דפני ליף לנשיאות המדינה

צפיתי היום במסיבת העיתונאים של ארגוני המחאה, ולא יכולתי שלא להתרשם מהתפקוד של דפני ליף. לא, היא לא פוליטיקאית, ומסיבות עיתונאים זה לא חלק מהיום-יום שלה, זה ברור. אבל היכולת שלה לשמור על שקט נפשי, על עדינות וכבוד בפניה לכל אדם, גם מי שמטיח בה האשמות שאותי היו מרתיחות – זה משהו שצריך לציין ולהעריץ. ישראל צריכה מנהיגים עם פתיל ארוך, כאלו שיודעים לנטרל מצבים נפיצים, לא לפוצץ אותם מהר יותר. אם תשאלו אותי, דפני ליף צריכה להיות נשיאת המדינה הבאה, בתקווה שקצת מהרוגע שלה ישרה על הפוליטיקה הישראלית ככללה.

מסיבת העיתונאים הייתה בלאגן אחד גדול, בלי מסרים ברורים, בלי אפילו תיאום מראש בין הדוברים ואפילו עם יציאה של חלקם באופן מובהק כנגד דברי הדוברים שקדמו להם — וזה בלי לדבר אפילו על התגובות מהקהל. אבל זה חלק מהיופי של האווירה שמשרים ליף וחבריה ל"הנהגת" המאהלים על כל המחאה הזו. הדגש הוא על מתן פתחון פה לכל אחד, על הקשבה, לא על ויכוח.

כשעיתונאי שאל מאיפה יגיע הכסף לכל הדברים שמבקשים ארגוני המחאה, ניסו חלק מהדוברים (הגברים, אולי כדאי לציין) להגיד מאיפה יגיע הכסף – ולא כל כך משנה להם אם יש להם היכרות טובה עם המספרים, כמו פסח האוספטר או אם הם סתם מפטירים לתוך המיקרופון "הטייקונים, הטייקונים!" כאילו זו תשובה. אבל ליף דווקא במסר שהיא מובילה כבר זמן מה – מסר שתמכתי בו בעבר: אנחנו פה כדי להגיד למנהיגות מה הצרכים של הציבור, לא מתפקידנו להסביר להם איך לספק את הצרכים הללו. זה התפקיד שלהם. החלוקה הטבעית במדינה דמוקרטית היא כזו שבה הציבור מעלה דרישות, והנבחרים מוצאים את המדיניות הטובה ביותר כדי לתת מענה לכמה שיותר מהדרישות הללו. המומחים יכולים להשיא עצות ולהצביע על מקומות לתיקון, אבל זה הרי לא משנה. מי שיקבל את ההכרעה בסוף, מר נתניהו, זה אתה. וכדי לקבל את ההחלטה הנכונה אתה לא צריך שנגיד לך מאיפה מגיע הכסף, אלא אתה צריך להקשיב ולקבל כלגיטימיות וכמוצדקות את הדרישות שלנו, את הצרכים שלנו. וכל עוד אתה מסרב להכיר בצרכים הללו, שום מקור תקציבי שנאתר לא ישנה לך.

ובכל זאת, אם יורשה לי, תוספת קטנה על הדברים שאמרה ליף במסיבת העיתונאים:

בנימין נתניהו הוא לא "האויב", אבל הוא יריב. הוא לא אדם רע, הוא אינו נהנה מסבלם של אחרים. אבל הוא כן מאמין באידאולוגיה שפוגעת בחלקים רחבים מאוד של הציבור, והוא מסנוור על-ידי האידאולוגיה הזו עד כדי כך שאינו מסוגל לראות את הסבל ואת הצרכים הלגיטימיים של הציבור. המטרה שלנו אינה פרסונלית, אין לנו שום עניין להחליף את נתניהו האיש כראש ממשלה. אבל יש לנו עניין להחליף את האידאולוגיה השלטת בממשלה. ומכיוון שראש הממשלה אינו מוכן או אינו מסוגל לשנות את דרך החשיבה שלו על הקשר בין המדינה לבין אזרחיה, נאלץ אנו, האזרחים, לדרוש להחליף את העומדים בראש המדינה באחרים שכן מסוגלים לכך.

בימים האחרונים, וגם במסיבת העיתונאים עצמה, צצות תביעות ליותר דמוקרטיה בניהול המאבק – דברים כמו בחירות למנהיגות המאבק, והצבעה בקרב כלל המאהלים על מסמך התביעות. אני חושב שהתביעות הללו הן שגויות בבסיסן. מאבק חברתי אינו יכול להתנהל בכלים של דמוקרטיה ייצוגית. אין משמעות הדבר שכולם צריכים להכפיף את עצמם למנהיגות דיקטטורית שהגיעה למקומה במקרה. להפך: המשמעות היא בדיוק שאין שום דבר שמחזיק כל אדם או קבוצת אנשים ככפופים למנהיגות המאבק. לשולחן מסיבת העיתונאים הסבו היום משהו כמו עשרה נציגים של ארגונים שונים. לא הבחנתי בסינון מהותי של הארגונים המיוצגים. עד כמה שאני רואה, במחאה הזו כל קבוצה יכולה להתארגן בנפרד, ולהצטרף למחאה תחת הכותרת של עצמה. אם במאהל מסויים לא מרוצים ממסמך התביעות, התשובה היא לא לדרוש דיונים מפרכים והצבעות על כל סעיף, אלא פשוט התארגנות נפרדת ופרסום ההשגות שלהם על המסמך, או אפילו מסמך חלופי.

