מותה של מפלגה

The death of the party

Came as no surprise

Why did we bother?

Should have stayed away

 

השבוע הקרוב מכיל לו"ז מעניין לחובבי שיטות בחירות. מחר, השני במאי, יצאו אזרחי קנדה להצביע בבחירות הפדרליות במה שבמידה מסויימת משחזר את הארועים החריגים של הבחירות האחרונות בבריטניה. בבריטניה עצמה צפויה ביום חמישי הצבעה על שינוי שיטת הבחירות לשיטת "הקול האלטרנטיבי" (AV) – הצבעה שלא הייתה מתקיימת אילולא תוצאות הבחירות האחרונות שם. אמנם הבטחתי שלא להתעסק בספקולציות, לאור ניסיון העבר, אבל קשה לי להתאפק.

קנדה היא בסך הכל מדינה בעלת מערכת מפלגתית יציבה למדי. מאז היווסדה כיהנו בראשות הממשלה רק שתי מפלגות (על גלגוליהן השונים): הליברלים (גריטס) והשמרנים (טוריז). מאז מלחמת העולם הראשונה נוספו למערכת מפלגות שלישיות, רביעיות וחמישיות, מימין ומשמאל, אבל מאז ומתמיד אחת משתי המפלגות המרכזיות הייתה מפלגת השלטון, והשניה הייתה מפלגת האופוזיציה הרשמית.

כלומר, עד 1993. ב-1993 נפלה ממשלתו של בריאן מלרוני, ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית ((כן.)) באחת ההתפרקויות המדהימות ביותר של מפלגה בהיסטוריה. ההצלחה האלקטורלית המרשימה של המפלגה לאורך שנות ה-80 הייתה בנויה על קואליציה מוזרה של המערב מחד וקוויבק מאידך. ב-93 הקואליציה הזו התפרקה למרכיביה. הבלוק הקוויבקי השתלט על כל המושבים במחוז הפרנקופוני והפך לאופוזיציה הרשמית. המערב נתן את רוב מושביו למפלגת הרפורמה החדשה מימין. עלייתן של שתי המפלגות הללו רק מדגיש עד כמה הקואליציה של השמרנים הייתה בלתי סבירה. הבלוק תומך במדיניות סוציאל-דמוקרטית ומתקדמת מבחינה חברתית, לצד תמיכה בריבונות עצמאית למחוז. מפלגת הרפורמה עלתה במידה רבה על בסיס מצע שביקש לבטל את האחיזה הקוויבקית בפוליטיקה הקנדית כפי שזו באה לידי ביטוי מהמהפכה החוקתית של טרודו בראשית שנות ה-80. המפלגה השמרנית נפלה מרוב מוחץ של 169 מושבים בפרלמנט (מתוך 295) ((ב-1984 היא החזיקה ב-211 מושבים.)) לשני(!) מושבים בלבד, מה שגרם לה אף לאבד את מעמדה כמפלגה רשמית – תואר ששמור למפלגות שזכו לתריסר מושבים לפחות.

המפלגה לא הצליחה להתאושש מהמכה. בבחירות הבאות הצליחה לטפס חזרה למעמד של מפלגה רשמית, בעוד שמפלגת הרפורמה הופכת לאופוזיציה הרשמית. ב-2004 שתי מפלגות הימין מתאחדות ל"מפלגה השמרנית של קנדה", ומצליחות ביחד להחליש את המפלגה הליברלית שמקימה ממשלת מיעוט. בשתי מערכות הבחירות שנערכו מאז, ב-2006 ו-2008, זכתה המפלגה השמרנית החדשה למספר המושבים הגדול ביותר, בעוד שהשמאל-מרכז מפולגים בין הליברלים, הקוויבקיסטים והמפלגה הדמוקרטית החדשה, והקימה ממשלות מיעוט.

