מר __, כאן פוציק

אתמול גיליתי דבר מה שהפתיע אותי, למרות שלא היה צריך להפתיע אותי. הילד שלי לא יודע מה זה "אלוהים". פשוט לא יודע. אלוהים זה לא חלק מהלקסיקון שלו. הוא כרגע נמצא במקום הזה שדתיים אוהבים לטעון שלא קיים. הם טוענים שאתאיזם היא גם סוג של דת, בגלל שאתאיסטים "מאמינים שאין אלוהים", ואמונה שאין כמוה כאמונה שיש. אבל הוא לא "מאמין שאין אלוהים", הוא פשוט לא חושב על הסוגיה, כי הוא לא יודע שיש משהו שהוא אמור להחליט אם הוא מאמין בו או לא.

וזה אחד הדברים היפים בלגדל ילד בקנדה, או לפחות בחלקת קנדה הקטנה שלנו: אם אנחנו לא נחשוף את הילד לדת, אף אחד אחר לא יחשוף אותו אליה. ילדים נחשפים למנהגים שונים, מדתות שונות, אבל כמעט אף-פעם לא מוצג להם הרקע הדתי. אנשים נוהגים כך כי הם נוהגים כך, וזהו. זה לא שלא לימדתי את הילד על אלוהים מתוך אידאולוגיה – זה שלא הייתי צריך בכלל לדון בנושא. אלוהים לא נוכח בחיים היומיומיים שלי, וגם לא בחיים היומיומיים של הילד, כך שהנושא פשוט לא עלה.

ואני לא אומר שאני לא מחנך את הילד שלי בהתאם לאידאולוגיה שלי באופן מכוון לפעמים. כך, למשל, אני באופן מכוון משתדל לצמצם הפרדות מגדריות בתפיסה של הילד. כשהוא אומר לי שמשהו הוא של בנות או של בנים, אני שואל אותו למה ומנסה לאתגר את התפיסה הזו. אני אומר לו שיש בנות שאוהבות מכוניות ויש בנים שאוהבים בובות, ושאין שום בעיה עם זה. אבל קשה להלחם ברעיונות שהילד מביא מהגן. זה מה שכל כך נחמד בכך שאני לא צריך להלחם ברעיון של אלוהים.

אבל במסגרת הנסיונות של אשתי לחשוף את הילד לתרבות יהודית, הראינו לו את "נסיך מצרים" – אותו סרט של דרימוורקס על סיפור יציאת מצרים. למעשה, כבר הראינו לו אותו שנה שעברה, אבל הפעם, בסצנת הסנה הבוער, אשתי שאלה את הילד עם מי משה מדבר. הוא לא ידע. אז היא אמרה לו "אלוהים". והוא השיב – ילד נפלא שלי – "מה זה אלוהים?".

ובשלב הזה התערבתי. כי כאן כבר האידאולוגיה שלי נכנסת לעניין. אשתי חושבת שמן הראוי ללמד את הילד קודם כל על אלוהים, ואחרי זה לדון בשאלה אם זה נכון או לא. אני חושב שאין שום הגיון בזה. אלוהים צריך להיות מוצג מלכתחילה כסיפור. מבחינת הילד, ערך האמת של "אלוהים" צריך להיות כמו ערך האמת של פיטר פן: זה סיפור. יש אנשים שחושבים שזה אמיתי, אבל זה כנראה לא. מבחינתי, אני צריך לספר לילד על אלוהים באותה צורה שהורה יהודי דתי היה מספר לילד שלו על ישו – כלומר, קודם כל עדיף לא לספר בכלל, אבל אם הנושא כבר עלה, להציג את זה כסיפור ולא כמציאות. אני מעדיף לתת לילד להאמין באליהו הנביא (ובסנטה קלאוס, ובפיית השיניים), אבל לא באלוהים – הראשונים הם שקרים לבנים, שנועדו להפוך את תקופת הילדות לקסומה יותר, ולכולם ברור שבשלב כלשהו מתבגרים ומפסיקים להאמין בהם. אבל להשתחרר מאלוהים הרבה יותר קשה, כי החברה לא בהכרח תומכת בכך. אז עדיף מראש לא לקשור את הילד בצורה כזו.

