מזל טוב, בהמה! (וגם: למה עכשיו?)

קצת פסק זמן מענייני המחאה.

בטמקא פרסמו טור מאת הוגת הדעות מורן אייזנשטיין. הטור סיפר את הסיפור על ההעצמה הנשית שמורן חוותה כאשר בן-זוגה תמך בה אחרי לידת בנה והניח את דעתה שאין לה מה לדאוג מכל מיני סטנדרטי יופי שנועדו לילדות בנות 16 שסובלות מאנורקסיה, ושמה שחשוב עכשיו, שבועות בודדים אחרי הלידה, זה שתנוח כמה שאפשר בין התעוררויות להנקה, ואיך שהוא מעורב באופן שיוויוני בטיפול בצאצא הקטנטן כדי שלא כל המעמסה תיפול על כתפיה.

סתם! נראה לכם? מה פתאום. הטור מספר איך בעלה החלאה קנה לה שמלה מידה 36 פחות מחודשיים אחרי הלידה. תגובתה, במילותיה שלה – '"וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות'. כן, בעלה גרם לה לרצות למות.

מיד תפסה את בעלה לשיחה והבהירה לו שאין שום סיבה הגיונית לצפות מאשה זמן כה קצר אחרי לידה להכנס לשמלה כל כך קטנטנה. בעקבות השיחה הבעל התנצל והסביר שהוא לא טוב במידות של נשים, והוא ממש לא התכוון להגיד שהיא שמנה, ושהוא אוהב אותה לא פחות עכשיו משהוא אהב אותה ביום החתונה שלהם.

לא, לא… רגע, זה לא היה ככה. הרשו לי לדייק: בעקבות קבלת השמלה ונסיונות נואשים ללבוש אותה בצורה שתסתיר את העובדה שיש לה גזרה של אשה כמה שבועות אחרי לידה ולא של בר רפאלי אחרי כריתת קיבה, היא הגיעה למסקנה שהבעיה היא בה עצמה, ולכן פצחה בדיאטה נטולת פרופורציות ובמשטר אימונים מפרך בחדר כושר אליו גררה את הילד (כי אין לו אבא, כאמור). והיא עוד הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד – "שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים", כי זה מה שאכפת לו.

אבל כמובן כל המאמץ הזה אינו מספיק, כי עדיין צריך לשקר לבן הזוג המתחשב כדי שלא יחשוב בטעות שאשתו עושה איזשהו מאמץ כלשהו כדי לרצות אותו – הרי היא צריכה להראות כמו בת 12 באופן טבעי, לא? ולכן, כאשר הבעל מבחין שהריצ'רץ' של השמלה שהיא נדחסה אליה בכח נהרס, היא עוד המציאה סיפור על איך שהוא נתפס בעגלה כשהם חזרו מהמסעדה, ובחיוך ממתיק סוד הבטיחה שעוד כמה חודשים היא תיקח אותה לתיקון.

אז מה היה לנו? בן זוג שאינו מסוגל לאמפתיה ולדאגה כנה לבת זוגו אלא רק רוצה את הכוסית שלו בחזרה אחרי שהיא סיימה לייצר עבורו צאצא; זוג שאינו מסוגל לקיים שיחה אחת נורמלית על משהו שמטריד את האשה, כי למה להרוס לו את הפנטזיות; בת זוג שמוכנה להקריב את הבריאות שלה ואת הנוחות של בנה כדי לרצות את אותן פנטזיות אינפנטיליות של בן הזוג; ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי.

עכשיו, באמת שלא מעניין אותי מה עושה מורן אייזנשטיין בחייה הפרטיים. אבל איפה השיקול המערכתי כאן? איך מי שאחראי על עריכת מדור שכל כולו מיועד לנשים הרות ומיד אחרי לידה יכול שלא לבצע את השיקול העריכתי הפשוט של להגיד "תודה, אבל לא" – יש לנו אחריות מסויימת, ואנחנו לא נציב סטנדרטים מסוכנים כל כך לקוראות שלנו בצורה בלתי ביקורתית כל כך.