לפני מספר שבועות הוכרז סיבוב חדש של בחירות כאשר סטיבן הרפר, מנהיג השמרנים, מאמין שהוא יצליח סוף סוף להשיג את הרוב הנכסף. ואכן, רבים האמינו שהרוב נמצא בהישג ידו. הקמפיין השלילי נגד איגנטייף, מנהיג הליברלים, הצליח לדרדר עוד יותר את התדמית האפרורית-ממילא של איגי, שנתפס כיהיר ומנותק מהציבור. אבל לתדהמת שתי המפלגות הקולות לא זרמו לשמרנים, אלא דווקא שמאלה, אל ה-NDP.

המפלגה הדמוקרטית החדשה, ה-NDP, היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שדומה מהרבה בחינות לבלוק הקוויבקי בכל האמור בעמדות כלכליות וחברתיות. עיקר הבסיס האלקטורלי שלה עד כה היה במערב וקצת באזורים אורבניים באונטריו (למרות שברמה המחוזית הם גם אוחזים בראשות הממשלה בנובה סקושיה שבמזרח). למרבית ההפתעה, הזינוק של המפלגה בבחירות הנוכחיות התחיל דווקא בקוויבק, שם לא הייתה למפלגה כמעט שום נוכחות. ג'ק לייטון, ראש המפלגה מזה שמונה שנים, שם לעצמו למטרה לבסס את המפלגה בקוויבק, ונראה כאילו השנה היא השנה בה יצליח לעשות זאת. הסקרים מצביעים על המפלגה הדמוקרטית כמפלגה החזקה ביותר במחוז עכשיו, בעוד שהמפלגה הקוויבקיסטית איבדה את רוב כוחה האלקטורלי. הצלחה שכזו, משמעה בנייה מחדש של הקואליציה של השמרנים משנות ה-80, בין קוויבק למערב.

איך לייטון הצליח במשימה? כאמור, מרוב הבחינות המפלגה שלו הייתה קרובה עד מאוד למפלגה הקוויבקיסטית. אך סוגיית הריבונות של קוויבק מנעה מהמפלגה את קולות הלאומנים בקוויבק. השנה החליט לייטון ללכת על כל הקופה והתחיל להכריז על שאיפתו לפתוח מחדש את החוקה הקנדית, שמעולם לא אושררה על ידי קוויבק, כדי להכניס את קוויבק לתוך האיחוד בצורה הוגנת יותר לדידם. לייטון הצהיר על הכרתו בקוויבק כתרבות עצמאית ונפרדת במדינה, וקרא לשורה של צעדים שיחזקו את יכולתם של הפרנקופונים להגן על מעמדם. לראשונה מזה זמן רב, לקוויבקים הייתה חלופה אמיתית לבלוק. הם הפנימו כבר שאת המאבק להכרה לאומית שלהם לא יוכלו לנהל מאוטווה, בירת קנדה, וכי מוטב להם להשפיע על הפוליטיקה הפדרלית דרך — ובכן — השפעה על הפוליטיקה ברמה הפדרלית.

אבל בעקבות עלייתו הפתאומית של לייטון בסקרים, ארוע שהתרחש רק בשבוע האחרון של הקמפיין, התחילו מצביעים אחרים, במחוזות אחרים, להסתכל על המנהיג המשופם כאלטרנטיבה אטרקטיבית לאיגנטייף. ((אפרופו, גם איגי וגם לייטון הם דוקטורים למדע המדינה – עוד סיבה למה קנדה היא מדינה נפלאה. הרפר, אגב, אוחז בתואר שני בכלכלה, אותו השלים בשנות ה-90, במקביל לעלייתו לגדולה במפלגת הרפורמה.)) הקהל הגדול שמצביע "רק לא הרפר" מצא גיבור חדש בלייטון, ונותן לו, לפחות לפי הסקרים, כוח שחורג מעל ומעבר לכל מה שמפלגתו השיגה בעבר, ולמעמד מפלגת האופוזיציה הרשמית. האם הליברלים בדרך לגורלם של השמרנים-הפרוגרסיבים?