אני יודע שברגע שנחזור לארץ, הילד יופגז עד בלי די בסיפורי התורה, באלוהים ובדת. אני רוצה שנקודת המוצא שלו תהיה שאלו סיפורים. שמה שהוא לומד בשיעור תנ"ך שווה ערך למה שהוא לומד בשיעור ספרות. כן חשוב לי שהוא יכיר את הסיפורים, את הרקע התרבותי שהם מספקים. חשוב לי שהוא יהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מהמקורות, כשם שחשוב לי שיהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מביאליק ועגנון, אבל גם חשוב לי שהוא יוכל לזהות ולהשתמש בציטוטים מהברית החדשה ואולי אפילו מהקוראן ((לא יודע, אף פעם לא קראתי.)), וגם מדוסטוייבסקי וטולסטוי ומארק טווין והמינגווי ושייקספיר. תרבות היא דבר שחשוב להקנות לילד. דת, לעומת זאת, היא עול שאין שום סיבה להטיל עליו.

עדכון: מסתבר שהארץ עשו מיני-פרוייקט תחת הכותרת "למה אנשים מאמינים באלוהים?". מבין התשובות המוצעות (לא כולל "החילוני", כי התייאשתי באמצע מהלהג המשמים הזה), אני הכי קרוב בעמדתי לעמדה שמציע "הפסיכולוג", אבל בנוסח אחר: אנשים מאמינים באלוהים כי לימדו אותם להאמין בו (וזה קל). אף אחד לא מלמד ילדים לא להאמין באלוהים, אז הם מאמינים. כשאתאיסטים ירהיבו עוז להגיד לילדים שלהם שיש דבר כזה שקוראים לו אלוהים, ויש אנשים שמאמינים שהוא קיים אבל זה לא נכון, אז הילדים שלהם לא יצטרכו להגיע לבגרות לפני שיחליטו לא להאמין באלוהים, אלא הם פשוט לא יאמינו בו מראש.

ולמי שתוהה אם אני לא שולל מהילד שלי הרבה מהקסם שבילדות – לא. לילד שלי יש המון קסם בעולם. יש, למשל, קסם שקוראים לו חור שחור, שמושך אליו כל מה שמתקרב אליו, אפילו אור, ולא מאפשר לו לצאת לעולם. ((כשהילד יגדל, אולי אני אתן לו לקרוא את הספר של לנרד ססקינד, The Black Hole War, כדי שיבין למה זה לא לגמרי נכון.)) ויש קסם שקוראים לו אבולוציה, שהופך דינוזאורים לציפורים וקופים לבני אדם. ויש קסם שקוראים לו המפץ הגדול. לא, הילד לא יכול להבין אף אחד מהתאוריות הללו, וההסבר תמיד נגמר ב"כי ככה זה", אבל אני נותן לו בסיס הרבה יותר טוב להבין את העולם מאשר מי שמסביר אותו בקסמים שעשה אלוהים, ואחרי זה הילד שלו צריך להחליף את הרעיון הזה ברעיונות מדעיים, במקום רק להרחיב את ההבנה של הבסיס שכבר יש לו.

20 תגובות בנושא “מר __, כאן פוציק”

  1. זה אתה לא צריך לדאוג. בכל זאת, מדובר בילד שמכיר בעל-פה את השיר של מכסחי השדים…

  2. דובי, זה נהדר.

    אני מסכים פשוט עם כל שורה שלך, זו סוגייה שאני ובת זוגתי מדברים עליה מפעם לפעם, איך נתנהג עם הדור הבא שלנו, ואני חושב שאתם מהווים דוגמא למופת.

    אולי לא תסכים איתי, אבל עצם העובדה שהאירוע הזה קרה בצורה ספונטנית, פחות או יותר, וברגע שכזה, אני חושב שמגיע לכם תפיחה על השכם.

    הלוואי וכשיגיע הזמן ויהיה לנו ילד או ילדה, יהיו לנו את כל התנאים להציג את עניין הדת לילדנו בדיוק כך.

