תואר ראשון זה לא לכולם

tl;dr: פוסט ארוך, אז כדי לא לפספס את מי שיתייאש באמצע, הנ"ב יופיע בהתחלה: התביעה נגד תומר פרסיקו בוטלה. אם תרמתם כסף למטרת ההגנה המשפטית שלו ואתם רוצים אותו בחזרה, אפשר ליידע אותו. הפרטים כאן.

בנוסף, האנשים הטובים באקטיביסמוס מקימים עמותה כדי לעזור להם לעשות את כל הדברים הטובים שהם עושים (היי, אולי יום אחד הם יוכלו לטפל בעניין הקרן לסיוע משפטי לבלוגרים!). אם אתם מבקשים החזר מפרסיקו, אני ממליץ להעביר את הכסף ישירות לאקטיביסמוס. וגם אם לא תרמתם לפרסיקו, או אם החלטתם להשאיר לו את הכסף, תתרמו להם בכל זאת – מדובר במטרה ראויה.

***

אתמול פרסם משרד החינוך בגאווה את נתוני הזכאות לבגרות: עלייה של כשני אחוזים לעומת השנה הקודמת, שמשלימה עלייה של ארבעה אחוזים בשנתיים.1 העלייה הזו, יש לציין, עדיין לא החזירה את תלמידי ישראל לאיפה שהיו לפני הנפילה בת חמשת האחוזים בין השנים 2005-2008, ומוקדם עוד להכריז על היפוך של המגמה בשנים הללו, אבל לא נשלול משר החינוך אופטימיות זהירה באשר להצלחת המדיניות שלו.

השאלה היא האם המטרה שהציבה המדיניות היא טובה בפני עצמה. לא לגמרי ברור שכך הדבר. שתי שאלות ניצבות בפנינו כדי שנוכל להכריע בשאלה. האם עלייה בזכאות אינה פוגמת בערך של התעודה עצמה? וגם אם לא – האם כולם צריכים תעודת בגרות? שאלת משנה שנובעת מהשאלה השניה היא האם אין מי שנפגע מהלחץ המופעל על מערכת החינוך להגדיל את כמות הזכאים לבגרות.

נתחיל מהשאלה הראשונה. המטרה המרכזית, לכאורה, של תעודת הבגרות היא המשך לימודים במוסד אקדמי. על פי נתונים שפרסם מרכז אדוה, מתוך שנתון 1992, אז היו זכאים 31.5 אחוז מבני ה-17 לתעודת בגרות, כ-90% המשיכו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה או במכללה בשמונה השנים שלאחר מכן. עבור השנתון של 2000, האחרון לגביו יש לי נתונים, האחוז המקביל הוא כ-78. כלומר, רובם הגדול של הזכאים לתעודת בגרות ממשיכים ללימודים אקדמיים כלשהם – אך האחוז הזה ככל הנראה יורד עם הזמן. מדוע? הסבר אחד הוא שיותר בני נוער שאין ולא יהיה להם עניין בלימודים אקדמיים מגיעים לכדי תעודת בגרות. לכאורה, מדובר בדבר חיובי – לבני הנוער הללו יהיו יותר אפשרויות בעתיד, וגם אם ישנו את דעתם לגבי לימודים אקדמיים, לא יאלצו להתעכב לשם השלמת בגרויות.

אך הסבר אחר הוא שהעלייה במספר הזכאים נעשית לעיתים קרובות על חשבון איכותה של התעודה. ואכן, הנתונים מצביעים על כך. הנה טבלה שעיבדתי מתוך הנתונים של אדווה בתוספת נתונים מעודכנים מהעיתונות, המשווה את אחוז הזכאים בכל שנתון לאחוז הזכאים שתעודתם עומדת בתנאי המינימום האוניברסיטאיים לקבלה.

 

(החריג באזור ה-45 נובע ככל הנראה מנתון מטעה – מדובר על שנת 2001, כאשר אדוה מספקים רק מספר אחד – ממוצע, כנראה – עבור צמד השנים 2002-2001, חרף הבדל של שלושה אחוזים באחוז הזכאות הכללי. לא בלתי סביר להניח שהנתון עבור שנת 2001 נמוך יותר והנתון עבור 2002 גבוה יותר.)

