חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה

בחברה הדמוקרטית לאדם יש חירויות מסוימות – חופש הדיבור היא מן המוכרות שבהן. החירויות הללו משמען שהשלטון לא יפגע באדם אם יאמר משהו (במגבלות מסויימות הנובעות מחוקי לשון הרע, סודות בטחוניים וכיו"ב), ולא ימנע ממנה להגיד את שעל ליבו.

אבל החירויות הללו אינן מטילות חובה על החברה בכללותה. אין בעקרון חופש הדיבור, למשל, כדי לחייב עיתון לפרסם מאמר שנוגד את עקרונותיהם של העורכים. יתר על כן, העובדה שהדיבור הוא חופשי (כלומר, אינו מוגבל על-ידי המדינה) אין משמעה שלא יכול להיות לו מחיר, אלא רק שהמחיר הזה לא יושת על-ידי המדינה עצמה. אם חבר שלי אמר דברים נאלחים בעיני, אין חופש הדיבור כופה עלי להמשיך להיות חבר של אותו אדם, אפילו שיש בכך משום פגיעה (נניח) באותו חבר-לשעבר. אם חברה מסחרית כלשהי פצחה בקמפיין פרסומי שוביניסטי ומעליב, מותר לי להפסיק לרכוש את מוצריה למרות שבכך אני לכאורה מעניש אותה על חופש הדיבור שלה.

בימים האחרונים דובר רבות במקרה של אלון עוזיאל, איזה עיתונאי בחצי גרוש שנקט בפרובוקציה פחדנית ברבע גרוש ועשה "מסיבת ריקודים" במרפסת ביתו שמשקיפה על בית קברות בזמן שלמטה נאספו מוקירי זכרו של סמי עופר כדי להפרד ממנו. מדובר במעשה גועלי בכל קנה מידה. אין מדובר במחאה אלא בטנטרום אינפנטילי ומעורר שאט נפש. גם אם נקבל את טענת הסנגורים שצצו לעוזיאל אחרי המקרה ונסכים שסמי עופר הוא אוייב העם, עדיין אפשר לנהוג לפי אותו כלל בסיסי שאומר כי "בנפול אויביך אל תשמח". במיוחד אין שום הצדקה לפגיעה ברגשותיהם של קרוביו של עופר שבאו להפרד ממנו – הם, או חלקם לבטח, אינם "אויבי מעמד הפועלים" או משהו כזה.

אבל, נואל ככל שיהיה, המעשה חוקי ומותר. ומכאן שאבו מספר אנשים ביקורת על ההחלטה של וואלה, שהעסיקו את עוזיאל כפרילנסר. על כך הגיב, למשל, יוסי גורביץ:

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

למעשה, גורביץ טוען כי חלה על וואלה מעין חובה חוקתית להמשיך להעסיק את עוזיאל, כדי שחופש הביטוי שלו לא יפגע. מדוע? משום שמעשיו של עוזיאל לא היו בלתי-חוקיים, ומשום שנעשו בשעות הפנאי שלו ולא במסגרת עבודתו. על הטענה הראשונה כבר כתבה יפה נעמה כרמי: הרף האזרחי אינו חייב להיות זהה לרף הפלילי. החוק קובע את המינימום שבמינימום עבור התנהגות נאותה בחברה. אוי ואבוי אם החברה תתייחס כלגיטימי לכל מה שחוקי – וגרוע מכך יהיה אם המדינה תאסור בחוק כל מה שאינו לגיטימי חברתית. תחשבו "הומוסקסואלים". תחשבו "לאכול ביום כיפור". תחשבו "מסעדה לא כשרה". כאשר הגבולות החוקיים חופפים לגבולות התרבותיים, המשמעות היא הדרה מגבולות החוק של כל מי שאינו שותף לקבוצת הרוב התרבותית. ולהפך: כאשר הגבולות התרבותיים מורחבים בכוח לגבולות החוק, המשמעות היא שלילת החופש לתרבות ולאמונה.

