תעשיית קוטג'ים

אני חש צורך להכות על חטא. כשהתחילה מחאת הקוטג', לא הבנתי מה בדיוק הסיפור: יקר לכם מדי? אל תקנו. קוטג' זה לא מוצר יסוד בשום הגדרה של המילה. אם המחירים ממשיכים לעלות, סימן שאנשים ממשיכים לקנות, וזה אומר שהמוצר עדיין שווה להם את הכסף. אז הם עושים את ההחלטה הצרכנית שלהם, ומחליטים לוותר על משהו אחר (או להכנס יותר לחובות), כדי להמשיך לצרוך את המוצר המדובר.

אבל טעיתי. ההגיון הצרכני הפשוט הזה לא עובד בישראל, משום מה. ולא, זה לא קשור לגודל השוק, וזה לא קשור לתחרות המצומצמת. אני אפילו לא חושב שזה קשור לעצלנות של הצרכנים שלא משווים מחירים. אז מה יכול להסביר עליה מתמשכת של מחירים, במיוחד אל מול ירידה בכוח הקנייה של הצרכנים?

לפני הרבה שנים שמעתי שני אנשים מדברים ביניהם. אחת רכשה לאחרונה בית, והם התדיינו על הריהוט המינימלי שעליה לקנות כדי לקיים חיים נורמליים, לנוכח המשכנתא הלוחצת. המשפט שתפס לי את האוזן נאמר על ידי האדם השני, שהצהיר בבטחון שהיא "חייבת" לקנות "פלזמה 40 אינץ'", כי אי אפשר לחיות בלי זה היום.

הסיפור הזה הוא קיצוני, אבל הוא אנקדוטה נאה כדי להדגים את מה שאני חושב שניצב בלב הסוגיה: בישראל נוצרה תרבות של ביקושים קשיחים. או, בביטוי הנפוץ יותר, תרבות של מגיע לי. ברגע שאדם מתרגל לרמת חיים כלשהי, או לצריכת מוצר כלשהו, הויתור על המוצר הזה אינו סתם כורח בלתי נעים, אלא פגיעה מהותית בכבודו ובזכויותיו של אותו אדם. כמו אותם סיפורים על נשים שדרשו להמשיך לקיים את סגנון החיים הראוותני שלהן אחרי גירושין מבעל עשיר, כך גם הצרכן הישראלי חושב שזה שהתנאים השתנו לא צריך לגרום לשינוי באורח החיים שלו.

ואני אינני מוציא עצמי מהקבוצה הזו. בקנדה, בשר עוף יקר בהרבה מבשר בקר (שלא לדבר על חזיר), אבל המשכנו לקנות עוף, כי ככה אנחנו רגילים. ירקות יקרים פי כמה וכמה מאשר בארץ, ובכל זאת המשכנו לקנות ירקות משל היינו חיים באיזו ארץ סאב-טרופית. מחירי התפוחים נעים להנאתם בין 69 סנט לפאונד ועד שניים וחצי דולר לפאונד ואף יותר, ובכל זאת, אינני מפחית את צריכת התפוחים האובססיבית שלי אף פעם.

תרבות האוברדרפט שפושה בקרב חלקים מסויימים באוכלוסיה נכנסת לאותה קטגוריה. כך גם מחירי הדירות המאמירים והאנשים שמוכנים להכנס לחובות אסטרונומיים כדי לרכוש דירה, כי אי אפשר בלי. אינני יודע מה הסיבות לתרבות הזו, ועד כמה היא באמת יחודית לישראל (אני מניח שלא ממש). אבל המצב הוא שאנשים מתייחסים לכל מוצר שהם רגילים לצרוך כאל מוצר שהערך שלו עבורם גבוה מאוד, מבחינת המחיר שהם מוכנים לשלם עבורו.