מה המשמעות של בחירות למנהיגות המחאה כרגע? מה אנשים יודעים על כל נציג? האם אפשר לקיים תעמולת בחירות ראויה, כזו שתתן לכל מצביע מידע מקסימלי על העמדות של המועמדים השונים? או שהתוצאה תהיה מעין תחרות פופולריות סטייל ועדת כיתה בבית ספר יסודי? ((פעם, בחטיבה (או אולי בתיכון?) מישהו הציע אותי כמועמד הכיתה למועצת התלמידים. זה היה בדיחה, וכולם קיבלו את המועמדות ככזו, מה שלא מנע ממני להגיע קרוב מאוד להבחר. הייתי ממש מבוהל שעומדים להכריח אותי לעשות את זה!)) ומי בכלל מקבל זכות הצבעה? רק מי שישן באוהלים? מה עם אנשים שנטו אוהל אבל רוב הזמן לא שם?

בקיצור, אין שום הגיון לדמוקרטיה בתוך דמוקרטיה. התארגנויות מחאה צריכות להוות ייצוג ישיר בדרך הפשוטה ביותר: מי שתומך במטרות שלהם, יצטרף אל הארגונים הרלוונטיים. מי שלא, לא. בואו נשאיר את דמוקרטיית הנציגים לארגונים שקצת יותר קשה לברוח מהם, כמו המדינה.

ואם אנחנו בנושא של לברוח מהמדינה, בעוד שבוע אני נוחת בארץ. מי שרוצה לארגן עבורי מסיבת חזרה לארץ, טוויט-אפ-דובי, או סיור מאורגן במאהלים, מוזמן ליצור איתי קשר בדוא"ל.

28 Replies to “דפני ליף לנשיאות המדינה”

  1. דובי, הדנוקרטיה במאבק אינה מתחילה ומסתיימת בבחירות. רצוי היה שתהיה יותר שקיפות בקבלת ההחלטות, בתור התחלה. רצוי היה שיתאפשר ליותר אנשים להצביע או לפחות להביע התנגדות שתישמע ותיטמע ותישקל באופן הראוי – לחבירה למאבק הספרדי אן להידברות עם הוועדה שמינתה הממשלה, כפי שציינו כמה גורמים לאחרונה.

    אין לי בעיה עם ריבוי קולות – להיפך – אני בעיד פלורליזם. יש לי בעיה עם זה שרוב הטענות המועלות כלפי ה"הנהגה" הן מכיוון המאהלים שאינם רוטשילד, והן לרוב מצביעות על ניתוק, חוסר הקשבה, חוסר שיתוף בהחלטות, ובעיקר חוסר שקיפות.

  2. והנה עוד משהו קטן שהוספתי בגוגל+:
    אם אתה רוצה דוגמא, הנה אחת פשוטה למדי: הצלחתם לגייס תומכים וגם כסף באמצעות האינטרנט – למה לא לערוך משאלים אינטרנטיים באתר הראשי של המחאה?

  3. דובי, יש לי בעיה עקרונית כלשהי עם הגישה של "לא מתפקידנו להסביר להם איך לספק את הצרכים הללו. זה התפקיד שלהם." שהיא, כמובן, שאף אחד לא מבטיח שהדרישות של המוחים הן סבירות או אפשריות. אם הם היו מבקשים לשנות את המערכת הכלכלית כך ששכר המינימום במשק יהיה גבוה מהשכר הממוצע בו, אפילו אלוהים לא היה יכול לספק את דרישותיהם.

    לכן כשהם מעלים אוסף נרחב של דרישות שונות ומשונות הם צריכים לשכנע אותנו לפחות בכך שהדרישות הללו לא מופרכות. אם הם לא מנסים לעשות אפילו את זה – ובכן, הם לא טובים יותר מילדים קטנים.

  4. טוב, ברור לך שלכתוב ברצינות דפני ליף לנשיאות זה פופוליזם די טריויאלי. אם היתה נקודה לשמה זה נאמר, היא לא היתה ברורה לי.
    אני מצדיע לבחורה הזו, אבל היא צריכה לעשות עוד כמה קילומטרים טובים כדי שאפשר יהיה לחשוב בכיוון של מנהיגות רחבה. נשיאה? נדבר בגיל 70.

    כתבת יפה בנוגע לדגש על החלפת מדיניות ולא ממשלה, אבל לכתוב מיד אחר כך אם צריך נחליף הנהגה, זה להגיד מיי וויי אור דה היי וויי. מאחר ואתה צודק במאה אחוז ואין להנהגה הזו מנדט דמוקרטי, זו חולשתה הגדולה כנגד הממשלה. לביבי יש מנדט, להם אין, ולכן אין שום תימוכין למיי וויי כאן.
    הממשלה היא לא שליחת הציבור של מנהיגי המחאה אלא של הציבור כולו.
    את המנדט המחאה מקבלת בגילויי תמיכה מהציבור, וזה מנדט חמקמק מאד, וראוי לזכור זאת.

     אני גם חושב שיש לנהוג כצרכן חשדן בחברת סלולר כשאתה מדבר עם פוליטיקאים אבל חשוב לא לאבד את התמיכה הציבורית. ולא עושים את זה עם לעשות שרירים על ביבי.
    מרגול נתנה למנהיגי המחאה טיפ חשוב מאד לפני זמן מה, אני מקווה שהם הקשיבו.

  5. גיא – אני חושב שהציפיות שלך מרמת הארגון הזמינה אינן סבירות. שוב, מה שאתה מבקש הוא הצבעה על כל החלטה, וזה לא סביר. ההצבעה היא ברגליים: אם אתה לא אוהב מה שעושים המנהיגים של הארגון הזה, אתה מקים ארגון אחר.

    גדי – אם בא אליך הבוס שלך ואומר לך "תעשה לי ככה וככה", האם אתה אומר לו – "תגיד לי קודם איך לעשות את זה"? לא, אתה עושה את העבודה שלך ומוצא דרך איך לגרום לדברים לעבוד כמו שהבוס רוצה, או שאתה בא אל הבוס ומראה לו שחרף כל מאמציך, מה שהבוס רוצה הוא בלתי אפשרי.
    אנחנו הבוס של ראש הממשלה, ואנחנו אומרים לו – "אנחנו רוצים ככה וככה". והוא צריך להוכיח לנו באותות ובמופתים שאכן אי אפשר, ולעשות כמה שכן אפשר מתוך זה. להגיד "לא, זה לא רעיון טוב" פשוט לא מספק את הסחורה.

