שיעור לדוגמא

דן נקסון כותב בברווזה של מינרווה על התרבות של קונפורמיזם בקרב סטודנטים, ספציפית בקשר לסטודנטים לתארים מתקדמים. בדיון הקצר שהספיק להתפתח בבלוג, הועלתה הטענה שלמעשה התרבות הזו מטופחת כבר מגילאים צעירים יותר, בוודאי שבלימודי התואר הראשון, אבל גם בבית הספר.

אני תוהה עד כמה הבעיה הזו רלוונטית לישראל. איך שאני זוכר את השיעורים שלי בתואר הראשון והשני, לא חסרו דברנים כמוני. אני אישית הפכתי את מציאת השגיאות והפרכות בטיעונים של המרצים שלי לסוג של תחביב. אבל מצד שני, גם לא הרגשתי מחסור משמעותי בווכחנות גם בקורסים שלי פה בטורונטו. דווקא בתרגולים שהעברתי, רובם ככולם לסטודנטים בשנה א', חשתי בבעיה של אי נכונות להתווכח עם "בעל הסמכות", אפילו כשבעל הסמכות הוא אפילו לא מרצה אלא סתם מתרגל. חרף הבהרותי החוזרות ונשנות שאנחנו שם כדי להתווכח, כדי לחשוב על נקודות מבט שונות על הנושאים המועלים, אף על פי שהצהרתי חזור והצהר שהעמדות שאני מציג בכיתה אינן בהכרח העמדות שלי אישית, עדיין הסטודנטים נמנעו מלסתור את מה שאני אומר. יתר על כן – כאשר אני סתרתי את הטענות שלהם והצגתי עמדות הפוכות, היו סטודנטים שראו בזה מתקפה עליהם ואף התלוננו על כך שאני לא מאפשר לאנשים להציג עמדות סותרות לשלי ומציג אותם כטפשים בפני חבריהם.

כזכור, בעת האחרונה עלו בכמה הזדמנויות תלונות של סטודנטים על "סתימת פיות" ו"משטרת מחשבות" בכיתות, והתחושה שלהם שהם חייבים להסכים עם המרצה כדי לקבל ציון טוב בקורס. כך שלפחות על פניו הבעיה קיימת גם בארץ.

אנשי אקדמיה, מטיבם, הם אנשים פתוחים לעמדות שונות. "פתוחים" אין משמעו שהם מוכנים לקבל כל עמדה, או שהם חושבים ש"לכל אחד האמת שלו" והכל לגיטימי. פתוח משמעו שהם אינם פוסלים אדם אלא, לכל היותר, פוסלים טיעון. פתוח משמעו שטיעון בנוי היטב יזכה לקרדיט הראוי לו גם אם המרצה לא השתכנע ממנו בסופו של דבר. אין דבר משמח יותר מאשר עבודה בנויה לתלפיות שמשאירה אותי, כבודק, בלי יכולת משמעותית לערער על טיעון שאינני מסכים איתו. מכל תלמידי השכלתי אינה סתם קלישאה, היא האמת לאמיתה, והיא נכונה לכל אדם שעוסק בלימוד.

הנושא הזה החזיר אותי לנושא שמעסיק אותי לפרקים – איך יראה קורס שאני אעביר? איך אני אפתור את הבעיות שאני מזהה בקורסים שלמדתי ובקורסים שתרגלתי? את חוסר הכריזמה שלי קצת מאוחר לתקן, אבל האם אוכל לבנות את השיעור בצורה שתסייע לסטודנטים שלי ללמוד גם בלי להיות אורטור סוחף?

הרעיון הראשון שעלה לי בראש בהקשר הזה הוא ליצור תמריץ מצד סטודנטים לערער על מה שאני אומר. למשל: להכריז שבכל שיעור אני אעשה לפחות טעות אחת (מכוונת), ולהציע פרס (תוספת נקודה אחת לציון הסופי, למשל) לסטודנט שיזהה את הטעות במהלך השיעור. בשיעורים בהם אף סטודנט לא ינסה לזהות את הטעות, אספר להם בסוף השיעור. באופן כזה – סטודנטים שניחשו את הטעות אבל פחדו לנסות, אולי, ידורבנו לנסות בכל זאת בפעם הבאה שיזהו טעות. כמובן, צריך לחשוב על זה קצת יותר לעומק, ולא כל בעיה אפשר לפתור באמצעות תמריצים.