מכאן שגם אם אנשים חושבים שמחירו של מוצר הוא "גבוה מדי", הם לא יפסיקו לצרוך אותו, משום שעבורם הוא עדיין שווה את זה. מן הראוי שהמחיר ירד, כמובן, אבל כאן נכנסת בעיית הפעולה הקולקטיבית: עקומת ההיצע והביקוש מניחה שאנשים יפסיקו לקנות כשהמחיר "גבוה מדי", וכך המחיר יתייצב על משהו שנראה סביר למספיק אנשים כדי שהמוצר יהיה רווחי ליצרן. אין שום דבר בתיאור הזה לגבי המחיר ה"ראוי", ואין שום מקום לפעולה של אנשים כנגד מחיר לא ראוי. אנשים לא מפסיקים לקנות מוצר במחאה על המחיר שלו, אלא סתם, כי הוא יקר מדי עבורם.

כאשר הביקוש למוצר קשיח – כלומר, כאשר העלאת המחיר אינה גורמת לירידה במכירות – השימוש באופציית ה"יציאה", ((ראו בספרו הסמינלי של אלברטו הירשמן: Hirschman, A. O. (1970). Exit, Voice, and Loyalty: Responses to Decline in Firms, Organizations, and States. Harvard University Press. לתקצירון בעברית ראו פוסט ישן שלי, ותתעלמו מזה שהבטחתי שהוא יהיה ראשון בסדרה.)) כלומר להפסיק לקנות את המוצר חסום (פרקטית או פסיכולוגית). לאפשרות הזו קיימות שתי אלטרנטיבות: קול, או נאמנות. נאמנות משמעה להמשיך לצרוך את המוצר כי אין באמת אופציה אחרת טובה יותר. זה מה שקורה בארץ בד"כ, ומחרפן את המבקרים למיניהם. קול, משמעו שימוש באמצעי הבעה שונים כדי ליידע את היצרן על חוסר שביעות רצון, תוך כדי המשך צריכת המוצר. אליבא דהירשמן, קול הוא אמצעי חסר תועלת מול חברות מסחריות. לא אכפת להן אם אנחנו אוהבים את המוצר שלהן או לא, כל עוד אנחנו ממשיכים לקנות אותו. הן תלחמנה בחירוף נפש כנגד ביקורת פומבית על המוצר, אבל לא בגלל שהן רוצות לקוחות מרוצים (למעשה, המלחמה שלהן לעיתים תכלול את רדיפתו של הצרכן המבקר, ולאו דווקא את ריצויו), אלא בגלל שהן לא רוצות להרחיק לקוחות פוטנציאליים. חברות הסלולרי, לדוגמא. לחברות מסחריות אכפת רק מהשורה התחתונה, ולכן כל עוד אין פגיעה בשורה התחתונה, אי אפשר לצפות לשינוי בהתנהגות שלהן. יתר על כן, גם שינוי בשורה התחתונה לא יביא בהכרח לתיקון המצב, אם אפשר להתעמר באותו חלק מהציבור שהביקוש שלו קשיח יותר (חברות סלולרי, כן?) ולהשיג את אותה תוצאה.

קול שימושי כנגד בעיות בשירותים ממשלתיים, שם דווקא ה"יציאה" אינה משפיעה על השירות. אם פחות אנשים משתמשים במוצר אותו מספקת המדינה, לא רק שהדבר אינו מפריע למדינה, לעיתים קרובות זה אפילו יחשב דבר טוב, משום שהמדינה נוטה לסבסד את המוצרים שהיא מספקת. לעומת זאת, מחאה קולנית כנגד שירות ציבורי מסויים עלולה לסכן את כסאותיהם של נבחרי ציבור מסוימים, ולכן יש לה סיכוי רב יותר להצליח מאשר נשירה שקטה של צרכנים.

