מהסלון למרפסת

הייתי בהפגנה היום – לא זו שבתל-אביב, אלא זו שבראשון לציון. חבל לי שפספסתי את החמישיה הקאמרית (איך היה?), אבל כשאני משווה בין התחושות שלי בהפגנת "המיליון" לבין ההפגנה היום, אני חושב שהרגשתי יותר משמעותי היום. לא בגלל שאחד ממאה זה יותר משמעותי מאשר אחד משלוש-מאות אלף, אלא בגלל שההפגנה שאני הייתי בה צעדה לאורך כמה קילומטרים של רחובות, ועברה לאלפי אנשים ליד הבית.

ההחלטה להתניע מחדש את המחאה באמצעות עוד הפגנה גדולה בתל-אביב, לדעתי, היא טעות. כן, היה סיכון מסויים בעצם האפשרות שיגיעו מעט מאוד אנשים, אבל זו לא הסיבה המרכזית לכך שאני רואה בהחלטה הזו שגיאה. החזרה להפגנה גדולה בתל-אביב בעצם הופכת את כלי התקשורת הממסדיים את הצינור המרכזי של המחאה. לאורך הקיץ, המאהלים שצצו ברחבי הארץ שימשו תזכורת יומיומית לתושבים בכל המדינה כי המחאה הזו אינה איזשהו סיפור מרוחק מהם, אלא משהו שנמצא אצלם בחצר האחורית. במצב הזה, ההפגנות הגדולות בסך הכל ריכזו את האנרגיות הללו.

אבל עכשיו כבר אין מאהלים בכל מקום, ויותר קל לאנשים לשכוח את מה שהיה כאן לפני חודש וחצי בלבד, ולחזור לראות בהפגנות משהו ששייך ל"מדינת תל-אביב". ממשהו שרואים ברחוב כשיוצאים מהבית, המחאה הופכת למשהו שרואים בסלון, בטלוויזיה.

ועכשיו זה הזמן הגרוע ביותר להשאיר את המחאה לטלוויזיה בלבד. שלא יהיה לכם ספק: לכלי התקשורת יש אינטרס למעוך למחאה הזו את הצורה. לא בגלל איזו קונספירציה זדונית, אלא בגלל שככה מתפקדת התקשורת בכלל ובישראל בפרט: בונים אלילים ואז מנפצים אותם. למחאה עלול לקרות מה שקורה לכל סלבריטאי מתחיל – קודם מקלסים אותו ואז מקללים אותו. לתקשורת יש צרכים משלה, שאינם חופפים לצרכים של המחאה. התקשורת צריכה קליימקסים. עוד ועוד קליימקס. לפני שבוע הבאתם חמישים אלף? עכשיו תביאו מאה אלף. לפני חודש הבאתם שלוש-מאות אלף? עכשיו תביאו חצי מיליון. ואם לא תביאו אותם, אנחנו נציג את זה כדעיכה מבישה, כפילוג, כקריסה. כי ככה זה בדיווחים בתקשורת: לא יכולה להיות התקדמות או נסיגה – יש רק נסיקה או התרסקות. זה נכון לגבי שער הדולר או הבורסה, וזה נכון באותה מידה לגבי המחאה החברתית. מעין הפרעה בי-פולארית ביי פרוקסי.

וזו הסיבה שכל כך אהבתי לצעוד ברחובות ראשון לציון עם עוד מאה ומשהו אנשים, להניף שלטים ולצעוק סיסמאות, ((אם כי לא את כל הסיסמאות אהבתי במיוחד, והייתי מעדיף אם במקום פופוליזם זול – משהו על זה שהשרים נוסעים בוולוואים ומבזבזים כספי מיסים – היו פשוט קוראים לאנשים להצטרף אלינו.)) כי האנשים קמו מהכורסא בסלון ויצאו למרפסת — כי הם הפסיקו להסתכל על המחאה בטלוויזיה, ובאו להסתכל עליה מהחלון. ואם אנשים יראו את המחאה מהחלון כל כמה זמן, מתישהו אולי הם יחליטו להפסיק לצפות מהחלון – רבים מהם תוך שהם מצטרפים לסיסמאות המוכרות – ויחליטו להצטרף אלינו.

אם היו שואלים אותי, עיקר האנרגיה של המחאה היה צריך להיות מופנה עכשיו לשני ערוצים: הראשון, סבב הפגנות. לחלק את ערי הארץ לארבע עד שש קבוצות, ובכל שבוע לארגן הפגנות בקבוצה אחת, לפי הסדר. לא לרכז כוחות בתל-אביב, אלא להוציא כמה שיותר אנשים מהסלון למרפסת, ובשאיפה, בסופו של דבר, גם לרחוב.

