לו הייתי דפני

כששמעתי בפעם הראשונה על הדרישה של מנהיגי המאבק למצלמות בחדר הדיונים עם ראש הממשלה, התגובה הראשונה שלי הייתה של התנגדות – לא ככה מנהלים משא ומתן, וזו דרישה קצת מצחיקה. מאז חשבתי על זה קצת, ואני יותר מבין את הרציונל מאחורי הדרישה, אבל עדיין חושב שהיא שגויה. אני חושב שאפשר היה להעביר את המסר של השקיפות בצורה יותר מוצלחת ופחות מגחיכה. לו אני הייתי מראשי המאבק (וכרגיל, ראוי להזכיר שאין כאן ביקורת עליהם – יש לי יותר הערכה כלפי יוזמי ומובילי המאבק הזה משאוכל להביע במילים), הנה מה שהייתי אומר במסיבת העיתונאים שלהם:

חברים יקרים.

שמחנו לקבל את הצעתו של ראש הממשלה להכנס למשא ומתן עמנו בנוגע לדרישות שהועלו בשבועות האחרונים על-ידי האנשים הנפלאים שהצטרפו אלינו למחאת האוהלים. לצערנו, היום אנחנו נאלצים להודיע שלא נוכל לקבל את הצעתו של ראש הממשלה. הסיבה לכך היא שההצעה הזו הופנתה לאנשים הלא נכונים.

אין לנו כל התנגדות לכך שארגוני עובדים וארגונים מייצגים אחרים יכנסו למשא ומתן עם ראש הממשלה ומשרד האוצר – ארגוני הרופאים, ארגוני הסטודנטים, ארגוני הסגל הזוטר באוניבריסטאות ובמכללות, וכן הלאה, כל אותם ארגונים שמייצגים אינטרסים ברורים ושמצאו במחאה שלנו אוהל חם ומחבק שנותן להם תמיכה וסולידריות כדי להמשיך את המאבק המוצדק שלהם על הנושא הספציפי אותו הם מייצגים כחלק ממאבק רחב יותר למען מדינת רווחה אמיתית בישראל.

אבל אנחנו לא מייצגים אף אחד. איש לא בחר בי או באנשים שיושבים לצידי להנהיג את המאבק הזה, אלא הגענו לכאן מכוח המקרה. כל אחד מאותם 150,000 שצעדו איתנו אתמול, וכל אחד מהמיליונים שהביעו תמיכה במאבק שלנו, יכול היה להיות כאן במקומי. אני אינני נציגה נבחרת של המוחים, או של מעמד הביניים, או של העם בישראל.

אתה, מר נתניהו, אתה הנציג הנבחר שלנו. אתה ומפלגתך ויתר החברים שיושבים בכנסת לצידך מדי שבוע. ופה הכשל הגדול כל כך שאנחנו מנסים להצביע עליו. אם ראש הממשלה רוצה לנהל משא ומתן עם נציגי הציבור, בדמוקרטיה הוא היה צריך פשוט לדבר עם חבריו לממשלה ועם חברי האופוזיציה – הם אמורים להיות הנציגים שלנו. הם אלו שנבחרו על ידי הציבור, לא אני. אבל משום מה הם אינם מוכנים לייצג אותנו כראוי. וכך קורה שראש הממשלה הנבחר, במקום לפנות לחברי הכנסת של הליכוד, של קדימה, של העבודה, של ישראל ביתנו ושל מרצ, פונה לאזרחית הקטנה דפני ליף כדי שתייצג את הציבור שבחר אותו ואת יתר חברי הכנסת.

לא, אדוני ראש הממשלה. זה לא עובד ככה.

המחאה שלנו נועדה כדי להעיר אתכם, כדי להזכיר לכם שאנחנו כאן, ושאתם אמורים לייצג אותנו ולדאוג לנו. היא אמורה להזכיר לכם מה הרעיון של פוליטיקה במדינה דמוקרטית. והרעיון הוא לא לבחור נציג אקראי מקרב הציבור ולשאול אותו "מה אתם רוצים?" אני יודעת מה אני רוצה. אני חושבת שהרבה אנשים מסכימים איתי, אבל אין לי הכלים לבדוק זאת. לך יש. אז צא ובדוק מה רוצים האזרחים. אל תחפש מנהיגים ונציגים, כי אתה וחבריך לכנסת, אתם המנהיגים והנציגים. אנחנו רק אומרים לכם שאתם לא עושים את עבודתכם כראוי. עכשיו תנהיגו ותייצגו.

הציגו לציבור תוכניות, הקשיבו לקולות שלנו, הענו לרחשי הציבור ותקנו את התוכניות שהצגתם, או שתשכנעו אותנו שהתוכניות שלכם מוצדקות ומוצלחות. ככה זה עובד בדמוקרטיה, אדוני ראש הממשלה.

אם יורשה לי, בכל זאת, להציע הצעה אחת כדי לעזור לראש הממשלה: במדינות רבות בעולם נהוג להקים ועדות התייעצות עם הציבור, כאלו שנודדות ברחבי המדינה ושואלות את האזרחים לדעותיהם ולצרכיהם. ((גם בישראל היו ועדות כאלו. ועדה אחת לפחות כזו שאני מכיר הוקמה כדי לקבל את עמדות הציבור בנוגע לביטול המשטר הצבאי בשנות ה-60. ד"ק)) מכיוון שנראה כי הניתוק של חברי הכנסת והממשלה מהציבור מונע מהם לבצע את תפקידם כראוי, אולי הקמת ועדה כזו תסייע להם. סתם, רעיון.

