על החרטא

אין לי כוח להתעסק עם השטות החדשה של 'אם תרצו'. אפשר להפריך אחת לאחת את ה"טענות" ה"היסטוריות" שלהם, כפי שעשה יוסי; אפשר לפתוח ולחקור את הרטוריקה של צמד כותבי המנשר, כפי שעשה בדרכו היפיפיה כתמיד אריה עמיחי.

אבל אין טעם לכל זה. אין טעם משום שברור מאליו שהכותבים אינם מייחסים לאמת כאמת שום משמעות בפני עצמה. ה"אמת" אינה אלא כלי, "נשק תודעתי" במילותיהם שלהם. ככזו, תוכנה של ה"אמת" אינו חשוב אלא המשמעות הפוליטית שלה. לכן אין צורך לבחון אם משהו הוא אכן "אמת" או לא, אלא פשוט אם הוא משרת את מטרתנו או לא. וזה, הרי, ההבדל בין 'אם תרצו' לבין כל אותם אקדמאים שהם בזים להם כל כך ("נאלצנו לכתוב ספרון זה מפני שאנו חסרים אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, אנשי רוח שאינם מזויפים ועיתונאים חוקרים שאינם בורים." (עמ' 8) ((את המשפט הזה מקדים אחד מאותם שימושים משעשעים באירוניה שלהם במילה "למצער" במשמעות השגויה של "למרבה הצער" – אכן, חסרים אנו אנשי רוח שאינם בורים…)) – וכיצד נדע שאיש אקדמיה הוא בעל שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, שאינו מזויף ואינו בור? נדע, משום שהוא יסכים עם העמדות של 'אם תרצו', שהן האמת לאמיתה ואין בלתן). ההבדל נעוץ בכך שהטענות של איש האקדמיה תופצנה באקדמיה ותעמודנה לדיון בפני אנשים בעלי חוש ביקורת וידע, כמו גם גישה למקורות ידע חלופיים. הטענות של 'אם תרצו' מכוונות באופן בלעדי לצעירים – בני נוער וסטודנטים בראשית דרכם. ה"אמיתות המזעזעות" שהם לכאורה חושפים אינן אלא אותן רפליקות קלאסיות של הנראטיב הציוני. את הרעיונות הבסיסיים שביסוד הספר – אלו שמופיעים בצורה כה נוחה בכותרות הפרקים השונים: הם תקפו, הם נטשו, הם גירשו, הם חברו לנאצים – מכיר, אני מעריך, כל תיכוניסט. כלומר, כל תיכוניסט ידע להאשים את הפלסטינים בכל הרעות שנקרו להם ולנו. הספרון הזה לא נועד ללמד אותם עובדות חדשות. הוא נועד לגרום להם לחוש בטחון בחוסר הידע שלהם. לגרום להם להאמין שהבורות שלהם מרופדת בעובדות. במילים אחרות, הספרון הזה הוא בדיוק "עוד אסופת דפים עמוסת מלל פוליטי שחוק" (עמ' 3).

הניסיון להתווכח איתם באמצעות עובדות, לפיכך, הוא חסר ערך. בדיוק כמו ה"מחקרים" האחרים של 'אם תרצו', גם במקרה הזה ההנחה היא שאף אחד מקהל היעד של הטקסט לא יקרא אותו במלואו, בטח לא באופן ביקורתי. ההנחה היא שקהל היעד (תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים צעירים – לא בלוגרים) ירפרף על הספר, ויתייק אותו עמוק בראש, כ"הוכחה" ערטילאית שאנחנו צודקים ולא צריך בכלל להעמיק וללמוד, להקשיב לכל מיני "אקדמאים" חסרי יושרה ואומץ שמערערים על מה שהוא בבירור אמת. אחרי הכל, לא צריך לגרד עמוק במיוחד כדי לראות את החשיבות שהכותבים הנערצים מייחסים לאמת.

אתן לכם דוגמא. כפי שתראו, הדוגמא הזו אינה מקרית, וכבר דנתי בה בבלוג לפני למעלה משנה. איך דנתי כבר בבלוג בטקסט שיצא רק לאחרונה? אה, זהו.

פרק 3 בספרון מופיע תחת הכותרת "מאז ומקדם?". הפרק הוא רפרנס לספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם". הספר מנסה לטעון שרוב הפליטים הפלסטינים שזכו להכרה על-ידי האו"ם כלל לא חיו דרך קבע בארץ ישראל, אלא היגרו לשם זמן קצר לפני קום המדינה, ולכן אינם ראויים לתואר "פליט". לא אכנס כאן לדיון סביב הספר. בלשון המעטה, הוא נתון במחלוקת. אבל זה לא משנה. למה זה לא משנה? כי ארז תדמור ואראל סג"ל, מחברי הספרון, כלל לא קראו את ספרה של פיטרס. איך אני יודע? הפרק השלישי מתחיל בקביעה מוזרה קצת:

ההגדרה המקובלת של האו"ם לפליט קובעת כי פליט הוא"כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גירוש, נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם".