אך גם הטענה השניה אינה מוצדקת. העובדה שעוזיאל עשה את מעשיו בשעות הפנאי שלו אינה הופכת אותו לחסין פיטורין על ידי מעסיקיו. יש שני משתנים רלוונטיים כאן, ושניהם פועלים לרעתו של עוזיאל במקרה הזה. המשתנה הראשון הוא הנראות של האדם הנדון בפני לקוחות החברה הפוטנציאליים. אם מהנדס זוטר במפעל של אינטל כותב בבלוג שלו כתבי שטנה גזעניים נגד פועלים זרים שמגיעים לישראל, קשה לטעון שיש לכך השפעה ישירה על התדמית של אינטל, שכן אותו מהנדס אינו חתום על המוצרים שיוצאים תחת ידיו וממילא לא על נקלה יקשר הלקוח הפוטנציאלי בין הגזען החשוך לבין מוצרי החברה. אבל עוזיאל חתום על הכתבות שהוא מפרסם בוואלה. שמו מעטר את דפי האתר, וקשה להגיד שהקורא הממוצע לא יקשר בין שמו של הכותב לבין האתר שבו מופיע שמו. כך הוא הדבר גם לגבי הגזען החשוך. כך, כמובן, גם לגבי מקרים כמו יצחק לאור, שרבים כבר קראו (ובצדק!) להפסקת העסקתו על-ידי עיתון הארץ. ((כמובן, החשדות כלפי לאור הם כבר פליליים אך גם הוא, כידוע, לא הועמד לדין.))

המשתנה השני הוא הנראות של המעשה. ככל שהוא ציבורי יותר, כך סביר יותר לדבר על פגיעה (מוצדקת) בשמו הטוב של האדם, וכתוצאה מכך פגיעה (לא מוצדקת) בשמו של המעסיק. אם נאלחותו של אדם מסתכמת בכך שבביתו פנימה הוא משוחח בחופשיות על שנאתו להומוסקסואלים, ובהנחה שהוא מצליח שלא לבטא את עמדותיו במקום העבודה ולהעכיר את סביבת העבודה עקב כך, הרי שאין כל עילה לפיטורין. אבל ככל שמעשיו של העובד פומביים יותר, כך עולה חוסר הנוחות כתוצאה מהמשך העסקתו. כאשר אדם מפרסם את מעשיו המגעילים במדיה המונית, אל לו להתפלא אם להתבטאויותיו יש מחיר.

עוזיאל נכשל בשני המבחנים – הוא גם חתום על המוצר שהוא מייצר עבור מעסיקיו, והוא גם טרח לפרסם את המעשה האדיוטי שלו בציבור.

למעשים שלנו יש משמעות. הדיבור הוא חופשי, אבל חופשי אין משמעו "חינם". זה שהדיבור חופשי אין משמעו שאין לו מחיר. לכן, אפילו בחברה דמוקרטית עדיין צריך אומץ לב ועקרונות נחרצים כדי לממש את חופש הדיבור. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר החברתי שבאמירת דברים שחורגים מהטווח הלגיטימי בתרבות הסובבת אותו, מוטב שלא יפתח את פיו כלל. זו הסיבה שאנחנו מעריכים כל כך את האוונגארד, את אלו שהולכים לפני המחנה ומשנים במו גופם את ההגדרה שלנו למה לגיטימי ומה לא. אנחנו מעריכים אותם משום שיש במעשיהם הקרבה ואומץ לשלם את המחיר שאנחנו היינו מפחדים לשלם. אבל זו גם הסיבה שאנחנו בזים לאלו שמנסים לשנות את החברה שלנו בכיוונים שאינם מקובלים עלינו – זהו המחיר שאנחנו גובים מהם על טעותם (בעינינו).

צריך לזכור שההחלטה של וואלה היא כלכלית במהותה – ההנחה היא שהמשך העסקתו של עוזיאל תגרום לוואלה יותר נזק כלכלי מאשר פיטוריו. מי שחושב שהמהלך שגוי, שמעשיו של עוזיאל אינם שגויים או אינם מצדיקים פיטורין, רשאי להפעיל את חירותו ולהפסיק לצרוך את שירותיה של וואלה. גם זה, כמובן, חלק מהכלכלה החברתית של הרעיונות. גם זו "גביית מחיר" על פעולה שהיא בסופו של דבר חוקית.

גביית המחיר החברתי הזה היא המנגנון אותו פיתחנו כדי לאפשר שינויים חברתיים מבלי לכבול אותם לשינויים חוקתיים. נטילת יכולת הענישה מהחברה ככללה והעברתה באופן בלעדי למדינה משמעה הפרת האיזון העדין שבין העונש הפוטנציאלי לבין התועלת האפשרית, והפיכת שינויים חברתיים, שאינם בדרכי אלימות ומהפכה, לכמעט בלתי אפשריים. בזה כוחה של החברה הדמוקרטית. בל נשכח זאת.

34 Replies to “חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה”

  1. בקשר להערת השוליים: הרבה מהטענות נגד לאור נוגעות לתקופה לפני חוק ההטרדות המיניות, ואפילו בתלונה על האונס הועלתה האפשרות שתיאור המקרה על-ידי המתלוננת מצביע על אונס כהגדרתו בחוק כיום, אך לא לפי הגדרתו בזמן המקרה. זאת דוגמה מצויינת לפער בין החוקי ללגיטימי (גם אם במקרה הזה החוק הדביק את הפער ברבות השנים).

