קווערטי

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית "מי יודע מה זה קוורטי?". אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות "קוורטי" לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה "דטרמיניזם טכנולוגי". הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של "מוסד חברתי"), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד "אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!".

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר "ככה אני רגיל". לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי. ((דוגמא נוספת לטענה של דטרמיניזם טכנולוגי היא הטענה על השפעת תרבות הסמס על כתיב ואף על דפוסי דיבור של צעירים.))

ה"תלות מסלול" (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים. ((מכיוון שהאבולוציה יכולה לבנות רק על מה שכבר יש ולא ליצור יש מאין, הרבה מהפתרונות שהיא מוצאת לבעיות שונות – מרהיבים ומפתיעים ככל שיהיו- הם לכאורה מסובכים יתר על המידה ורחוקים מלהיות אופטמליים מבחינת ניצול משאבים. האופן שבו העין האנושית בנויה, למשל, עם שכבות על גבי שכבות של תיקונים שמתבצעים במוח משום שהעין שולחת מידע חלקי ומעוות, היא דוגמא טובה.))

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה"ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו "הבניית מסלול". המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן "שום-מקום". המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

17 תגובות בנושא “קווערטי”

  1. תודה על פוסט מרתק. על החלק שנוגע לי אני אחשוב, ואגיב בזמן ובמקום המתאים (ידי הארוכה תגיע אל ה-qwerty וכו').

  2. פוסט מאד מעניין.
    את הסיפור של קוורטי אני מכיר, היה מעניין לקרוא לאן לקחת את זה.

    בספר של תומס קון על מהפכות מדעיות, גם הוא מציין את ההרגל של דור שלם של מדענים לאחוז בתפיסת עולם מסוימת , וגורס כי מהפכה מדעית מתרחשת למעשה כשיש איזו פרדיגמה מדעית שקורסת אך גם חילופי דור, כי רק מי שההרגל אינו טבוע בו מסוגל להפתח לשינוי בחשיבה.
    משם אני לוקח את זה שגם בדעות שלנו, אשר לעיתים הופכות לארכאיות ולא רלוונטיות במהלך השנים, גם בהן רובנו נאחז בציפורניים ולו מכוחו של הרגל.

  3. הוויכוח האם דבוראק ושות' באמת עדיפים על קוורטי הוא אחד הוויכוחים הנפוצים בקרב חנונים. יש מחקרים ומחקרי-נגד, אבל אני חושב שאפשר ללמוד גם לקח משמעותי מהטענה שאין הבדל משמעותי ביניהם: לפעמים המסלול המדומיין האלטרנטיבי לא טוב יותר מהמסלול שבחרה ההיסטוריה.

  4. אני חושב שבהחלט סביר להגיד שיכולה להיות חלופה טובה יותר ל-QWERTY, גם אם החלופות הקיימות אינן בעצמן אופטימליות.

  5. עוד דוגמה:

    http://www.snopes.com/history/american/gauge.asp

    האתר הזה טוען שהסיפור לא נכון, ואז מבלה פסקאות רבות בלומר שבעצם הוא כן נכון.

    ועוד דבר, ההנחות שלך לגבי טיבם של "שמאל" ו"ימין" נטועות גם הן בעבר הדי רחוק. כבר עשרות שנים שבארה"ב, לדוגמא, הימין הוא השועט להשמיד עולם ישן עדי יסוד, והוא מציב בעמדות מפתח מעריצים מוצהרים של איין ראנד (כמו אלאן גרינספאן) בעוד שהשמאל דוגל ברפורמות הדרגתיות וזהירות שמבוססות על קומון סנס. ובארץ, מי לנו שמאל יותר רדיקלי מגדי אלגזי, וגם הוא בימים אלה עוסק בהטבת מצבם של עובדים קשי יום, ואם הוא עדיין חולם על מהפכה סוציאליסטית זה לא ממש ניכר בעבודתו היום יומית.

  6. לריצ'ארד דוקינס יש הסבר מעניין לתופעה כזו, שכולל דיסקציה של ג'ירפה [הקישור הוא לדיסקציה של ג'ירפה, כלומר תהיה שם ג'ירפה במצב תת-אופטימלי – חשבתי שכדאי להזהיר קודם] :
    http://www.youtube.com/watch?v=cO1a1Ek-HD0

  7. "עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו."

    שורש הבעיה אינו במוסדות הקיימים אלא בדרך שבה אנו כחברה תופשים את המציאות
    המחשבות שלנו מוגבלות על ידי תפישה של מחסור, בה אנו מורגלים מאז ומעולם
    בתרבות של מחסור מובנה, כל פעילות הופכת לעימות שדינו להסתיים במנצח ומפסיד
    הטכנולוגיה הקיימת היום מאפשרת לנו ליצור שפע גלובלי, כלומר המחסור שאנו חווים היום הוא מדומה
    ואף מכוון על ידי מערכת כלכלית וחברתית שלא יודעת לנהוג אחרת – כך אנו רגילים. למה? כי כך עושים כולם. למה? כי פעם הטכנולוגיה לא באמת אפשרה שפע גלובלי…

    כדי לראות ששפע גלובלי הוא אפשרי, עלינו לזנוח את המשקפיים הישנים של עולם-המחסור
    רק כך נוכל לראות כיצד מנצחים ומפסידים מתחלפים בשותפים לגורל
    לראות שיתוף פעולה אמיתי, כפי שלא ניתן היה לבצע מעולם

  8. הערה ותיקון טכני:
    הערה- אני חייב להסכים אם לב הדברים של ארך אפיים (גם אם אני לא מסכים אם הנוסח), הימין בארה"ב (וכלכלית בארץ) לא מנסה לשמר מוסדות משום שרוב המוסדות הקיימים (ביטוח לאומי, איגודים, חברות ממשלתיות, בית המשפט העליון) נוצרו ע"י השמאל ולכן עומדים בניגוד לתפיסות הימין.