הפיצול המתמשך בשמאל הקנדי אינו טבעי למערכת רובנית. הוא השתמר שנים רבות כל-כך רק משום שעד שנות ה-2000, הפיצול לא הפריע למפלגה הליברלית להיות מפלגת השלטון הכמעט-קבועה, ששלטה במשך למעלה מ-60 שנה מתוך 90 השנים האחרונות. ((ממשלתו של מלרוני היוותה את פרק הזמן הארוך ביותר של ממשלה שמרנית מאז מלחמת העולם הראשונה – תשע שנים רצופות.)) עיקר כוחה האלקטורלי של הדמוקרטית החדשה היה במחוזות בהם השמרנים בין כה היו חלשים, כך שהמפלגה הליברלית הצליחה לזכות במקום הראשון חרף הפיצול בקולות השמאל.

כעת, כשהמפלגה הליברלית בשפל, הנכס הכי חשוב שלה נגוז: ההצבעה האסטרטגית. אם מצביעים בעבר העדיפו לתת את קולם לליברלים כדי שלא לבזבז את קולם על הדמוקרטית החדשה, עכשיו רבים שוקלים מחדש אם הליברלים הם באמת ברירת המחדל של הבחירות הללו. המשמעות היא תגובת שרשרת שמחלישה את הליברלים מסקר לסקר ומחזקת את הדמוקרטים החדשים.

אחת ההצלחות הגדולות של הרפר בקמפיין החדש היא החדרת הטענה כאילו קואליציה היא דבר אנטי-דמוקרטי. זה מדהים שהקנדים נפלו לטריק הזה, לא רק בגלל שזו שטות אטומית, לא רק בגלל שהרפר עצמו שקל להקים קואליציה בזמן ממשלת המיעוט של הליברלים ב-2004, אלא בעיקר משום שאם יש משהו שלהרפר בבירור לא אכפת ממנו, הרי זו הדמוקרטיה הקנדית. הרפר השעה את הפרלמנט פעמיים במהלך כהונתו הקצרה. בשני המקרים עשה זאת מפני שחשש שהפרלמנט עלול להפיל את ממשלתו. הוא ראש הממשלה הראשון שמשתמש בהליך הזה שלא מסיבות טכניות כבר למעלה ממאה שנה. הוא ראש הממשלה הראשון שנמצא אשם בביזוי הפרלמנט – הליך שמבחינתו, כפי שהבהיר במהלך הדיבייט האחרון, הוא חסר כל משמעות. כפי שמבהיר פיטר ראסל, איש מדע המדינה שמתמחה בחוקות, הרפר מבזה את הדמוקרטיה הקנדית, חד וחלק.

בתגובה, איגנטייף הבטיח שלא ילך לקואליציה עם ה-NDP והקוויבקיסטים. המשמעות הייתה שמבחינתו, הבחירות הן בינו לבין הרפר – בין המפלגה הליברלית לבין המפלגה השמרנית. המצביעים, ככל הנראה, חשבו אחרת.

לייטון, כמובן, אינו מחוייב להבטחות של איגי. אם הליברלים יגמרו במקום השלישי בבחירות, איגנטייף יאבד את ראשות המפלגה, ויש סיכוי שהליברלים יסכימו ללכת לקואליציה תחת ה-NDP. אך יש להודות שמדובר על תסריט דחוק. מהלך כזה הוא התאבדות סופית של המפלגה, שלעולם לא תוכל לצאת ממעמדה כמקום שלישי, וסופה בהכרח להטמע לתוך ה-NDP. עדיף לליברלים לתת ל-NDP להתקרר קצת על תקן הקואליציה הרשמית. עד הבחירות הבאות, יש להניח, הרבה מהקסם של לייטון יאבד. עשרות ה"גמדים" שנכנסים לפרלמנט מאחורי גבו בהחלט עשויים לעשות לו מספיק בושות כדי להחזיר את המפלגה למימדיה הרגילים. זאת צריך לזכור: המפלגה לא ציפתה להצלחה הזאת, וספק אם השקיעה הרבה מחשבה במועמדיה ברבים מאזורי ההצבעה. כך, למשל, מועמדת אחת בקוויבק בילתה מחצית מהקמפיין בעבודתה הרגילה בפאב, ובשבוע האחרון שלו אף יצאה לחופשה משפחתית (שתוכננה מראש, הדגיש לייטון) ללאס-וגאס. הביקורת הרבה לה זכתה המועמדת העמידה את המפלגה כולה באור שלילי, במיוחד לאחר שנודע שהמועמדת, שהתמודדה באזור פרנקופוני לחלוטין, בקושי מדברת צרפתית. מועמדים רבים אחרים של המפלגה הם אלמונים גמורים, והקולות שיקבלו יהיה קולות ללייטון, לא למועמדים עצמם. כאמור, זה עוד עלול להתנקם בו.