    תומאש – לא זכור לי שהצעתי להפיל את הממשלה בהפיכה, נכון? דובר על "נחליף אתכם בקלפי", וכך בדיוק צריך לנהוג. "ראש הממשלה: אתה לא צריך עוד ועדה, יש לך כבר אחת. זאת ועדה שבחרנו בעצמנו – כנסת ישראל. יש לנו מומחה מצוין לכלכלה, שאנחנו בחרנו אותו, והוא אתה, ראש הממשלה". כך אמרה ליף במסיבת העיתונאים, בדברים שכמעט מילה במילה חוזרים על הפוסט שלי מלפני מספר שבועות.
    המפלגות נעות על הציר שבין לקיים את מה שאמרו שיעשו בבחירות הקודמות לבין מה שיגרום לאנשים להצביע להן בבחירות הבאות. סליחה – זה מה שמפלגות *אמורות* לעשות. מה שהמחאה עושה היא להגיד להם מה הם צריכים לעשות כדי שנצביע להם בבחירות הבאות. אם נתניהו והליכוד חושבים שהמוחים לא באמת יפגעו בהם אלקטורלית, אז באמת הם לא צריכים לעשות כלום. אני מקווה שהם טועים. זה ה"מיי וויי".

  6. כל זמן שהמחאה אמרה "אנחנו רוצים ככה וככה" (דיור, דלק, קוטג') אני תמכתי בה. נדמה לי אפילו שנתניהו הבין אותה אז, והוא מנסה להראות ל"בוסים" שלו מה הוא יכול לעשות למענם – למשל, חוק הוולדלים, ועדת טרכט'.

    אבל המחאה כבר מזמן הפסיקה לומר "אנחנו רוצים ככה וככה" ולצפות מהממשלה שתבצע. השתלטה עליה חונטה של פרופסורים ופוליטיקאים שלא נבחרו על ידי העם, והקימה "ממשלת צללים" שמספקת מסרים לדוברת דפני ליף, כדי לקדם באמצעותה לא "ככה וככה" אלא שינוי אידאולוגי עמוק ויסודי.

    הדרישה לשינוי אידאולוגי עמוק ויסודי, גם היא לגיטימית בעיני. היא עולה בכל מערכת בחירות ותחזור ותעלה בבחירות הבאות. מה שלא לגיטימי – במדינה דמוקרטית – הוא שקבוצה אידאולוגית שלא נבחרה טוענת ש"העם רוצה" את האידאולוגיה שלה. הרי לא מזמן שאלו את העם איזו אידאולוגיה הוא רוצה ובקרוב ישאלו אותו שוב. אז מה יום מיומים?

    סביר להניח שהמחאה הזאת תפגע אלקטורלית בליכוד ובקדימה ותחזק מעט את העבודה ומר"צ. לא מזמן הצבעת מחאה העלתה 7 גמלאים לשלטון – זה עשה נזק אבל לא שינה את האידאולוגיה השלטת במדינה.אני חושש שאם המחאה הזאת לא תחזור לדרוש "ככה וככה" היא לא תקבל כלום.

  7. דובי, צר לי אך ״אנו דורשים להחליף״ זה לא מרמז ולא קרוב להצבעה בקלפי. לא במשמעות הפעולה, לא בהקשר ולא בשום דבר.
    אם התכוונת לקלפי, בחרת בצורה עמומה ביותר לציין זאת, ובאופן אירוני משהו, ברורה מאד במשמעות של הפיכה.

    המצרים בכיכר תחריר דורשים ממובארק ללכת הביתה.
    אם היו בחירות במצרים, אף אחד לא היה צריך לדרוש כלום כי יש לו כח לשלוח את מובארק בעצמו הביתה על ידי פתק.
    הם דרשו, כי הם רצו עכשיו. בלי לחכות לבחירות.

  8. תומאש – קלוש. מאוד. אתה זוכר מתי בפעם האחרונה ראש ממשלה סיים את הקדנציה שלו בישראל? כמה מהפעמים הללו בהן ראשי ממשלה נאלצו לקצר את הקנדציה, היו דומות במשהו להפיכה? רק פעם אחת: רצח רבין. כל הפעמים האחרות, זה היה חלק מהמשחק הדמוקרטי. "לך הביתה" זה "תפזר את הכנסת ולך לבחירות, כי הציבור כבר לא איתך". בדיוק כמו שהכנסת אמרה לביבי ב-99', לברק ב-2001, לשרון ב-2006 ולאולמרט ב-2009.
    ניסיון להאשים את מי שקורא לראש הממשלה להתפטר בניסיון הפיכה משמעו שכל ח"כ שמגיש הצעת אי אמון הוא מהפכן מסוכן.

  9. דובי – אבל בוס שמחלק לעובדיו משימות בלתי אפשריות הוא בוס גרוע. כאשר ראש צוות בהייטק אומר לעובד שלו מה לתכנת בשבוע הקרוב, הוא משתמש בניסיונו המקצועי בשביל לדעת מה אפשר לעשות בשבוע ומה לא. אם יש עשר משימות לעשות, כל אחת לוקחת שבוע, והבוס שלך נותן לך את כולן לשבוע הקרוב בלי לומר לך מה חשוב יותר ומה פחות, אז הוא בוס איום שמוליך את החברה שלו לכישלון. נכון שבתור עובד אתה לא תגיד לו את זה בפנים (ולכן ביבי לא אומר בתקשורת בדיוק מה הוא חושב על המחאה), ותנסה בכל זאת להעמיד פנים שאתה עושה את מה שהבוס ביקש (ולכן ועדת טרכטנברג), אבל זה לא משנה את העובדה שהבוס שלך מעל בתפקידו.