הערוץ השני צריך להיות בארגון ארועים מקומיים-ארציים. המודל צריך להיות דומה לרעיון "אלף השולחנות" שכבר בוצע לפני כחודש, אבל בלי המיקוד בתל-אביב. תקראו לזה "יום עיון ארצי" — או אולי "יום דיון". צריך לארגן את זה הרבה זמן מראש, להפיץ ולפרסם את זה עד כמה שאפשר, גם דרך ההפגנות. ביום הארוע, עשרות מומחים, מוחים וסתם אנשים שיש להם מה להגיד בנושאי צדק חברתי והמחאה, ידברו בפני קבוצות קטנות בכל רחבי הארץ, ויפתחו דיונים פומביים. השאיפה צריכה להיות שבכל עיר או מועצה מקומית יהיה "יום דיון" שכזה. המטרה אינה לרכז את תוצרי הדיון, אלא לייצר מעורבות, לאפשר התארגנויות מקומיות של אזרחים כדי לקחת את המחאה לכיוונים שהאנשים בכל מקום רוצים לקחת אותה, ובו בזמן לייצר עבורם רשת חברתית שתקשר אותם עם המרכז של המחאה ועם קבוצות מקומיות אחרות.

אם המחאה של הקיץ שינתה את התודעה הציבורית, עכשיו הגיע הזמן לשנות את ההוויה הציבורית. אני חושב שאפשר להגיד בבטחה שמהממשלה הנוכחית לא תצא הבשורה. המטרה, לפיכך, חייבת להיות יצירת אווירה ציבורית שתאפשר עליית כוחות חדשים, גם בדמות מפלגות חדשות וגם בדמות עליית מנהיגות חדשה במפלגות הנוכחיות. בדמיוני אני רואה את חברי מרכז הליכוד חוששים לכוחם ומעמידים בראש המפלגה מנהיגות חברתית אמיתית – או לכל הפחות כזו שתיתן לביבי פייט על המדיניות הכלכלית שלו.

אני לא נותן אמון עודף בהבטחות של האופוזיציה. לאופוזיציה — במיוחד אופוזיציה כמו קדימה — יש כל אינטרס לזרוק לציבור הבטחות חברתיות מפה עד הודעה חדשה. בימים האחרונים אני מעיין בפרוטוקולים של סיעת הליכוד משנות ממשלת רבין השניה, ולא תאמינו, אבל נתניהו עצמו מצוטט שם כשהוא קורא לתקוף את ממשלת רבין על המדיניות הכלכלית-חברתית שלה! קל להיות סוציאל-דמוקרט כשאתה באופוזיציה. יותר קשה לפעול כנגד בעלי ההון כשאתה מאחורי ההגה של הכלכלה הישראלית.

לכן המטרה חייבת להיות שינוי צורת ההתנהגות של המצביע הישראלי, כך שהאיום שהוא מציג בפני המנהיגות יהיה אמין. ואת זאת אפשר לעשות רק באמצעות התארגנויות מקומיות וממושכות. לא נוכל לעשות את זה כל עוד הציבור ממשיך לשבת על הכורסא בסלון, מול הטלוויזיה.

13 Replies to “מהסלון למרפסת”

  1. בקשר לשאלה בהתחלה, אני בטוח שתוכל לצפות בזה איפשהו ולשפוט בעצמך, אבל אני הרגשתי שברובו הוא היה חנפני לקהל, לא עוקץ ולא בועט (ולא כזה מצחיק).
    כמו שקרן מור אמרה פעם: ומה תקבל בסוף? כזאת מנה קטנה.

    http://www.youtube.com/watch?v=ervGMLEEj2I

  2. דובי, כרגיל פוסט מאוד מהנה. הזדהיתי עם כל מילה.
    כשהתחילו ההפגנות בתל אביב, הרגשתי קצת קטן מדי מכדי להגיע לשם, וגם הבעיות הבריאותיות, שהשפיעו על הסיכוי שלי ללכת קילומטרים ארוכים מהרכב ובחזרה אליו – קצת הוציאו לי את החשק ללכת לשם.

    אבל ברגע שהתחילו הפגנות בנס ציונה – אוהו! זה היה נהדר! הלכתי לפחות לשלוש הפגנות בנס ציונה, עם עוד כמה מאות בודדות של אנשים, אבל הרגשתי חלק ממשהו שגדול ממני בהרבה – ושאני חלק מהמשהו הזה.
    אחר כך גם הצטרפתי להפגנת החצי מיליון – אבל בירושלים, שם היו "רק" שישים אלף איש. וגם שם הרגשתי את אותה ההרגשה. מעולם לא הרגשתי שאני מחמיץ משהו בתל אביב. כן – תל אביב זה מגניב. יש יותר אמנים "שווים", אבל זו לא המחאה שלי.