כאשר הטוקבקים הם קול ההגיון, זה סימן שמשהו התקלקל משמעותית ברמת המערכת.

ובכל זאת מילה בנוגע למחאה: גורביץ הפנה לטור של קרני אלדד בהארץ שבו מועלית טענה שמופיעה תדיר בקרב מבקרי המחאה: למה דווקא עכשיו? למה לא תחת הממשלה הקודמת? למה לא לפני עשור? למה לא תחת רבין? מה נשתנה?

יש כמות אדירה של ציניות בשאלה הזו. התשובה, הרי, היא "במקרה". לא, המחאה הזו לא הייתה חייבת ליפול במשמרת של נתניהו. זה לא שאולמרט היה יותר טוב. והתהליכים שהובילו למצב שכולם מצביעים עליו כיום ואומרים שהוא בלתי אפשרי לא התחילו אצל ביבי. יש שיאמרו שהם אפילו לא התחילו אצל הליכוד אלא עוד לפני המהפך הראשון. מדובר בתהליכי עומק, ובדיוק בגלל זה המחאה דורשת שינוי עמוק ולא רפורמות קטנות או תיקוני מדיניות.

אבל בגלל זה השאלה "למה עכשיו" היא חסרת משמעות. אי אפשר לנבא ארועים כאלו. מדען מדינה או סוציולוג שיגיד לכם שהוא ניבא שהמחאה הזו תעלה ותצליח מתי שזה קרה משקר לכם, בדיוק כשם שפיזיקאי שיגיד לכם שהוא יכול לנבא מתי אטום רדיואקטיבי ידעך משקר לכם. יש כל כך הרבה גורמים, רבים מהם אינם חשופים לאיש, שאי אפשר לנבא ויש מידה לא קטנה של אקראיות (או, לכל הפחות, "בחירה חופשית") בהתרחשות שלהם. כן, יש גורמים שאפשר להצביע עליהם ככאלו שהגדילו את הסיכוי לכך. המחאות ההמוניות בעולם הערבי סיפקו מודל, המחאות בספרד וביוון גם הן יכלו לתת כמה רעיונות. ישנם גם תהליכים ארוכים יותר שהגבירו את הסבירות למחאה כזו – אחד מהם הוא הנושא של הדוקטורט שלי ((בקצרה: יצירת קואליציה של ה"יהודיות" וה"בטחון" כנגד ה"דמוקרטיה", החלישה מאוד את יכולתה של האחרונה להשפיע על הבניית המדיניות בישראל. במצבים כאלו, אפשר לצפות שרעיון ה"דמוקרטיה" יעבור שינויים בניסיון להטות חזרה את המאזניים. להגיד לכם שציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, או שזה יצליח אי פעם? ממש לא. המאורעות עכשיו מסתדרים עם התאוריה, אבל אי אפשר לחזות אותם.)), וכמובן שיש גם תהליכים כלכליים שתלויים בגורמים מגורמים שונים, כולל מצב הכלכלה העולמית.

אבל זה לא נכון להגיד שהייתה כאן "סערה מושלמת". היה כאן מצב נוח יחסית להתרוממות של מחאה כזו, אבל לא משהו שלא היה כדוגמתו בעבר. הרכיב הסודי הוא משהו שאף חוקר ואף עיתונאי לא יכול היה לזהות אותו מראש: מדובר על בחורה צעירה שנכנס לה ג'וק לראש ברגע הנכון, והחליטה לפעול, והצליחה לסחוף סביבה גרעין קטן, שהצליח להגיד בדיוק את הדברים שגרמו לעוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. בקיצור, מכל בחינה אובייקטיבית, מדובר פה על מקריות.