  2. אני מסכים עם הדברים, אבל מבקש לומר שההשוואה ללאור אינה מדויקת. המעשים המיוחסים ללאור בוצעו, כך נטען, במסגרת עבודתו וכנגד עובדות שהיו כפופות לו. הדרישה לפטרו אינה נובעת רק מהעובדה שהוא מזוהה עם העיתון, אלא גם מהעובדה הזו. עוזיאל עדיין לא שם בדיוק.

  3. אני לא חושב שגורביץ טוען שלוואלה יש "חובה חוקתית" כלשהי כלפי עוזיאל; אני חושב שהוא טוען כלפיהם במסגרת הזכות הכלכלית שאתה מדבר עליה. לעסק פרטי יש את הזכות לפטר את מי שירצו, ולנו יש את הזכות לבקר את העסק על החלטותיו. גורביץ היה רוצה לקדם נורמה חברתית שתהפוך פיטורי עיתונאי בשל דיעותיו לפסולה, ולכן גם מזיקה כלכלית.

    אני גם חושב שהשוואה בין בחור שהפריע להלוויה לבין מי שאנס והטריד נשים באופן סדרתי היא לא במקומה.

  4. יריב, יוסי לא כתב שהפיטורין אינם ראויים נורמטיבית. הוא כתב שהם פוגעים, ולמעשה מרוקנים מתוכן, את "חופש הביטוי". זו אמירה חוקתית, לא אמירה בתחומי הנורמה החברתית.

  5. אני חושב שכאן רלוונטי הציטוט של ראסל – אם אדם לא יכול להביע דיעה מחוץ לקונצנזוס בלי לאבד את פרנסתו, אז "חופש הביטוי" ריק מתוכן מהותי גם אם הוא קיים בצורה חוקית.

    אבל אני מבין את מה שאתה אומר, אני חושב – בסופו של דבר חופש הביטוי החברתת הוא בהכרח צר יותר מחופש הביטוי החוקי ולא הייתי מצפה מאף אחד להמשיך להעסיק את החברה מווסטבורו. ובכל זאת הייתי מעדיף שהחופש החברתי יכלול את המעשים של עוזיאל.

  6. היר היר!
    אגב, חלק מסנגוריו של עוזיאל בכלל טענו שהוא "תכנן את המסיבה הרבה לפני שסמי עופר מת ובלי שום קשר, ומה רציתם – שהוא יבטל את המסיבה כי מישהו מת?" הידד לסנגוריה הציבורית.

  7. אני חושב שההשוואה לדרישה להפסיק את העסקתו של לאור בהארץ בעיתית: לאור מואשם בכך שהטריד מינית עובדות במערכת הארץ בזמן שהוא נשא בתפקיד מערכתי מטעם העיתון. עוזיאל לא נשלח מטעם וואלה לסקר את הלוויה ואז החליט לרקוד.

  8. דובי,
    פוסט מצוין, מאוד שקול ומשכנע, ואני מסכים עם הרבה נקודות שאתה מעלה. אך יש בעייה כאשר החברה לוקחת על עצמה להעניש "עברינים" ציבוריים.

    הראתה יפה למה לוואלה יש כל זכות לפטר את הבן-אדם. אך מה יקרה אם עתה הוא לא יוכל למצוא כל עבודה כעיתונאי, כי כל מקום עבודה ישתמש באותם טיעונים בדיוק כמו וואלה, כדי לא להעסיק אותו?

    זה נכון לגרש את לרס וון-טרייר מפסטיבל בו הוא משמיע הערות מתריסות, ספק אנטישמיות, אך הם אנחנו רוצים שהוא לא יוזמן לאף פסטיבל קולנוע בעתיד – האם זאת החברה בה אנחנו רוצים לחיות, בה עריצות השלטון מוחלפת בעריצות הקונצנזוס?

    כאשר החברה לוקחת על עצמה להעניש אנשים אשר הפרו את הקונצמזוס הציבורי לגבי מה מותר ומה אסור, אנחנו מסתכנים בזה שאותו תשלום שהחברה גובה מאנשים כאלה יהפוך לרדיפה.

    בלי פרקיט, עו"ד או חבר שופטים על אותו אדם נגזר דין, בלי אפשרות לחנינה. וזה בדיוק למה אנחנו צריכים להימנע ממשפט ציבורי.