הכלכלן אלברטו הירשמן, שניסח לראשונה את הטיפולוגיה הזו, זיהה את החרם כבן-כלאיים של קול ויציאה, כזה שיש בו נזק לשני הצדדים: היצרן ניזוק משום שהוא מפסיד מכירות פוטנציאליות, והצרכן ניזוק משום שהוא נאלץ לוותר על מוצר שהוא זקוק לו. ההזדקקות הזו היא תנאי הכרחי לחרם, משום שאם הצרכן אינו זקוק למוצר, אין צורך ללוות את היציאה בקול – אפשר פשוט לוותר על המוצר וזהו. אבל החרם אצל הירשמן הוא חרם עד להשגת המטרה, ולא כמו במקרה הקוטג', של חרם לפרק זמן קצר, תוך הבטחה לשוב ולצרוך את המוצר בעוד שבועיים או בעוד חודש. על פניו, אין ליצרנים ולמשווקים שום סיבה שלא לספוג את ההפסד המקומי הזה על פני מספר שבועות, במקום להכנע לדרישות המחרימים ולהוריד את המחיר לכלל הציבור לפרק זמן ארוך.

כמובן, מוקדם לדעת האם החרם ישיג את מטרותיו. אבל במקום להתייחס בזלזול לחרם המוזר הזה, אני רוצה להציע פרשנות אחרת לרציונל שמאחוריו, ולסיבה שבגינה היצרנים והמשווקים אולי בכל זאת יכנעו לו.

אתמול צייצה הגברת הראשונה של הטוויטר העברי, ג'ודי ניר שלום מוזס, "בוקר ראשון בלי קוטג'. לא קל." לנש"מ לא באמת אכפת מהמחיר של הקוטג', ואין שום סיבה לחשוב שברגע שההמולה הציבורית תפסיק לבדר אותה, היא לא תחזור לצרוך קוטג'. אבל הסנטימנט שהיא מביעה כאן, אפשר להניח, הוא משהו שרבים מהמשתתפים במחאה דווקא יזדהו איתו: קשה לוותר על משהו שהתרגלנו אליו. אבל המחאה המאורגנת מאפשרת לאנשים להתגבר על בעיית הפעולה הקולקטיבית. אנשים מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, משהו שיש לו, לכאורה, סיכוי להיות בעל השפעה. זו לא החלטה אישית של אדם פרטי ומעוט יכולת להפסיק לצרוך מוצר עד שיורידו מחירים – ומה כבר ההשפעה של אדם יחיד שכזה? – זו פעולה מאורגנת של הרבה אנשים, חלקם, אפילו, אנשי שם כמו ג'ודי נש"מ.

אבל אם הרעש סביב המחאה ימשיך, ומספיק אנשים יחשבו שיש בהשתתפות שלהם במחאה הזו חשיבות שחורגת מההשפעה האישית שלהם על התוצאות, אז אולי אנשים יתחילו להתרגל לחיים בלי קוטג'. אולי הם יגלו שבעצם, יש חלופות טובות יותר, או לפחות לא פחות טובות. אולי הם יגלו שאחרי שמתרגלים לא לאכול קוטג' לארוחת בוקר, זה נעשה פחות חשוב לכלול דווקא את המוצר הזה בסל הקניות. אולי מתוך צרכנות בלתי-רציונלית של חרם קצר טווח, אנשים יגלו שהם יכולים להיות צרכנים רציונליים ולהגמיש את הביקוש שלהם למוצר הזה. כלומר, למגבלת הזמן של החרם יש כאן תפקיד חשוב, של הפיכת המשימה למשהו שנראה אפילו לחובב הקוטג' המושבע כהקרבה שניתן לעמוד בה. כמו לקחת דוגמית של מוצר כלשהו לשבועיים ניסיון, מה שגורם לנו לרצות לקנות את המוצר בתום התקופה — אבל בהפוכה. אני לא בטוח, אבל לא יפתיע אותי אם מי שמטפל בגמילה מהתמכרויות משתמש גם בטריקים דומים של הצבת יעדים קלים להשגה שעוזרים מעצם השגתם להשגת היעד הסופי של הגמילה המוחלטת.