    תיקון טכני- sunk cost היא למעשה תופעה הפוכה מpath dependency, אלו הן העלויות שיש להיתעלם מהן כאשר צריך להחליט עם לבצע שינוי. כאשר לימדו אותי את סיפור QWERTY השתמשו במושג path dependency

  9. אבנר, אינני כלכלן, אבל כפי שאני מבין את המושג בשימושו בתחום הכלכלה, מדובר באותם משאבים שאי אפשר (או שקשה) לשחרר אותם מהמקום בו הם כבר מושקעים, ולכן הם מייצרים העדפה להמשך דרך בכיוון מסויים. לא במשמעות של "לזרוק כסף טוב אחרי כסף רע", אלא מכיוון שיש תועלת מתמשכת מההשקעה הישנה. למשל, המשאבים שהושקעו בלימוד הקלדה עיוורת על QWERTY אינם ניתנים לשחרור ולשימוש מחדש כדי ללמוד להקליד עיוור על דבוראק. המשמעות היא שבשביל התועלת השולית הקטנה של שימוש בדבוראק במקום ב-QWERTY אני אאלץ להשקיע מחדש את המשאבים הדרושים ללמידת הקלדה עיוורת.
    ההבדל בין התועלת השולית הקטנה של החלפת שיטות לבין התועלת השולית המשמעותית של למידת הקלדה עיוורת בפעם הראשונה, היא שהופכת את המעבר מ-QWERTY לדבוראק להרבה פחות סביר מאשר הסיכוי לבחור בדבוראק אם הייתי צריך להחליט מראש איזו שיטה ללמוד.

  10. א. אבנר צודק לגבי sunk cost. מדובר אכן ב"משאבים שאי אפשר (או שקשה) לשחרר אותם מהמקום בו הם כבר מושקעים" ומסיבה זו אפשר להתעלם מהם, בבחינת "חלב שנשפך". אתה אולי עלול לא לעבור לדבוראק אם עלות ההחלפה (switching cost) גבוהה, אבל זה ללא קשר למשאבים שהשקעת בעבר ב-QWERTY.
    המאמר הקצרצר הקלאסי (4000 ציטוטים) Clio and the Economics of QWERTY של Paul A. David (1985, AER) משתמש גם כן במושג path dependency.

    ב. דייויד מסביר מדוע דבורק לא תפס: אם יש לך עסק, ואתה יודע שכל מי שעובד אצלך מכיר את QWERTY, אין לך אינטרס להשקיע את המשאבים וללמד עובדים שיטה חדשה. אם כל העובדים לא היו יודעים להקליד, היה כדאי ללמד אותם את השיטה הכי יעילה, אבל בהנתן שכולם יודעים (וקשה להם / לא רוצים ללמוד) אז נשארים עם המצב הקיים.

    ג. בצורה כללית, יש כאן מה שקרוי בכלכלה השפעה חיצונית רשתית ("network externality") שאומר שהתועלת שיש לנו ממשהו תלויה בשאלה כמה אנשים אחרים משתמשים בו. השפעות חיצוניות כאלו יוצרות *סטנדרטים*. למעשה, הסיפור של QWERTY מול דבורק הוא כמו הסיפור של בטא מול VHS, בלו-ריי מול HDDVD וכו'. ברגע שיש מסה קריטית של משתמשים לסוג מסויים אז יש לכולם אינטרס לעבור אליו ולכן הוא הופך לסטנדרט יחיד. אפשר להשתמש בתאוריות הללו גם כדי להסביר נורמות חברתיות (מהרגלי נימוסים ובאיזה צד נוהגים ועד דברים מורכבים יותר). אבל סטנדדרט איננו מוסד, ולכן הקישור למוסדות איננו מוצלח כ"כ (אכן, מוסדות לפעמים הופכים ללא רלוונטיים ושורדים, אבל אני לא בטוח שבגלל הסיבה הזו).

  11. בתור כלכלן אני יכול להגיד לך שבשימוש הקלאסי sunk cost זה לא בדיוק זה.
    לדוגמא: נניח שקבלן ישראלי שילם שילם 15 מיליון שקל כדי להקבל היתרים לבניית מלון שעלות בנייתו היא 10 מיליון והרווח שנצפה ממנו היה 30 מיליון. עם בעקבות המשבר הרווח הצפוי ירד ל11 מיליון דולר, זאת אומרת שהפרויקט יפסיד 14 מיליון. עדיין שווה לבצע אותו כי ה15 מיליון הם SUNK COST שלא ניתן לשחזר ולכן ניתן להתעלם מהם.
    לעומת זאת 'קוורטי לא מדבר על עלות עבר עלה על עלות עתיד- זה לא הזמן והכסף שעלה לך להכשיר את כוח העבודה לעבוד בקוורטי שמונע לך לעבור קונפיגורציה אלא העלות העתידית שתדרש כדי להכשיר אותם מחדש…וזה כבר לא SUNK COST.

  12. סיון: דווקא דבורק לא נשמע על פניו דומה ל בטא: אין למשתמש דבורק חסרון משמעותי בכך ששאר העולם עושה זאת אחרת. הוא הרי כותב במחשב שלו, ויכול לעשות מה שבא לו (כולל להדביק משהו על המקשים.) הרי גם הגדרתי במחשב שלי פונט קטן (שקשה לאחרים לקרוא), קיצורי-מקלדת, מילון אנגלי במקום אמריקאי… במה זה שונה?

  13. האם התראיינת ברשת ב' ברדיו וסיפרת שכתבת ספר על מכונות כתיבה

סגור לתגובות.