עת להקריבאופוזיציהראשי

ועכשיו ברצינות.

זה הפך כבר לריטואל. מישהו מציע חוק חדש שעושה צחוק מהדמוקרטיה, השמאל גונח, כל הבלוגרים עושים תחרות של מי יהיה יותר חד לשון, החוק עובר, ואנחנו עוברים להפסיד בקרב הבא. מקסימום מישהו מגיש איזו עתירה לבג"צ שבמקרה הטוב תתברר עוד עשור, ובזה נגמר העסק.

אבל הפעם זה צריך להיות שונה. עד היום החוקים היו די אבסטרקטיים – היה אפשר למחות עליהם, אבל הם לא השפיעו על רובנו באופן ישיר. הפעם החוק הוא כזה שאנחנו יכולים לעבור עליו פשוט בכך שנמשיך לעשות משהו שעשינו עד היום. לא צריך לנסוע לבילעין כדי לעבור על החוק. צריך רק לשבת בבית מול המחשב או לעמוד בחוץ עם שלט, ולקרוא לחרם על ההתנחלויות.

כאן אנחנו, השמאל, תומכי הדמוקרטיה, נמדד. דווקא כאשר אנחנו מאויימים באופן הישיר ביותר. גורביץ כתב שהאיום שבכמה ימים בכלא הוא משהו שרבים מוכנים להתמודד איתו בשביל האידיאלים, אבל חוק החרם מאיים במשהו הרבה יותר גרוע: בטרטור אינסופי למשפטים אזרחיים, ואולי ברישוש מוחלט באמצעות תביעות חוזרות ונשנות וחוזרות ופיצויים ללא צורך להוכחת נזק. והוא צודק: זה מפחיד. אבל כאן יום הדין שלנו. פה אנחנו חייבים לשים את הגבול ולהגיד שלא ניסוג ממנו.

גורביץ גם צודק שצריך להפסיק עם הפניה האוטומטית לבג"צ בכל פעם שהכנסת מחרבנת עלינו עוד קצת. הטקס הקבוע הזה רק הולך ומדרדר את ישראל עוד ועוד לתהומות האנטי-דמוקרטיים, כי בג"צ מתמודד מול חרב פיפיות: אם יאשר את החוק, הוא חותם על בקע נוסף בבסיס הדמוקרטי של ישראל; אבל אם יבטל את החוק, הרי שהוא מערער את עצם יסודותיו שלו – והנה, כבר קפץ מי שחוזר להצעות לפוליטיזציה של בחירת השופטים בישראל.

אבל התופעה הזו היא אשמת אותם אלו שהטילו את מלוא יהבם בבית המשפט העליון, שהגנו על האקטיביזם השיפוטי וראו בו כלי יומיומי לפיקוח על הכנסת. בגליון האחרון של כתב העת המוביל במדע המדינה, ה-American Political Science Review הופיע מאמר מאת פוקס וסטיבנסון1 בו הם בוחנים את ההשפעה של ביקורת שיפוטית על התנהגותם של מחוקקים. המודל שלהם מצביע על תהליך שיוצר שיווי משקל: "תעודת הביטוח" שנותנת הביקורת השיפוטית מאפשרת למחוקקים לחוקק חוקים פופוליסטיים שאינם עומדים בתנאי הסף החוקתיים, תוך ידיעה שהם יפלו בין כה וכה בבית המשפט, אך מאידך, פסילת חוקים על-ידי בית המשפט תיידע את המצביעים על ההתנהגות משולחת הרסן של המחוקקים. כתוצאה, על פי המודל, שני הצדדים ירסנו את עצמם ושיווי המשקל יהיה כזה שבו חוקים פופוליסטיים יהיו, אבל בתכיפות נמוכה, ומצד שני גם בית המשפט יעדיף לא להתערב ברוב המקרים, כל עוד ברור שמדובר בארוע נדיר.

המודל הזה, אם מנסים ליישם אותו לגבי ישראל, תופס לגבי התנהגות בית המשפט: בג"צ הפעיל את הסמכות שהעניק לעצמו לבטל חוקים במספר מאוד מצומצם של מקרים, והסתמך רוב הזמן על אפקט הצינון של חוות דעת משפטיות לפיהן חוק כזה או אחר "לא יעמוד בבג"צ". אבל הכנסת הנוכחית חשפה את הבלוף הזה, ואגב כך גם את הכשל של פוקס וסטיבנסון: הנחת היסוד שלהם היא שהציבור ניצב לצד בית המשפט. אבל אין שום סיבה להניח זאת. הסיבה שהחוקים הפופוליסטיים הם פופוליסטיים היא שהציבור אוהב אותם. אבל אם בארה"ב עוד יש להם נאמנות כמעט דתית לחוקה, וזכותו של בית המשפט להתערב מעוגנת אצלם היטב בתודעה, הרי שלישראל אין חוקה כלל, וזכותו של בית המשפט להתערב היא מפוקפקת למדי. לבית המשפט אפילו לא עומדת הלגיטימציה החוקית! איך תעמוד לו לגיטימציה ציבורית?