מה שבטוח לגמרי שלא יקרה הוא מה שקרה בבריטניה: המפלגה הליברלית-דמוקרטית זכתה להצלחה נאה בבחירות האחרונות (אם כי לא חריגה כפי שרבים ציפו), והלכה לקואליציה עם השמרנים. במסגרת הסכם הקואליציה, המפלגה הנהיגה משאל עם בניסיון לשנות את שיטת הבחירות מהשיטה הרובנית הקלאסית לשיטת "הקול האלטרנטיבי". בשיטה זו, במקום להצביע למועמד אחד באזור חד-נציגי, המצביעה נדרשת לדרג את המועמדים שלה: מי ההעדפה הראשונה, מי השניה וכן הלאה. כאשר נספרים הקולות, נספרות קודם כל ההעדפות הראשונות. המועמד עם הכי פחות קולות בשלב זה נמחק, וקולותיו מפוזרים בין המועמדים האחרים על פי ההעדפה השניה שלהם וכן הלאה. המועמד הראשון שעובר את סף 50% זוכה במחוז. השיטה הזו שימושית מאוד כדי לנטרל שיקולים של הצבעה אסטרטגית, וכך מגדילה את סיכויי המפלגות הקטנות לזכות במושבים. כמובן, היא עדיין רחוקה מלהיות שיטה יחסית הוגנת במיוחד, אבל לפחות היא מונעת אפשרות שמועמד שהיה מפסיד בכל התמודדות אחד-על-אחד מול המועמדים האחרים מרוויח מפיצול הקולות ביניהם וזוכה במושב עם מיעוט של המצביעים במחוז הבחירה שלו.

כל הסקרים מצביעים על כך שהבריטים ידחו ברוב דו-ספרתי את השיטה החדשה. זה לא ממש מפתיע. לאף אחד אין סיבה לתמוך בחוק הזה אם הוא תומך בלייבור או בשמרנים – שתי המפלגות שמחזיקות ביחד ברוב מכריע של המצביעים בבריטניה. יתר על כן, גם אם נתעלם משיקולים תועלתניים שכאלו, גם תומכי הלייבור וגם תומכי השמרנים חוששים ששיטה שכזו תשרת דווקא את מפלגות הימין הקיצוני (שמורכב מימין קיצוני-סתם וימין קיצוני-מטורלל לאללה).

לשיטה החדשה יש עוד בעיה אחת: התומך המרכזי בה הוא ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. מי שזכה להערצה כה רבה לפני הבחירות, הפך בעיני רבים במחנה הליברלי (שכולל גם פלגים מסויימים מהדמוקרטים) לבוגד עם הליכתו לקואליציה עם השמרנים. מפלגתו של קלג, אפשר להניח, כבר לא תחשב הפתעה פוטנציאלית בבחירות הבאות, ואם מישהו קיווה שמשהו מהמומנטום של הליברלים יתגלגל לבחירות הבאות, היום כבר אפשר להיות בטוחים שלא. הליברלים ישקעו חזרה לעמדת המפלגה השלישית הבלתי חשובה בעליל של הפוליטיקה הבריטית.