בהמשך נקבע שהכלל הזה חל על כל הפליטים פרט לאלו הפלסטינים, שלגביהם נקבע באופן חריג תנאי מצומצם יותר של מגורים במשך שנתיים בשטח פלסטינה כדי להיות זכאים לתואר פליט. ((נזכיר רק שהסדר הוא הפוך – קודם נקבע התנאי עבור הפלסטינים, ורק אחר כך נקבעו התנאים עבור פליטים בשאר העולם. הגדרת הפליטות האחרת היחידה שהייתה קיימת כאשר הוקמה אונר"א התייחסה אך ורק לפליטים מאירופה, והיא הורחבה רק בשנות ה-60.))

הנה הדבר המוזר: ההגדרה הזו אינה מופיעה כלל בספרה של פיטרס. הנה הפסקה הרלוונטית כפי שהיא מופיעה בספר:

והנה הגדרת הפליטות של ה-UNHCR:

persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it.

כלומר, פיטרס כלל לא טענה שהמונח "מאז ומקדם" מופיע איפשהו בהגדרות הסטנדרטיות של פליטות. ה"מאז ומקדם" שבשם הספר הוא התייחסות לטענות פלסטיניות לפיהן לכאורה העם הפלסטיני התקיים באיזור "מאז ומקדם".

אז איך הגיעה ההגדרה המוזרה הזו לספר של 'אם תרצו'? והנה הקשר שלי לעניין: ההגדרה הזו הופיעה  בפוסט של הבלוגר זאב גלילי ב-2009. אני התייחסתי לפוסט הזה, והפרכתי בקלות יתרה את הטענה המוזרה הזו בפוסט משלי. היא לא מופיעה בשום מקום אחר, כי זו טענה בלתי סבירה בעליל. צריך להיות אוויל משריש ומנותק מהמציאות כדי לחשוב שהניסוח הזה יופיע באיזשהו מסמך רשמי של האו"ם. מה המשמעות של "מאז ומקדם" בכלל, מבחינה אופרטיבית?

אז איך זה קרה? ובכן, בן-דרור ימיני התייחס לרשומה של גלילי בטקסט משלו. עיון מעמיק בפרק השלישי והשוואתו אל שני הטקסטים הללו, מגלה שאין כמעט שום דבר בפרק הזה שלא הועתק, לפעמים מילה במילה, משני הטקסטים הללו. מיותר לציין שאין בספרון של 'אם תרצו' אף מראה מקום לאף אחד משני הטקסטים הללו. או, למעשה, לספר של פיטרס עצמה.

כלומר, כל הפרק הזה הוא פלגיאט אחד הגדול, שכותביו אפילו לא טרחו לבדוק את המקורות של מי שהעתיקו ממנו. יושרה אינטלקטואלית, כן? סטודנט שהיה מגיש עבודה כזו בקורס, היה מזומן לבירור, נזרק מהאוניברסיטה וזכותו ללמוד במוסדות אחרים הייתה נשללת ממנו. תדמור וסג"ל, במקום זאת, יזכו להשפיע על דעותיהם של אינספור תיכוניסטים וסטודנטים.

אבל אנחנו, כבלוגרים, יכולים להתווכח עם ה"עובדות" של 'אם תרצו' עד שיתפוצץ לנו הראש. העובדות הן לא הפואנטה. מה שחשוב כאן הוא מה שסטיבן קולבר כינה ה-truthiness – האמיתיותיות. זו התכונה שיש לקביעה כלשהי שנשמעת אמיתית (לאוזניים המתאימות, לפחות). אין לי סיבה לחשוב שכשם שהפרק הזה אינו מכיל אלא פלגיאט של משהו שהכותבים מצאו באינטרנט, כך גם שאר הספר נכתב: חיפוש בגוגל אחר קביעות וטענות אמיתיותיות, כאלו ששרתו את המטרה של הכותבים, בלי קשר למידת האמת שבהן.

ועם אמיתיותיות אי אפשר להתווכח עם עובדות. בהגדרתה, אמיתיותיות היא משהו שנשמע נכון, משהו שאנחנו "יודעים" שהוא נכון "כי הבטן אומרת לנו" שהוא נכון. עובדות הופכות לשקרים. בדותות הופכות לאמת.