אז אולי מחאה בלתי רציונלית היא הפתרון הטוב ביותר להתנהגות הבלתי רציונלית של הצרכנים בישראל. ואולי – ופה אני כבר באמת מותח את החבל – הגילוי של הצרכן הישראלי שהוא מסוגל לחיות חודש בלי קוטג', יגרום לו לשקול מחדש את התלות שלו באינספור מוצרים אחרים שפשוט אי אפשר לחיות בלעדיהם: כבלים, חבילת סלולרי מנופחת, מסעדות, ממתקים. אולי אפילו דירות. אמן.

עדכון: צדקתי.

קריאה לתרומות: ארגון כח לעובדים מסייע מאז האחד במאי לעובדי חיפה כימיקלים ששובתים כדי להשיג הסכם קיבוצי ולבטל את הסדרי דור א' ודור ב' כמו גם את ההעסקה בחוזים אישיים ודרך חברות קבלן. חיפה כימיקלים היא החברה הראשונה שהפעילה בישראל הסכם דור ב' שמפצל את העובדים ומחליש את כולם. האיוולת שבהסכמה להסדר כזה מרוחה עכשיו לאורכה ולרוחבה של המדינה, ועובדי החברה נלחמים כעת כדי לתקן את המעוות.

לאחרונה הודיעה חיפה כימיקלים על שביתת מגן בעקבות כשלון המו"מ על ידי הצדדים, תוך שהיא מסתמכת על אורך הנשימה הארוך של הבעלים, לעומת הגב הכלכלי השברירי יותר של העובדים. בשל אי-התמיכה לה זכו מההסתדרות עברו העובדים לארגון כח לעובדים, וזה פונה כעת לציבור כדי לסייע לקרן כלכלית לסיוע לעובדים. מי שמסוגל לסייע מוזמן לתרום לארגון.

24 Replies to “תעשיית קוטג'ים”

  1. אני מסכימה עם אי-הרציונליות של החרם, אבל מסיבה כמעט הפוכה. אני חושבת שנכון להגדיר קוטג' כמוצר בסיסי, כי בארץ הוא זהה מבחינת צריכה לגבינה לבנה, שאני מאמינה שרוב האנשים יקטלגו אותה כמוצר בסיסי, יחד עם לחם, חלב וכד'.

    הבעיה היא שבדיוק בגלל שהוא מוצר בסיסי שזהה במחירו לחלופות הבסיסיות, המחאה, שמתמקדת בקוטג' בלבד, ובכך מעודדת צריכה חליפית של מוצר בסיסי לא פחות באותו מחיר מופקע, ומאותן חברות מסחריות, היא מוזרה. בחלק מהמקרים המחרימים אמרו במפורש שייקנו גבינות אחרות במקום. אם אכן כל אדם שמחרים קוטג' יקנה גבינה לבנה, הרי שהחברות לא יפסידו אלא פשוט ירוויחו יותר ממוצר אחד על פני אחר, ואם יתכוננו מבעוד מועד לייצר יותר גבינה במקום קוטג', לא יפסידו כלל. בנוסף, בדיוק בגלל שאי אפשר לא לקנות מוצרי חלב כלל, הרי שאי אפשר להחרים לעד – מה שהופך את האיום בחרם ללא מטריד במיוחד מבחינת החברות המסחריות, אבל גם מסביר מדוע לא היתה קיימת האפשרות של להפסיק לקנות כחלק מצריכה נבונה ונותרה רק הבחירה הלכאורה לא רציונלית בחרם. (ומאחר שחברי הכנסת שלנו פופוליסטים, זו דווקא בחירה מאוד רציונלית עם פוטנציאל להיות אפקטיבית).