מה שמביא אותי לרעיון שהפכתי בו בזמנו, כשחיפשתי נושא לתזת MA. השאלה שרציתי לשאול (במידה מסויימת, יש להודות, בהשראת הציטוט שבפתיחת הפוסט) היא מתי מפלגות מתות. כלומר, מתי מפלגה שנחשבת מפלגת שלטון מתערערת והופכת למפלגה קטנה, או אף נעלמת כלל. ((לצורך העניין אני מתעלם ממפלגות כמו המפלגה הנוצרית-דמוקרטית באיטליה שהתפרקה בעקבות סדרה של שערוריות שחיתות חריגות אפילו בשביל המדינה הזו.)) ההשערה ששקלתי להעלות אז היא שמפלגות חדשות יכולות לצמוח ולהחליף מפלגות שלטון רק כשהן מגיעות מהשוליים הפוליטיים, ולא כפי שהפוליטיקאים מסויימים נוטים לחשוב, מהמרכז החוצה. הדוגמא הראשית שהייתה לי בראש הייתה מפלגת המרכז בישראל. הניסיון לצמוח על ידי נטילת קולות משתי המפלגות הגדולות נידונה לכשלון משום ששתי המפלגות מחצו את המפלגה במקום שהיא תתגבר עליהן. גם שינוי ניסתה להצליח כך (למרות שאפשר לטעון ששינוי באה מהשוליים על מימד הדתיות-חילוניות של הפוליטיקה הישראלית) וכשלה. ההצלחה של מפלגת הרפורמה להכריע את המפלגה השמרנית, והצלחתה של ה-NDP, אם אכן תצליח, הן דוגמאות נוספות לתזה הזו, בעוד שהכשלון של הליברלים-הדמוקרטים בבריטניה מהווה דוגמא מהכיוון השני.

מאז, כמובן, קרו כמה דברים. בעיקר "קדימה". אבל כל הסיפור של קדימה, כמובן, הוא בעייתי. האם היא בכלל מפלגה חדשה, או שהיא פשוט החליפה את הליכוד למערכת בחירות אחת? האם בשלב הזה אפשר באמת היה לקרוא למפלגת העבודה "מפלגה גדולה", או שהמערכת הפכה למערכת עם מפלגה דומיננטית בבחירות 2003? יום אחד, אני מקווה, אני עוד אחזור לשאלה הזו. אני מאמין שיש כאן נושא שראוי להבהרה.

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה למלגת המחיה שלי (ראו בטור משמאל למעלה אם אין לכם מושג על מה אני מדבר). אני מודה לתורם ומאחל לו בנים זכרים ובנות נקבות, או להפך, בהתאם לנטייה המינית המועדפת עליהם.

12 תגובות בנושא “מותה של מפלגה”

  1. תודה על ההסבר.
    שמעתי שיש בחירות ואף נחשפתי לכמה דיונים אקראיים בנושא ברדיו אבל כששאלתי סביבי התגובות היחידות שהצלחתי לקבל הן "הארפר זה חרא. כל מה שהוא רוצה זה לבנות עוד בתי כלא" ובעצם עד כה המקור הרציני היחיד שלי הוא ה comedy factory.
    אז תודה על ההסבר המקיף.

    מעניין אותי איך נראית מערכת הבחירות על גבי שלטי החוצות ולוחות המודעות בסביבתך. פה ביער ראיתי שני שלטים קטנים תקועים באדמה בצד הכביש. אחד כחול, אחד אדום, בלי פרצוף. מאוד נקי בעיניים. תהיתי אם זאת התרבות או או שהם לא טורחים לפרסם אצל הדובים.

  2. נעמה, האמת היא שלא נגעתי בכלל בנושאים הכלכליים שהם, למען האמת, מרכז הבחירות עבור רוב המצביעים (אבל פחות עבור אלו שממש נוטים לעבור ממפלגה אחת לאחרת). כן, הארפר מדבר על בניית בתי כלא חדשים וצמצום התוכניות הסוציאליות בקנדה. לאיגי וללייטון יש תוכניות כלכליות מפורטות, שתיהן כוללות מידה כלשהי של העלאת מיסים בתמהילים שונים. לא נכנסתי לזה כי זה לא רלוונטי לקורא הישראלי. יש הרבה כתיבה בנושא בעיתונים השונים – גלוב אנד מייל, טורונטו סטאר, ומה שלא יהיה שהוא העיתון המקומי שלך, למשל.