אפשר, הרי, לשאול לא רק למה תחת הממשלה הזו, אלא למה דווקא הקיץ הזה? אם כל הסטודנטים השמאלנים רק חיכו לחופשת הקיץ כדי לנסות ולהפיל את ממשלת נתניהו, מה מנע מהם לעשות בדיוק אותו הדבר בקיץ שעבר? כלום, כלום לא מנע מהם. אבל היה חסר אותו זיק ראשוני מקרי – מה שבמדעי החברה מכנים "agency", סוכנות, בחירה חופשית – שהצית את האש הגדולה שאנחנו רואים עכשיו.

בגלל זה זו לא מחאה נגד נתניהו אישית, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה. זו מחאה נגד משהו הרבה יותר גדול מנתניהו, ובעד משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא יהיה מוכן לעשות.

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "למה עכשיו?", אתם יכולים לענות "למה לא?".

עדכון: אם אתם יכולים לסייע גם כלכלית למחאה, אפשר לתרום באמצעות פייפל או כרטיס אשראי כאן. אני כבר רוקנתי את כל מה שהיה לי בפייפל לשם, אז אם תרמתם לי בעבר, אתם יכולים לדמיין שהעברתם כמה שקלים גם למטרה הזו. (אבל לא כל מה שתרמתם, כי בכל זאת בזבזתי חלק מהכסף על כל מיני שטויות באינטרנט…)

אגב, להזכירכם – אתם תמיד יכולים לתרום לדוקטורנט למדע המדינה האהוב עליכם באמצעות כפתורי התרומה שלמעלה בטור האמצעי.

11 Replies to “מזל טוב, בהמה! (וגם: למה עכשיו?)”

  1. לפעמים יש לך פנינים.
    יותר נחמד כשאתה כותב דברים שאני מסכים איתם:)))

    בנוגע למורן אייזנשטין, בעסה. כבר חשבתי באמת שהיתה שם איזו הארה שאפשר ללמוד ממנה, אפילו במקום האפל הזה של קידוש ה90-60-90 (או יותר נכון 200-60-90) אפילו שעתיים אחרי לידה.

    אני מתאכזב מכל אישה שלא מבינה את חשיבות תפקידה בהתנגדות, גם אם פאסיבית, לשעבוד הגזרתי אחרי לידה.
    זה יפה שאשה אחרי לידה מסוגלת לחזור למשקלה טרום לידה, זה יפה שאשה, אפילו אחרי לידה, מצליחה לשמור על שגרת פעילות גופנית ותזונה נכונה.
    זה מכוער שגורמים לכל כך הרבה נשים להרגיש רע כל כך עם עצמן במידה והן לא מסוגלות לעמוד בסטנדרטים הדי גבוהים האלה.

    בנוגע למחאה –
    אני חושב שהמחאה הזו תפסה אותנו קצת לא מוכנים עם ההגדרות שלנו לכל מיני דברים.
    זה שמאל? זה כולם? זה נגד הממשלה? זה בעד מי בדיוק?
    הבורות והעלגות שמערכת החינוך שלנו לא טרחה למגר ב20-30 שנים האחרונות, ניתזים מכל עבר.
    לשמחתי, המחאה הזו כל כך עמוקה וכל כך נוגעת בכל כך הרבה אנשים, שאפילו הדיסוננס ההגותי שמתקיים פה בין כולנו לא מצליח – לפחות נכון לעכשיו – לשים אבן בגלגלי המחאה.

    ואיך זה קשור לשאלת ה"למה עכשיו?"?
    כי זו אחת השאלות המופרכות, כפי שהיטבת להגדיר, שנועדו בעיקר להתקיל ולבלבל את הנשאל, ולא באמת מצפות לתשובה אמיתית.
    זה המקבילה המילולית/ויכוחית של "תראה ציפור!" רגע לפני שאתה משלח סנוקרת ליריבך בקרב רחוב, או אם להיות פילוסופי יותר, זה הבן דוד החיגר של "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?".