  2. גבינה לבנה היא כל כך מוצר יסוד, עד שהיא לא קיימת כמוצר בקנדה. (כלומר, יש הרבה גבינות שמנות סטייל פילדלפיה, ויש בערך מותג אחד של מה שהם מכנים "פרש צ'יז", שזה בערך גבינה לבנה; אבל גבינה לבנה אמיתית יש רק בסופרמרקטים באזורים היהודיים, והיא מיובאת או מישראל או ממחלבה יהודית בניו-יורק). דווקא קוטג' יש פה הרבה, אבל גועל נפש. התוצאה? אנחנו כמעט שלא אוכלים גבינה וקוטג' מאז שהגענו לפה. גם לזה יש תחליפים.

  3. המחאה (הלא רציונלית) היא תגובה לשיווק לא רציונלי (כלומר רגשי). זה נכון שקוטג' הוא מוצר ששווה במחירו למוצרים בסיסיים אחרים, אבל את הקוטג' מכרו לנו כ"גבינה עם הבית" אז עכשיו הצרכנים יוצאים לקרב על הבית. הרציונל כאן הוא החשיפה של הציניות השיווקית. אני לא בטוח שהמחיר הגבוה הוא מה שכל כך מפריע לצרכן כמו ההרגשה שסחטו אותו רגשית ובשיווק ריגשי יש גם ליצרן סוג של מחוייבות (ערכי המותג וכל הקישקושים האלו).

    תוסיף לזה את רגש הנחיתות המתהווה מול המהפכות (?!) בעולם הערבי ואז גם אנחנו ממש חייבים להראות שעם סגולה כמונו יכול להתאגד בשביל מטרה נעלה.

  4. אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הביקורות הרבות על עניין הקוטג'. סוף סוף הצרכן הישראלי מתארגן לאיזה חרם צרכנים יפה ומאורגן שמטרתו הורדת מחירים ובאמת מצליח לעורר הדים, אז כולם חייבים ללעוג לצרכן הישראלי איזה בכיין הוא ולמה הוא לא מתעסק בדברים שיותר קל וחשוב לשנות כמו החזרת גלעד שליט בשלום או שלום עולמי.

    "יקר לכם מדי? אל תקנו" נראית לי כמו גישה נאיבית ביותר לשוק החופשי. כדי לשפר מחירים הצרכן זקוק לארגון גדול יותר מאשר להפסיק לקנות בעצמו ולקוות לטוב מהיד הנעלמה. אני זוכר אותך מדבר בעבר על הטרגדיה של כר המרעה המשותף, ואפילו אצל איין ראנד השביתה היא מאורגנת וצריך לשכנע אנשים להשתתף בה. לפעמים, אם המחירים ממשיכים לעלות ואנשים ממשיכים לקנות, זה לא סימן שזה שווה להם את הכסף אלא בעיקר שהם צרכנים גרועים. לא צריך ללעוג להם על כך שהם מנסים פתאום לא להיות גרועים.

  5. נו, אבל גדי, כל הפוסט הזה הוא הכאה על חטא על התגובה הראשונית שלי, לא? מודה ועוזב ירוחם, לא?
    אבל זה שאנשים הם צרכנים גרועים זה משהו שצריך הסבר. למה הם גרועים? במה הם גרועים? על זה כתבתי את הרשומה הזו. גם בשאלת הטרגדיה של המרעה המשותף נגעתי בפוסט הזה – הבעיה היא בדיוק שאנשים תופסים את הפסקת הרכישה כמשהו שהם צריכים לעשות בשביל הטוב המשותף, במקום לנהוג כמו צרכן סביר ולהפסיק לרכוש בשביל הטוב הפרטי שלהם. כל עוד הם לא מפסיקים לקנות בשביל הטוב הפרטי שלהם, סימן שזה שווה להם את הכסף. זו פחות או יותר הנחת יסוד ואני לא רואה איך אפשר להתעלם ממנה. השאלה היא למה זה שווה להם כל כך הרבה כסף.