    אני גר בראשל"צ היום, ולצערי לא יצא לי היום לצאת להפגנה הגדולה מסיבות של פרנסה וכאלה – והאמת? גם לא ידעתי שיש בכלל הפגנה בראשל"צ.
    לפני יומיים קיבלתי ניוזלטר מאתר המחאה המרכזי J14, שקרא לי להגיע לתל אביב, אבל בשום מקום לא צוינו שם הפגנות אחרות בארץ, ואני מניח שאלמלא עירא, גם לא הייתי יודע שיש בכלל הפגנה בירושלים. וכאמור – על ראשל"צ לא שמעתי עד שכתבת על זה עכשיו.

    אז נכון – זו אולי סתם עצלנות אישית שלי, ולא תירוץ, ויכולתי לחפש איפה נמצאת המחאה הקרובה למקום מגוריי (ומתברר כעת שהיא היתה ממש קרובה!) – אבל מפתיע אותי (או ליתר דיוק מאכזב אותי) שגם מארגני המחאה לא חשבו על זה.

    אני ממש מקווה שהם יתעוררו מהצורך לעורר רק את תל אביב. המחאה הזו גדולה בהרבה על העיר הזו. המחאה הזו שייכת לכולם – ובעיקר לאלה שלא גרים בתוך "העיר הגדולה".

  3. לגבי החמישיה הקאמרית באמת שלא הפסדת הרבה, ואולי אפילו יותר טוב שלא ראית את ההופעה שלהם (אפשר לומר שזקנותם ביישה את בחרותם). לגבי הפגנה מרכזית גדולה בתל אביב אני דווקא בהחלט בעד, ולא רק מפני שאני גר בתל אביב וקל לי להגיע כשזה מתקיים במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי.
    נכון, תמיד יהיו כאלה שיגידו שמדובר ב"מדינת תל אביב" ושהמחאה מנותקת מהפריפריה אבל באותה מידה אותם אנשים יגידו בכל מקרה שמדובר במחאה של מפונקים ובכיינים ולכן אני לא חושב שיש באמת טעם לנסות ולרַצות אותם. כנ"ל לגבי התקשורת ואופן הסיקור המוטה שלה. לדעתי יש עוצמה הרבה יותר חזקה להפגנה שמתקיימת דווקא במרכז עירוני אחד גדול שמהווה נקודת משיכה עבור ההמונים ולא מפוזרת בפריפריה בין כמה מוקדים קטנים. אגב, בדיוק כמו שתנועת המחאה בארה"ב כעת התחילה דווקא בניו יורק ומתרכזת דווקא בערים הגדולות ולא מנסה להתפזר בכל רחבי ארצות הברית.

  4. אלי, חבל מאד שבשבילך הפריפריה היא "הם" "ואין טעם לנסות לרצות אותם". אולי אתה שתול.
    אגב, גם לאתר j14 יש מה לשפר. חלק מההפגנות בפריפריה היו שם שקופות. נהריה, למשל.

  5. הבעיה בהפגנות בפריפריה היא שהן לעתים שקופות מבחינת התקשורת – לא באמת סופרים אותן. בנוסף, בחלק מהמקומות ההפגנות הללו פשוט קטנות מדי, אולי בגלל שאין מספיק עבודת שטח ופרסום מקדימה של הפעילים במקום, ולכן מרגישות מפוספסות ולא אפקטיביות מספיק (הייתי בשתיים כאלו באזור מגוריי, התבאסתי, ושוכנעתי לדבוק בנסיעות לתל אביב). הפגנות אזוריות גדולות הן דרך לרכז יותר אנשים בפחות מקומות, וכך לקבל ספירה מרוכזת של כל המפגינים.

    בעיה נוספת היא שהיו אמורות להיות אתמול יותר הפגנות, אבל כמה וכמה מהן נתקלו בבעיות לוגיסטיות – אלו בדרום בוטלו בגלל המצב הבטחוני, ואחרות לא קיבלו אישורים (בהוד השרון למשל התחיל בשבוע שעבר מאבק בין הפעילים לעירייה שפינתה את המאהל, ואולי בגלל זה לא היה אישור – איני יודעת בדיוק מה הלך שם).