    זה בסדר אם אני, כאזרח אפסיק לקרוא את הטור של אותו עיתונאי, או אפסיק לראות את הסרטים של אותו במאי. אך זה שונה לחולטין אם אותם החלטות יקבלו בעלי חברות ואגונים שהשפעתם על "העבריין" הציבורי כה רבה, עד שהיא פוגעת ביכולתם להמשיך להתקיים.

  9. פוסט מצוין, מסכים עם כל מילה.

    אני מקווה שאותו עוזיאל שחה קצת בבלוגיה וראה שגם במגרש הבית שלו המעשה לא מעורר יותר מזלזול.

    גורביץ' (נראה לי, לא יודע מי אחראי על החלק הזה בבלוג ההוא) פירסם את הידיעה על פיטוריו מוואלה כחלק מתיעוד מה שהוא מתאר כהתפוררות הדמוקרטיה הישראלית. לדעתי זו הזנייה של המושג 'התפוררות הדמוקרטיה'.

  10. ק' להזכיר שלאור הואשם גם באונס של מי שלא היתה עובדת שלו עם זכרוני לא מטעה .
    בכל מקרה מקרה כמעט מקביל הייה עם הטכנאי סאונד ( או מה שזה לא יהייה תפקידו ) באח הגדול .

    (גם הוא סבל מחשיפה בפומבי של מה שהייה מבחינה חוקית גסות רוח לכל היותר
    ( הוא לא פנה למתמודדת והיא לא שמעה אותו לאכן זו לא בטרדה . מסריח אבל חוקי ) ועדיין נראה שהקונצזוס היה שיש דברים שהם לא ראוים גם עם הם חוקיים ולא מצליחים להפר חוק או שנעשו במסגרת העבודה ושעל דברים כאלה אפשר ואף רצוי להפעיל סנקציות חברתיות

  11. כל הסיפור די בעייתי כאן, לדעתי. מצד אחד, קשה לשלול את הטענה שלך. מצד שני, היית תומך בפיטורין גם על רקע הבעת דעות שאתה כן מסכים איתך? היית מגן על גוף שמפטר עובד כי הוא שמאלני? הומו? אפילו אם הוא מבטא את עצמו בענינים האלה בפומבי (נגיד בבלוג) מחוץ למסגרת העבודה?

  12. והפרט שכולנו שכחנו: אלון עוזיאל לא עובד וואלה. אין ביניהם יחסי עובד-מעסיק. אלון עוזיאל הוא פרילנסר שמעסיק את עצמו, וואלה בחרה להפסיק לעשות עסקים עם העסק שקורא לעצמו אלון עוזיאל.

  13. הכל משכנע, וגם אני נחרדתי.
    עבר זמן והבחנתי שאני לא מצטערת. הקווים האדומים שלי הם לא הקווים האדומים של סמי עופר. הוא דרש וקיבל יחס חריג. הוא בחר לטפח ברווחיו העצומים אוסף של שונאים. אז גם הלווייתו היתה חריגה. אירוע משפחתי בלתי נשכח. היה עליו לדעת, וגם הוא אחראי לפגיעה באוהביו.
    מקווה שיהיה מי שילמד את הלקח.

  14. חח גורביץ הוא לא דוגמה לכלום. עוד מישהו מנופח מעצמו, בדיוק כמו עוזיאל.

  15. מויה – אני לא הייתי "תומך" בפיטורין של אדם בגלל שהוא ביטא את עמדותיו השמאלניות, אבל אני לא אטען שאין למעסיק זכות לעשות כן, או שיש כאן פגיעה בזכויותיו של אותו אדם – במיוחד אם, כאמור, שני המשתנים פועלים לרעת אותו אדם (כלומר, ההצהרות שלו היו פומביות, ולתדמיתו האישית של העובד יש השלכה על תדמית המעסיק (בגלל שהוא מקושר אליו באופן פומבי).
    אני חושב שהחברה צריכה לשמור לעצמה את הזכות להדיר מתוכה – אפילו עד כדי שלילת יכולתו של אדם להתפרנס – ממי שמביע עמדות דוחות במיוחד. לא כזהו המקרה של עוזיאל, שכידוע אפילו לא פוטר מעבודתו בטיימאאוט (כלומר, עדיין יש לו עבודה), ובכל מקרה הוא לא חייב לעבוד כעיתונאי. יש הרבה מקצועות בהם אני לא חושב שיפריע למעסיק מה הוא עשה על המרפסת שלו.
    וכן, זה מאוד יעציב אותי אם אדם לא יצליח למצוא עבודה בישראל בגלל שהוא שמאלני. אבל אני חושב שאם נגיע למצב כזה, המחסור בפרנסה לשמאלנים תהיה הבעיה הכי קטנה שלנו.

    אפליה על רקע נטיה מינית אסורה בחוק. וטוב שכך.