    לגבי המודעות – מה שאת מתארת הוא פחות או יותר הסטנדרט של מודעות המדשאה שאנשים מציבים בחצרות שלהם. יש מודעות גדולות יותר עם פניהם של ראשי המפלגות, אבל מעט מאוד. ראיתי תמונות מקוויבק שמראות מודעות גם על תחנות אוטובוסים וכד', אבל פה לא ראיתי שום דבר כזה.

  3. דווקא הלייבור (לפחות הפוליטיקאים של הלייבור) הם התומכים הגדולים של AV, הליברלים רצו (ועדיין רוצים) בשיטה היחסית, אבל השמרנים והלייבור לא יודעים שהם יאבדו את הסיכוי שלהם להרכיב ממשלה (שהיא לא קואליציה) בשיטה כזאת ולכן הם שמו ווטו. רוב ההערכות הן ש-AV יגדיל משמעותית את הכח של הלייבור (בגלל שחלק גדול ממצביעי הליברלים ישימו לייבור בקול השני). לדעתי זאת הסיבה שקמרון בחר להביא דווקא את השיטה הזאת למשאל עם (על מנת להכשיל אותה, בגלל שחלק גדול ממצביעי הליברלים יתנגדו לה)

  4. מה שקורה בבריטניה עם ה-AV הוא מורכב מעט יותר מהמתואר.

    התוצאות הצפויות דווקא בהחלט מפתיעות, בהתחשב בזה שעד לפני 3-4 חודשים המחנה התומך בשיטה החדשה הוביל בסקרים בביטחה, ובהפרש גדול.

    להמהפך אחראים מספר גורמים:

    א) קמפיין דיסאינפורמציה אפקטיבי של המחנה המתנגד. טענות שקריות לחלוטין (לדוגמא – שהמעבר לשיטת ההצבעה החדשה יעלה 250 מיליון פאונד, או שתחת AV יש אנשים שמקבלים יותר מקול אחד) הופרחו אל חלל האויר בביטחון גמור, והתקבעו בתודעת חלק מהציבור כאמיתות בשל הזמן הרב שעבר עד שהמחנה התומך הבין שצריך להגיב אליהן.

    ב) הנושא של מפלגות הימין הקיצוני דווקא כמעט ואינו משפיע. ה-BNP (המפלגה הקיצונית שמוזכרת בהקשר הזה) בכלל מתנגדת ל-AV, בטענה שהוא יקשה על נציגיה להיבחר (מאחר שתחת AV יצטרכו לפחות 50% מן המצביעים בשביל להיבחר, בעוד שבשיטה הקיימת אפשר להיבחר עם פחות אם המצביעים מתפצלים בין די מפלגות). הטיעון שכן משפיע הוא שהשיטה מחזקת את הליברל דמוקרטים, מה שעלול להוביל לממשלות קואליציה גם בעתיד (אלרגיה קשה בקרב מצביעי השמרנים, וברמה פחותה יותר – גם בקרב מצביעי הלייבור).

    ג) חוסר החיבה לקלג משפיע, אבל הוא לא התחיל בשל עצם הכניסה לקואליציה (כאמור, עד לפני 3-4 חודשים ההצעה הובילה בביטחה) אלא בעיקר כתוצאה מהחלטה אומללה להעלות את שכר הלימוד באוניברסיטאות שהתקבלה לפני 3-4 חודשים (לא אומללה כשלעצמה, אבל אומללה מאד מבחינת הליברל-דמוקרטים שרצו על מצע שאמר שלא יעלו את שכר הלימוד).

    ד) בעיה קשה מבחינת המחנה התומך היא שהמחנה המתנגד מריץ קמפיין אגריסיבי שנועד לבלבל אנשים בקשר לשיטה החדשה (בסגנון של – זה נורא מסובך, עזבו אותכם, תשארו עם מה שעובד). יש חלקים שלמים בציבור שמגיבים למסר הזה ונרתעים מן השינוי מאחר שהם לא מבינים אותו.

