בחן את עצמך: האם גם אתה במעמד הביניים?

מעמד הביניים שוב בכותרות, וכמו מאליה עולה שאלה מוכרת: מה זה בעצם מעמד הביניים? האם נהג המונית שרואה את האוברדרפט שלו תופח מדי חודש הוא מעמד ביניים? ומה עם ההייטקיסט במשרה הנוחה שיכול להרשות לעצמו חופשות בחו"ל בלי לנגוס בחסכונות? ומה עם המנהל הבכיר שמרוויח בחודש מה שהקודם מרוויח בשנה? האם יתכן שכולם מעמד בינוני?

אם אתם חושבים שהמונח "מעמד הביניים" הוא מבלבל, אתם בחברה טובה. גם מדעני החברה לא ממש סגורים על המשמעות של המושג הזה. ויש לכך סיבה טובה: מדובר במושג ארכאי שמוחזק בהנשמה בערך מאז מלחמת העולם השניה, וגם לפני כן הוא חרחר כמה עשרות שנים לפחות. מעשית, אין לו משמעות אמיתית, וזה מאפשר לאנשים לצקת לתוכו איזו משמעות שמתאימה למסר שהם מנסים להכתיב.

פעם היו שני מעמדות. היו להם כל מיני שמות לאורך ההיסטוריה, אבל בגדול קראו להם "המעמד העליון" ו"המעמד התחתון". לפעמים המעמד העליון היו האריסטוקרטיה, האצולה, או בעלי האדמות. לפעמים המעמד התחתון היה הצמיתים, מעמד העובדים או הפרולטריון. חדי העין הבחינו בחסרונה של קטגוריה אחת ברשימה הזו: בעלי ההון. בעלי ההון, מבחינה היסטורית, לא היו "המעמד העליון", אלא להפך, הם הם המעמד הבינוני. מעמד הביניים נוצר כאשר שכבה של "פשוטי העם" הצליחו לצבור ממון באמצעות מסחר והרפתקנות.1 עם השנים נוצרה מערכת של תלות של המעמד העליון בממונם של בני מעמד הביניים, ואלו האחרונים הצליחו לנצל את המצב הזה כדי להשיג לעצמם זכויות שהיו שמורות קודם לכן רק לבני מעמד האצולה. המהפכה המהוללת האנגלית (1668), אף שנסובה סביב סוגיה דתית, למעשה היא זו שגיבשה את המעמד הבינוני ככח המרכזי בפוליטיקה האנגלית ובעקבותיה נוסחו זכויותיהם של בני המעמד הזה ועוגנו בחוק.

כלומר, המעמדות נסבו לא רק סביב רכוש, אלא גם סביב זכויות. המעמד העליון נהנה מהכי הרבה זכויות, המעמד התחתון לא נהנה מאף זכות, והמעמד הבינוני נהנה מסט מסוים של זכויות. אבל בעוד שההבדל בין המעמד העליון למעמדות האחרים היה הבדל של סוג (אצולה לעומת פשוטי העם), ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך היה הבדל של כמות: אם בן המעמד העליון ירד מנכסיו, הוא עדיין שמר על התואר. אם בן המעמד הבינוני איבד את כל רכושו, הוא חזר להיות בן המעמד הנמוך. ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, לפיכך, הוא שלמעמד הבינוני היה רכוש (ומכאן זכויות), ואילו למעמד הנמוך לא היה כלום2 (ומכאן גם לא זכויות).