    בסופו של דבר, אני מחפש כאן איזון, וכשמחפשים איזון, אין כל משמעות על ניסיון להביא את העמדה לכדי אבסורד. אני לא חושב שכל מעסיק יפעל נכון כאשר יפטר עובד שעשה דברים דוחים או דביליים. אני לא חושב שנכון יהיה לשלול מהחברה את הסנקציה הזו.

  16. יפה שיצחק לאור הפך לאיש הקש של ברירת המחדל של הבלוגרים הנאורים באשר הם. כמדומני, האיש לא נחקר במשטרה, לא הועמד לדין (ולו רק מטעמים טכניים, התיישנות וכיו"ב) ובוודאי לא הורשע בשום דבר. לקפוץ ולעקוץ עם "האיש אנס, ולא רק אנס אלא גם עובדת שלו, ולא רק עובדת שלו אלא עוד מישהי", זה, איך לומר, הוצאת דיבה.

  17. ראשית, אתה לא מדייק עם הגדרת הזכות. האם ניתן להחיל אותה, למשל, על הזכות לחיים? על מצב שבו כל נציגי המדינה מתפרקים מנשקם, ואז ברור שהשלטון לא מפר את הזכות של אדם לחיים? כמובן שלא, כי במצב כזה הפשע שישתולל ברחובות יהווה הפרה בוטה של החובה של המדינה להבטיח את הזכות לחיים. למדינה יש חובה לא רק שלא לפגוע בזכויות, אלא גם חובה להבטיח שאחרים לא יפגעו בהן.
    השאלה איך זה מיושם בחופש הדיבור היא שאלה מורכבת, אבל נדמה לי שגם אם נתעקש להגיד שחברה שאסור להביע בה שום דעה שחורגת מהקונצנזוס עקב סנקציות חברתיות היא חברה שמתקיים בה חופש דיבור, ברור שהיא לא חברה דמוקרטית בריאה. ואסור לשכוח שאנחנו מקיימים את הדיון הזה על רקע ישראל של 2011, חברה שעושה צעדי ענק לשלילת הלגיטימיות של דעות שחורגות מהקונצנזוס.
    אז בוא ניישם כאן את נימלר: כשיחרימו שמאלנים במפעל בגלל הדעות שלהם, יביאו את הפוסט הזה כצידוק.

    אבל אותי מטרידה יותר שאלת הפגיעה בזכויות עובדים. אני מסכים איתך שאם בעל תפקיד יצוגי הופך את עצמו לסמל שמזיק לארגון, אפשר לחשוב מחדש על העסקתו. אבל גיב מי א ברייק. 'נזק כלכלי לוואלה' בגלל שאנשים יראו את השם של עוזיאל על כתבות? בעוד יומיים אף אחד לא יזכור מי זה בכלל. הם מפטרים אותו, כי בישראל של היום אפשר לפטר בן אדם בלי שום סיבה סבירה. הוא לא נחמד, אז מפטרים.

  18. נדב, אני ממש לא חושב שההגנה על הסדר הציבורי נובעת מחובתה של המדינה להגן על "הזכות לחיים". לראיה: משטרה הייתה גם לפני שמישהו חשב ש"זכות לחיים" זה משהו שצריך לעניין את המדינה. המדינה צריכה למנוע פשיעה בגלל שזה התפקיד של המדינה. המדינה אסרה על הרג אנשים אחרים בגלל שהמונופול על האלימות זה מה שהופך את המדינה למדינה. והבעיה שהמדינה מטפלת בה כשהיא עוצרת מישהו על רצח אינה "פגיעה בזכות לחיים" אלא "עבירה על החוק".
    לגבי השמאלנים שיוחרמו במפעל, אני חושב שאם נגיע למצב הזה, כמו שאמרתי למויה, המחסור בפרנסה לשמאלנים תהיה הקטנה שבבעיותינו.

  19. דובי, ההערה האחרונה שלך לנדב, משוללת הגיון. הבעיה שהמדיהנ מטפלת בה כאשר היא עוצרת רוצח, היא אולי עבירה על החוק, אבל הסיבה שהמדינה החליטה שהחוק מצדיק התערבות, ושלילת זכויות מאותו אדם שרצח, היא הזכות לחיים. החוק הוא האופן הטכני, באמצעותו המדינה מגשימה את הרעיון של הזכות לחיים.
    בסה"כ אני נוטה להסכים איתך, שראוי שלביטויים יהיה מחיר, ובהקשרים מסויימים, גם מחיר כלכלי. אבל האם היית תומך בעיתון שהיה מפטר כתב שלו, כיוון שבשעות הפנאי מנסה לקדם מדינה דו לאומית, או מגלה הבנה לטרור? שים לב שכאן אני לא מדבר על שמאלני, אלא מישהו שרבים יחשבו שדעותיו הן מטרידות בלשון המעטה.