    ה) פיצול של המחנה הליברלי-פרוגרסיבי. כפי שציינת, רוב מוחלט בציבור מצביע למפלגות שתפקנה תועלת מן השינוי (בהנחה והלייבור והליברל-דמוקרטים קרובים האחד לשני בדעותיהם). אבל בלייבור (המפלגה הגדולה) יש פיצול בהנהגה בנוגע לשינוי הזה. היו"ר תומך, אבל יש גם מתנגדים (משלל סיבות – בעיקר שזה יגרום לצורך בקואליציה עם הליברל-דמוקרטים) וזה גורם לבלבול בקרב מצביעי הלייבור, שהם המפתח להצבעה.

    על קצה המזלג.

  5. אגב, מה שכן – לפחות משאל העם הזה אחראי ליצירת מספר מודעות משעשעות. לדוגמא זאת שמנסה להסביר את שיטת ה-AV באמצעות חתולים:
    http://www.youtube.com/watch?v=HiHuiDD_oTk&feature=player_embedded

    או זאת שמסבירה למה היא עדיפה על FPTP באמצעות בירות:
    http://markjdaniels.wordpress.com/2011/04/28/av-will-give-you-beer-instead-of-coffee/beer-v-coffee-alternative-vote/

  6. אסף – יש לי רתיעה מהסברים שמתחילים ב"הבוחרים לא מבינים", בעיקר כשמדובר בהכרעה אחרי קמפיין אגרסיבי משני הצדדים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהבוחרים מבינים יופי, ונרתעים משינוים בשיטות בחירות, בעיקר אחרי שמסבירים אותן להם. בכל מהלך של רפורמה יש נקודת פתיחה של תמיכה ציבורית רחבה למדי, שהולכת ודועכת עם הזמן. אני חושב שלייחס את זה להכרעה ספציפית של הליב-דם זה שגוי ומייחס יותר מדי חשיבות לאידיוסינכרטיות של הקמפיין הנוכחי.

    המספרים מצביעים על רוב (קטן) של מתנגדים בקרב תומכי הלייבור, ורוב עצום של מתנגדים בקרב השמרנים. בכל שאר המפלגות למעט UKIP (לגביהם אני מוכן לקבל את תזת האדיוטים), יש תמיכה גבוהה מאוד ברפורמה. כן, כולל ה-BNP שמתנגדים לה באופן רשמי (אולי כצעד אסטרטגי כדי שתמיכתם לא תחליש את ההצעה?). דפוס הצבעה כזה תואם באופן מושלם הנחה של הצבעה על בסיס תועלת צפויה במקום הצבעה על בסיס אי הבנה של השיטה, עקרונות או כל דבר אחר.

    זה שהשיטה מחזקת את הליברל-דמוקרטים זה לא סתם "טיעון", זה עיקר הסיבה שהליברל-דמוקרטים הובילו למשאל העם הזה, וכפי שציינתי, עילה מצויינת (מבחינה תועלתנית) לשמרנים וללייבור להתנגד לשינוי.

    סמיילי – המספרים פשוט לא תומכים בטענה שלך. הליברלים-דמוקרטים תומכים ברובם הגדול מאוד בשינוי המוצע. זה אולי לא אופטימלי, אבל בשלב הזה ברור שהם לא יכולים לקבל יותר. אין שום קונסטלציה פוליטית סבירה שתעביר את המדינה לשיטה יחסית וצריך להיות אוויל משריש כדי לשבת על הידיים ולחכות שהמשיח יגיע כשמונחת על השולחן הצעה שכבר עכשיו תשפר את מעמדה של המפלגה.
    אם זו הסיבה שקמרון בחר בשיטה הזו, הרי שהוא נכשל במטרתו להקטין את התמיכה הליברלית. אבל למה שזו תהיה הסיבה? AV היא שיטה הרבה יותר נוחה לשמרנים מאשר כל שיטה יחסית. לא אופטימלית, מבחינתם, אבל לאור ההתחייבות שלהם לרפורמה בשיטת הבחירות, זה הרע במיעוטו.

  7. וסמיילי – אינטרס הרבה יותר גדול של הלייבור הוא למחוק את המפלגה הליברלית לגמרי, מה שיבטיח שהם יקבלו את רוב הקולות שלהם כקולות ראשונים, ולא שניים. לכן יש להם אינטרס ברור להוציא את קלג רע ולהפיל את ההצעה (בו בזמן שהם לכאורה תומכים בה בעקרון, כי הם פרוגרסיבים וכל זה).