    צריך קצת להיות פילוסוף או לפחות בעל יכולת לנתח את משמעות השאלה כפי שעשית כאן, כדי להתמודד איתה ועם המגוחכות שלה.
    כאמור, אחוז נכבד מהעם הזה לצערי עוד לא שם.

  2. בלימודי ההיסטוריה שלי אחד הפרופסורים אמר שמבחינה היסטורית, מהפכות ומרידות מעמדיות נוטות לפרוץ בסוף האביב-תחילת הקיץ כי זו התקופה בדיוק לפני האסיף, כאשר מאגרי התבואה נמצאים בשפל והרעב בולט ביותר.
    באופן דומה אפשר אולי לומר שהמחאה – שהתחילה סביב נושא הדיור – פרצה באופן טבעי בקיץ כאשר השוכרים מחדשים חוזה או מחפשים דירה חדשה.

  3. אזרתי אומץ וצפיתי בסרט הנלווה לכתבה, ואני לא מבינה על מה היא מתלוננת – בהתחשב בעובדה שהיא בסך הכל שבעה שבועות אחרי לידה, נראה שהיא חזרה לגזרתה הקודמת די מהר. אני, לעומת זאת, נראיתי בחודש חמישי.

    וכן, אתה צודק.

  4. קצת עצוב לי עליה.

    חשוב לזכור שעבור הרבה נשים, המראה החיצוני הוא חלק משמעותי מההגדרה העצמית שלהן. זה אולי שטחי ומפגר, אבל מראה מצודד הוא אחד ההישגים המשמעותיים שאשה יכולה להגיע אליהם בחברה שלנו, ובמידה מסויימת – מורן היתה על ראש ההר הזה, והלידה מהווה נפילה ממנו ואובדן של ההצלחה שלה.
    תחשוב, למשל, מה היה קורה אם בעקבות הבאת צאצאים לעולם (יש לך ילדים? אני לא זוכרת) היית מאבד כחצי מרמת ה IQ שלך ולא היית מסוגל לעבוד על הדוקטורט. אני מניחה שהתוצאה היתה פאניקה מסויימת מצידך, כי סביר להניח שהאינטלקט שלך הוא מרכיב משמעותי בתחושת הערך העצמי שלך.

    כמובן, אבל, שעם כל האמפתיה – זה המחיר שנשים משלמות על "עסקה פטריאכלית". לפעמים אני באמת לא יודעת מה עדיף.

    ולבסוף – הביקורת שלך על שיקול הדעת של המערכת בדיוק במקום, וגם זו על "למה דווקא עכשיו".
    הפצתי הלאה.

  5. טוב, חייב להגן קצת על מורן אייזנשטיין.
    אתה כותב "ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי", ומתעלם מהעובדה המרכזית שמאפשרת את כל הדיון הזה מלכתחילה – הטור הזה פורסם בשמה של אייזנשטיין ובמקום בולט מאוד. זה קצת מקלקל את הטיעון לגבי מערכת יחסים שבנויה על שקרים. הנה היא סיפרה הכל וסיפרה לא רק לבעלה אלא לכולם, גם לך.
    אם זה היה טור אנונימי במדור יחסים או פוסט בבלוג קטן הייתי מקבל את המהלך שלך במלואו, אבל הזירה שבה הטור הזה פורסם הופכת את כל ההגיון שלו. היא מתארת מצב (אני לא בטוח עד כמה כולו אמיתי) שהוא אכן מעוות, אבל היא חושפת את העיוות הזה לעיני כל ומאפשרת (אולי) לנשים במצב דומה להחליט שאם גם מורן אייזנשטיין מתמודדת עם מצב כזה ולא מתביישת לפרסם את זה, אז לא יהיה כל כך נורא להגיד את הדברים לבן זוג או לבני משפחה או לחברים שמרשים לעצמם להיות ביקורתיים ומרושעים.