עיקר המחשבה שלי מופנה בדרך כלל לאופן ההתמודדות של סטודנטים עם טקסטים. זה לא מפתיע, לאור העובדה שכמתרגל אני נחשף באופן קבוע לקשיים של סטודנטים בתחום הזה. עד היום המסקנה העיקרית שלי מהמחשבה על זה היא שיש בעיה באופן הסטדרטי שבו מרצים מתייחסים לטקסטים שהם מלמדים. ישנם שני מודלים מקובלים: הראשון, והעיקרי, הוא שהסטודנטים מתבקשים לקרוא טקסטים לקראת השיעור, והמרצה מדבר עליהם (או סביבם) במהלך השיעור. המודל השני, הנדיר יותר, הוא שהמרצה מדבר על נושא כלשהו בשיעור, והסטודנטים קוראים את הטקסטים הרלוונטיים אחריו.

הבעיתיות במודל הראשון הוא שהסטודנטים מתקשים להתמודד עם טקסטים שאינם מאוד בסיסיים בלי שום הכנה. זה פחות בעייתי כשהטקסט הוא ספר לימוד, אבל זה מאוד בעייתי אם רוצים שהסטודנטים יקראו מחקרים אמיתיים ולא טקסטים מרודדים, כפי שקורה לעיתים קרובות עם ספרי לימוד. מכיוון שהלחץ הוא לפחות ופחות נטל קריאה, המרצה נדרש לבחור בין זה לבין זה. או ספר לימוד, או מאמרים מדעיים.

הבעיה במודל השני היא שהסטודנטים מגיעים לשיעור בלי שום הכנה, ובעצם השיעור הופך ל"ספר לימוד" שמלמד את הסטודנטים מושגי יסוד בלי להצליח להגיע לעומק הדברים.

כשדיברתי על הנושא עם מרצים, הם אמרו שהציפייה היא שסטודנטים יקראו את הטקסטים פעמיים – פעם אחת לפני השיעור, כדי להתכונן, ופעם שניה אחרי השיעור, כדי ליישם את מה שלמדו ולהעמיק יותר בטקסט. כשהתקשיתי להגיב לאמירה הזו הם מיהרו להסכים שאף אחד לא חושב שמישהו באמת עושה דבר כזה, אבל ככה הם צריכים לעשות.

העניין הוא שאני לא אוהב להגיד שמישהו צריך לעשות משהו שאני יודע שאין סיכוי שהוא יעשה אותו. מרצה צריך לדאוג שהסטודנטים יוכלו להפיק מקסימום באמצעות עשיית מה שניתן ברצינות לצפות לו מהם. לא באמצעות עשיית מינימום, אלא באמצעות עשיית מקסימום ריאלי.

מכאן הגעתי למסקנה שצריך להפוך את הרעיון הזה. במקום שהסטודנטים יקראו כל טקסט פעמיים, המרצה צריך לדבר על כל טקסט פעמיים. השיעור האידאלי שלי, לפיכך, יחולק לשני חלקים. חלקו השני של כל שיעור יוקדש למושגי היסוד של הנושא של השיעור הבא – מעין הכנה לקראת הטקסטים שהסטודנטים צריכים לקרוא. אפשר גם לכלול בחלק הזה "שאלות מנחות" לקריאת הטקסטים, כדי להפנות את תשומת ליבם של הקוראים לחלקים החשובים ביותר לענייננו. חלקו הראשון של כל שיעור, כמובן, יוקדש לדיון מעמיק יותר שיניח שהסטודנטים קראו את הטקסטים בצורה מעמיקה יחסית.