  20. לא, המדינה אוסרת רצח בגלל שהמדינה רואה ברצח תועבה מוסרית – כמו רוב תרבויות העולם, הרבה לפני שמישהו חשב לדבר במונחים של "זכויות" – וכי מדובר בסכנה מהותית לתפקוד התקין של המדינה והחברה. למעשה, אפילו הזכויות עצמן, לפחות הפוליטיות שבהן ולפעמים מעבר לכך – מה שמכונה בספרות "דמוקרטיה מהותית" – מוצדקות לאו דווקא משום שיש בהן משהו אינהרנטית נכון כפי שקובעת חוקת ארה"ב, אלא מכיוון שהן הכרחיות לתפקוד התקין של מדינה דמוקרטית.

  21. אה, ולשאלתך השניה, תומך? לא. אני גם לא "תומך" בהחלטה של וואלה. לא ממש אכפת לי לכאן או לכאן במקרה הזה. במקרים אחרים הייתי שוקל אולי למחות על החלטה שהייתה נראית לי שגויה (לכאן או לכאן). אני רק אומר שאין כאן פגיעה בזכותו של עוזיאל, ושאין משהו *עקרונית* בלתי לגיטימי בהחלטה של וואלה. שוב, אני לא מקבל את הטענה שאי אפשר לשמור על איזון, ולכן חובה עלינו להבטיח שגם מקרי קיצון לא יפלו לצד הלא נכון. זו טענה בלתי סבירה בעיני.

  22. "לגבי השמאלנים שיוחרמו במפעל, אני חושב שאם נגיע למצב הזה, כמו שאמרתי למויה, המחסור בפרנסה לשמאלנים תהיה הקטנה שבבעיותינו."

    באמת?

    להלן תרחיש לא דמיוני כלל:

    1. בשנים 1013-1015, תנועת "אם תרצו" מריצה קמפיין ענק, כולל מודעות בעיתונים, חוברות הסברה, מאמרי מערכת, וכן הלאה, שבו הם מסבירים שאסור להעסיק שמאלנים, כי היות ושמאלנים לא נאמנים לעם, למה שהם יהיו נאמנים למעביד, וחוץ מזה העסקת שמאלנים היא תמיכה כלכלית בשונאי ישראל, כי הם תורמים לאמנסטי וארגונים אנטישמיים אחרים. הם מייסדים את "תג העסק הנאמן" שמוענק לעסק שוידא שאף אחד מעובדיו אינו שמאלני.

    2. בשנת 1015 "אם תרצו" אוספים שמות של שמאלנים — כל מי שחתם על עצומה, כל מי שהגיב לכתבה, כל מי שמזדהה ככזה בפייסבוק שלו, כל מי שמתפקד למרצ. הם מאתרים את המעסיקים של כל האנשים הללו, ומודיעים להם שהם מעסיקים שמאלנים. הם מכניסים את העסקים האלה לרשימות שחורות, ומפגינים מולם.

    3. 2016: הרשתות הגדולות — רשתות השיווק, הבנקים, וכו', נכנעים ללחץ ומפטרים את כל השמאלנים שעובדים בהם.

    4. 2016-2018: במהלך סטנדרטי של התמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי, טורי דעות של "שמאלנים שהתפכחו" מופיעים בעיתונות ומסבירים שהעסקת שמאלנים מסוכנת לעם. 80% מהעסקים מפטרים את השמאלנים שעבדו בהם ומקבלים את תג העסק הנאמן.

    5. 2018-2030: מספר האנשים המוכנים להביע דעות שמאליות, להשתתף בהפגנות, להתפקד לתנועות שמאל, וכו', יורד בהדרגה, ומגיע לכמה עשרות אלפים.

    שים לב שלא הזכרתי את המצב הבטחוני. כל זה יכול להתרחש אפילו אם המצב הבטחוני נהדר. שים לב גם שמה שקורה בתרחיש כזה הוא שנוצר לחץ כלכלי כזה שאפילו בעלי עסקים שמזדהים עם השמאל לא יכולים להעסיק שמאלנים. דעות החברה נאלצות להשתנות פשוט בגלל הלחץ הכלכלי וחוסר היכולת להשמיע דעות שמתנגדות לקונצנזוס. עם זאת, מדובר פה בתקופה ארוכה, שבה לא נכון ש"המחסור בפרנסה לשמאלנים תהיה הקטנה שבבעיותינו." או, ליתר דיוק, המחסור בפרנסה לשמאלנים הופך פשוט להסתרת דעות השמאל, ולהפיכת הציבור לימני הרבה יותר, וזו בעיה מהותית וחמורה.