בממוצע, על כל עלייה של אחוז אחד בשיעור הזכאים הכללי, אנחנו "משלמים" בירידה של קצת יותר מחצי אחוז בשיעור הזכאים שתעודת הבגרות שלהם מאפשרת להם להכנס לאוניברסיטה. אלו, כמובן, תנאי הקבלה המינימליים. עם העלייה במספר המתמודדים הפוטנציאליים על כל מקום, עולים גם תנאי הקבלה, במיוחד במסלולים הפופולאריים ביותר. יותר ויותר סטודנטים פוטנציאליים תלויים במידה בלתי סבירה בציוני הפסיכומטרי שלהם, ותעשיית הקורסים – הן לפסיכומטרי והן לשיפור בגרויות – היא המרוויחה העיקרית מהתחרות הזו. אם מטרת העלאת אחוז הזכאים לבגרות היא, בין השאר, לסייע לשכבות החלשות לצאת ממלכודת העוני, השיטה הזו כושלת לחלוטין. למעשה, היא הופכת את מצבו הכלכלי של הסטודנט-לעתיד (או מצבם הכלכלי של הוריו, לפחות) למשמעותי הרבה יותר לסיכויי הצלחתו להתקבל לאוניברסיטה.

אך המשמעות מתגלגלת גם מעבר לאוניברסיטה – גם בקרב מעסיקים ערכה של תעודת הבגרות נפל בעשורים האחרונים במקביל לעליה במספר הזכאים. במקרים רבים כיום מעסיקים מרשים לעצמם לדרוש תואר ראשון עבור משרות שאין כל הצדקה לדרישה שכזו עבורה. המשמעות עבור המועסקים היא שאנחנו נדרשים לרוץ הרבה יותר מהר כדי להשאר במקום – להשקיע שנות לימודים וממון כדי להשיג את אותן המשרות שפעם היו זמינות לנו עם 12 שנות לימוד ותעודת בגרות. מאידך, מעסיקים שממשיכים לדרוש רק תעודת בגרות יכולים להנות מהתחרות הגדולה יותר על כל משרה שהם מציעים, ולהוריד עלויות שכר. כמובן, אותו הדבר בדיוק נכון גם עבור תארים ראשונים, שגם ערכם שלהם נשחק עם העלייה במספר האוחזים בהם. במקום להעלות יותר ויותר אנשים למעמד הבינוני בישראל, המשמעות של הגידול המתמשך במספר האחוזים בתואר ראשון הוא דווקא דחיקה של בני המעמד הבינוני בכח למטה, לכיוון המעמד הנמוך.

אבל הנפגעים הגדולים ביותר, כמו תמיד, הם בני המעמדות הנמוכים יותר שהחלום הליברלי שהובטח להם נמוג כעשן: לא מספיק עוד להיות מוצלח ומשקיע כדי לזכות בתעודה שתקנה לך משרה מכובדת, אלא תדרש גם להשקיע את הממון הרב הדרוש לשם כניסה לאוניברסיטה והזמן והכסף הדרושים לסיום תואר ראשון שם, או לחלופין – תשלום למכללה – וגם אז עדיין לא תובטח לך משרה טובה במיוחד. לחלופין, מבין אלו שאין להם הכישורים הרלוונטיים להצלחה בלימודים אקדמיים, הרי שגם הכישורים שיש להם לא יספיקו כדי להשיג משרה מכובדת, משום שעל אותה משרה יתחרו כעת גם אנשים שמחזיקים לא רק בכישורים כאלו , אלא גם בתעודת בגרות חסרת ערך, ואולי אף תואר ראשון דומה.

***

אבל השאלה שנמצאת ביסודו של עניין, ואינה זוכה בהכרח לתשובה, היא מה מטרת מערכת החינוך בישראל. אם מטרתה להכין תלמידים לאוניברסיטה, היא כושלת בכך באופן נמרץ – ובין כה וכה לא ברור מדוע עליה לשאוף להצליח בכך כאשר רק כשליש מהמסיימים אותה ממשיכים לקריירה אקדמית כלשהי. היא בפירוש אינה מנסה להכין תלמידים לשוק העבודה, משום שהמערכת מתעקשת שלא ללמד תחומים שעשויים להיות רלוונטיים לתעסוקה עתידית. חלק מהסיבה לכך היא רתיעה היסטורית מהמסלולים המקצועיים שזכו לשלל ביקורת משום שהם שימשו בעיקר לאפלייה כנגד בני עדות המזרח ש"הוסללו" לכיוון המקצועי. אך נראה כי הפתרון שנמצא – הפיכת המסלולים המקצועיים למסלולים עיוניים – שפך את המים עם התינוק. הבעיה לא הייתה עצם קיומו של מסלול מקצועי; הבעיה הייתה שהמיון למסלולים לא נעשה על פי מדדים אובייקטיביים, והיה קשיח מדי בטווח הארוך כך שטעות בשלב מוקדם בהכרח התגלגלה קדימה.

בין לבין, כמובן, כושלת המערכת כולה במטרה החינוכית של יצירת אנשים ואזרחים טובים. תחת זאת המערכת מעודדת ומנציחה אלימות, בריונות וגסות רוח, ותפיסה של "אני מעל הכל". אין זה מפתיע שמערכת ששמה דגש כה גדול על הצלחה אישית גם במחיר הוזלה של אותה הצלחה, אינה מצליחה לעודד ערכים אוניברסליים יותר בקרב תלמידיה. מצד שני, היא גם לא ממש מנסה.

