אטומים גאים

להתלונן על ארץ האמורי זה הכי פברואר 2011, אני יודע, ובכל זאת, הפוסט האחרון שם, שעוסק בהתברגנותם של ההומוסקסואלים, או אולי במיינסטרימיזציה של ההומוסקסואליות, או בעצם בסחיזציה של הקוויריות, העלה לי מחדש את הנרווים שתמיד מלווים כל דיון על הבלוג הזה, שתמיד נמצא שלושה צעדים שמאלה ממך.

בפוסט יוצא עפרי אילני כנגד הסירוב של הקהילה ההומוסקסואלית להגיד משהו מהותי על הומוסקסואלים, על מה הם רוצים. במקום זאת, השיח הקווירי לפי אילני מתרכז כל כולו בזכויות, בדיכויין של הזכויות, ובקטלוג עוד ועוד זהויות ותת-זהויות מסוגים שונים. אילני מתלונן שההומואים שנלחמו כנגד המהותנות של ההומוסקסואליות למעשה נטרלו את היכולת לדבר על ההומוסקסואל, ובכך עיקרו את התשוקה שבהומוסקסואליות.

כי אילני אינו רואה בהומוסקסואליות נטייה מינית. הומוסקסואליות עבורו היא אידאולוגיה. הוא מצטט את יותם ראובני מתוך ראיון שקיים איתו: "לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר." הומוסקסואליות כפתרון ירוק לבעיה המלתוסיאנית.

"ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה" קובע אילני, משום שבלי ההמהפכנות שלכאורה נטועה בהומוסקסואליות (אם לא בהומוסקסואלים עצמם), אין לה קיום. בכך הופך אילני סיבה ומסובב. כמו אינספור מהפכנים-פרפטואליים שקדמו לו – כמו הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית, כמו המפלגה המהפכנית הממוסדת במקסיקו – אילני המשיך לשאת את נס המרד הרבה אחרי שהושגה המטרה, ולפתע הביט סביבו וגילה שכל אחיו לנשק כבר מזמן פשטו מדים וחזרו לחייהם הנוחים יותר. כי ההומוסקסואלים נלחמו לא על הכרה במהות שלהם, אלא על התעלמות ממנה, והנשק הטוב ביותר למלחמה כזו הוא הכחשת המהות הזו. זו הסיבה להתרבות המתמשכת של הזהויות – כי ככל שמבהירים שבעצם אי אפשר לדבר על "סטרייט" מול "גיי", כשם שאי אפשר לדבר על "גבר" מול "אשה", במילים אחרות, ככל שמבטלים את התפיסה המהותנית של ההומוסקסואליות, כך מצטמצם המקום לאפליה ולדיכוי.

במילים אחרות, המאבק ההומוסקסואלי היה מאבק ליברלי קלאסי. ככזה, מעניין להשוות אותו למאבק הפמיניסטי, שגם הוא השיג את מטרותיו (וכמו המאבק ההומוסקסואלי, גם הוא השיג את המטרות שלו בעיקר עבור האליטות מהמעמד הבינוני-גבוה, ועל הזין של כולם השחורים/מזרחיים/היספנים/ערבים/עניים/דתיים שעדיין סובלים דיכוי אלים ומשפיל. אם הם לא חיים ב-LA או בת"א, הם לא מעניינים אותנו). וכאשר המהפכניות הפמיניסטיות גילו שעיקר הגייסות שלהן פרשו לעסוק בעריכת דין או ברפואה כי מספיק, הן הפכו את הכיוון של המהפכה והמשיכו בעיניים עצומות חזרה למקום ממנו ברחו – אל הרדיקליזציה של המהותנות. כך פתאום יש זרמים פמיניסטיים שמסבירים לנו שהמהות של האשה זה הרחם. וכך יש לנו עכשיו את עפרי אילני שמסביר לנו שהמהות של ההומוסקסואל היא התשוקה – כן, בדיוק הסטריאוטיפ ממנו מנסים ההומוסקסואלים לברוח כל כך הרבה שנים. כמו כל כך הרבה מהפכנים לפניו, אילני הופך בשם המהפכה התמידית לריאקציונר שמרן.

אך אילני אינו מסתפק בקביעה שהומוסקסואליות היא אידאולוגיה – גם ההטרוסקסואליות לשיטתו היא אידאולוגיה, והשתיים נתונות בקרב איתנים. לכן, אחרי שכולנו(?) קיבלנו כבר את ההנחה שהומוסקסואלים פשוט נולדו ככה, שזו לא בחירה, שזה נובע ממשהו שאין להם שליטה עליו ולא ניתן לשנות אותו, "השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה." באותו אופן שבו השתמשנו בידע שלנו על הגנטיקה של הג'ינג'ים כדי למחוק אותם מעל פני האדמה, אני מניח.