13 Replies to “לו הייתי דפני”

  1. מאוד מעניין, הניתוח שלך. בעצם, נוצרה פה בעיית נציג כפולה, ושני הנציגים האלה מדברים זה עם זה.
    והרעיון שלך לפיתרון הוא סוג של מהפכה במה שאנחנו קוראים לו "דמוקרטיה". זו לא הבאה של סוגיה ספציפית למשאל עם או להתייעצות ציבורית. לדברים האלה יש בהחלט תקדים. זו הבאה של כל סדר היום הלאומי – החברתי, הכלכלי וכנגזרת של זה גם המדיני – לבחינה ציבורית. האם לדבר כזה יש תקדים? אם היינו בצרפת, הייתי אומר שקבלת הצעה כזו יתכן ויש בה כדי להצדיק התחלה של מספור של רפובליקות.

  2. נאום חזק. עצוב עד כמה אמת פשוטה שכזאת (על היותו של נבחר ציבור גם נציג ציבור) לא חילחלה לחברי הכנסת.

    דן מרידור התראיין היום ברדיו ואמר שמדובר שהמוחים צודקים, ושהם (מעמד הביניים היהודי-חילוני) הוא ציבור גדול בישראל שאין לו יצוג בכנסת.

    מעניין את מי הוא חושב שחברי הכנסת של הליכוד, קדימה, העבודה, וכו', מייצגים.

  3. רועי – לא רק שיש לזה תקדים, אנחנו גם לכאורה עושים את זה אחת לארבע שנים (או פחות, במקרה הישראלי). קוראים לזה בחירות, והמצע של כל מפלגה אמור להיות התוכנית שלה לארבע שנים הבאות. יש מדינות שזה אפילו פחות או יותר קורה בהן. הגיע הזמן שזה יקרה ככה גם בישראל.

  4. רעיון נכון, אבל קצת בעייתי. מה הלאה בעצם? מה מבטיח לנו שההרכב הנוכחי של הכנסת, אם להשתמש במילים שלך, יתעורר? מה יוכיח לנו שהם חווים את ההתעוררות הזו? בתאוריה זה נכון, אבל מה במציאות יכולה להביא שיחה בין נתניהו ללבני? למה שהנושא לא ייעלם תחת ספטמבר וצרותיו אם תנועת המחאה לא קיימת ובועטת? אם המתח בין הציבור לשלטון מנוטרל?

    כרגע, לו אני דפני ליף, הייתי משתדל להגיע למצב שבו אני מייצג לפחות את יושבי המאהלים. את השקיפות אפשר לייצר אם נציגי המאהלים למשא ומתן יעודכנו מדי יום על ההתקדמות את משתתפי האסיפה הכללית, ואלה יצביעו על מנת להחליט מה עמדת הנציגים שלהם בנושא. לא מושלם, אבל משיג את המטרה פחות או יותר – יהיה קשה יותר לקנות את ההנהגה.

  5. לא יפה דרשת. מכיוון שחברי הכנסת שלנו, כפי שדן מרידור ציין, לא מייצגים את הציבור, יעזור אם יהיו כאלה שמייצגים אותו. אני לא חושב שיש בעיה בכך שדפנה לייף תייצג את האופוזיציה לשלטון הנבחר. כל עוד היא עושה את זה ללא אלימות.

  6. דובי,
    ההצעה שלך אינה לקיים בחירות, ולכן בחירות אינן תקדים. מה שאתה מציע הוא משהו אחר לגמרי, שלמעשה חותר תחת התפיסה של "פעם בארבע שנים".

  7. דובי יש לי שאלה קשה בנוגע למחאה הזאת מדיניות ציבורית.
    בתור משהו שעבד בשביל וועדה ממשלתית אני יודע ששינוי מדיניות זה לא משהו שאמורים לשלוף ברגע אלא משהו שאתה צריך להחליט אחרי שעברת על הנתונים וכיילת בדיוק את גודל המהלך שאתה רוצה לבצע. זה לוקח זמן.
    מצד שני מחאה זה משהו שאתה לא יכול להחזיק הרבה זמן. וברגע שמהחאה מסתיימת הלחץ על הפוליטיקאים פוחת והם יכולים לתייק את המסקנות הוועדה עמוק עמוק במגרה.
    איך פותרים את הסתירה הזאת?

  8. בתשובה לאבנר, הייתי אומר שזה זמן טוב למפלגות שירצו לתרגם את המחאה הזאת למנדטים בבחירות הבאות להתחיל להציג תוכנית (היתה צריכה להיות להם אחת עוד לפני המחאה, המחאה רק מציפה בעיות שקיימות כבר הרבה זמן, וזה מה שמפלגות אמורות לעשות באופוזיציה או בממשלה) או אם הן נרדמו בשמירה לגבש אחת – ובמקביל לדאוג לשמר את הנושאים בכותרות ולשמור לפחות על גחלת של מאבק.

  9. השלטון שלנו דפוק בהחלט והאבחנה שלך לגבי מקומם של משתתפי המחאה ומנהיגיהם נכונה.

    מצד שני לנסות ולהחליף את שיטת ממשל או לשפר את הדיאלוג בעקומה הקיימת ימסמסו את הפוטנציאל (והתקווה שלי) לרתום את האנרגיה לכיוון מועיל ומשמעותי יותר מעוד ישיבות אימפוטנטיות סביב בורקסים.

    בורקסים, מיקרובים, מקורבים ומצגות כבר יש לנו…בגלל זה התחילה המחאה.

סגור לתגובות.