    האם זה יכול לקרות? בהחלט יכול. ובמקרה הזה, הדאגה לפרנסה תהיה הזרז להתיימנות של הציבור.

    זו, אגב, אחת מהסיבות שאני לא חותם על בלוגים ותגובות בשמי המלא. אני יודע שיש סיכוי סביר שבסוף יהיה ציד מכשפות כנגד השמאל, ואני מקווה שהוא יהיה פרימיטיבי מספיק כדי לפספס אותי.

    (אזהרת אד-הומינם.) יש לי רושם שאחת מהסיבות שחרם תעסוקתי על שמאלנים לא מטריד אותך, היא שאתה איש אקדמיה במדעי הרוח — אחד המקומות שבהם אין סכנה תעסוקתית כשאתה מבטא את דעותיך. אם היית עובד, נניח, במשטרה, יכול להיות שהיית חושב אחרת. אני לא בטוח — גם אני הייתי כל חיי באקדמיה, אבל יש לי רושם שבמקומות שבהם הנימה השלטת היא ימנית, אנשים חוששים יותר שיפטרו אותם בגלל דעותיהם, ומבינים יותר כמה חשוב להגן על האינדבידואל מרדיפה בגלל דעותיו הפוליטיות, אפילו אם זו רדיפה בעסק פרטי.

  23. לא דמיוני? דמיוני מאוד. וגם מופרך. אני לא מדבר אפילו על העובדה שבעלי ההון בארץ דווקא נוטים לשמאל מבחינת דעות מדיניות (כלומר, לא כלכליות), ולכן הראשונים ברשימה יהיו דווקא המעסיקים עצמם. אני חושב, שוב, שכדי שקמפיין כזה יצליח המצב החברתי צריך להיות מלכתחילה הרבה יותר גרוע מאשר התוצאה שאתה מתאר, ולכן זה לגמרי לא רלוונטי.
    צריך להזכיר גם שאפליה בהעסקה על בסיס דעות פוליטיות אסורה בחוק הישראלי. לא שזה עוזר לערבים להתקבל לעבודה, כמובן, אבל לפטר עובד בגלל שהוא שמאלני זו פעולה שתגרור ענישה על-ידי בית המשפט (בדיוק כפי שבית עסק שיכנע ללחץ דתי ויפטר הומוסקסואל יעמוד בפני ענישה על-ידי בית המשפט).

    זה מצחיק שאתה טוען שאני מרגיש בטוח כי אני באקדמיה, למרות שהמקום היחיד שבו משהו דומה לתסריט הזה ממש התרחש הוא דווקא באקדמיה עצמה.

    עושה גם רושם שיש לך תפיסה מעוותת לגמרי של שוק העבודה הישראלי, וכמה מהמעסיקים (וכמה מהמועסקים) יהיו רגישים להפגנות שכאלו במידה שעשויה לגרום להם להענות לדרישות המפגינים.

    ואם כבר התחלת באד-הומינם, אני לא חושב שצריך להקשיב יותר מדי למי שסובל מפראנויה. אם באמת אתה עד כדי כך מאמין שיהיה ציד מכשפות כנגד השמאל, אני לא רואה טעם לנסות לנהל דיון רציונלי איתך.

  24. יפה כתבת, דובי. שיתפתי.

    האנלוגיות לרדיפת שמאלנים או הומוסקסואלים לא מדויקות בעיני – עבודתו של עוזיאל לא הופסקה בגלל דעותיו הפוליטיות או בגלל זהות אינהרנטית שלו. הסלידה מהמעשה שלו היא נקודתית, וקשורה יותר לדרך ארץ וכבוד מאשר לדעה כלשהי על קפיטליזם או קשרי הון-שלטון. הוא פשוט עשה משהו שעליו אפשר לומר It's not done. אני מניחה שהוא חשב שמסיבת ריקודים יותר מגניבה מהפגנה, מה שנכון, אבל על הפגנה שקטה ליד בית הקברות, מעט מאוד היו מגנים אותו.

    ככה זה בחיים – טעם טוב וראיית ההקשר הרחב יותר הם כנראה תכונות מולדות, או שיש לך את זה או שלא (אמנם, זה קצת לא פייר, כי לפרילאנסרים בוואלה ודאי אין המשאבים היציבים הנדרשים להשקעה מתמשכת בעידון מושכל של האישיות).