    לגיא – אני מוכנה להציע את עזרתי בנושא, ולעדכן לגבי הפגנות בפריפריה להבא. המידע נגיש בדרך כלל בדף האירוע בפייסבוק או בעמוד מרוכז באתר j14, אבל נראה שרבים מתקשים למצוא אותו (אני מנסה לעזור לכל המחפשים והשואלים ברשת ביומיים שלפני כל הפגנה גדולה, כדרכי לסייע במאמצי היח"צ). צור קשר בפעם הבאה.

    (לעזאזל, הלכנו לתרום לצדק החברתי, ובסוף תרמנו 350 שקל לגרר של העירייה)

  6. שושי – אני לא חושב שזה מה שאלי אמר.

    אלי – ובכל זאת, אתה טועה. כי השאלה היא, שוב, מה אנחנו מנסים להשיג. אני לא מציע לעשות הפגנות בפריפריה בשביל "לרצות" מישהו, אלא כדי למשוך עוד אנשים להצטרף למוחים, לקרב את המחאה אליהם הביתה. אלו בדיוק האנשים שאם המחאה אצלם בחצר, הם ישקלו להצטרף, אבל אם הם יתפסו את המחאה כמשהו תל-אביבי, הם יצטרפו למתנגדים. פוליטיקה אלמנטרית: פונים לא למשוכנעים, אלא למתנדנדים. והמתנדנדים העיקריים נמצאים בפריפריה (אפשר לחשוב כמה ראשון לציון זה פריפריה, כן?).

    יעל – זה כאילו בכלל לא קראת את הפוסט שלי. תפסיקו עם הפיקסציה על התקשורת! התקשורת לא חשובה. אם אנשים יראו מאות אנשים מפגינים בחצר האחורית שלהם והתקשורת תגיד שאין מחאה, הם יסיקו שהתקשורת טועה, לא שהעיניים שלהם טעו. לנסות להאכיל את המפלצת שאינה שובעת לעולם – את הדרישה של התקשורת לריגושים ולשיאים חדשים – זה מתכון בטוח לכשלון של כל מהלך שאי אפשר לסיים אותו תוך שבועיים. התקשורת לא חשובה כלל. היא צינור להעברת מסרים. הרבה יותר טוב אם נעביר את המסרים שלנו ישירות לאנשים שהם מיועדים אליהם, ולא דרך מסננת בעלת אינטרסים שונים בעליל.

  7. אני רוצה להעיר בשוליים – השרים כבר מזמן לא נוסעים בוולבו. הם יכולים לבחור אאודי A6 או סקודה סופרב. נדמה לי שכמעט כולם בחרו באאודי המפוארת והיקרה יותר, ובכל מקרה שתי המכוניות הן מתוצרת קונצרן פולקסווגן, וכל משמעות שתפיקו מזה היא על אחריותכם.

  8. במקום להתחיל לשפוך מילים שאני יכול לחפור עליהם שעתיים על כוונותיה המקוריות של המחאה(שמוצדקת עכשיו) אני אתמקד בדבר אחד:
    לתקשורת הישראלית אין שום אינטרס להפיל את המחאה, מהסיבה הפשוטה שהתקשורת בארץ מוטה שמאלה, והרבה. ולא משנה מה תגידו, זאת מחאה של השמאל.

  9. הקריאה שלך להתעלם מהתקשורת מאוד טובה בעיני. לא כי היא מתנגדת, כי היא אדישה. אנחנו לא מעניינים אותה. אנחנו אייטם שצריך לשים עליו כותרת, רצוי קיצונית, לכאן או לכאן.
    אני רוצה להוסיף עוד רובד להצעה הזו: הפעילות צריכה להיות בשטח, אבל יש כל מיני סוגים של שטח, וכל מיני סוגי פעילות. אם הבלוגים ימשיכו להציף את המחאה, יהיה לזה כח. אם אנשים ייזמו במתנ"ס המקומי, בלי קשר להנהגה, דיון על המצב החברתי ביישוב שלהם, יהיה לזה כח. אם אנשי מחשבים ותוכן יקימו פלטפורמות כמו הבלוג של 99% בארה"ב, יהיה לזה כח. אם המקומונים שאינם מרושתים ימשיכו לבדוק מה קורה, וכל אחד מאיתנו יסתכל במקום שבו הוא חי ובמקום העבודה ויחשוב איך הוא יכול להוסיף משהו, זה יעבוד.
    מבחינתי הכח של המאבק בקיץ היה שלקחנו אותו אישית. לשבת עכשיו, לחכות ולראות מה דפני או שמולי יעשו, זה לפספס את הנקודה הזו. זה עדיין המאבק של כל אחד מאיתנו.

סגור לתגובות.