    אם נעזוב את המטפורה – אני רוצה מחירי דיור שפויים יותר. אני גם רוצה צבא חזק. ושכר גבוה יותר לרופאים. ולעובדים הסוציאלים. ולמורים. ולעובדי נמל אשדוד. למעשה, אם תפתח את ספר התקציב, ותצביע על סעיף אקראי, סביר להניח שאני אשמח מאוד להגדיל אותו, כל עוד זה לא בא על חשבון סעיפים אחרים. לכן הטענה "אנחנו רוצים יותר השקעה ב-X" היא כמעט תמיד נכונה, ותמיד חסרת משמעות. יש משמעות רק לטענות מהסוג "אנחנו רוצים לקחת כסף מ-X ולהשקיע אותו ב-Y". כל עוד נמשיך להטיל משימות על הממשלה בלי להסביר מאיפה יבוא הכסף, אנחנו בדיוק הבוס מהדוגמא.

  10. פלוני – אם אנחנו צריכים להחליט מה צריך לעשות, ואנחנו צריכים למצוא מאיפה להביא את הכסף, ואנחנו צריכים להחליט איך להשקיע אותו – מה בדיוק התפקיד של הממשלה בכל העסק הזה?

  11. דובי – זה המקום שבו המטפורה מתפרקת – בוס בחברה יש רק אחד, ואם הוא בוס טוב הוא מעביר הוראות באופן חד משמעי.

    במדינת ישראל לעומת זאת יש למעלה משבעה מיליון אזרחים, וכל אחד ואחד מהם הוא הבוס של הפוליטיקאים. דעותיהם לרוב סותרות זו את זו. אז דפני ליף תגיד מה לדעתה צריך לעשות ("לקצץ בתשלומי האברכים ולהעביר 50% מהכסף לדיור ו-50% מהכסף לשכר במגזר הציבורי"), דובי קננגיסר יוכל להצטרף לדעותיה של דפני או להביע דעות אחרות ("לצאת מהשטחים באופן מיידי, ולהעביר את כל תקציב הביטחון שמתפנה לדיור"), ושרי אריסון תביע את הדעות שלה ("לא לעשות כלום"). כל האנשים האלה יפגינו ברחוב, יכתבו בעיתונים וינסו לשכנע את הפוליטיקאים שהעם איתם.

    ושרי הממשלה? הם יקשיבו לכל הדעות, יבינו את הלכי הרוח בציבור, ישלבו את האידיאלוגיה שלהם ומצע המפלגה שלהם ויקבלו החלטה. זה התפקיד שלהם בכל העסק הזה.

  12. פלוני – נו, ובשביל לעשות את התפקיד הזה הם לא צריכים שנגיד להם איך להשיג את הכסף. או שימצאו איך להשיג אותו, או שישכנעו את המצביעים שאין מאיפה.

  13. הממשלה (זו וכל האחרות) הרי לעולם לא תשכנע את כל המצביעים "שאין מאיפה". היא תנסה לשכנע מספיק מצביעים שמקורות מסוימים עדיפים על מקורות אחרים. אם היא תשיג רוב (קואליציוני) היא תשלוט ותוציא לפועל את העדפותיה. אחרת, היא תוחלף בממשלה אחרת, עם עדיפויות אחרות שנתמכות על ידי הרוב, גם אם המיעוט מוחה על כך. זה לא אידאלי, אבל עוד לא מצאו דרך יותר טובה לנהל את העניינים.

    האמירות של חלק ממובילי המחאה ותומכיה, כאילו "המטרה שלנו אינה פרסונלית, אין לנו שום עניין להחליף את נתניהו האיש כראש ממשלה. אבל יש לנו עניין להחליף את האידאולוגיה השלטת בממשלה." הן אמירות מוטעות ומטעות. אם נתניהו ישנה את האידאולוגיה שלו עליו להחזיר את המנדט לעם וללכת לבחירות. כי גם כאשר הוא נבחר זה לא היה מסיבה פרסונאלית אלא אידאולוגית.

    לכן, אם דפני ליף וממשלת הצללים בראשות פרופ' יוסי יונה, היו כנים, היה עליהם לומר שהם רוצים להפיל את הממשלה עכשיו ולהקדים את הבחירות. זו מטרה לגיטימית, אבל הרבה יותר קשה לשווק אותה כמשהו ש"העם רוצה".

  14. בשביל הדיון – איך הייתם מגיבים להפגנות ענק שהיו מציפות את בעיית הביטחון? הפגנות שקוראות "ביבי – העם רוצה בטחון". בלי להיות ספציפים. רוצים ביטחון. זה התפקיד של הממשלה למצוא איך.

    אני משער שרובנו היינו מזלזלים בהפגנות כאלה. חושבים שהן ילדותיות.
    אני יכול לנחש כמה סיבות:
    1. רבים מוכנים להאמין שלביבי באמת לא אכפת שאנשים עניים. פחות (למרות שבוודאי יש) מאמינים שלא אכפת לו שאנשים מתים.

    2. יש לנו הבנה בסיסית' ומוצדקת, שלהעניק ביטחון זה נושא מורכב, מסובך, ומלא החלטות שאת תוצאותיהן קשה לדעת בודאות. לכן, ברור לנו שלצעוק "ביבי תעשה ביטחון" זה ילדותי. בנושאים כלכליים – מה הבעיה? פשוט צריך לתת יותר לעניים. תנו לי שש דקות, ואני פותר את כל בעיות העוני והאי שיוויון בישראל. הרי כל הבעיות הן בגלל שמדינת הרווחה חוסלה, כי כולם עובדי קבלן, וכי ביבי טוב לעשירים.