אך מתן הזכויות לבני המעמד הבינוני התחיל תהליך מתגלגל של הרחבת הזכויות הללו, משום שהוא עיקר את הבסיס המוסרי של זכויות היתר של המעמד העליון, מצד אחד, ואת חוסר השיוויון של המעמד הנמוך מצד שני. כשם שהמעמד הבינוני הצליח למנף את מאזן הכוח המשתנה כדי להשיג לעצמו זכויות, כך גם המעמד הנמוך הצליח למנף את החשיבות העולה שלו להצלחתו הכלכלית של המעמד הבינוני (וגם, אין לשכוח, להצלחה הצבאית בעידן של מלחמת שוחות וצבאות המוניים) כדי להשיג לעצמו זכויות. לכך תרם, ללא ספק, האיום המתמשך במהפכה של הפרולטריון. המהלך המבריק של הקפיטליזם, מהלך שהראשון להתחיל אותו היה ביסמארק בגרמניה ושמרקס היה מראשי מתנגדיו, הוא מה שאנחנו מכירים כיום בשם סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה. משמעותו האמיתית של המהלך הזה הוא שהמעמד הבינוני מוותר על חלק מהונו ומעביר אותו למעמד הנמוך, ובכך הוא הופך בעצם את המעמד הנמוך לחלק מהמעמד הבינוני, על כל המשתמע מכך.

במקביל לכך, כמובן, גווע לו לאיטו המעמד העליון והפך לבלתי רלוונטי. תארי אצולה, אם המשיכו להתקיים, הפכו לחסרי משמעות פרקטית.

התוצאה היא חברה חד מעמדית: כולם (כמעט) הם בני המעמד הבינוני. משמע: לכולם (כמעט) יש רכוש, ולכולם יש זכויות שוות. ה"פינוקים" האלו, שמבקרי המאבק הנוכחי מאשימים אותנו בכך שאנחנו רוצים בהם? זה בדיוק מה שעושה אותנו למעמד בינוני. זה חלק מהפשרה שמאפשרת לקפיטליזם העולמי להמשיך לתפקד. לחם ושעשועים, החלום האמריקאי, החלום הבורגני – תקראו לזה איך שתרצו, זה מה שהמעמד הבינוני ההיסטורי הבטיח לכולם בתמורה לשימור השיטה שאפשרה להם לצבור ולהחזיק בהון שלהם. ובמשך הרבה שנים זה עבד יפה מאוד. העשירים המשיכו להיות עשירים, אבל קצת פחות, והעניים יכלו לחיות חיי רווחה, וכן, גם קצת מותרות, ואפילו לחלום להפוך לעשירים בעצמם, ולכולם היה שקט תעשייתי.

אבל בשנים האחרונות אחד הצדדים כבר לא ממש מקיים את החלק שלו בעסקה. מעמד הביניים הולך וחוזר להיות שכבה דקה בראש החברה, ובעצם הופך להיות המעמד העליון בשיטה דו-מעמדית חדשה – כזה שאינו יכול לאבד את מעמדו, כי מי שמפסיד כשהוא נכשל הוא הציבור כולו, בעוד שהאציל החדש שומר על הונו האישי לעצמו. אם הייתי מרקסיסט הייתי שמח, כי זה שם את המהפכה בחזרה על השולחן. אבל אני לא מרקסיסט, ואני לא רוצה מהפכה. אני רוצה, אם יורשה לי, את החלום הבורגני שלי חזרה.

כפי שחלקכם זוכרים, יש לי ידידה נורווגית פה, וכך יצא שחוויתי את הארועים האחרונים בנורווגיה בזמן אמת ודרך פריזמה מאוד אישית. אני לא יודע למה היא חזרה ופנתה אלי ביומיים האחרונים האלו שוב ושוב. אולי בגלל שהייתי זמין, אולי בגלל שהיא יודעת שיש לי נסיון מקרוב עם ארועים כאלו, להבדיל מרוב האנשים האחרים שהיא מכירה. ההזדהות שלי איתה עברה שינויים ניכרים ביומיים האלה. בתחילה, כשהאפשרות הסבירה ביותר עוד נראתה כעוד מקרה של טרור מוסלמי,3 חזרתי בזכרוני לפיגועי האוטובוסים של ראשית תקופת אוסלו. אבל ככל שהתבהר שהמפגע הוא בכלל נורווגי אתני4 כך עברתי לחשוב יותר על רצח רבין, על התחושה מוחצת הלב שהייתה לי בלילה שאחרי הרצח שמשהו מהותי השתנה, אובדן של תמימות כלשהי, וחשש תהומי מפני אויב שאי אפשר להבדיל בינו לבין כל אחד אחר. לא יכולתי לחלוק עימה יותר מאשר את התחושות הלא נעימות שעדיין מלוות אותי כל אימת שאני נזכר בימים ההם, ולראות איך הלב שלה נקרע, ולהזכר איך נקרע הלב שלי.