וכך היה שההתבססות הזו על בג"צ כגננת לכנסת גרמה לאינפנטיליזציה של המחוקקים, ועכשיו כולם מופתעים שכשהילדים גילו שבעצם למבוגר האחראי אין שום כוח עליהם, ישראל הופכת לאדפטציה גרוטסקית של בעל זבוב.

החוקים נגד ערביי ישראל, כמו חוק הנאמנות, היו לא יותר מבלון ניסוי. ומרגע שהניסוי הצליח פנתה הכנסת הימנית ביותר בתולדות ישראל – זו, כפי שטרח לציין ראש ממשלתנו הנערץ, בה יש לימין רוב מוחץ – להבטיח את המשך הרוב שלה באמצעות פגיעה באיום האמיתי על הרוב הזה: השמאל. כי קל ללעוג לשמאל הזערורי בישראל, אבל לשמאל היהודי לפחות יש את היתרון שיש לו את הדם הנכון, ולכן הוא יכול באמת לנסות ולשכנע ולפעול כדי להפוך ממיעוט לרוב, דבר מה שנמנע מערביי ישראל. ולכן סדרת החוקים הנוכחית נועדה למחוק אחת אחת את האפשרויות הפתוחות בפני השמאל היהודי בישראל לפעול כדי לשכנע את האזרחים.

האירוניה, כמובן, היא שמזמן כבר ויתרנו בעצמנו על רוב הכלים הללו. וכאן אנחנו חוזרים לטעות של גורביץ. נכון, לא צריך לפנות לבג"צ בעקבות חוק החרם. אבל זו תהיה טעות באותה מידה להכנע לאינסטינקט הפבלובי השני של השמאל – פניה לעולם, לאיחוד האירופי, לאו"ם.

הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. צריך לקרוא לחרם תחת כל עץ רענן, באופן ישיר ובלי התחכמויות. לא להגיד "אנחנו לא קוראים לחרם, אבל הנה רשימה של מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, נאדג' נאדג', ווינק ווינק". לא להגיד "יינות רמת הגולן לא טעימים, אל תקנו אותם." להגיד בגאווה ובמופגן: אני מחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות כי אני מתנגד למפעל ההתנחלויות, וגם אתם צריכים לנהוג כך. צריך לפעול בכל הכלים הדמוקרטיים – גם הכלי שנאסר עלינו כעת להשתמש בו – כדי לשכנע את הציבור בצדקת דרכנו, בחשיבותה של הדמוקרטיה להמשך קיומנו כמדינה וכפרטים עצמאיים. עם קצת מזל, אולי בתי המשפט יקרסו תחת התביעות האזרחיות. אבל אולי לא. אולי נצטרך לסבול תקופה של אי נוחות ואפילו פגיעה כלכלית. אולי זו גם לא תהיה תקופה קצרה. אולי מדינות העולם תראינה אותנה בסבלנו ותפעלנה בכלים שלהן כדי ללחוץ על הממשלה לחזור לדרך המוטב. אולי לא. אבל אסור לנו לוותר פה. חברי הכנסת גילו שאין להם בעיה לקפל את בית המשפט, אסור שיגלו גם שהיריבים הפוליטיים שלהם אינם מוכנים להגן על זכויותיהם הבסיסיות, כי אחרת זה לא יגמר באיסור חרמות. אחר כך תאסר כל ביקורת על המדינה, והבעת תמיכה במפלגות שאינן מצדיעות לדגל כל בוקר. ועד שנתעורר כבר לא יהיה את מי לשכנע כי הילדים שלנו כבר עברו כולם שטיפת מוח לאומנית.

זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

אני מחרים מוצרים המיוצרים בהתנחלויות בגדה המערבית, וקורא לאחרים לנהוג כמותי.

 

  1. Fox, Justin, and Matthew C. Stephenson. 2011. Judicial Review as a Response to Political Posturing. American Political Science Review 105, no. 02 (May 27): 397-414. []

תגובות

עת להקריב — 51 תגובות

  1. פינגבאק: מחשבות על חוק החרם | AnimX