    אני לא יודע אם אלה הסיבות. אני בעיקר מציע את הכלי המתודי של לשאול למה זה סבבה לצעוק "העם רוצה צדק חברתי. איך? זב"ש הממשלה", אבל רובנו נהיה מאוד ספקנים כלפי המקבילה הבטחוניסטית של זה.

  15. אסף – ברצינות? כאילו, באמת? "מציפות את בעיית הבטחון"? כי הנושא הבטחוני הוא לא הנושא שעומד בכל מערכת בחירות ב-40 השנים האחרונות לפחות?
    איזה הפגנה משמעותית בהיסטוריה של ישראל היא לא "העם רוצה בטחון" (או שלום) "ולא אכפת לנו איך"? מישהו העביר תוכניות לגבי איך לנהל את הנסיגה מלבנון? מישהו ביקש ממישהו הסבר איך לעשות שלום עם אש"ף?
    באמת, זה הטיעון האדיוטי ביותר ששמעתי מאז שהתחילה המחאה הזו, ואתה כבר השני שמעלה אותו. אני לא מבין איך אתה יכול לעשות את זה בלי להתפקע מצחוק.

  16. קודם כל אני לא חושב שאנשים מפגינים בעד ביטחון ולא אכפת להם איך. הם מפגינים בעד להפציץ את עזה או נגד, בעד לסגת מהשטחים או נגד. הם מפגינים בעד פיתרון, לא על הצפת הבעיה.
    שנית – וחשוב יותר: העליתי שאלה נורמטיבית. לא פוזיטיבית. לכן אני לא מבין את התשובה שלך. אני שאלתי מה דעתך על הפגנות כאלה. האם הן סבבה בעיניך? האם להגיד "ביטחון עכשיו, לא אכפת לנו איך", זה בעיניך השתתפות דמוקרטית בריאה, או ילדותיות שעלולה להוביל למעשים מסוכנים? האם אתה חושב שלקרוא "לעשות שלום עם אש"ף עכשיו", ולהשאיר את כל הפרטים (לא את הדקויות של סעיף 17.4 בהסכם, אלא את כווווול הפרטים) לממשלה זה מחאה בוגרת ורצינית? אני לא מבין איך התשובה "אבל אנשים כן עושים את זה" עונה לכך.

    אבל אם בשאלות פוזיטיביות עסקינן אז לשאלתך "מישהו העביר תוכניות לגבי איך לנהל את הנסיגה מלבנון? מישהו ביקש ממישהו הסבר איך לעשות שלום עם אש"ף?" התשובה היא ועוד איך וחצי בריבוע. בטח כל מי שמחזיק מעצמו בנאדם רציני.

  17. העניין הוא בדיוק שלא צריך להציף נושאים בטחוניים – ממשלות מציעות כל הזמן תוכניות לפתרונות שונים ומשונים של בעיות בטחוניות, ולנו נשאר רק לבחור ביניהן, בין אם בקלפי ובין אם בהפגנות ברחוב. אף אחד לא דורש מאזרחים פשוטים להמציא פתרונות לבעיות הבטחוניות, אלא רק לבחור בין הפתרונות המוצעים.
    בכלכלה, לא מוצעים פתרונות, כי הנושאים הללו בד"כ אינם מונחים על סדר היום הציבורי – לא בבחירות ולא בשום זמן אחר. לכן המחאה צריכה להיות *בדיוק* בדרישה מהממשלה להמציא פתרונות ולהציג אותם לציבור. הדרישה שהציבור ימצא פתרונות בעצמו ויציג אותם לממשלה היא מופרכת מן היסוד, היפוך מוחלט של סדר הדברים במדינה.
    לא "לא אכפת לנו איך", אלא "לא לנו למצוא פתרונות – הבו לנו פתרונות, ונגיד לכם אם הם נאים בעינינו". ואפילו כיוון מסויים נותנים המוחים: מדינת רווחה, לא קפיטליזם שוק חופשיסטי. שזה בדיוק כמו להגיד "פתרון שתי המדינות, לא להפגיז אותם לעזאזל". וכן, זה נראה לי לגמרי הגיוני ובוגר ונורמלי עבור מדינה דמוקרטית שהאזרחים יגידו מה הם רוצים, והממשלה תציע דרכים להשיג את זה. אני מצטער, אבל אני באמת לא מבין את השאלה.

    באמת? מישהו בארבע אמהות תכנן תוכנית מלאה של נסיגה מלבנון? לא זכור לי. גם במחאה הנוכחית יש אנשים שמציעים תוכניות. כל אחד יכול להציע תוכנית אם בא לו, אבל זה לא התפקיד שלנו, וזה גם לא משנה, כי תוכנית שהממשלה מראש לא תשקול אינה רלוונטית בין כה וכה.
    אני מתנצל על כך שאינך מרוצה מהסגנון שלי. כשטיעון נשמע לי אדיוטי, אני מציין את זה. טרם הבנתי למה הוא לא.

  18. אני לא מספיק ברור כנראה.

    ראשית – הנסיגה מלבנון היא לא דוגמא טובה, כי עצם הנסיגה היא כבר דרישה מאוד מדויקת. זה לא בדיוק לדרוש "בטחון". לבקש יותר פרטים על איך לסגת מקביל ללבקש פרטים על גובה הפטור לחברות יצואנית בפריפריה שיש בהן פחות מ 30 פועלים. אני לא בטוח שהדיון בנושאי המחאה הגיע לשם.