  6. אני לא מקבל את הנחת היסוד שלך. "שווה להם את הכסף" נשמע כמו מושג אידאלי בכלכלה, אבל לא כזה שנראה לי שניתן להעתקה אחד-לאחד לצרכנים אמיתיים. לדעתי רבים הצרכנים שפשוט לא עושים חשבון כמו שצריך כשהם קונים במכולת – מתפתים לקנות דברים כי הם רואים אותם, או מכוחו של הרגל (כפי שתיארת אתה) ובסוף בקופות חוטפים מפח נפש כל פעם מחדש.

    בנוסף לכך, גם אם משהו "שווה לך את הכסף" זה ממש לא אומר שלא היית מעדיף לשלם פחות או שלדעתך המחיר אינו מוגזם. אני חושב שאייפון הוא דבר נפלא ומוכן לשלם אפילו 4,000 ש"ח עבור אייפון למרות שזה מחיר שערורייתי כי אני כל כך אוהב אייפון, אבל בוודאי שאם יציעו לי אייפון במבצע במחיר 1,000 ש"ח אקפוץ על זה. בין שתי נקודות הקיצון הללו יש גם את דרך הביניים – התארגנות צרכנים במטרה להוריד את מחירי האייפון, שגם אליה בוודאי אצטרף אם אני חושב שזה יעזור. אם כן, הצרכן הישראלי מנסה להשיג עסקה טובה יותר; הוא לא רוצה לשבור את הכלים ולהימנע מהקניה לחלוטין. אף אחד לא מתכוון להפסיק לקנות קוטג' מכאן ועד לנצח; המטרה היא בפירוש לשבות כדי לגרום למחיר לרדת, ואז לחזור לקנות. זה משהו שאם האדם הבודד עושה לבדו פשוט לא יעבוד, אלא אם היד הנעלמה תתערב; אבל איך אדם יכול לסמוך על כך שזה יקרה מעצמו? לכן גיוס המוני שכזה הוא כל כך טוב לו.

  7. אני לא חושב שרשתות השיווק יוצאות נקיות מהפיכתו של הביקוש לקשיח (או מה שזה לא יהיה). כתבתי על זה קצת בעבר, איך "טשטוש" מחירים מקהה את חושינו הכלכליים, ואיך גופי מכירות גדולים משתמשים בזה באופן אסטרטגי כדי לגרום לנו לא לשים לב כמה אנחנו משלמים, מה שמקשיח את הביקוש (או מה שזה לא יהיה).
    [כאן: http://www.galamit.com/blog/mgmt/prices ]

    מה שהדהים אותי, ולדעתי גם גרם למחאה להצליח ולצבור מומנטום, הוא בדיוק היכולת להתמקד במחיר של מוצר אחד – דבר שפתאום החזיר את הדברים לפרופורציות, כלומר הבהיר שמה שקורה היום הוא בלתי סביר בעליל. מן הסתם זו פשלה של מערך השיווק, ומישהו ייתן על זה את הדין איפהשהו – איך זה שכל כך הרבה זמן לא היה מבצע על קוטג', או "חבילה מיוחדת" שבה מקבלים קוטג' מתנה על כל חומוס שלישי, מבצע שיטשטש את רגישותנו למחירו. מישהו התרשל שם. ללא ספק.

  8. שירי כתבה בדיוק את מה שהתכוונתי לכתוב – גם על היותו של הקוטג' (+גבינה לבנה) מוצר יסוד בארץ, וגם השאר – אתמול מצאתי עצמי בסופר עומד מול מקרר עם קוטג' ב-6 שקלים וגבינה לבנה ב-7.5 וקונה את הלבנה כדי לתמוך בחרם.

    לגבי הטענה כאילו הוא לא מוצר יסוד כיוון שבקנדה לא מוכרים אותו – קל להפריך אותה – אורז הוא בוודאי מוצר יסוד בהודו וסין, אבל אני משער שבפולין ובסקנדינביה אין הוא נחשב ככזה. ובקיצור, מוצר יסוד הוא גם תלוי תרבות, ובארץ קוטג' הוא אחד מהדברים שמשפחות עם ילדים פשוט לא מסתדרות בלעדיו.