***

אם יבוא אלי תלמיד תיכון וישאל אותי מה כדאי לו לעשות כדי להצליח בחיים, התשובה שלי תהיה להוציא בגרות טובה, להשקיע הרבה בקורס פסיכומטרי, ולהכנס לאוניברסיטה לאחד המסלולים הרווחיים דוגמת מדעי המחשב או הנדסת מחשבים. זו התשובה הנכונה עבור הפרט, אבל זו תשובה גרועה עבור החברה ככלל. שר החינוך צריך לשים דגש לא על מספר הזכאים לבגרות אלא על פיזורם באוכלוסיה. השמת דגש על איכותו של החינוך היסודי והתיכוני בכל רחבי המדינה והסרתו מהאחוז הכללי של הזכאים לבגרות תסייע למוביליות החברתית של קבוצות אוכלוסיה שונות, ותעצור את המרוץ המטורף במקום של המעמד הבינוני בישראל, שפוגע בשכבות הנמוכות ומועיל אך ורק למעסיקים. הסרת הדגש ממבחני הבגרות יאפשרו למערכת החינוך גם לתקן את העיוות שנוצר כתוצאה מריכוזן של 12 שנות לימוד בסדרה של מבחנים עיוניים, ולהפריד בין המשימות השונות שעומדות בפני מערכת חינוך כדי להשיגן בצורה הטובה ביותר עבור כמה שיותר תלמידים, לפי כישוריהם שלהם.

לא כל אחד צריך תואר ראשון, ואף אחד לא נהנה מזה שמספר מקבלי התואר הראשון הולך וגדל בישראל. השמת הדגש על כישורים עיוניים פוגע באותם תלמידים שמצטיינים בתחומים אחרים, ומונעת מהם לפתח אותם. ישראל מצליחה להציג באופן עקבי אחוז מרשים של כל שנתון שמסיים 12 שנות לימוד. עלינו למנף את ההצלחה הזו ולהפוך את תריסר השנים הללו למשהו שיועיל לכלל התלמידים בכל מחזור, במקום שבתי הספר ישמשו כבייביסיטר חלול עבור שני שליש מהילדים.

  1. אפרופו, טמקא פרסמו גם ידיעה ביקורתית יותר על הנתון הזה, אבל בדרך מתוכן הידיעה לכותרת שלה הצליחו להפוך על פניה את הביקורת החשובה שהעלו המרואיינים – ביקורת שבמידה מסויימת אני חוזר עליה ברשומה הזו. []

24 Replies to “תואר ראשון זה לא לכולם”

  1. או כמו שניסחה את זה תמי זנדברג:

    דוקטורט זה התואר ראשון החדש

    (ומוזר שהמילה אינפלציה לא עלתה כאן).

    אגב, הנתון הזה מראה את הבעייתיות של הטענה המרכזית של הדרך השלישית, של 'חכות במקום דגים': הדרך להגיע לשוויון היא לאפשר שוויון הזדמנויות, קרי לתת לכל אחד נגישות לחינוך טוב.
    אלא שמספר המשרות במשק מוגבל*, ואם נכשיר יותר עובדים מיומנים למקצוע מסויים, כל מה שנקבל הוא יותר עובדים מקצועיים מובטלים – מה שצריך זה להשקיע בפיתוח שוק העבודה.

    * בגדול. אמנם אם יש יותר מהנדסי תוכנה, אפשר להגדיל את שוק מהנדסי התוכנה, אבל זה נכון למספר מאוד מוגבל של מקצועות

  2. דובי, הגרף שלך נוראי. אם אני מבין אותו נכון (באמת שעדיף שלא לקשר את הנקודות בדרך מסוג כזה) יש לך שלוש נקודות בצד הגבוה עם סוג של קורלציה, ועוד שש נקודות בצד הנמוך בלי שום קורלציה, ומתוך הרעש הסטטיסטי ציירת גרף לינארי (ואז הכרזת את הנקודה שלא מתאימה לתזה שלך כבעייתית).

    בנוגע למהות, אני לא יודע אם אני מסכים איתך או לא, אבל אני לא חושב שיש משהו ייחודי בתמונה שאתה מציג לישראל – אני מקבל את הרושם שזה קורה בארה"ב גם כן, ואני מניח שגם באירופה.

