קלווין, 2001-2007: מוות הירואי

את קלווין רכשתי בסוף שנה א' ללימודי באוניברסיטה, אח קטן-גדול להובס, שרכשתי כבר בקנדה. הובס היה ת'ינקפד חביב אך מיושן ששירת אותי היטב בשיעורים באוניברסיטה (ובסופו של דבר הוחלף בהובס אחר. למעשה, לא קראו לו הובס אז – קראו לו רוקי, ולקלווין קראו בולווינקל, אבל זה עבר לי). את קלווין (בולווינקל) קניתי בשביל המשחקים. למעשה, עד שרכשתי את קלווין, כלל לא הייתי חובב משחקים. התחביב הזה נעלם לי אי שם בתיכון. אבל The Longest Journey ששיחקתי עוד במעונות על הלפטופ החזיר אותי לאהבה הישנה הזו. והלפטופ לא ממש התאים למשחקים, בגלל שהוא היה מיושן והעכבר לא נוח. אז קניתי את קלווין, מחשב שולחני. לא שיא הטכנולוגיה, אבל מספיק טוב כדי להריץ כל מה שהיה אז. יחד איתו קניתי את מקס פיין – עד היום אחד המשחקים האהובים עלי, והיחיד, אני חושב, שהתקנתי מספר פעמים כדי לחזור ולשחק בו לאורך השנים.

שדרגתי את קלווין פה ושם עם השנים – הוספתי זכרון, הוספתי כונן קשיח, החלפתי כרטיס גרפי – אבל עמוק בפנים, הוא נשאר אותו קלווין. גם כשהתחיל לזייף. גם כשהייתי צריך לכוון לו מלאכותית את הגאמה כדי שאני אוכל לראות את הזומבים ב-Half-Life2, גם כשאשתי התעצבנה על הרעש המחריד שלו — רעש שהיה סימן לאיום המרחף מעלי ומעל קלווין היקר שלי.

בתקופה שחיינו אצל ההורים, קלווין היה באפסון. במקור תכננתי שיחליף את המחשב של ההורים שלי, אבל משהו לא הסתדר כשניסיתי לחבר אותו, וויתרתי די מהר – זה לא היה שווה את הבלאגן, ובכל מקרה לא ממש היינו במצב שיאפשר לי לשחק משחקים. אבל אחרי שעברנו לדירה החדשה גיליתי שמשהו לא בסדר בקלווין. בשלב הזה כבר התרגלנו לעבוד על הלפטופ (החדש יותר) כל הזמן, והייתה לנו רשת אלחוטית. אז לא טרחתי יותר מדי על תיקונו של קלווין, ידידי הותיק.

חלפו החודשים וקלווין העלה אבק. מדי פעם הייתי מנסה להפעיל אותו, אך ללא הועיל. לא הצלחתי לאתר את התקלה. בין כה וכה לא היה לי זמן לפעילויות שהייתי עושה איתו בזמנו – משחקים, צפייה בפרקים ישנים של דוקטור הו. החיים הדיגיטליים שלי עברו מזמן להובס.

ואז התחלתי לעבוד במרץ על הזנת הנתונים עבור התזה שלי. ההזנה הייתה בלתי יעילה בעליל על הלפטופ, אז החלטתי להקדיש קצת זמן לנבירה בקרביו של קלווין כדי לגרום לו לפעול כראוי. התחלתי לנסות כל מיני דברים, ובסופו של דבר ניסיתי לשלוף החוצה את אחד מלוחות הזכרון. קלווין נעור לחיים! האח! במשך ימים ארוכים ורבים הוא ליווה אותי אז, מתאמץ ומתנשף, מחרחר וגונח, אבל שם, פועל, מאפשר לי להזין נתונים, ולאחר מכן לכתוב את התזה עצמה, בנוחות מירבית. הודיתי לו מקרב לב. וגם אשתי, שנהנתה מגישה בלתי מוגבלת להובס בתקופה הזו.

ורגע אחרי שסיימתי את התזה, כיביתי את קלווין ונתתי לו לנוח. בפעם הבאה שהדלקתי אותו, הוא החל לגנוח כה חזק עד שכיביתי אותו מיד, ולא נגעתי בו שוב.

ועכשיו, לקראת הנסיעה לקנדה, הייתי זקוק לו שוב. רציתי להעביר את הדיסקים שלי לפורמט MP3, אבל הלפטופ התעקש לעשות בעיות: הייתי צריך לאתחל את תוכנת ההמרה כל פעם שהחלפתי דיסק. זה היה מעיק ומייגע, ופניתי לקלווין לעזרה. והוא, קלווין קשישא, עזר בשמחה. הוא קלט את כל הדיסקים לקרבו ואחסן אותם במרחביו הוירטואליים הבלתי נדלים.

