תומר חג'ג'

לפני כשני עשורים הייתי מנוי על מגזין ילדים ונוער בשם "משהו" – מעין וריאציה על מעריב לנוער, אבל בלי "על בנים ועל בנות" ועם קומיקסים של מישל קישקה במקום אורי פינק. אין לי מושג למה, בעצם, הייתי מנוי כל כך הרבה שנים על העיתון הזה. הוא היה מלא בקשקושי מפורסמים שאת רובם כלל לא הכרתי. כל גליון הכיל דף מדבקות עם תמונות של כל מיני זמרי ולהקות פופ שעל רובם לא שמעתי (עניין במוזיקה לא פיתחתי פחות או יותר עד התיכון), אותן הייתי מדביק על הארונות בחדר שלי במגוון צורות גיאומטריות חסרות פשר. אני זוכר ספציפית מקבץ מרשים של בננרמה בצורת שמש. עד היום, עד כמה שאני זוכר, לא שמעתי אפילו שיר אחד של בננרמה.

כנהוג באותם זמנים עתיקים, בעיתון היה גם מדור של חברים לעט – ילדים שמחפשים ילדים אחרים להתכתב איתם. אחד הילדים שכתובתם התפרסמה שם כתב שהוא אוהב קומיקס. גם אני אהבתי קומיקס, אז בפעם הראשונה בחיי שלחתי מכתב לילד זר לחלוטין. כל מה שידעתי עליו הוא שהוא אוהב קומיקס, ושקוראים לו תומר חג'ג'. למעשה, לא הכרתי את השם חג'ג', אז חשבתי שקוראים לו תומר חגג.

בכלל, לא ממש הייתה לי מודעות לכל עניין העדות עד שלב מאוחר למדי של חיי.

אני לא זוכר בדיוק כמה חודשים ההתכתבות הזו נמשכה, אבל לא ממש אמרנו שום דבר אחד לשני. בשלב כלשהו התחלנו לשלוח דפים עם פחות או יותר רק ציורים. אני זוכר שהוא היה הרבה יותר מוכשר ממני. ובשלב כלשהו הפסקנו. שוב, אני לא זוכר מי לא ענה למי, אבל זה די נמאס.

אף פעם לא פגשתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה או מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא זוכר בכלל שפעם הוא התכתב עם מישהו עם שם משפחה נורא ארוך ומסובך. אני כותב את הרשומה הזו מתוך איזו תקווה מוזרה שאולי הוא יגגל את השם שלו וימצא את הבלוג שלי, ואולי יצור קשר מחדש. סתם, מתוך סקרנות.

לא, אין פואנטה.

אוסאמה בין-לאדן מת, אבל אין לי שום דבר להגיד על זה כרגע חוץ מאחלה, אז זהו.

13 תגובות בנושא “תומר חג'ג'”

  1. בכיתה ז' (או ו'? או ח'? מי יודע) היה לי לתקופה מאוד קצרה חבר לעט דרך מעריב לנוער. נדמה לי שהיה ירושלמי. או מהסביבה שם. חשבתי שירושלים זה ממש אקזוטי.

    אחרי מכתב או שניים, בשלבי ההיכרות הראשוניים, הוא שאל אותי איזה סגנון בגדים אני אוהבת ללבוש (כשאני חושבת על זה עכשיו, זה תמוה קצת)

    ואני, שבאמת לא התעסקתי בלחשוב על דברים כאלה. כי הייתי חנונה, צופיפניקית, חסרת חוש אופנתי, ונטולת כלים לתאר את השמעטס שאהבתי (שרוואלים וטרנינגים) – כנראה השבתי באופן שניסה לייפות את העובדה שאני חובבת טרנינגים.

    במכתב שאחרי, הוא שאל אם התכוונתי לספורט אלגנט (בחיי שאין לי מושג למה לילד בכיתה ז' כל כך אכפת מדברים כאלה! אלה היו הפאקינג אייטיז!)

    לא היה לי מושג מה זה ספורט אלגנט.
    אז לא עניתי לו למכתב.

  2. אני לא יודע עד כמה זה קשור למציאות, אבל אני דווקא זוכר את "משהו" לחיוב. אני לא חושב שהיה בו מינון גבוה במיוחד של קשקושי מפורסמים (או אולי היה ופשוט התעלמתי מזה) – בטח שלא בהשוואה לעתוני הנוער האחרים של אותה תקופה (היום המצב הרבה יותר גרוע). הוא היה, לפחות להשקפתי אז, אינטליגנטי יותר מ"מעריב לנוער" ומגניב יותר מ"כולנו". אה, וכשהם הבטיחו פוסטר בגיליון, אז באמת היה בו פוסטר, גדול כזה ומקופל, לא סתם כפולת עמודים עם תמונה של עפרה חזה. היה פוסטר של קוף אוכל ספגטי שהיה תלוי על דלת בבית שלי במשך שנים.