    שנית, האם אנשים אומרים גם דברים ריקים? בוודאי. בכל תחום. ובתחומים שהדיון בהם עמוס – כמו הבטחוני, נאמרי הרבה דברים ריקים. אבל בנושאים הבטחוניים (ואני לא מבין מדוע העובדה שהם נטחנים לעייפה משנה משהו) באופן כללי לא "מציפים מצוקות" אלא קוראים לפיתרון. ובעיקר – כאשר מישהו קורא ל"כיוון של פיתרון", מיד צצות שאלות שקשורות לישימות של הפתרון, לפרטים – האם לפנות התנחלויות או לא, נניח, ואנחנו באופן כללי לא מקבלים כתשובה – "הממשלה תציע לי פתרונות". וזה כבר כשלב הטענה היא קריאה לפתרון מסוים, ולא הצפה של הקשיים. "הממשלה תציע פתרונות" זו תשובה שבתחום המדיני- בטחוני, האנשים שעכשיו נזעקים להגן על היעדר הפתרונות של המוחים היו נכנסים לה באמ-אמא.

    שלישית – וזה קצת כיוון חדש, אבל קשור. המחאה הנוכחית היא הרבה יותר כמותית מאשר איכותית. בוודאי בהשוואה לשאלת הכיבוש. בנושא הכיבוש יש הפרדה הרבה יותר ברורה בין שתי מדינות לשני עמים, המשך השליטה, ומדינה אחת גדולה. ההפרדות הן מאוד איכותיות. שתי מדינות הן לא הפתרון של המשך השליטה אבל קצת פחות. מדינת כל אזרחיה היא לא שתי מדינות אבל קצת יותר. יש טעם להגיד שמעדיפים אחד על פני השני גם בלי לפרט.

    לא כך במחאה החברתית הנוכחית, שהיא כמותית הרבה יותר מאיכותית. מדינת הרווחה חוסלה בעיקר בדמיונה של מירב מיכאלי. במציאות, מדינת הרווחה אולי נשחקה במידה מסוימת, ובודאי הופנתה לעניים ביותר, שהם ברובם ערבים וחרדים, וזה מרגיז את מעמד הביניים, שהוא ברובו לא חרדי ולא ערבי. הראיות על נזקי ההפרטה של שירותים חברתיים הן מעורבות במקרה הטוב. הממשלה בישראל היא עדיין 42% תוצר – וכמעט כל הירידה מאז שנות ה 80 העליזות היא ירידה בהוצאות הביטחון והחזר החוב (לפני שמישהו אומר שפעם הממשלה הייתה 70% תוצר). בכל מקרה – זה לא אפס. ההוצאה על שירותים חברתיים נשארה פחות או יותר קבועה כאחוז מהתמ"ג, כך שבמספרים אבסולוטיים היא גדלה בהרבה.
    אפשר – למעשה אני תומך – לרצות להגדיל את התקציבים החברתיים. אבל זה מהלך שהוא מטבעו כמותי. זה לא שעכשיו אין שירותים חברתיים והמוחים רוצים שכן יהיו. זו אמירה ריקה לחלוטין להגיד "רוצים מדינת רווחה" בלי לפרט. אין שום משמעות למאבק על "מדינת רווחה כן או לא" (וזה בהנחה, הרחוקה ממובנת מאליה, שאכן המחאה הזו קוראת למדינת רווחה). כל המאבק הזה הוא על מאיפה לקחת יותר ולמי לתת פחות. זה לא הפרטים הקטנים, זה כל המשמעות של המאבק. בלי זה – מה בעצם אומרים?

    ככה שאם בכלל – המחאה הנוכחית צריכה לתת יותר תשובות מהפגנה למען שתי מדינות לשני עמים, אבל בעוד שמי שמתעלם מפרטים בדיון הבטחוני – מדיני זוכה למקלחת צוננת, המחאה הנוכחית מקבלת פטור. זו תמצית הטיעון האדיוטי שלי. באופן כללי, חשוב לדעת – אני איש מאד לא חכם.

  19. ואגב – לא נכון. יש דיון כלכלי כל הזמן. לכל המפלגות יש חלקים משמעותיים במצע שהם כלכליים. מצוקות כלכליות עולות כל הזמן. כמו הבטחוניות – הן לפעמים מתפרצות, ולפעמים הן על אש נמוכה, אבל הן שם כל הזמן.

    אולי זה לטעמך צריך לתפוס יותר מקום. אולי מפלגות לא נבחרות על בסיס המצע הכלכלי שלהן. אולי אתה לא אוהב את המצע של אלו שנבחרו. אולי אלו שנבחרות לא מקיימות את המצע שעל בסיסן נבחרו (כמובן, זה מאד בדומה לתחום המדיני). אבל אני לא יודע על מה אתה מבסס את האמירה שהמפלגות לא מציעות פתרונות לבעיות כלכליות וחברתיות, ולכן חשוב "להציף בעיות" כדי שהן יציעו. הן מציעות. כל הזמן.

  20. צר לי, אבל הנחות היסוד שלך פשוט לא מקובלות עלי. כן, לכל המפלגות יש מצעים כלכליים; לא, זה לא חלק מהדיון הציבורי בישראל. זה לא שזה "צריך לתפוס יותר מקום", זה שזה לא קיים.
    אני זוכר בזמנו, כשהייתי פעיל בשינוי, דיברתי עם אנשים אחרים שהיו פעילים במפלגה. היה לי מאוד חשוב שלא נהיה רק "המפלגה ששונאת חרדים", אבל רוב האנשים שדיברתי איתם לא ידעו בכלל מה העמדות הכלכליות של המפלגה, וכשסיפרתי להם רובם די נרתעו, כי הם חשבו שזה יהיה משהו כמו "ניקח מהחרדים וניתן לכל השאר" ולא "ניתן לכולם פחות, ולחרדים הרבה פחות". זו אנקדוטה, אבל זה די משקף, אני חושב, את המצב עבור רוב המצביעים לרוב המפלגות. זה לא שהמפלגות לא מקיימות את המצע שלהן, אלא שלאף אחד לא אכפת.