  3. מסקרנות, אני מתייחס דווקא לחלק אולי שולי בהודעה שלך – אתה מדבר על רגע החזרה לארץ. יש תכנון ספציפי לרגע כזה?

  4. א"ה, אני חושב שכבר ציינתי את זה פה מתישהו. כן, אני חוזר לארץ, לפחות לשנה וכנראה לתמיד, אחרי הקיץ.

  5. אני חושבת שזה קטע של גנים/בתי-ספר אנגלו-סקסים. האחיינית שלי למדה במומבסה בגן אנגלי, ושם היה אסור להזכיר דת. הם אמנם אכלו ביצי שוקולד בפסחא וקיבלו מתנות בכריסטמס, אבל ההקשר הדתי של המעשים האלה לא הובא לידיעת הילדים.

    ואז היא חזרה לארץ ונרשמה לגן רגיל… אוי, הזוועה. לא מזמן היא רצתה שאספר לה את יציאת מצרים. סיפרתי. כשהגעתי לסנה הבוער היא שאלה למה הוא בוער. אמרתי שזה סנה קסום. ואז היא הקשתה: "אבל מה עם אלוהים?".

    בקיצור, היו חזקים.

  6. אני חייב להודות שמפרספקטיבה קצת יותר רחבה משלך, אני לא מוטרד.
    כמי שמגדל שלושה ילדים בסביבה עמוסת אלוהים, האסטרטגיה שלנו הייתה לא להגיד להם 'אין אלוהים', אלא 'אנחנו לא מאמינים שיש אלוהים'.
    בגיל צעיר יותר, זה נסגר ב'אבל אני מאמינה שיש!'. היום (גיל 8) זה הפך להיות הרבה יותר מורכב – היא שואלת אותנו למה אנחנו לא מאמינים, ובמה (מסיפורי התנ"ך) אנחנו מאמינים ובמה לא. זו פלטפורמה נהדרת לדיונים על מהי דת, ואגב כך גם על מהי אבולוציה, איך באמת התפתחו החיים וכו.
    (תאר לך את התדהמה של ילד בן 6 כשהוא מבין שאם סיפור הבריאה התנ"כי נכון, זה לא משאיר מקום לדינוזאורים…)

    במידה רבה בדומה לאיך שאני נוהג עם סטודנטים, גם עם הילדים שלי אני מאמין שהחינוך הנכון הוא להכיר להם מגוון של נקודות מבט. הם ממילא יאמצו את זו שלי – כי היא זו שאני הכי מאמין בה, ויודע לנמק אותה הכי טוב. על הדרך, הם גם יכירו נקודות מבט אחרות וידעו להתמודד איתן.

  7. אני התחלתי את המסע אל האין- אלוהים בשיחות על ספרות. דיברנו הרבה פעמים על הערך של סיפור טוב, שאינו תלוי בהאם הוא אמיתי או לא. אסלן לא באמת קיים. גם אמיל לא. גם מקס-הילד-הלוחם לא, אם כי אנחנו מכירים מהשכונה את הילד שהוא מבוסס עליו (בנם של הסופר והמאיירת). האם זה משנה במשהו את ערכו של הסיפור? האם אנחנו נהנים פחות, לומדים פחות על החיים, על ערכים (לא למכור את אחיך ואחיותך למכשיפה הלבנה תמורת מעדן טורקי זה ערך שאף פעם לא מוקדם מדי ללמד), על הנפש האנושית?
    וכשאלוהים נכנס לתמונה, יותר קל. כי אנחנו כבר לא צריכים לדון בזה מההתחלה. יש אנשים שמאמינים שהוא קיים – סבא והדוד למשל. יש אנשים שלא – אמא זו דוגמה טובה. יש אנשים שלא יודעים אם כן או לא, וחיים עם זה ככה, מתוך ההחלטה שעדיף לא להחליט, כמו אבא. ואתה קטני? ״אני אחליט כשאהיה גדול. או שלא.״ אין לי בעיה עם זה. (דיסקליימר : כשהוא שאל איך הכל התחיל הוא קיבל גם מאבא את הסבר המפץ+ כמה מגניבה האבולוציה. יש גבול.)