מדהים היה לראות איך הטבח בנורווגיה העלה אצל כל כך הרבה אנשים את אותם הסטריאוטיפים, אותה השנאה ואותו הפחד, שהניע, כפי שהסתבר, את הרוצח עצמו לבצע את המעשים הללו. זו, אם תרצו, האירוניה במיטבה. אם הייתי איש אופטימי הייתי אומר שאולי אנשים ילמדו לקח מהאופן שבו קפצו למסקנות ברגע ששמעו על פיגוע. אבל אני לא, ובמקרה הזה, אין ספק, הפסימיות הזו מוצדקת לגמרי.

  1. פעם שני הדברים היו קשורים אחד בשני, למרות שבעצם גם היום מסחר, בעיקר בבורסה, מתבסס במידה לא קטנה על יצר הרפתקנות מפותח. []
  2. אין לכם דבר להפסיד פרט לשלשלאות שלרגליכם, כתב מרקס. []
  3. אם כי, בניגוד לטוקבקיסטים, לי היה ברור שגם אם זו אפשרות סבירה, אנחנו רחוקים מוודאות באשר לזהות המפגעים ועילת הפיגוע. []
  4. מעניין היה לראות כמה זמן לקח לטמקא לוותר סופית על הסיפור הנוח ההוא של "ארגון מסייעי הג'יהאד הגלובלי" – שעות רבות אחרי שהנורווגים כבר הכריזו בוודאות על זהות המפגע, בטמקא עוד הציבו סימני שאלה וניסו לטעון שיכול להיות שזה בכל זאת מוסלמים, כי איך אפשר אחרת?! []

17 Replies to “בחן את עצמך: האם גם אתה במעמד הביניים?”

  1. מעניין מאוד, תודה לך. זו בהחלט היתה נקודת מבט אחרת, שהיתה נחוצה לי מאוד, כדי לסדר קצת את הבלאגן בראש.

  2. אפשר להסתכל אחרת על היוצרות מעמד הביניים, ולטעון שהוא נוצר עם ההמתמקצעות הגדולה יותר של שכבה רחבה יותר של אנשים, ועם האורבניזציה שהביאה איתה המהפיכה התעשייתית בהמשך. כך נוצר המון של אנשים, שבניגוד להמוני האיכרים (האריסים / הצמיתים או סתם הפלאחים), ובניגוד להמוני פועלי הייצור אח"כ, שכל מה שידעו הוא להפעיל את המכונות כמו שהראו להם, השכבה החדשה שהלכה וגדלה, והלכה והתעבתה, היתה מורכבת מחברי גלידות של בעלי מלאכה, שלמדו את מלאכתם לאורך זמן, מבעלי חנויות שונים, ומנותני שירותים בעיר. אחר כך, כשהצטרפו גם בעלי המקצועות החופשיים (שהם נראים היום כשרידי הגילדות, כמו עורכי הדין, מהנדסים, ארכיטקטים וכו') – ניתן היה כבר לבדל את המעמד השני בכך שהיתה לו יכולת כלכלית טובה יותר מהמעמד הנמוך, בכך שהיה לו רצון ויכולת יזמית, או ידע מספיק להרויח כסף מהמקצוע או מספיק הון כדי להשקיע בהרפתקה פיננסית קטנה.
    המוביליות החברתית גרמה ליצירת חלום קפיטליסטי חדש, של מעבר מהמעמד הנמוך למעמד הביניים על ידי שדרוג של ההשכלה או יזמות, ושל שדרוג ממעמד הביניים למעמד הגבוה על ידי צבירת הון אדיר במימדים כאלה, שיקשה על ידי חברי המעמד הגבוה להתעלם ממנו, פחות ופחות בדורות הבאים לאחר צבירתו.

