו רואים מהחלון. לשם הפרספקטיבה, שימו לב למפה הזו, שם מסומנים הבניין שלנו והבניין ממול. קל לראות את הבדלי הגודל.

מצד שני, אם תתרחקו מעט עם המפה, תראו שיש פארק גדול למדי לא רחוק מאיתנו. במרחק נסיעה קצרה בתחתית יש גם את היי פארק הענק, שכולל שכיות חמדה כאלו:

וכמובן –

ביום שני, שהיה כאמור חג אזרחי, ניצלנו את אי היכולת לעשות סידורים כדי לנסוע לאגם אונטריו בדרום העיר ולטייל קצת על גדותיו. איכשהו פרח מזכרוני שלא רחוק מגדות האגם ישנו אי טורונטו: הפלגה קצרה במעבורת הביאה אותנו לאי תיירותי חביב מאין כמוהו, מלא בפארקים ירוקים, אזורי משחק, גדות אגם נעימות (המפה מספרת שיש גם חוף רחצה שבו הביגוד או אופציונלי בלבד, אבל לא הלכנו לבדוק), ובאופן כללי כיף ונחמדות. כן, זה תיירותי ושמאלצי לעיתים, אבל זה מאוד נחמד, בעיקר אחרי כמה ימים של התרוצצות מעייפת.

האנשים יותר אדיבים

אחד הדברים שאני תמיד מגלה מחדש כשאני נוסע לארצות אירופאיות (או עם אוכלוסיה ממוצא אירופאי) זה עד כמה הקטע הזה עם האף היהודי הארוך והמעוקל הוא נכון. קשה לקלוט את זה בארץ, כשאנחנו רגילים לאפים שלנו, אבל כשמשווים את זה לכפתורים הפצפונים שרוב האירופאים מתכוונים אליהם כשהם אומרים "אף", קל להבין איך הם קצת נבהלו מהחוטם המשמעותי שרובנו נושאים על פרצופנו.

אבל אם נתעלם מעניין האף, מדהים עד כמה שאנשים יותר נחמדים פה. אפילו אנשים מפחידים למראה, מקועקעים ועם תספורות מרתיעות, מציעים עזרה בלי להסס. נתקלנו בזה הרבה בגלל שאנחנו מסתובבים עם עגלה. בכל פעם שהיינו צריכים לעלות או לרדת במדרגות מישהו הציע עזרה. כשאנחנו חוצים את הכביש כמעט שלא צריך להסתכל ימינה ושמאלה: המכוניות עוצרות ברגע שהם מבחינות במישהו שרוצה לעבור את הכביש. אין לי מושג איך אני, שנחשב נהג אגרסיבי גם בסטנדרטים ישראליים, אצליח להסתדר עם ההתנהגות המקובלת כאן.

אני גם מתקשה עדיין לעכל את נושא הפניה ימינה שמותרת גם כשרמזור אדום, או הפניה שמאלה שצריך לבצע בזמן שלמכוניות ממול יש ירוק. כל המערכת פה מבוססת על הנחת יסוד של אדיבות. בארץ, כמובן, זה לא היה עובד.

בכל אזור הדאונטאון של טורונטו, אגב, יש עיר תת-קרקעית: קניון אינסופי (כמה עשרות קילומטרים) חפור מתחת לאדמה, שמאפשר לאנשים להנות המשופינג שלהם גם כשבחוץ מינוס עשרים מעלות. קל מאוד להאבד שם, אבל מצד שני זה חוסך חלק גדול מהבלאגן של לעבור מדרכות עם עגלת תינוק.

לאט לאט

אחד הדברים שמאפיינים יותר מכל את החיים פה, עושה רושם, זה האיטיות של הכל. שבוע עד שמחברים את קו הטלפון (למרות שכבר יש לנו שקע ורק צריך להזיז איזה מתג איפשהו), שבוע עד שהאינטרנט זמין (לשמחתנו: אותו שבוע), שבוע (וקצת) עד שמביאים את מיטת התינוק שרכשנו, שבוע עד שמגיע פנקס הצ'קים, שבועיים אם אנחנו רוצים כיסוי בצבע אחר לכריות שקנינו יחד עם הספות… אתם מבינים את הפואנטה.