  8. הסיפור שלי קצת דומה לבן שלך- אחרי שליחות בארה"ב נחתתי אל תוך אגדות התנ"ך ולא היה לי מושג איך לעכל את העניין הזה של הסנה הבוער, חרון, עמלק וכולי.
    שאלתי את אבא שלי מי זה אלוהים והוא ענה לי בפשטות- אנחנו במשפחה לא מאמינים באלוהים.
    מאז תמיד התבוננתי בתמיהה בילדים בכיתה שקבלו את הטוטאליות האלוהית מבלי להניד עפעף.
    בוא נגיד שזה לא עזר לבעיה בקבלת סמכות שהייתה לילדה בת השש שהייתי,
    ואם להודות באמת, גם לא לילדה בת ה-31 של היום.

  9. החשש הוא שהילד יאמין שהוא קיים. למה דתיים חוששים שהילדים שלהם יאמינו בישו?

  10. האמת היא שמצד אחד אני תמיד אוהב לפגוש מישהו שמסכים איתי בכל נושא.
    ומצד שני "אלוהים" נראה לי כמו קונצפט ממש לא קריטי.
    זאת אומרת, כולנו מכירים את המושג "טבע". גם הדתיים לא מערערים על חקרו של הטבע חוץ מנקודות ספציפיות שלפי הספרים שלהם הן נקודות מפתח/קודש (אובר וכו').
    אז מעבר לספרים, שהם באמת מעבירים כל מני מסרים שבעיני הם לא חיוביים, האמונה באל עצמה היא שאלה קצת מינורית. האם לטבע יש אופי או נשמה או שהטבע חושב כמו האדם ויש לו ציפיות מסויימות ממני.
    אם מישהו חושב שהתשובות לשאלות האלו הן כן במנותק מהספרים, הוא פשוט יקבל עוד סיבה לעשות את מה שהוא גם ככה מאמין שהוא נכון – שבינינו מה רע בזה?

    ולכן נהנתי לקרוא על כך שהילד שלך זכה שלא להצטרך לערער על כל מני אמונות תפלות ומעשיות. אבל בתכלס לחשוב שלטבע יש מאפיינים, לא אופי, נראה לי הגיוני אם לא גדלת דתי. ולכן משאיר עלי פחות רושם הדבר שממנו התלהבת.
    מה שכן לאורך הפוסט עולה התהיה איך תסבול את החיים בארץ אחרי שטעמת את קנדה.

  11. אני לא מבין למה כולכם מסתבכים.

    מה הבעיה לקרוא לילד מיתולוגיות שונות, יווניות למשל ולהסביר שאלוהים הוא המקביל של ראש האלים היווניים פשוט הדת החליטה שיתר האלים יחשבו למלאכים אבל זה אותו פרנציפ. למה האחד נחשב מיתולוגיה והשני לאיזושהי אמת שצריך לתרץ אותה?

    כמו שהיוונים האמינו במשהו והאינדיאנים האמינו במשהו גם היהודים האמינו במשהו – אבל לכל האגדות האלה הייתה אותה מטרה של לבדק ולהעביר מסר חינוכי וגם להסביר מאיפה באנו שזה משהו שלא ממש ידענו עד שהגיע דארווין.

  12. גם אני נקטתי את שיטת "יש אנשים שמאמינים ויש שלא", לאור הדיסוננס החריף שבין נהגי ביתנו לאלה של בית הסבים הדתיים. אבל אני כן "יכולה" להאמין באלוהים בקלות, ראשי מלא בהבלים רוחניים וקוסמיים לרוב, ואין לי כל בעיה שבני יאמין, אני פשוט מתנהגת כמו חילונית :-)

    אגב, כבר אמר מי שאמר שאתיאיזם הוא מפלטו האחרון של המדען.

  13. לפי התיאוריה שלי גם אנשים "דתיים" לא מאמינים באלוהים – כלומר לא כולם ולא "ממש".
    אמונה היא חיווט במוח, והיא קיימת אצל חילוניים ודתיים כאחת.
    גם בקרב החילוניים יש אנשים בעלי נטייה לאמונה, והם מאמינים באסטרולוגיה, חטיפת חייזרים, שי טובלי וכולי.
    ומנגד, אדם "דתי" בכל מאודו לא בהכרח מאמין באלוהים אלא במסורת, באורח חיים, בדרך אבותיו.