  3. >> "מעמד הביניים נוצר כאשר שכבה של "פשוטי העם" הצליחו לצבור ממון באמצעות מסחר והרפתקנות"

    לפי זה תשובה הוא לגמרי במעמד הביניים.

    אני חושב שכל זמן שאנשים מקבלים את ערכם העצמי בהשוואה לאנשים אחרים, יהיו מעמדות חברתיים.

    ואם אין רעבים ויש מעמדות, אז לא נראה לי חשוב אם הם מבוססים על קרקעות, או ממונות, או השכלה, או שרירים, או קשרים מפלגתיים, או דרגה, או מסרונים בכוכב נולד. מה ההבדל?

  4. תודה על הסקירה ועל התובנות. יש לך רעיון איך לחזור לשם – לחלום הבורגני?

    אגב, במקרה אני קוראת עכשיו את הספר "נפילת ענקים" של קן פולט שמתרחש בדיוק בתקופה שאותה תיארת – מלחמת העולם הראשונה – ומראה בדיוק את כל הדברים שעליהם דיברת (איך המעמד התחתון שנלחם בשוחות ומפעיל את בתי החרושת באנגליה דורש לקבל זכויות כמו של העמד הבינוני, איך התנהלות האצולה ברוסיה הביאה למהפכה, וכו'), כך שהכל מתחבר לי מצוין. כיף.

  5. הממ… לא יודע.
    הנה עוד שתי עובדות חשובות לדיון:

    1. למעט בין השנים 2007 – 2009, ומעט במהלך המיתון של האינתיפאדה השנייה, יש עליה מאוד מונוטונית (שאגב, מגמדת את השפעה של השנים הנ"ל) בכל מדדי ההכנסה הריאליים של כל העשירונים בישראל – למשק בית, ליחיד, ברוטו, נטו, הוצאה. יו ניימ איט. גם בנוגע להתמוטטות מדינת הרווחה ההגזמות הן בשמיים. לפי כמעט כל מדד, ההוצאה הריאלית החברתית (שיכון, בריאות, חינוך, קצבאות, קליטה ועבודה) לנפש בישראל כיום היא הגבוהה ביותר אי פעם, למעט כאשר מתקננים לפי מדד טאוב להוצאה ציבורית (מדד מחמיר בהרבה ממד המחירים לצרכן למשל), ואז היא הגבוהה ביותר אי פעם למעט שנת 2000. יש בוודאי גידול בפערים, ויש קיטון בחלק מהתוצר שהולך על הוצאה ציבורית חברתית (אגב, גם בנוגע לזה ההגזמות חוגגות. הממשלה בישראל היא עדיין 42% תוצר). אבל איך שלא הופכים את זה – החלום הבורגני לא נלקח מאיתנו. במונחים אבסולוטיים הוא רק הופך יותר נוח.

    2. לפחות מאז שנות השישים אנשי מעמד הביניים בהגדרות הרחבות ביותר שלו כמעט תמיד בטוחים שמצבם קשה, ומחמיר, בוודאי קשה ומחמיר יותר ממה שכל הנתונים מראים. (סקר של הספרות אפשר למצוא אצל בריאן קפלן the myth of the rational voter p.44). גם בארץ, אי האפשרות לגמור את החודש היה פחות או יותר התמה המרכזית של קרובים קרובים למשל. ולא תאמינו – גם עכשיו אנשים בטוחים שיותר מאי פעם, פשוט אי אפשר לגמור את החודש.