או אז החלה מלאכת הצריבה. לקלווין עצמו אין צורב, ולכן מדובר היה בשיתוף פעולה בין-דורי. קלווין והובס התאחדו למשימה, אך קלווין התקשה לעמוד בקצב. פעם אחר פעם הוא אתחל את עצמו באמצע הפעולה. אחרי כך וכך דיסקים שנצרבו, בדקתי מחדש את המצב, וראיתי שאת האלבומים שנותרו אני יכול לאכסן, ולו באופן זמני, ישירות על הובס – אבל לשם כך קלווין צריך לשרוד עוד מעט קט – כשעה וחצי, ליתר דיוק. בתחילה אפשרתי לו לרוץ בעצמו, מתוך תקווה שישרוד את מלוא השעה וחצי, אבל הוא לא הצליח.

אחר כך פצחתי בנסיונות להקל עליו. מקור הבעיה הוא במאוורר של המעבד: הוא אינו מצליח להסתובב במהירות סבירה, כך שהמעבד מתחמם יתר על המידה תוך זמן מה. אז פתחתי את המארז, השכבתי את קלווין על צידו והדלקתי את מאוורר התקרה שמעליו. בנוסף, הדלקתי את המזגן בסלון ופתחתי את הדלת, בתקווה שמעט מן הקור משובב הנפש יגיע גם לחדר. אך כל זה לא הספיק, וכעבור כעשרים דקות שוב קרס קלווין.

ניסיתי כל מיני דברים – כולל, אפילו (בעצת אשתי), להניח ישירות מעל המאוורר יחידת הקפאה של הצידנית שלנו. זה, כמובן, נגמר באסון לאחר שהמים שהתעבו על היחידה החלו לנזול על לוח האם. כיביתי שוב את קלווין והנחתי למים להתאדות מעצמם.

בסופו של דבר, את רבע השעה האחרונה של העברת השירים העברתי כאשר אני אוחז במברג שנשען על מרכז המאוורר ומפעיל לחץ קל – דבר שסייע לו, משום מה, לפעול כראוי. כך, כמו רופא שמעסה במו ידיו את ליבו של החולה, החזקתי את קלווין בחיים עד סוף ההעברה. ואז, כשנסתיימה המשימה, הודיתי לקלווין על חייו שהוקדשו להנאתי, שגם בנשימותיו האקלטרוניות האחרונות סייע לי להנות בעתיד מהמוזיקה שאני אוהב.

לא יכולתי פשוט לנתק אותו מהחשמל. הגיעה לו פרידה נאותה. בעוד שיד ימין עדיין אוחזת במברג, שלחתי את יד שמאל את המקלדת: סטארט, u ועוד פעם u – כיבוי. המתנתי אל מול מסך הכיבוי עד שנשמע קליק, המסך נכבה, המאוורר הראשי נכבה, ומאוורר המעבד חדל להשתנק מתחת למברג.

קלווין, 2001-2007. תהי מנוחתו עדן.

5 Replies to “קלווין, 2001-2007: מוות הירואי”

  1. (פרולוג להודעה הקודמת:) בשבילך זה עצוב, ובשבילי…

  2. אשכרה מרגש, נשבע לך שגרוני נשנק בסיום :(

    המחשב (השולחני) שלי חדש בהרבה ובשימוש רב ואשמור עליו לעוד זמן רב אני מקווה, אך בעיית הקירור בקיץ הישראלי משפיעה עליו קשות גם כן. כבר הוספתי שני מאווררים נוספים למארז (סה"כ יש לי עכשיו 3 מאווררים על המארז ועוד המאוורר על המעבד), ועדיין בלי מזגן בדירה לא ניתן לעלות עליו אף יישום כבד. החשדות שלי כרגע נחלקים בין הלכלוך שהצטבר בתוך המארז כתוצאה מפעולת המאווררים, לבין פעולה לא תקינה של המאוורר שעל המעבד…

  3. בתור אחד שחי כבר שנים על חלקי גופות ומכונות ותיקות ונאמנות – אני מזדהה.
    אם אתה מתכנן לזרוק אותו לפח – אל. אני אשמח לקבל כל מחשב גוסס ויש לי מלאי של חלפים שאולי יכול לתת לו עוד כמה שנים. לא מבטיח לו חיים ארוכים ומלאי פעילות אבל אני מבטיח לנסות. ותמיד יש מה לעשות עם מחשבים ישנים שעדיין עובדים. (כמו לתרום אותם לילדים שאין להם כסף למחשבים חדשים)

סגור לתגובות.