  14. שיר – זה קצת מורכב להגיד מה יש בקנדה, כי חינוך פה הוא עניין פרובינציאלי ולא פדרלי (כלומר, לכל פרובינציה יש מערכת חינוך משלה) וגם כי לפחות באונטריו, בה אני חי, יש חופש די ניכר לכל בית ספר לפתח תוכניות לימודים עצמאיות.

    עם זאת, בקישור שלמטה יש פירוט של הנחיות כלליות לבתי ספר בבואם לבנות תוכניות לימודים בנושאי דת. הדגש הוא על דת כנושא תרבותי, ותוך הכללת כמה שיותר דתות וזרמים. http://www.edu.gov.on.ca/eng/document/curricul/religion/religioe.html#PartB

  15. נהניתי מהכתוב אם כי אודה מראש שנכנסתי לבלוג מתוך סקרנות של אבא שגר בטורונטו, אני חילוני מלידה ולמרות זאת בניגוד לדעת הרב כאן מאמין באלוהים, לפחות עד שיוכח אחרת.
    אם יורשה לי רציתי לחדד את העובדה שבאונטריו בבתי הספר הצבוריים לא עוסקים בדת בהוראת משרד החינוך כמו שבישראל אסור למורים להביע דיעות פוליטיות…
    לגבי התשובה שלך דובי, "החשש הוא שהילד יאמין שהוא קיים. למה דתיים חוששים שהילדים שלהם יאמינו בישו?"
    אחד מממה אתה כל כך חושש? ושניים דתיים לא יכולים להאמין בישו ברמה של בן האלוהים/אלוהים כי זה פשוט מנוגד לתפיסה הבסיסית של הדת היהודית ולא רק של הדת היהודית באל אחד!
    אני מכבד את החלטותיך/כם בנוגע לחינוך ילדיך הפרטיים ובניגוד לדעתך חושב שילדיך/ילדינו יחשפו למידע בכל מקרה, אז לא עדיף שכל עוד הם צעירים וניתנים להשפעה כך אני מקווה לפחות, תציג בפניהם את האפשרות שיש אנשים המאמינים בקיום אלוהים וישנם כאלה שלא "כמונו", ילדים מוכנים לקבל כמעט כל אפשרות אם היא מוצגת בצורה בהירה, אסתכן ואוסיף שאם נסתיר מהם דברים הם עלולים לחפש ולחקור בעצמם את"האסור".

  16. דרור – ברוך הבא.
    אני חושש מכך שילדים הם נוחים להאמין בכל מיני דברים, ולפעמים קשה להפוך את האמונה שלהם, במיוחד כאשר אני יודע שכשנחזור לארץ, הסביבה תהיה רוויה באלוהים. אני מעדיף שהוא יתחיל מלא להאמין, ואז ישנה את דעתו אם ישתכנע אחרת, על פני החלופה שקודם יאמין ואחרי זה יצטרך לעשות את הדרך לכפירה באל.
    זה שישו מנוגד לתפיסה הבסיסית של היהדות זה ברור לי. אבל באותה מידה, אלוהות מנוגדת לתפיסה הבסיסית של האתאיזם. אז לא ברור לי למה ההשוואה אינה לגיטימית בעיניך.

    הילד אכן יחשף בכל מקרה. אני מעדיף לדחות את זה ככל האפשר, אבל בכל מקרה אני לא "מסתיר" ממנו שום דבר. אני שמח שהוא גדל במקום שבו האלוהות אינה נכפית עליו מחוץ לבית, כך שאני יכול לבחור מתי ואיך לספר לו שיש אנשים שמאמינים בחבר דמיוני שגר בשמיים. כפי שסיפרו אחרים כאן בתגובות, בארץ המצב הוא שילדים לאתאיסטים חוזרים יום אחד הביתה מהגן או הבית ספר ומספרים שהמורה או הגננת סיפרה שיש אלוהים, ומבחינתם זו כבר עובדה מוגמרת. עכשיו לך תערער על מה שאמרה המורה.

סגור לתגובות.