כן, רוב הסטודנטים, כמובן, לא יקראו את הטקסטים בכל מקרה ((מרצה שלי באונ' העברית סיפר לנו על מרצה אורח מגרמניה שלימד קורס לתואר ראשון בישראל במשך סמסטר אחד. בסוף הסמסטר המרצה שלי שאל אותו איך הוא התרשם מהסטודנטים הישראלים. המרצה האורח אמר שהוא התרשם מאוד לטובה. "אבל הם אף פעם לא קוראים את הטקסטים!" התעקש המרצה שלי. "כן, אבל הם דווקא יודעים לדבר עליהם יופי," השיב הגרמני.)) אבל לא אליהם אני מכוון. אני מכוון לאלו שמוכנים להשקיע ומתקשים בגלל המבנה של השיעור הסטנדרטי כיום.

אני מאמין ששינויים כאלו של מבנה השיעור הם דרך הרבה יותר טובה להתמודד עם הקשיים של סטודנטים מאשר לנסות כל מיני טכנולוגיות חדשות לעידוד למידה, טכנולוגיות שאני מטיל ספק גדול מאוד ביעילותן, במיוחד לטווח הארוך.

מצד שני, לא לימדתי קורס בחיים שלי, אז מה אני מבין.

(אין לי כל כך מה להגיד בשלב הזה על ארועי יום הנאכבה. לפחות לגבי הארועים בגולן, אני נוטה להאמין שבתנאים הקיימים החיילים פעלו באופן סביר, אבל מצד שני אני חושב שהפיקוד הגבוה יותר היה צריך להיות מוכן יותר לארוע כזה, ולמנוע מצב שבו כמה עשרות חיילים צריכים להתמודד עם פריצת גבול של כמה עשרות בלתי-חמושים. כל פעם שיש ארוע כזה אני תוהה האם לא היה אפשר למנף אותו למשהו שהוא לא משחק סכום אפס.)

11 תגובות בנושא “שיעור לדוגמא”

  1. זה רעיון מעניין. הבעיה העיקרית איתו – אתה מניח שאתה יכול לדעת מראש באיזו נקודה תסיים כל שיעור. אני מוצא שזה כמעט בלתי אפשרי, במיוחד כשאני מנסה לנהל דיונים בכיתה – אף פעם אי אפשר לדעת על איזו נקודה הסטודנטים 'יתפסו' ויתנהל דיון לוהט. בדיוק השבוע, באחד השיעורים שלי, התעכבנו חצי שיעור על ויכוח סוער על נקודה די אזוטרית, אחרי ששבוע שעבר רצנו במהירות מדהימה על המון נקודות שבדרך כלל מעוררות מהומת אלוהים.

    הפתרון שלי הוא לתת את המאמרים המחקריים (ממילא, בתחומים שלי די קשה למצוא טקסט בוקס רלוונטיים, בטח שבעברית), ולעשות את עבודת החיבור בכיתה – להסביר את מושגי היסוד, ואז להסביר איך הם מתקשרים לטקסט.

  2. נדב, בכלל לא הנחתי דבר כזה. אני רק אומר שצריך לקבוע דד-ליין לסוף השיעור שהוא קצת לפני סוף השיעור האמיתי, כדי להשאיר זמן לחצי השני (שהוא לא באמת חצי, יותר רבע כזה).

  3. בעניין הקריאה- כסטודנטית בקצה תואר ראשון למדע המדינה ובדרך לשני- הו, כן, בבקשה. הלוואי שהמרצים שלי קוראים כאן. ראוי ליישום מיידי על אחוז ניכר מהמאמרים שקראתי בתואר הראשון. מושגי יסוד זה טוב- אבל הדבר הכי נכון שאמרת הוא שאלות מנחות. לגשת לטקסט מדעי או פילוסופי כשאת יודעת מה לחפש בו זו חוויה אחרת לגמרי, שמעודדת לקרוא עד הסוף, או לפחות לרפרף עד הסוף, או לדלג על קטע מתודולוגי משעמם כי אני מבינה שעוד לא הגעתי לפואנטה. ואגב- זה יכול להשתלב גם בחלק הראשון של מה שכתבת- והיו לי דוגמאות מוצלחות, כאשר השאלה המנחה היא "תקראו את הטקסט ותביאו לשיעור הבא סוגייה אחת שאתם לא מסכימים איתה.