    ברמות הכלליות, אתה כן מקבל תשובות – ממי לקחת יותר? מהעשירים. למי לתת יותר? לכל השאר. הנה, תשובה. אבל זה לא מספיק לך. אתה רוצה לדעת כמה מס לקחת. אתה רוצה לדעת מה תהיינה ההשלכות המאקרוכלכליות של פעולה כזו על הגידול בשנת 2016. בקיצור, אתה רוצה שבפוליטיקה יתעסקו רק כלכלנים, ואתה חושב שאם אני לא כלכלן, אסור לי אפילו להגיד מה אני חושב שצריך להיות, כי אני לא יכול להראות לך תחשיבים אקונומטריים עם תחזית לחומש הקרוב. זה בולשיט. אף אחד לא מצפה לזה מאף דיון אחר. באף מדינה הדיון הכלכלי – ולהזכירך, ברוב מדינות העולם המערבי הכלכלה היא הנושא הפוליטי החשוב ביותר – אינו מטיל דרישות כאלו על האזרחים שמשתתפים בו.
    אתה חושב שאי אפשר לספק את הדרישות של האזרחים? צא ותגיד להם, ותשכנע אותם שזה ככה. ואז יעלו כל מיני מומחים אלטרנטיביים ויגידו שדווקא אפשר. ואולי הציבור יאמין להם. ואתה יודע מה, אולי הציבור טועה, והאלטרנטיבים הם שרלטנים, והם יגררו את כולנו לאבדון. אולי. אבל זה נכון לגבי בטחון לא פחות משזה נכון לגבי כלכלה, והמסקנה היחידה מהטיעון שלך, והסיבה שהוא (עדיין) אדיוטי, היא שדמוקרטיה זה רעיון רע ואולי עדיף לוותר עליה ולתת למומחים לנהל את הכל.

  21. על היעדר דיון ציבורי כלכלי ניאלץ להסכים שלא להסכים. אני חושב שיש בארץ שלושה כלכלונים, שגם אם יש בהם הטייה מסוימת – והיא לא גדולה, יש בהם קשת דעות רחבה. בעתונות הכללית יש מירב מיכאלי ויש נחמיה שטרסלר, ויש אבירמה גולן ויש סבר פלוצקר וכו'. ויש דו"ח עוני שנתי, והיה פסטיבל שלם מסביב לויסקונסין שלא לדבר על בית הכלא הפרטי, ויש את ואן ליר ומרכז אדוה, ומכון שלם וקד"מ, ויש תכניות כלכליות בטלויזיה וברדיו. והבלוגוספירה בכלל מתפוצצת. נכון – זה פחות דומיננטי מהדיון הבטחוני. אבל להגיד שאין? אינני יודע על מה אתה מבסס את זה חוץ מהחוויה שלך בשינוי.

    שנית – אתה מקצין את דברי כדי להגחיך אותם במקום להתייחס אליהם. מה הפלא שטיעון הקש המוקצן שהקמת נראה לך אידיוטי?
    בוודאי שאין לצפות שכל מוחה ירד לפרטי הפרטים של פרטי הפרטים. לא בדיון הבטחוני ולא בכלכלי. מי יחלוק על כך? אבל האם כל דרישה לפירוט היא דרישה לאמידה אקונומטרית ל 2016?
    אז, אני חוזר על שני חלקי הטיעון שלי, ואחר כך נראה לי שתגיע שעתי לפרוש אני מתחיל לחזור על עצמי, ואני לא רוצה להתרגל יותר מדי לזה שקוראים לי אידיוט.
    אחד – לקחת מהעשירים ולתת לכל השאר זה אמירה חלולה. זה סוג של "תנו לצה"ל לנצח". קודם כל כי האמירה היא אם כבר – לקחת יותר מהעשירים ולתת יותר לכל השאר. וכי היום לא לוקחים מהעשירים ונותנים לכל השאר? השאלה כמה לקחת, ולמי לתת, היא לא אמידה אקונומטרית של ההשלכות המקרו כלכליות ב 2016, דבר שגם אני אגב לא יכול להגיד עליו שום דבר חכם. ולכן הדרישה לתת איזה מינימום של פרטים היא חיונית. בלעדיה – לא נאמר כלום.

    שתיים – וכאשר בדיון הבטחוני יש כל מיני קריאות שיוצאות "לתת לצה"ל לנצח" או שאר גאוניות שכאלה, מיד עולות השאלות. ואף אחד לא מקבל את התשובה "לא צריך להיות גנרל, והממשלה צריכה למצוא את הפתרונות" בתור תשובה לגיטימית. אני לא רואה למה ההתיחסות למחאה החברתית צריכה להיות שונה. ואני עדיין חושב שההשוואה צריכה להיעשות, אמנם בזהירות, כי לפחות לי, אידיוט ככל שאהיה, היא עוזרת להבהיר דברים.

    אני חושב שמה שהעלה את הדרישה לפרטים היא לא קטנוניות, אלא תחושה חזקה שהאופן שבו המצוקות הוצפו יצר רושם של ציפיות לחלוטין בלתי ריאליות. וכשעלו השאלות, שחייבות לעלות, התשובה "פתרונות זה מהממשלה" משום מה הפכה למקובלת. עדיין לא ברור לי למה.