קשה מכל היה החסרון באמצעי תקשורת. דווקא בימים של ההתארגנות, כשכל מיני ספקים היו אמורים לשלוח אלינו דברים, לא הייתה שום אפשרות סבירה להתקשר אלינו, וזה יצר הרבה בעיות מהסוג שכבר תיארתי למעלה. קצב החיים התזזיתי בישראל הוא משהו שקשה להתנתק ממנו, ואנחנו עדיין עובדים על זה. אני מעריך שזה יגיע, בשלב כזה או אחר. צריך רק סבלנות.

שונות

בין לבין מסתבר שאני הולך לתרגל (יחד עם עוד תשעה מתרגלים) קורס ברשתות גלובליות. אלוהים יודע איך נתנו למישהו עם אפס רקע ביחסים בינלאומים לתרגל קורס כזה, אבל אני לא הולך להתווכח. נרחיב קצת אופקים.

עוד לא סיימנו את כל הסידורים, אבל אני מחכה כבר לתחילת שנת הלימודים. אני נעשה יותר ויותר בטוח בהחלטה שלי לבוא לכאן. הספקות שתמיד היה מתחילים, לאט לאט, להתפוגג: יהיה לי טוב כאן.


תגובות

הנני — 11 תגובות

  1. דובי, פשוט תענוג לקרוא פוסט כזה – ובהצלחה.

  2. בתור מישהו שעבר חוויה דומה לפני מספר שנים (רק ללא אישה וילד), אני בהחלט יכול להזדהות עם מצבך ולאחל לך בהצלחה.

    ואגב, אם אתה חושב שבקנדה הם איטיים, אל תשאל כמה זמן לוקח לקבל חיבור אינטרנט נורמלי באירופה…

  3. כאשר חשבנו על לרדת מהארץ ולעבור לגור בקנדה לפני כמה שנים, חששנו מאוד שאחרי שהתרגלנו לאקלים הישראלי (הביולוגי והאנושי) יהיה לנו מאוד קשה להתרגל לכזה הנהוג בקנדה.

    היה מאוד מעניין לקרוא, ואני מקווה שעכשיו כבר כל הדברים וכל הבעיות שדיברת עליהן הסתדרו :)

  4. הנה שאלה חצופה של ישראלי שגם שוקל לעזוב: מאיפה הכסף?
    למיטב זכרוני, רוב חייך הבוגרים היית סטודנט ו/או לא הרווחת משכורות מטורפות. וגם התחתנת באמצע. ונולד לך ילד.

    אז איך הגעתם למצב שיש לכם "כמה עשרות אלפי דולרים בבנק"? הורים?

  5. חוץ מזה, הרבה זמן לא דיברנו! טוב להתעדכן בעובר עליך :)

  6. אדם: דווקא החתונה באמצע היוותה את מקור רוב הכסף. ההורים שילמו על החתונה (אנחנו רצינו משהו הרבה יותר קטן, זה הם שהתעקשו על 250 אורחים, אז שהם ישלמו), ואנחנו קיבלנו את המתנות, מה שהסתכם בלא מעט כסף. עוד כסף קיבלנו ישירות מההורים, ועוד סכום, קטן יותר, חסכנו בעצמנו – הרי בשנתיים האחרונות עבדתי במשרה מלאה בעבודה מכניסה.

    עדיגי: אותו כנ"ל. :)

  7. נשמע נחמד. מה שאמרת לגבי האדיבות זכור לי גם מארה"ב. עדיין לא יצא לי לנהוג שמה אבל ממי שכן יצא לו שמעתי דברים דומים. כנ"ל לגבי חוקי התנועה בנוגע לפניות באדום.
    אה ותודה על העיתון :P קיבלתי אותו למשך שבוע בערך.

  8. טיפ שימושי ששמעתי מקולגה (בחברה שלי נהוג מדי פעם לשלוח אנשים לרילוקיישן של חודשיים, ולהשאיר אותם שש שנים): אמריקן אקספרס מוכנה לתת לך אשראי בארה"ב (וכנראה גם בקנדה) על סמך האשראי הישראלי. ז"א אם היתה לך בישראל מסגרת אשראי של 10,000 ש"ח באמריקן אקספרס, תוכל לקבל מסגרת דומה גם בחו"ל ללא הצגת הסטוריית אשראי נוספת.

  9. שי, תודה על הטיפ, אבל מעולם לא היה לי אמריקן אקספרס.

  10. פינגבאק: לא שומעים! » סאניברוק פארק (פוסתמונות)

  11. פינגבאק: לא שומעים! » אוטוזנופוביה