    אולי יש פה אישוש לדפוס ההיסטורי הידוע שמהפכות קורות לא כשהמצב הכי גרוע, אלא דווקא כשהוא קצת יותר טוב.

  6. אסף, איך זה מסתדר עם הנתונים האחרונים שמראים שחיקה ריאלית של השחר הממוצע בעשור האחרון של שלושה אחוזים בערך?
    http://www.themarker.com/markets/1.596199
    כאשר התוצר צמח בערך בשליש, נדמה לי.
    כך שנראה לי שסקטור צר פה מרוויח בגדול בעוד הרוב המוחלט מפסיד את חלקו בעוגה שהולך ומתכרסם.

    דובי יש נושא נפרד שהוא מודעות למעמד, ותפיסת המעמד בספירה הציבורית והתרבותית. זה מאד תלוי תרבות. באנגליה למשל מעמדות זה בערך כמו עדות בארץ – יש מתאם סוציו-אקונומי, אבל רק מתאם, מה שקובע איזה מעמד אתה זה המעמד של ההורים והסבים שלך (חוזר באינדוקציה). כך שנדמה לי שבסקר לפני חמש שנים חצי ממנהלי הבנקים באנגליה הצהירו על עצמם כמשתייכים ל"מעמד הפועלים" בגאווה רבה.
    לעומת זאת בארה"ב כולם מרגישים מעמד בינוני, גם כשאין להם גרוש, ובארץ הגדרה מעמדית זה סוג של חידוש מרענן (למרות שזה לא ממש חידוש כידוע הרטוריקה קיימת מאז העלייה השניה).

  7. השימוש בעשור האחרון הוא מטעה. הוא מתחיל, כמו שרואים בגרף, בנקודה גבוהה במיוחד עם היציאה ממיתון, ומסתיים בשפל הנמוך ביותר של המיתון האחרון. מספיק להוסיף את שנת 2011, או להתחיל שנתיים יותר מוקדם או שנתיים יותר מאוחר, או סתם לקחת מגמה יותר ארוכה, או מה לא – ויתקבל שעדיין המגמה הברורה היא של עלייה ברמת החיים בכל העשירונים.
    העליה של התמ"ג בשליש היא נתון מטעה. הנתון החשוב הוא כמובן לא העלייה בתמ"ג אלא העלייה בתמ"ג לנפש. וזה ירד בשנת 2001, 2002, ו 2003, עלה במשך 5 שנים, ואז ירד שוב ב 2009 ו לא זז ב 2010:
    http://www.cbs.gov.il/publications11/1438/pdf/gr2_h.pdf

    אבל יודע מה – ואפילו אז, האם ההתרסקות של מעמד הביניים היא ירידה של 3% הכנסה הריאלית? זה האסון הגדול?

  8. זה לא ממש נכון.
    אומנם בניגוד לימי הביניים שאז היתה חלוקה דיכוטומית של בעלי זכויות ונעדרי זכויות, היום יש חלוקה לארבע קבוצות:
    1. אלו שלא צריכים לעבוד כי יש להם – העשירים.
    2. אלו שעובדים ובעלי קביעות – השוק הראשוני.
    3. אלו שעובדים ונעדרי קביעות – השוק השניוני.
    4. אלו שלא עובדים וצריכים עבודה – מובטלים.

    מעמד הביניים הוא הקבוצה השניה.
    בעלי מקצוע וביטחון תעסוקתי, תוכנית פנסיה וקרן תגמולים. הטבות שונות מהמעסיקים.

    לאחר שנות החמישים עם התעסוקה המלאה בזכות הסכם השילומים מגרמניה, בין היתר, היתה תקופה של אבטלה בשנות השישים ומאז גלים של אבטלה קלה וחמורה.
    בכל התקופה יש מגמה של מעבר מקביעות למיקור חוץ – העסקה דרך חברות כוח אדם, כאשר זה אפשרי.
    בנוסף, מעבר מחוזים קבוצתיים מול הסתדרות/התארגנות עובדים אל חוזים אישיים.