  3. נראה לי ש"משהו" היה המקבילה של "כולנו". המקבילה של "מעריב לנוער" הייתה "ראש 1", לא?

  4. גם אני הייתי מדביקה את כל מדבקות המפורסמים בצורות גיאומטרית יצירתיות. שנים אחרי, כשפיתחתי התמכרות קשה לאייטיז, כל כך הצטערתי על הבזבוז…

  5. "להקת דיבור חדיש זה *משהו*"

    ו

    "*כולנו* אוהבים את דני רובס"

    הן שתי המדבקות שנחקקו בזכרוני מדלת הארון.

  6. דן-יה – לא נשמע הגיוני, אלא אם הפוסט שלי גרר גל של חיפושים אחר השם שלו.

  7. עפרונית – "משהו" היה העתון לתלמידי חטיבה אינטליגנטיים. "מעריב לנוער" היה העיתון לתיכוניסטים מפגרים. או לפחות, ככה אני זוכר את זה.

  8. בדרך כלל הכינוי שלי ברשת זה תומאש, אבל הייתי הורס פה את ההאפי אנדינג (כן כן אני מהמרגיזים האלה שכותבים אנגלית בעברית. זה אמנם משרה רושם מטופש, אבל קשה לי לוותר על כך משום העובדה שזה פשוט משעשע בעיניי).

    מה אני מתעסק לי פה עם הקדמות –
    שלום דובי!!:)
    כמה טוב לראות שאתה עדיין בועט:)

    כמו טוקבקיסט משופשף, אני חייב קודם למחות, ואעשה זאת בנקודות (בכל זאת, טוקבקיסט מסודר משהו):
    קודם כל, לא טעית בהרבה בשם – בת.ז. זה עדיין חגג, אמא שלי "עברתה" את השם, וגם אצלי זה ככה, למרות שאני כן מוסיף את הצ'ופצ'יקים מדי פעם.
    אגב, אני מוכן להתערב איתך, שגם אם היו לך עוד 7 פעמים נ' בשם משפחה, עדיין היו משבשים אותו פחות מאשר שיבשו לי את החג'ג' במהלך השנים….

    הייתי בטוח שאתה מכיר לפחות שיר אחד של בננרמה, ובאתי לשים לך לינק פה לשיר – walking like an Egyptian ….אבל מה אתה יודע! זה של הבאנגלס! (שגם הן היו "משהו"….). יפה שלקח לי 25 שנה לגלות את זה.

    חליפת המכתבים שלנו …אני זוכר שהתחלנו משחק שחמט, שנעצר איפה שהוא במהלך 3 (ב'4 לד'4 או משהו כזה:)). אני חושב שגם היינו מוסיפים ציור מתאים).
    ואם אני לא טועה…היה תורך ידידי…:)

    אני זוכר גם שאיפשהו לפני כמה שנים מצאתי אותך (או אתה אותי) איכשהו…דרך האייל הקורא או במה חדשה או משהו כזה….אבל זה היה "שלום" חטוף ותו לא.

    אני מאד שמח שהעלית את הפוסט הזה, ושמח שהצלחת למצוא אותי…
    מדהים כמה זמן עבר, ואני רואה שדוקא יש לך היום הרבה יותר מה לומר, ולא פחות מעניין….

    אם לא היה מדובר בי ואותו חבר לעט היה משה בוסקילה נניח, זה עדיין היה פוסט מעניין למדי. לא תמיד צריך פואנטה. (והלוואי שרוב האנשים שאני מספר להם בדיחות היו חושבים ככה גם).

    עוד כמה מילים על "משהו", בתור ילד עם כיפה (שאיננה היום), זה היה הגרסה הצנועה של מעריב לנוער:)
    במעריב לנוער היו בנות 14 (היי היי, זה היה ממש מבוגר לגילי פעם!) עם ביקיני בפרסומת לטמפקס, בעיתון משהו היה לך פרסומת של בחור מחוצ'קן בפרסומת לאוקסי.
    במעריב לנוער היה את גל המגניב עם החברה שלו ועם מאיה ה"בנויה לתלפיות", ובמשהו היה את מיסטר טי ששותה תה ממימיה בבליינד דייט עם בחורה ממושקפת…

    מצד שני, התחלתי לאבד עניין בעיתון הזה כשהוא התחיל לנסות להיות דומה למעריב לנוער…

    הערה קטנה למגיבים –
    סחתיין עליכם איך נרתמתם למאמצים, ואהבתי גם את הדיון על משהו.
    נראה לי שאני אשאר פה לעקוב עוד קצת…

  9. הידד! סיפור עם סוף טב. כמה "מושי" ומתאים לסופ"ש.

    אני מצאתי את המתכתבת שלי ב"מעריב לנוער" כשעוד היו בו כתבות של נשיונל ג'יאוגרפיק וסיפורים בהמשכים.

    אנחנו עדיין מתכתבות. על נייר.

    :)

סגור לתגובות.