  6. כשבילי פילגרים נחטף על ידי חייזרים בספר "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט הוא מקבל שיעור דומה…

    "Welcome aboard, Mr. Pilgrim," said the loud-speaker, "Any questions?"
    Billy licked his lips, thought a while, inquired at last: "Why me?"
    "That is a very Earthling question to ask, Mr. Pilgrim. Why you? Why us for that matter? Why anything? Because this moment simply is. Have you ever seen bugs trapped in amber?"
    "Yes," Billy, in fact, had a paperweight in his office which was a blob of polished amber with three ladybugs embedded in it.
    "Well, here we are, Mr. Pilgrim, trapped in the amber of this moment. There is no why."

  7. לי הפריע פרט קטן נוסף: מהנתונים המובאים בטור, לגברת אין כל כך על מה להתלונן, לאור העובדה שהצליחה, גם אם בקושי (במחיר רוכסן קרוע) להשתחל לשמלה (ומניסיוני, שמלות המצוידות ברוכסן אינן סלחניות כלל). כך שבסך הכול, להיות מידה 38 ולא 36 חודשיים אחרי לידה זה משהו שרוב הנשים היו מקבלות אפילו בשמחה, מה שמוסיף על התמיהה לגבי שיקולי המערכת.

  8. סתם בשביל עוד קצת פרופורציה על הרעיונות המוזרים ששתולים לנו עמוק בראש, ה-90-60-90 הנכסף (ר' תומאש) הוא בפועל ירכיים (90) של אישה בין מידות 36-38, מותן (60) של מידה 34 וחזה (90) של מידה 40.

  9. מצטרף לתומאש- אחלה פוסט.
    לגבי שיקולי 'עריכה' אני חושב שהגיע הזמן שכולנו נחליף דיסקט לגבי בעלי תפקידים בכלי התקשורת. תפקידם היחידי הוא להביא עוד רווח.

    הם רוקנו את הערכים (שהיו) בעיתונות, וכבר אין כל כך עיתונאים. יש סבלי תוכן. שופכי תוכן, וסדרני תוכן כשמעליהם משקיף גרף אדיר של חשיפה.

    התוכן נועד להשכיח ולא לדווח, הוא נועד להסיח ולא לעורר שאלות. התוכן הוא נפח חסר ערך מלבד החשיפה. התוכן צועק מהכותרות, והכותרות מגוחכות.

    הכתבה על מורן אייזנשטין נשמעת כמו עוד סחיטת תפוז תוכן אומלל מצד יחצן כלשהו ומנהל מדור שנשאר ללא תוכן להיום או כזה שקיבל הוראה להכליל את סיפור הפלקט במדור.

    גם אם בחלק מהתגובות יטגנו אותה- אז יבוא אחר כך גל הרחמים. היא זכתה לחשיפה, ובלי חשיפה הקריירה שלה גמורה. המטרה הושגה.

    יחצנים מקבלים כסף בדיוק עבור זה. מענין מה אחוז הכתבות "התפורות" לעומת כתבות שנוצרו מטעמים עיתונאים של פעם, זכות הציבור לדעת על זה.

  10. אני מצטערת אבל הקבלי את עצמך וזה טבעי הפך גם הוא לסוג של כפייה . זה מאוד מאוד לא נעים לעלות הרבה משקל בתקופה יחסית קצרה . אתה מרגיש בדיסאונס עם הגוף שלך . אתה לא יכל להעריך נכונה כמה דרגות אתה יכל להעלות ואיזה בגדים ישבו אליך . הרעיון כאילו כל ההתעסקות בדרים המאוד ביסיסים האלה של הקיום היא איזה סוג של היסטריה נשית היא מיזגונית לגמרי . נראה איך גבר יגיב עם הוא יום אחד יתעורר בגוף לא לו .
    כן יש סטנדרטים כפולים מצד אחד מצד שני הדרישה שאננו כנשים צריכות להפנים
    את היחס לגוף לפי הדוגמה הגברית הוא לא שחרור גדול

סגור לתגובות.