אילני הופך סיבה ומסובב, משום שאין זאת שההומוסקסואלים נאבקו כדי ליצור קהילה – הם יצרו קהילה כדי להאבק. וכאשר בסופו של דבר באמת ינצחו בקרב, כאשר זהותו המינית של אדם כבר באמת לא תעניין אף אחד, הקהילה תתפרק לאטומים שהרכיבו אותה. ולא – הם לא "נוטשים את המחנה", כפי שמתאר זאת אילני באופן מתמיה משהו ((הקורא הבלתי ערני עוד עשוי לחשוב שאילני טוען שעכשיו שהומוסקסואליות כבר לא מעניינת, כל מיני אנשים מפסיקים להיות הומואים…)) – הם עשו את מה שהם נלחמו כדי שיוכלו לעשות. הם הופכים לאטומים גאים.

ואין משמעות הדבר שהם הפכו לזהים לסטרייטים, בדיוק כשם שמאבקן של הנשים לא הושלם בכך שהן הפכו להיות "כמו גברים". המאבק הוא לשיוויון, וכדי להשיג שיוויון אי אפשר רק לקרב צד אחד לצד השני, אלא שני הצדדים צריכים להתקרב. שיוויון כלכלי לא יושג על ידי הפיכת כולם לעשירים, אלא על ידי הפיכת כולם למעמד בינוני. שיוויון מגדרי לא יושג על ידי הפיכת כל הנשים לגברים, אלא על ידי התרת הרסן על נשים ועל גברים כאחד להיות מה שהם רוצים. ושיוויון מיני לא יושג ((וכמובן אסור לשכוח שהקרב הזה עוד רחוק מלהסתיים, למרבה הצער.)) על ידי הפיכת ההומואים ל"סטרייטים ששוכבים עם בני מינם", אלא על ידי הפיכת הנטייה המינית של כל אדם לבלתי רלוונטית לכל דבר שאינו מערכת יחסים רומנטית. כך יוכל כל אדם, גיי, סטרייט או משהו אחר, להגדיר את המהות שלו בעצמו, בלי להיות תלוי באיזו הגדרה מכלילה שתסיק מהעדפותיו במיטה על שאר הווייתו.

ואילני יאלץ לחפש חיילים חדשים בשביל המהפכה שלו.

15 Replies to “אטומים גאים”

  1. אולי כדאי לשים איזה הסבר או לינק למהי בדיוק הבעיה המלתוסיאנית, לטובת בורים שכמוני.

  2. בדיוק. אנשים כמו עפרי אילני גורמים לנזק להומוסקסואלים.

  3. יש פוסטים באמורי שברור לך שעופרי משתולל עם המקלדת ושווה לקרוא רק בשביל התרגיל למצוא למה זה כל כך מופרך ובכל זאת עושה קולות של היגיון.
    דווקא לפוסט הפציפי הזה לא היתה לי סבלנות.

  4. יונה וולך כבר עשתה מזה צחוק: "אני לסבית שמעדיפה בחורים ואתה הומו שמעדיף בחורות".

  5. ”וואו, אתה בול זה שאומר "תעשו מה שאתם רוצים רק לא בחצר האחורית שלי". אתה מופיע בפוסט!“ (התגובה של נטליה לאחת התגובות לפוסט המקורי)

    בין המהותנות השמרנית שאתה מייחס לעופרי ובין הליברליזם המוגזם שלך, שבו להומואיות אסור לצאת מחדר המיטות, יש טווח של אפשרויות. אפשר וכדאי לשאול מה הנטיה המינית אומרת על הבנאדם ואיך היא משפיעה על חייו מבלי שהתשובות ייחקקו על אבן ויחייבו אף אחד.
    היסטורית, ההומואיות הייתה נטיה, ורק לאחר מכן טיפוס; אך משעה שהיא הפכה טיפוס, היא יכולה להיות גם אידיאולוגיה. ולמה שהיא לא תהיה אידיאולוגיה? הנטיה המינית היא ציר זהות נפוץ למדי, למה אי אפשר לרפד אותו במשמעויות, להצליב אותו עם צירים אחרים?
    האוטופיה הפונקציונליסטית שאתה מתאר, כש”באמת ינצחו בקרב, כאשר זהותו המינית של אדם כבר באמת לא תעניין אף אחד“, נשמעת לי משעממת ולא מציאותית.