אי אפשר להלחם בזה דרך בלוגים. אפשר להלחם בזה רק באותם אמצעים בהם מופצים ההבלים של 'אם תרצו' – דרך קמפיינים ציבוריים, כאלו שישפילו את 'אם תרצו' באותו האופן שבו הם משפילים את יריביהם. דרך הפצת תעמולה שתעסוק בהכפשת היריב יותר מאשר בהצבעה על מגרעותיהם של טיעוניו. הבעיה שלנו היא בדיוק שאנחנו לא רוצים, ובצדק, לעשות שימוש באותם הכלים. אנחנו מגבילים את עצמנו מרצון כי אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שבו זו רמת הדיון. האם זה אומר שעלינו להפסיד ל'אם תרצו' או להכנע ולהתדרדר לרמת הדיון שלהם? אני לא יודע. אני רוצה לקוות שיש אופציה אחרת, אבל אין לי מושג מה היא. מה שאני יודע בוודאות הוא שלכתוב על זה בבלוגים שלנו זה לא הפתרון.

12 Replies to “על החרטא”

  1. מילים כדורבנות.

    רציתי להעיר על: " הבעיה שלנו היא בדיוק שאנחנו לא רוצים, ובצדק, לעשות שימוש באותם הכלים "

    אולי, אבל הבעיה היא אחרת – להם יש הרבה כסף בשביל קמפיינים כאלה. לשמאל הלא מפלגתי (חרף האגדות על המימון) אין.

  2. מסכים עם כל מילה, מלבד הפסקה האחרונה. לפני שלושה חודשים איתמר שאלתיאל פרסם בחברים של ג'ורג' פוסט שהוא בדיוק "הפצת תעמולה שעסקה בהכפשת היריב יותר מאשר בהצבעה על מגרעותיהם של טיעוניו". הפוסט הזה גם זכה, באופן חריג במיוחד, לככב לכמה שעות בכותרת הראשית של ynet
    http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2214
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4029479,00.html

    אותי לא שכנעה הטענה של יוסי ושל איתמר שניסו להצדיק את פרסום הסיפור הזה בחשיפת הצביעות של רונן שובל, שקורא לחקור את מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם בעוד שהוא עובד עם איראן. מדובר היה בחברה של אבא שלו, שבסך הכל חתמה על הסכם עם חברה אחרת שפועלת באיראן, וגם הטענה שמדובר בטכנולוגיה של הצפנת מידע, ובכך היא מסייעת לשלטון האיראני, אינה משכנעת.
    יוסי ואיתמר ידעו טוב מאוד שהמטרה העיקרית של פרסום הסיפור הזה היא להכפיש את היריב, והם עשו זאת במקביל לעבודה היוצאת מהכלל ששניהם עושים, גם במדרון וגם בחברים של ג'ורג', ב"הצבעה על המגרעות" של טיעוני אם תרצו.

    אני לא מתכוון להאשים את איתמר על פרסום הפוסט הזה, ממש לא, אני חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות, ושמחתי מאוד לראות שהוא זכה לתשומת לב גם באתר שהוא הפופיק של המיינסטרים, אבל כנראה ש"אנחנו" כן מוכנים לרדת לרמה של תדמור ושובל כדי להשתיק את הצווחות חסרות ההיגיון שלהם.

  3. תיקון הגהה: בפסקה על בן דרור ימיני: שני הטקסטים, ולא שתי הטקסטים.
    ותודה על הפוסט. אני מתבאס מכמות החברים ה"שמאליים-לאומיים" שלי שמתלהבים מהטקסט הזה.

  4. אסור לשחק לידי הימין, ולהיכנס איתם לזירה האינטלקטואלית זו טעות בעיני. גם להיכנס איתם לזירה התקשורתית תהיה טעות, כי הפופוליסטים תמיד ידעו כיצד לשבות את לב ההמונים הנבערים מדעת טוב יותר מאיתנו, ולהם יהיו יותר מיליונרים סודיים מחו"ל. המצב כיום מצריך שבירת כלים.

    מה שאני החלטתי לעשות כבר לפני שנים זה לעבור צד, ולהצטרף לקריאתו של ישעיהו ליבוביץ':

    "היום אני דורש מכל אדם הגון שיחד איתי יכריז שהוא בוגד!"

    (נכון, הוא מעולם לא הצליח פוליטית)

    מספיק לראות את ההישגים של תנועת החרם ושל תנועות השמאל הרדיקליות הקטנות בהגברת הלחץ על ישראל לצאת מהשטחים, לחץ שמעולם לא היה חזק ותקיף כמו היום. בזה השמאל הממסדי בישראל (חד"ש, מרצ, שלום עכשיו) נכשלו כישלון חרוץ, ודווקא קומץ פעילי שטח מצליחים לעורר מודעות, לבנות גשרים בין העמים ולקדם את העצמאות הפלסטינית והשחרור מהכיבוש.