  8. דובי, אבל מה לעשות ולפחות לפי הסקרים חלק ניכר מן המצביעים טוענים שהם לא מבינים את השיטה המוצעת, או לחילופין בטוחים שהיא לא מה שהיא (לדוגמא – במו אוזני שמעתי אנשים שמסבירים בלהט שתחת AV יכולים לקחת את הקול שלך ולהעביר אותו למישהו אחר שלא הצבעת בשבילו כלל)? הסיבות שהבאתי (רשימה די ארוכה) הן סיבות שעולות בסקרי מצביעים, לא השערות סתמיות.

    או במילים אחרות – מה שאני אומר זה שהנסיבות מסביב למשאל הזה מורכבות יותר מסתם תועלתניות וחוסר חיבה של המצביעים לניק קלג (שהן הסיבות שמנית למעלה). יש עוד סיבות, והן מסבירות את השינוי שחל דווקא בחודשים האחרונים.

    ובאופן כללי – זאת עוד דוגמא (לטעמי) לעד כמה הכלי של משאל עם הוא כלי בעייתי, הגם אם לעיתים כמעט ואין ברירה אלא לעשות בו שימוש.

  9. אסף – אני לא עוקב אחרי המערכת הזו מספיק מקרוב, אבל אני מוכן להתערב שהאנשים שתיארו את השיטה כפי שסיפרת התנגדו לשיטה מרגע שהוצעה, ולא רק בעקבות הקמפיין. השאלה היא מה קורה בקרב אותם אלו ששינו את עמדתם מתחילת הקמפיין.
    והטענה שלי היא לא חוסר חיבה לניק קלג, אלא אובדן אמון במפלגה הליברלית כשותף אמין (מבחינת תומכי הלייבור).

  10. היום הייתי במקרה בבית הספר המקומי. אם לא היו אומרים לי שבחדר המוזיקה נערכות בחירות הייתי בקלות יכולה לפספס את זה. היה שלט צהוב על הדלת והודעה שאסור לצלם. בתוך החדר ראיתי שלושה אנשים משועממים מאוד. סביב בית הספר לא ניכרה תכונה של אנשים מעל גיל 15.

  11. ברור שהליברלים תומכים בהצעה, היא עדיפה להם על פני המצב הנוכחי. לא ברור לי איפה טענתי אחרת.

    אני לא חושב שקמרון נכשל, אם הערכות יתבררו כנכונות, וההצעה תיפול, יעבור הרבה מאד זמן עד שעוד מישהו ינסה לשות את השיטה, והשמרנים ימשיכו להחזיק בשלטון או בסיכוי טוב לשלטון למרות תמיכה של הרבה פחות מחצי מהבוחרים. לי זה נראה כמו הצלחה.

    אם הלייבור יפילו את קלג, אז הליברלים ישימו מישהו אחר במקומו, זה לא כמו לפיד ושינוי או רפול וצומת, הליברלים היו קיימים הרבה לפני קלג, וכנראה ימשיכו גם אחריו. שינוי השיטה הוא אינטרס מובהק של הלייבור כמפלגה, גם אם הכח של הליברלים יגדל, הוא יגדל על חשבון השמרנים.

    ועוד נקודה, לא גרור לי למה אתה חושב שהימין הקיצוי ירוויח מזה, BNP הצליחו לקבל בבארקינג 14% מהקולות, לעומת 54% ללייבור, 17 לשמרנים ו-8 לליברלים. במצב הנוכחי כל מה שהם צריכים לעשות זה לפצל את הלייבור ולקוות שלשמרנים יהיה יום רע, תחת AV הם צריכים לשכנע את מצביעי המפלגות הגדולות לשים את המועמד שלהם לפני מועמדים אחרים ממפלגות גדולות. זה באמת לא סביר.סביר שדווקא מפלגות אחרות (למשל הירוקים) ירוויח יותר.

סגור לתגובות.