  6. לדיה – וההומואים והלסביות שאני מכיר לא רוצים שההומואיות שלהם תהיה מעניינת. החיים שלהם מספיק מעניינים גם ככה.
    אני לא אומר שיעשו מה שהם רוצים רק לא בחצר האחורית שלי. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים גם בחצר האחורית שלי. אין לי בעיה לשוחח עם חברים הומואים על מערכות היחסים שלהם באותה מידה שאין לי בעיה לדבר עם חברים הטרואים על מערכות היחסים שלהם. לא אמרתי שלהומאיות אסור לצאת מחדר המיטות, אלא קבעתי עובדה שצריך להיות אידאולוג עיוור כדי להתכחש לה: הומוסקסואלים יש מכל הסוגים והמינים. לרפד את הנטיה הזו במשמעויות מהותניות משמעה לכפות עליהם דברים שאין להם איתם שום דבר, בשם האידאולוגיה שלך. וזה, כמובן, לא שונה בכלום מההומופובים.

  7. דובי יכול להיות שלא הבנתי את המאמר אבל הפרשנות שלי כמעט הפוכה משלך. כמה שאני הבנתי הכותב יצא נגד העודף פוליטיזציה של השיג ההומו-לסבי. בזה הוא צודק- בסוף היום הומואים ולסביות תמיד יהיו תופעה סוציולוגית, לא משנה מה הסטטוס הפוליטי שלהם.

    חלק גדול מהתופעות החברתיות שלנו סובבות סביב מנהגי החיזור שלנו. מאחר ולגברים שמחפשים גברים ולנשים שמחפשות נשים יהיו מנהגי חיזור שוני מגברים שמחפשים נשים, לכן תמיד יהיו תופעות חברתיות שיהיו יחודיות שלהומואים וללסביות- תמיד תהיה "סצנה" (אם היא תהיה חלק מקהילה זה שאלה שאי אפשר לענות באופן אינטואיטיבי). כל התופעות החברתיות האלא מענינות, גם בפני עצמם וגם על מה הן מספרות לנו על איך גברים מתנהגים בלי נשים ואיך נשים מתנהגות בלי גברים. באמת חבל אם נזניח את תחום המחקר הזה כי הוא לא פוליטי….

  8. בעקבות אבנר, קראתי את המאמר המקורי. אני עדיין מסכים עם דובי. הציטוטים שדובי הביא הם עיקר דברי עופרי: "הומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה".

    אז נכון שהומואים ולסביות הם תופעה סוציולוגית, אבל ככל שהתופעה תופסת יותר מקום בשיח הציבורי (ואני לא מדבר על השיח המחקרי) חייהם של ההומואים עצמם נהיים קשים יותר.

    וכשיחקרו את "הסצנה", הניחוש שלי הוא שעצם קיומה נובע מחוסר ערבוב בין הסטרייטים וההומואים: כל חברה מפתחת תרבות שונה, שמשמרת את ההפרדה.

  9. דובי, אני רואה מעט מאד קשר בין המאמר המקורי לתגובה שלך. בשום מקום עופרי לא אומר, אפילו לא רומז, שהומוסקסואליות היא אידיאולוגיה. הוא אומר דבר אחר, וזה שמנסיונו, יש תכונות שמאפיינות הומואים, כיחידים או כקהילה, ומפריע לו שמרוב פחד ממהותנות הומופובית אסור יותר לרמוז על שום מהותנות.

    זה נראה כאילו אתה מניח אפריורי שאין שום הבדל בין קבוצת הגברים הסטרייטים לקבוצת הגברים ההומואים, פרט להבדלים שנובעים מהאפליה ההיסטורית, ואולי גם מהמשכיות סוציולוגית שתמשיך לנבוע ממנה גם אם וכאשר האפליה עצמה תיעלם. אבל זו עמדה תיאולוגית, לא מדעית. אולי ההנחה הזו נכונה ואולי לא, אבל עופרי דורש את זכותו לטעון שיש הבדלים, שההבדלים האלה לא נובעים רק מהאפליה, ושחשוב שההבדלים האלה יעלו לדיון.

  10. ארך אפיים – הוא אומר, ברמזים גסים מאוד – ציטטתי כמה אמירות כאלו: הקביעה שהומוסקסואליות חייבת להיות בעיה, בלי קשר בכלל לשום דבר שקורה בעולם האמיתי. אם ההומוסקסואליות אינה בעיה, היא אינה יכולה להתקיים; האמירה שציטט מפי ראובני, על כך שהטרוסקסואלים צריכים לשאוף להיות יותר כמו ההומוסקסואלים; ולבסוף, האמירה המוזרה על ההומוסקסואלים ש"נוטשים את המחנה". בהנחה שהוא לא טוען שהומוסקסואלים שמאבדים עניין במאבק מפסיקים להיות הומוסקסואלים, לא נותר לי אלא להסיק שהוא מתלונן שהם נוטשים את האידאולוגיה של המהפכה התמידית.