    הוכחה לאפקטיביות של התנועות הקטנות והרדיקליות האלה אפשר למצוא בדבריו של אהוד ברק על "השמאל העמוק" ועל תנועת החרם, וכמובן בעובדה שקומץ (אולי כמה אלפים בודדים) פעילים הופכים לאויב העם ומטילים צל גדול בהרבה מגודלם בפועל. וגם בסוף השבוע האחרון במאמרו של סאיב עריקאת בו הוא ציין שההנהגה הפלסטינית קיבלה השראה מהמאבק העממי בבילעין והכפרים האחרים.

  5. אורי – תודה, יתוקן מיד. וגם: כן, כתבתי פוסט שיתפרסם עוד כמה שעות שנוגע בנקודה הזו.

  6. מדהים.
    אפשר לקחת את הכתוב מעלה, לשנות 4 מילים בערך, ולקבל את דעתי בנוגע לארגוני שמאל קיצוני והפצת האג'נדה שלהם (בערבון מוגבל, אני אתייחס לזה בהמשך).

    אמרת יפה, יש לנו פה בעיה עם הדיון על העובדות, כי כל אחד – וזו לצערי הרב לא המצאה של אם תרצו – מספרים סיפור שמשרת את מטרת המספר בלי קשר למידת האמת שבו.

    עם יד על הלב, איך בדיוק כל אחד פה יודע שהפרשן/כתב/טור שהוא קורא וסומך ידיו עליו באמת דובר אמת?
    גדעון לוי עיתונאי נפלא, אם רבע ממה שבן ימיני כתב עליו לפני כמה חודשים שגוי, זה שווה תביעת דיבה, וממה שאני זוכר, כזו לא היתה.
    זה כמובן לא מוכיח כלום, אבל כמו שאומרים בפסיכומטרי – זה מאושש את הטענה.
    יש אנשים שאומרים לי שבן ימיני דמגוג גרוע, למה? אין שום דרך עבור אותם אנשים להוכיח את זה כמובן.
    לא כי הם לא צודקים, יכול להיות שהם צודקים בהחלט, אבל איך בדיוק הם יכולים לשכנע אותי? אני פשוט צריך להאמין למה שהם אומרים, והרי זה נכון גם לגבי מידת האמת שאני מקנה לדבריו של בן ימיני עצמו.

    וזו הסיבה שאני כותב "בערבון מוגבל" על דעתי בנוגע לכל מיני אג'נדות – אני לא באמת יודע מה נכון ומה לא, אני לא באמת יודע עד כמה נכונות או שגויות כל מיני טענות של כל מיני אנשים.
    גם בשמאל וגם בימין, "מחזקים" את הדעה הפרטית על ידי "צבירת ידע" שנשמע לך מתאים וטוב.

    אם אני אקפוץ רגע אחורה לדקארט, הוא הרי בנה את כל התפיסה שלו על לוגיקה בלבד, אחרי שהוא פסל את כל מקורות הידע האחרים בגלל שאין הוא יכול לסמוך את ידו עליהם שהם אכן ודאיים ונכונים.

    בכדור הארץ 2011, יש לנו עוד מליון מקורות מידע, אבל הודאיות והנכונות לא התקדמו במ"מ, וזה לא נכון רק בצד אחד של המפה.

  7. עוד משהו בנוגע לאחת התגובות-
    מאחר ודוקא כן הייתי עד מדרגה ראשונה למערכות הבחירות כאן ולהתנהלות המעשית של נבחרי הציבור ב20 שנה האחרונות, אני חושב שלפטור את מחיקתו המטורפת של השמאל המתון מהמפה בחולשתו השכלית של הציבור, זה הנחה ודי מופרכת שמתעלמת מהמציאות.
    הרי אפילו רצח פוליטי השמאל לא הצליח למנף לזכייה בבחירות, והיה צורך בקדנציה עמוסת טעויות כדי להחזיר את ההגה שמאלה (לקדנציה עוד יותר רצופת טעויות, יותר קצרה, ואפילו לא ממש שמאלה).

    השמאל הפוליטי נמחק לא כי אין לו כסף, אלא כי הוא שם את כל הז'יטונים הפוליטים שלו על השלום, וכשזה התפוצץ, אז הז'יטונים הלכו.
    זו גם הסיבה שהשמאל הרדיקלי "מצליח". כי מי שנותן לו רוח גבית, זה לא מי שחי פה. הלחץ מופעל מבחוץ פנימה.
    אפשר להלל את זה עד מחר, אבל דמוקרטי – זה לא.

  8. אני בטח לא מבינה משהו כאן. כל הקייס שלך עומד על כך ש"מאז ומקדם" אינו תרגום נאות של "permanent or habitual"?

סגור לתגובות.