    מילה אחרונה בנוגע לפלזמות ותרבות קנייה בארץ – לדעתי היא מושפעת לא מעט מתרבות ה"שופוני" שוודאי קיימת בכל חברה, ואין לי מושג אם היא חריגה פה, אבל כל אחד צריך גם להראות, להוכיח, שכוחו במותניו ושהוא יכול לקנות מכונית\פלזמה\דירה\בשר\פירות מפירמה יותר טובה, מסדרה יותר חדשה וכן הלאה. בהקשר כזה לפעמים למחיר גבוה (ובעיקר אם הוא נקשר גם לאיכות טובה, אבל במקרים של צרכנים בורים, לא בהכרח) יש יתרון מבחינת הלקוח. כמובן שזה בעיקר אם הוא נקשר גם לאיכות טובה, אבל במקרים של צרכנים בורים, לא בהכרח.

  9. כל מחאת הקוטד' הזאת בנויה כל כך חכם – שילוב של המוצר הכי ישראלי שיש עם גזרה שכמעט כולם יכולים לעמוד בה (יו, נאכל גבינה אחרת לחודש וואו!). מאז שזה התחיל לצוץ ניסיתי להבין איפה היח"ץ, מי שילם פה לאיזה אסטרטג.

    עכשיו הבנתי.

    הצפי שלי – ג'ודי ניר מוזס שלום עושה הילרי קלינטון ומכריזה בעוד חצי שנה על הקמת תנועה חברתית לא מפלגתית שאיכשהו אמורה להפוך אותה לראש הממשלה הבאה של ישראל.

  10. לא כתבת על משהו נוסף, שלמרות שהוא מובן מאליו ראוי לדעתי להזכירו:

    התיאוריה הקפיטליסטית גורסת שכשיהיה יקר, אנשים יפסיקו לקנות וכך המחיר ירד. יש עוד דרך שבא המחיר ירד: מישהו יקים מפעל שמוכר קוטג' זול יותר. העובדה שזה לא קורה מעידה על כך שאולי המחיר סביר יחסית לעלות הייצור, ואולי מישהו מתאם מחירים.

  11. מודי –
    או שזה אומר שיש חסמי כניסה גבוהים (רכישת ציוד ייצור, הסכמים עם ספקים) ושהסיכון גדול כי השחקניות הגדולות יורידו מחירים לזמן קצוב רק כדי לשבור את השחקן החדש. בקיצור – יכול להיות שהמחיר בהחלט גבוה מדי ביחס לעלות הייצור (אין לי מושג אם זה כך) ועדיין לא משתלם לשחקן חדש להיכנס.

    אני עדיין בדעה שהמחאה כאן היא לא נגד המוצר אלא נגד הציניות בשיווק שלו כ"מוצר עם הבית".

  12. איה, החשוד המיידי שלי הוא השמאל הלאומי.

  13. "השחקניות הגדולות יורידו מחירים לזמן קצוב רק כדי לשבור את השחקן החדש"

    הוא שאמרתי – תיאום מחירים.

  14. פוסט מצוין. ותגובה לגדי – בעיני, המחאה הזו יכולה להיות מאוד יעילה. אבל גם דבילית, בו זמנית. אני מדבר כרגע על רמת המיקרו – על האנשים שכ"כ משוכנעים שמגיע להם קוטג' בחמישה שקלים כשלפני שלוש שניות לא היה להם מושג כלל כמה קוטג' עולה, וסביר להניח שהנושא מעולם לא הטריד את תודעתם. לא בטוח שהם אלו שמשלמים על הקוטג' שלהם, לא בטוח שהם ידעו כמה הקוטג' עלה, לא בטוח שהם אוכלים קוטג', לא בטוח שהם עורכים את קניותיהם. אבל עכשיו הם זועמים (על מי, בעצם?).