    אני לא מניח כלום, אני רק חוזר על דבריהם של הומוסקסואלים, שלא רוצים שיתייחסו אליהם כאילו יש הבדלים מהותניים בינם לבין הטרוסקסואלים. האם יתכן שיש הבדלים ברמת הממוצע בין הקבוצות? בהחלט יתכן. אבל כמו במקרה הנשים, ההיסק מכך שהממוצע שונה לכך שכל פרט ופרט בקבוצה אחת שונה באותה מידה מכל פרט ופרט בקבוצה השניה, הוא היסק שגוי שפוגע בשני הצדדים.

    בוא נחכה עם בחינת ההבדלים הללו עד אחרי שיתקבל על ידי הכל ללא עוררין שצריך להתקיים שיוויון מלא בין הומוסקסואלים לסטרייטים בלי קשר לתכונות אחרות שכן או לא משותפות לכלל ההומוסקסואלים.

  11. פוסט נפלא. אני שמח לגלות שכמו בימי האייל הקורא אני עדין יכול לדעת שכנראה אמצא משהו טוב תחת שמך.

    זה גם נחמד לשמוע ביקורת "מימין" (ובעצם, העובדה שהביקורת הזו היא בכלל מ"ימין" היא בכלל מהות כל האבסורד כאן), כי הבלוגספרה האיכותית נשלטת לחלוטין על ידי השמאל הרדיקלי וזה קצת בעייתי לאדם שאינו רדיקל אך כן צרכן של בלוגים טובים (לדעתו, לפחות).

    ציטוט מהספר "הברבור השחור" של ניסים טאלב:
    "בפעם הבאה שבן מאדים יבקר בכדור הארץ, נסו להסביר לו למה מי שתומך בחיסול העובר ברחם גם מתנגד לעונש המוות. או למה מי שמסכים להפלות גם אמור לתמוך במיסוי גבוה אבל להתנגד לצבא חזק. למה מי שמעדיף חופש מיני צריך להתנגד לחופש כלכלי אישי?"

    כמובן שהוא עושה לעצמו הנחות, ושאפשר למתוח אי-אילו קווי היגיון בין האידיאולוגיות השונות שאנשים מחזיקים ולמה זה כ"כ דומה מאדם לאדם. ועדין, הזכרת לי את הציטוט הזה. המחשבה שהומוסקסואל צריך קודם כל להיות שמאלני על כל מה שמשתמע מזה (הגיוני שהוא יעדיף חוג ליברלי שמקבל אותו, כן. אבל אולי הוא חושב שצריך להסיר מכסי מגן כדי להוריד את מחיר הקוטג'?).

    התופעה שאתה מייצג כאן היא ביטוי לטימטום קולקטיבי שמסתתר מאחורי בלוג כאילו שנון וכאילו מתוחכם (לא קראתי את המאמר המלונקק, כן? קצת קשה לי כאחד שמנסה לתפוס מעצמו איש מדעים מדוייקים לצלוח טקסטים כה חסרי תוחלת. אבל את התופעה אני מכיר היטב).

  12. עופרי חושב שיש משהו מיוחד, מהותני אם תרצה, בקיום ההומוסקסואלי-גברי מעבר לצד הטכני של העדפת בני זוג מאותו מין. והוא גם חושב שחשוב שיהיה דיון פתוח בשאלה מהו הדבר הזה, איך הוא נראה ואיך הוא מתבטא. אתה מציע שהדיון הזה לא יתקיים עד שההומופוביה לא תיעלם מהעולם, כלומר פחות או יותר לנצח.

    ברור שיש בדיון כזה סכנה, כי אמירות כמו של עופרי משחקות במידה מסוימת לידיהם של ההומופובים. אבל גם להמנעות מדיון יש מחיר.

    וכן, זה טריביאלי (בשבילי לפחות) שכשאתה מדבר על מאפיינים של אוכלוסיה, לא מדובר על איפיון של כל יחיד, אלא על איפה נמצא המרכז של עקומת הפעמון. נניח שמחקר מצא מתאם בין שער כתום לנדיבות לב, נאמר. העובדה שיש המון ג'ינג'ים קמצנים לא מבטלת את החשיבות של האיפיון הקבוצתי.

  13. שאלתי חבר הומו שלי מה דעתו. הוא ענה:

    "אני די סולד מהניסיון להגדיר מהות (או ליתר דיוק, אני חושש מהניסיון של אחרים להגדיר עבורי מהות) כי חשתי מספיק אשמה על כך שאני לא גבר אמיתי, ואני לא מוכן לעבור את אותו דבר מחדש ולחוש אשמה על כך שאני לא הומו אמיתי, לפי הגדרתה של איזו תת קבוצה דומיננטית."

סגור לתגובות.