  9. אסף אני חושש שאתה מיתמם. כאשר השכר הריאלי נשחק בתקופה של צמיחה חזקה, הפערים מתרחבים בצורה היסטרית. וזאת הבעיה. הבעיה היא הכוח של המאיון העליון היום ובעוד עשר ועשרים שנים, ותשווה מול שלושים שנה אחורה.

    הזכויות הבסיסיות שיש לשכירים היום הושגו לא בגלל שמישהו עשה להם טובה או חשב שזה רעיון טוב, אלא בגלל שהיה להם כוח פוליטי מול בעלי ההון והמדינה, וכן, בגלל שהם נלחמו לקבל יותר מהעוגה, ולא אמרו לעצמם: שחיקה ריאלית של שלושה אחוזים, זה לא נורא, יכול להיות יותר גרוע.

    שחיקה של שלושה אחוזים מתרחשת במקביל לירידה דרמטית בבטחון התעסוקתי ומעבר למשרות חצי משרה – כל אלה מרכיבים של אותו סיפור: מלחמת מעמדות.

  10. יאיר, אני מסכים שיש הרבה מה לשפר והרבה מה לעשות. אני רק חושב שכדאי לעשות את זה בצורה שמבוססת על נתונים קשיחים, ולא על תחושות בטן, או גרוע מזה – על שימוש מטעה בנתונים חלקיים.
    השכר הריאלי מעולם לא נשחק בתקופה של צמיחה בישראל. הוא נשחק בעשור האחרון בדיוק בגלל שהיו תקופות של מיתון. כאשר הייתה צמיחה, בלי יוצא מן הכלל, השכר הריאלי עלה (לא רק הממוצע, גם בכל העשירונים, למעט לפעמים, למרבה הבושה – בעשירון התחתון. בטח לא במעמד הביניים).

    3% של שחיקה, אפילו (בייחוד בעצם) אם היא תוצאה של מישמש בנתונים היא תוצאה גרועה, ויש מה לעשות כדי לשפר. גם יש הצדקה להיאבק על כך. אבל – אני מתקשה להבין איך אפשר לקרוא לירידה של 3% בהכנסה "קריסה". בוא נשים את זה בפרופורציה – זוג שמרוויח 16,000 ש"ח ביחד (בערך שני בני זוג בשכר ממוצע), חווה ירידה על פני עשור(!) ששקולה לירידת שכר של 480 ש"ח. 3 ארוחות ערב בחוץ פחות או יותר לחודש. זה קריסה? זה התרוששות? זה הפרת החוזה ההיסטורי? חלאס.

    על כך שהמאיון העליון הגדיל דרמטית את הכנסותיו (אני לא אוהב את הביטוי "חלקו בעוגה". אין "עוגה"), הרבה הרבה מעבר לכל השאר, ועשה זאת בין השאר בגלל מדיניות גרועה של הממשלה – אני מסכים.

    אתה מסכם בעוד קביעות לא מבוססות. במידה שיש גידול בשיעור האנשים שרוצים משרה מלאה ומוצאים רק משרה חלקית (ואין כמעט גידול במספר הזה) , זה בעיקר בגלל היציאה של עוד ועוד אנשים לשוק העבודה, והירידה הדרמטית באבטלה. ירידה בביטחון התעסוקתי – אני לא מכיר שום נתון שתומך בכך. הרהורים והגיגים זה דבר נחמד. אבל נתונים עוזרים. נזכיר – עובדי קבלן מהווים בערך 1.8% מכלל העובדים בישראל. שיעור גדול מתוכם מתחת לגיל 27. מיקור חוץ נעשה בעיקר בענפים שאף פעם לא היו ממש מבצר של בטחון תעסוקתי וזכויות. אז לכעוס – סבבה. לרצות לשנות – אני בעד.
    נוסטלגיה מבולבלת – לא בשבילי.