  22. אכן, נאלץ להסכים שלא להסכים. בישראל אין הסכמה לגבי ה"בעיה" בתחום הכלכלי בין המוחים לבין הממשלה. הממשלה רואה את הבעיה כ"אין מספיק גדילה" או "אין מספיק יציבות" או "אין מספיק יכולת להתעשר". המוחים רואים את הבעיה כ"קשה מדי להיות מעמד בינוני" ו"אי אפשר לחיות בכבוד כמעמד נמוך". לב הבעיה היא באי ההסכמה הזו לגבי מה הבעיה.
    אין בעיה כזו לגבי הבטחון. זה לא שאני יכול להתווכח עם מישהו על האם הבעיה היא שיותר מדי ישראלים מתים או פחות מדי ישראלים מתים. כולם מסכימים מה הבעיה, ולכן נותר לדון רק על הפתרון.
    בכלכלה, אנחנו כרגע דנים על מה הבעיה. זו, אגב, חלק מהטרוניה כלפי ועדת טרכטנברג – שהיא יוצאת מנקודת היסוד של ההשקפה הניאו-ליברלית שלא רואה בצדק חברתי בעיה, ולכל היותר רואה את המחאה עצמה כבעיה שצריך לפתור באמצעות השקטת הציבור. כל עוד אין הסכמה לגבי מה הבעיה, אין טעם בכלל להציע פתרונות. כשתהיה הסכמה רחבה לגבי הבעיה, הפתרונות יעלו מכל מיני מקומות, ואז הציבור יוכל לבחור בין הפתרונות שמועלים.

    (וגם – אני מתנצל על הבוטות בתגובות קודמות. לא שזה תירוץ, אבל לעבור מדינה זה דבר מאוד מעיק ומלחיץ).

  23. סגנון – בקטנה. שאלו יהיו הדברים הבוטים ביותר שאתקל בהם…

    וחוצמזה – אנחנו נפרדים בטונים של הסכמה. גם אני חושב שחלק מהנכונות לקבל את אי הצעת הפתרון קשור לזה שרבים מאמינים שאין הסכמה על מה הבעיה. זו הייתה הנקודה הראשונה שהעליתי בתגובה המקורית שלי.

    אולי הם צודקים, ואכן הממשלה רוצה צמיחה ויציבות במקום צדק חברתי. אני לא בטוח שאני מסכים, ואני לא בטוח שאני לא. אבל אם הייתי חושב שאין הסכמה על מה הבעיה – הייתי תומך, לפחות יותר ממה שאני עכשיו, בדוקטרינת הצפת הבעיה.

    כך או כך, לפחות בשבילי זו תובנה שעלתה מההשוואה לדיון הבטחוני. אם שוב ניזכר בתגובה המקורית שלי, לפני שהתחיל קרה האגרופים, היא לא הייתה טענה שיש, או צריכה להיות, גזרה שווה בין הדיון הבטחוני לזה החברתי, אלא שיש מה ללמוד מההשוואה ביניהם.

    רק בשמחות.

  24. הדיון קצת התקדם מאז שהייתי פה פעם אחרונה, ואין כל כך טעם שאני אגיב לתגובה האחרונה שמוענה אלי. בכל זאת, יש משהו שרציתי לומר.

    באחת התגובות שלך כתבת "ממי לקחת יותר? מהעשירים. למי לתת יותר? לכל השאר". בעיני, זאת כבר (כמעט) דעה שאפשר להתייחס אליה. אתה לא צריך לספר לי מה יהיה הגידול בתוצר ב-2016. אני לא ראיתי את מנהיגי המחאה אומרים אפילו את זה. הם מדברים רק על צד ההוצאות, ואת צד ההכנסות פוטרים רק במילים "לא לנו לתת פתרונות" – ושכל משתתף בהפגנה ידמיין שלוקחים את הכסף מהמטרה שהוא הכי לא מאמין בה באופן אישי.

    למה אני אומר כמעט? כי "עשירים" זה מונח קצת דמגוגי. אני לא מבקש ממך לומר לי מה רף ההכנסה המדוייק שהופך אותך לעשיר, אבל הייתי שמח להבין על מה בערך אנחנו מדברים: מאה האנשים העשירים בישראל? אלף? עשרת אלפים? מיליון?

    בתור דוגמא – ההורים שלי תומכים מאוד במחאה, והשתתפו בחלק מההפגנות. שניהם מנהלים יחסית בכירים בהיי-טק, עם שכר משותף ששם אותם עמוק בתוך העשירון העליון (ה-5% העליונים אולי? אני מודה שאני לא בטוח. לא הצלחתי למצוא את המספרים מעבר למה זה "עשירון עליון"). אבל הם רואים את עצמם כמעמד ביניים, משוכנעים שעם תפקידים דומים בארה"ב או באירופה הם היו חיים הרבה יותר טוב (מה שכנראה נכון), ומשוכנעים שחלוקת ההכנסות בישראל מוטה נגדם באופן יחסי לעולם (מה שכנראה לא נכון). הם שונאים את "העשירים" וכועסים על ה"פער החברתי", בלי להבין שבעיני חלק גדול מהמוחים הם העשירים, וצמצום הפעם החברתי כנראה יוריד אותם למטה, לא יעלה אותם למעלה.
    לדעתי זכותם לדעת האם הם בעצם מפגינים למען הגדלת נטל המס עליהם. אתה לא חושב?

  25. בינתיים דפני ליף כבר לא כל כך שלווה. היא נטשה בזעם את אולפן לילה כלכלי בערוץ 10
    http://mymoney.nana10.co.il/Article/?ArticleID=825420
    (למחרת גיא-של-אורלי ושרון המנחה ירדו לפסים אישיים בפולו-אפ)
    http://mymoney.nana10.co.il/Article/?ArticleID=825693

    אני לא מתאפקת מלחשוב "באיזה חומרים היא משתמשת".

    גם הצטערתי לשמוע אותה מצטדקת בעניין אי הגיוס. אין בארץ שום חוק שמחייב אנשים לעשות שירות לאומי במקום צבא. למעשה יש מכשולים ביורוקרטיים קשים מאוד מול אנשים שקיבלו פטור רפואי מהצבא ורוצים שירות לאומי.
    חלק מהצדק החברתי, לענ"ד, זה לקבל את הלגיטימיות של מי שהצבא לא רוצה. כמובן ערבים, אבל גם נכים וגם אנשים עם בעיות בריאותיות שלא משפיעות באזרחות אבל הצבא לא רוצה להתמודד איתן.

סגור לתגובות.