  25. דובי: ואללה, אתה מפתיע אותי. זה לא חומר של מבוא לפילוסופיה פוליטית? לפחות של המבוא לפילוסופיה פוליטית שאני למדתי. האבחנה בין הימנעות מפגיעה בזכות, לבין המחוייבות להגנה על זכות?

    שנית, אפליה כלפי שמאלנים (עקב 'השקפה') היא אמנם בלתי חוקית, אבל אין מניעה חוקית לפטר את מי שמפגין, למשל (פעולה, ולא השקפה).

  26. דובי: פייר אינאף. אם אתה חושב שזה פראנויה, זכותך. אני לא משוכנע שתרחיש כזה יתקיים, אבל אני חושב שהוא מאד סביר. אם היו מתארים לך תרחיש דמיוני שמתאר את "חוק הנכבה" וחוקי הנאמנות למיניהם בשנת 1999, היית חושב שזה סביר?

    אין ספק שבעלי ההון נוטים לשמאל באופן מדיני, אבל הכסף מדבר, ואם רשתות יוחרמו בגלל שהן מעסיקות עובדים שמאלנים, אני חושב שאם החרם יתמיד תקופה ארוכה מספיק, סביר שיפוטרו השמאלנים. המעסיקים עצמם לא יוכנסו לרשימה בדיוק מהסיבה שציינת — הם לא יכולים לפטר את עצמם, אבל הם יכולים לפטר את עובדיהם בעקבות לחץ כלכלי. המקום הראשון שהלחץ יהיה מורגש הוא הרשתות הגדולות, שהן בעיקר מוכוונות-רווח.

    אתה כותב "כדי שקמפיין כזה יצליח המצב החברתי צריך להיות מלכתחילה הרבה יותר גרוע מאשר התוצאה שאתה מתאר, ולכן זה לגמרי לא רלוונטי.". אבל אני לא מסכים. לדעתי המצב החברתי שנדרש כדי שקמפיין כזה יצליח לא שונה בהרבה מהמצב החברתי היום.

    אתה לא חושב שהרבה מהמעסיקים (וכמה מהמועסקים) יהיו רגישים להפגנות שכאלו במידה שעשויה לגרום להם להענות לדרישות המפגינים. אולי. אני חושב שמספיק ש, נניח, 30% מהמועסקים יהיו רגישים לזה, כדי שנראה שינוי משמעותי ותתחיל גלישה במדרון חלקלק.

    אבל, אם אתה חושב שזו פראנויה, לא צריך לנהל דיון. אני מקווה שאני טועה. אגב, אני לא "עד כדי כך מאמין שיהיה ציד מכשפוד נגד השמאל". אני רק מאמין שזה בהחלט *יכול* לקרות (נניח בהסתברות 30%). לדעתי אתה לא ריאלי כשאתה רואה את כל ההתדרדרות שחלה בחמש השנים האחרונות וחושב שהדברים לא יגיעו לכדי ציד מכשפות. אבל, שוב, הזמן יגיד.

  27. כשהם פיטרו את אלון עוזיאל שתקתי. הוא עשה מעשה לא נחמד, והוא היפסטר. זאת גם זכותו של המעביד.
    עכשיו הם פיטרו את יובל בן עמי. הוא לא היה נחמד כלפי הבוס שלו בפומבי, ויש כאן שאלה של נראות. בן עמי עוזיאל נכשל בשני המבחנים – הוא גם חתום על המוצר שהוא מייצר עבור מעסיקיו, והוא גם טרח לכבס את הכביסה המלוכלכת בציבור. זאת זכותו של המעביד.
    http://b.walla.co.il/?w=%2F3054%2F1832041

  28. דווקא יש חוק נגד זה:
    http://yossidar.wordpress.com/2011/06/12/%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%A9-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A1%D7%9E%D7%99-%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%A8/

    "והנה מה שאומר חוק העונשין בעניין זה:

    "הנכנס שלא ברשות למקום פולחן או קבורה או למקום שיוחד לצרכי לוויית המת או לשמירת עצמותיו של מת, או נוהג במת שלא בכבוד, או גורם הפרעה לאנשים שנתקהלו ללוויית המת, והכל בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, או כשהוא יודע שהדבר עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, דינו – מאסר שלוש שנים"."

  29. אלון עוזיאל ? לא שמעתי עליו עד היום..
    אולי זו הדרך של העתונאים הצעירים להשיג צומי ולתפוס כותרות, תרבות המייד הזה גורמת לדברים ליהיות גרועים מתמיד.
    חבל שככה מפרים חוק ולא מכבדים אותו.
    גם רעש בשעות מנוחה. גם הפרעה לטקס דתי וגם חילול כבוד המת.
    הבחור הזה חייב למען כולנו להענש.

סגור לתגובות.