  11. ירידה בבטחון התעסוקתי – אתה לא מכיר שום נתון שתומך בכך? הלו זה רדיו? יצאת מהבית בשלושים השנים האחרונות? כמה אנשים אתה מכיר שיש להם קביעות? כמה פרילנסרים אתה מכיר באופן אישי? כמה אנשים החליפו מקום עבודה לעתים תכופות ולא מבחירה? תשווה את זה לדור של ההורים שלך וכמה אנשים התחילו עבודה וסיימו אותה באותו מקום? באמת שאתה לא רואה הבדל? באמת אין לי בעיה עם מספרים, ואני גם ממש לא נוסטלגי, אבל להכחיש שיש ירידה בבטחון התעסוקתי בשלושים השנים האחרונות זה נראה לי קצת כמו לבזבז את זמן הקוראים.

  12. אסף: לא ברור לי על אילו נתונים אתה מסתמך בדיוק.
    לגבי עובדי קבלן: רק עובדי קבלן, יש בערך 4.5% נכון ל-2006. כשסופרים את כל צורות ההעסקה הלא-שגרתיות (עובדי קבלן, ספקי שירותים בחצר המזמין וכו') – מגיעים לבערך 10% מכוח העבודה. זה ממש לא שיעור מבוטל, והוא משפיע גם על שאר המשק.
    לגבי ההוצאה הציבורית – ההוצאה הציבורית הריאלית ירדה דרסטית מאז שנות ה-70. אספתי את הנתונים תA HREF="http://www.blacklabor.org/?p=25442>כאן.

  13. נדב, משהו לא לגמרי ברור לי בחישובים שלך. אולי הכללת הוצאות בטחון? אני הסתמכתי על אלה, בקבצים שכוללים רק הוצאה חברתית:
    http://taubcenter.org.il/index.php/category/data_sets/lang/he/

    באשר לביטחון תעסוקתי:
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=466925
    והמדד הכללי יותר:
    http://taubcenter.org.il/index.php/e-bulletin/jump-in-the-taub-index/lang/he/

    עובדי קבלן, על פי נתוני הלמ"ס:
    http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=201120048

    מקבלים שכרם מחברות כוח אדם – המספר בירידה לאחרונה והוא פחות מ 30,000 איש. מספר המועסקים באמצעות קבלן משנה בתחומי שמירה, אבטחה, ניקיון ומטפלות בית היה ב 2010 – 128,000.
    סך המועסקים – 3 מיליון.
    זה אומר עובדי קבלן ממש כבר ירד לפחות מאחוז ב 2010, עובדים דרך קבלן משנה – 4%.
    לא מצאתי את הנתונים המעודכנים (ממשיך לחפש) אבל בשנת 2001, 45% מעובדי הקבלן היו מתחת לגיל 25. (גלין, 2001).

    על כך שיש השפעה על שאר המשק – אני מסכים. כמו שיש השפעה לעובדה שמספר המובטלים שמתחרים עכשיו על מקומות עבודה הוא נמוך היסטורית. אני גם מסכים שצריך להעלות את ההוצאה הציבורית, ושחשוב להשוות לא רק מספרים אבסולוטיים, אלא את חלק ההוצאה מהתוצר. הכל נכון. הדבר היחיד שמפריע לי הוא הטון האפוקליפטי של ההתרסקות, הקריסה, ההתרוששות, וכו'.

  14. הממ… אני משער שבגלל ריבוי הלינקים ההודעה הקודמת שלי מתעכבת בפרסום, אז רק לציין במילים – לפי מרכז טאוב, בתיקנון המחמיר של מדד מחירי ההוצאה הציבורית, ההוצאה הציבורית הריאלית לנפש הייתה בשנת 1970 6392 ש"ח לנפש (מחירי 2008) ובשנת 2010 15,649 ש"ח לנפש – גם במחירי 2008. (לוח 4 הוצאה לנפש לשירותים חברתיים. מרכז טאוב).

סגור לתגובות.