    נכון, הטימטום הקולקטיבי הזה יכול להיות מאוד יעיל. אילו הייתי חושב שיכולה להיות לכך איזשהי השפעה, גם אני הייתי מצרף את מחאתי. לא הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק, כי הפאסון הציניקני שלי חשוב לי מהתרומה הזניחה עד כדי אפסית שלי למאבק. אבל כצרכן קוטג' – כן, מאוד אשמח לכשהמחירים ירדו, וכנראה שזו תהיה מחאה אפקטיבית (לפחות לגבי הקוטג', מה לגבי שאר המוצרים? מה עושים אלו שלא קונים קוטג', האם הם לא יעברו לגבינה לבנה במקום? האם זה לא יעלה את מחירי הגבינה?).

  15. אז עמרי, תן לי להבין – אתה חושב שהמחאה דבילית, בגלל שהיא עוררה תודעה צרכנית אצל אנשים שקודם לא הייתה אצלם תודעה צרכנית…? בכך שהיא סוחפת אחריה גם אנשים שהיא לא נוגעת להם באופן אישי…?

    אם מחאת הקוטג' תהיה אפקטיבית, למה נראה לך שיעצרו שם?

  16. כן, אתה מבין נכון, וזה הרבה פחות מוזר מכפי שאתה מציג זאת. אפשר לרתום את ההמון העדרי להרבה מאוד מטרות ראויות, וזה עדין יראה דבילי מהצד. מה שאתה מכנה 'תודעה צרכנית' אני (ודובי) מגדירים כתחושה ש'הכל מגיע לי'. אין ספק שזו גישה מאוד חכמה למו"מ או למרד צרכני, אבל זו עדין גישה דבילית.

    זה כלל לא קשור לשאלה איפה יעצרו. ואם הם לא יעצרו שם, אתה יודע לאן ימשיכו? אולי יורידו את הביקוש לדירות ויוציאו את האוויר מבועת הנדל"ן, אבל הרבה יותר סביר שהם יחרימו איזו פיצריה שלפי איזו שמועה מגישה בשר אדם (יהודי!) במקום פיצה פפרוני, יצעדו למען גלעד, יקנו רק דגלים תוצרת כחול לבן או ילכו רק בצד שמאל של המדרכה במחאה על משהו.

    מה שכתבתי היה מנותק לשאלת ההשלכות. אבל אם אתה רוצה לדבר השלכות – אני בכלל לא בטוח ששלטון עצומות הפייסבוק באמת יקדם אותנו למקום טוב יותר.

  17. לא ברור למה החרם הוא דוגמה ל"צרכנות בלתי רציונלית". אם אדם רוצה קוטג', ומגיע למסקנה, שמוכרים לו אותו במחיר מופקע, מה עליו לעשות, מבחינה רציונלית? לא לרצות קוטג'? זה לא עוזר לו שבקנדה אוכלים בכלל גבינות אחרות.

    הניסיון לשתף פעולה עם צרכנים אחרים הוא רציונלי, בדיוק כמו שהתאגדות של קרטל עסקי לשם העלאת מחירים מתואמת היא מעשה רציונלי.

  18. דודי – לא, הוא לא צריך "לא לרצות קוטג'", הוא צריך פשוט לא לקנות קוטג'. איפשהו בגיל 4 אנחנו לומדים שלא כל מה שאנחנו רוצים אנחנו גם מקבלים. בשביל לא לקנות קוטג' לא צריך התארגנות ציבורי.

  19. דובי, אני מסכים לטענה העיקרית בבלוג, אבל חושב שפעמים רבות, אין ממש חלופה יותר זולה, כי כל התחום (ירקות, פירות וכו') נמכר במחיר מופרז. נכון, אפשר לחיות בלי תפוח-עץ, אבל כשכל הפירות עולים הון, אין ממש חלופה.

סגור לתגובות.