  4. הרעיונות שאתה מעלה מצויינים. הם אינם מתאימים לכל סגנון הוראה ולכל מרצה. יש כמובן את השיטה המגעילה בה המרצה -בתנאי שהוא איננו מרצה למאתיים סטודנטים- שואל או נכון יותר "בוחן" בע"פ במשך מספר דקות על החומר שהסטודנטים היו אמורים לקרוא. להפגת ה"מאויימות" הדרך הטובה ביותר -אינה מתאימה לכל מרצה/מתרגל- היא לא לפחד להשתמש באירוניה עצמית, להתבדח על חשבונך ולשבור דיסטנס.

  5. איציק – לא, לא לכל סגנון ולא לכל מרצה.
    שיטת ה"בוחן" היא לא שיטה בכלל. השיטה שלי לא נועדה לעודד את הסטודנטים לקרוא. מי שלא רוצה לקרוא לא מעניין אותי. היא נועדה לסייע לאלו שרוצים לקרוא אבל מתקשים להתמודד עם הטקסטים. יש מספיק כאלה.
    ואני מתבדח על חשבוני כל הזמן. אבל יש משהו מאוד מעיק בלהתבדח מעמדת סמכות – הצחוק של הסטודנטים אף פעם לא נשמע אמין במיוחד.

  6. אפשר לקחת את זה גם צעד אחד קדימה – לבקש מהסטודנטים לחפש הגדרות גם למושגי היסוד. לא חיפוש במאגרי מידע אקדמיים אלא חיפוש הכי פשוט באינטרנט, וויקיפדיה וכו'. אחרי שהם חיפשו משהו בעצמם ונדרשו לאיזשהו עיבוד שלו הם יבינו ויזכרו טוב יותר מאשר אחרי ששמעו את ההגדרה בצורה פסיבית בכתה, וכמובן אחרי שהם מצאו את ההגדרות שלהם אפשר ללטש ולדייק את הדברים בכתה, כשכבר יש לתלמידים בסיס והדקויות מקבלות משמעות.

    שאלות מנחות זה תמיד רעיון טוב. מאוד עוזר לגשת לקריאה. ובהמשך למה שעדי אמרה, אני חושבת שסטודנטים בתואר ראשון (ולפעמים גם בתארים מתקדמים יותר) לא יודעים שמותר לא לקרוא כל מילה במאמר ולפעמים נשברים ולא קוראים כי ההתחלה קשה או כללית מדי. חשוב לתת להם כלים לסרוק מאמר, להבין את המסגרת ואת השורה התחתונה גם אם לא מבינים כל מילה.

  7. אין לי הצעות מיוחדות, אולי אפשר לתגמל בציון על רפרטים בשלבים מתקדמים יותר בציון בהם סטודנטים מציגים חלופות לעמדה הכללית של הקורס.
    בכל מקרה כתבתי את ההודעה, בעיקר על מנת להריע לך שאתה כל כך מוטרד משאלות כאלה.

  8. אם אתה מניח שסטודנטים לא יכולים לקרוא טקסט בלי הסבר של מושגי יסוד, אז השיעור חייב להפוך ל"ספר לימוד" שמלמד את הסטודנטים מושגי יסוד בלי להצליח להגיע לעומק הדברים. וטוב שכך. אלא אם כן מעניינים אותך רק סטודנטים שמסוגלים לקרוא טקסט בלי הכנה (עמדה סבירה בהחלט).

    או במלים אחרות: על סמך הנתונים שאתה מביא על הסטודנטים בתחומך, המסקנה שלך מתבקשת. מוזר שלא חשבו על זה קודם, אבל על כל המצאה גאונית ניתן לומר שמוזר שלא חשבו על זה קודם. אני מקווה שהרעיון יתפוס.

סגור לתגובות.