  3. יריב, אני לא מסכים שהוא נוראי. מתוך שש הנקודות הנמוכות, שלוש נמצאות בדיוק על קו הרגרסיה (לא "ציירת קו לינארי" – מדובר בתוצאות הרגרסיה), שתיים נמצאות קצת מעליו, ואחת חריגה. לא "הכרזתי" עליה כבעייתית, אלא ציינתי הסבר אפשרי לקיומו של ה-outlier, מכיוון שאכן מדובר בנתון שלא לגמרי ברור לי טבעו. אם נסיר את 2001-2002 ההתאמה של הגרף תהיה אפילו יותר מוצלחת, אבל לא רציתי לוותר על נתונים מכיוון שגם ככה יש לי מעט כל כך. יצויין שאחוז השונות המוסברת גבוה יחסית (והוא רק עולה אם מוותרים על שתי השנים הללו).

    לא ברור לי איך זה יכול לקרות בארה"ב, לאור העובדה שאין להם בכלל בגרויות, וגם באירופה אין ממש משהו מקביל, לפחות במדינות שאני מכיר.

  4. בפיסיקה נהוג לאמר שבין כל שלוש נקודות עובר קו ישר. אפשר תמיד לעשות רגרסיה דרך סט של נתונים, ואם יש מעט נקודות והרבה רעש סטטיסטי, תהיה תוצאה לכיוון כלשהו. אם היית עושה רגרסיה לסט נתונים חלקי כאן – שש הנקודות הראשונות, או אפילו רק החמש הלא-חשודות מתוכן, היית מקבל קו רגרסיה הרבה יותר שטוח – וזה מרמז שקורה כאן משהו אחר. שלוש הנקודות האחרונות הן משנים עוקבות במקרה?

    בארה"ב אין אולי בגרות, אבל בהחלט יש תואר ראשון שהולך והופך לנפוץ יותר ולכן פחות שווה ערך, ובהחלט קיימת השאלה האם חינוך אוניברסיטאי שווה את המחיר (הגבוה עוד יותר מבישראל) שהסטודנטים משלמים עליו.

    נ.ב. אפשר למחוק אחד משתי התגובות שלי לעיל

  5. שלוש הנקודות האחרונות הן מהשנים 2002-2004. ברור לי שזה לא אופטימלי, אבל זה מה יש מבחינת נתונים. במדעי החברה נהוג לומר שתמיד היינו רוצים נתונים טובים יותר, אבל עובדים עם מה שיש. נאלץ לחכות לנתונים של 2010 כדי לראות אם השנה הזו תתאים לדפוס או לא.

    תואר ראשון בארה"ב הופך יותר נפוץ? יש לך סימוכין לטענה הזו?

  6. אוקיי, אבל את הנתונים אפשר לפרש גם בצורה "בשנת 2005 שינו האוניברסיטאות את קריטריוני הקבלה ולכן בשנים העוקבות נפל מספרם של בעלי תעודת בגרות שלא עומדים בתנאים הללו." אולי זו השנה שבה התחיל אחד מהניסויים של קבלה-ללא-פסיכומטרי, או משהו כזה?

    http://en.wikipedia.org/wiki/File:Educational_attainment.jpg

  7. "השאלה …. היא מה מטרת מערכת החינוך בישראל"

    לפי דבריך, מטרת העלייה בזכאות הן הפחתת עלויות שכר, דחיקת המעמד הבינוני למטה בכח, תעשיית הקורסים, הפיכת מצבו הכלכלי של הסטודנט-לעתיד (או מצבם הכלכלי של הוריו, לפחות) למשמעותי הרבה יותר לסיכויי הצלחתו, וגאווה למשרד החינוך.

    זה טוב לשר, זה טוב לעשירים, זה טוב למעסיקים, ובעיקר זה טוב לאליטות ומשמר את כוחן תוך מצג שווא שהעניים לא מתקדמים כי הם לא משקיעים מספיק בלימודים. למה אתה מתפלא?

  8. אני מסכים עם ייתור מערכת החינוך,
    העצה הטובה לדעתי היא ללמוד במסגרות אקסטרניות, לסיים עם השטות של הבגרות כמה שנים קודם ולסיים תואר לפני הצבא (שגם דופק את החינוך בצורה כלשהי בהשוואה לעולם).
    מדעי המחשב או הנדסת מחשבים הוא באזזוורד שנשמע נחמד,
    אבל מה שמחפשים בו הוא ניסיון. יש מספיק אנשים שהם עם ניסיון ומצליחים להשיג עבודת תכנות מול בוגרי מדמ"ח שתקועים כמה שנים כ QA, בוגרי ממר"מ בעלי ניסיון עדיף תופסים עבודות גם בלי תואר, בוגרי ממר"מ עם שנתיים ניסיון בלבד (ושחרור מהצבא עקב חוסר ניסיון מקצועי) משיגים עבודות כמו הגדולים וחברות השמה דוחפות אנשים לא מקצועיים (וחרדים שיודעים להזיז עכבר, אבל לא אנגלית) לתפוס עבודות ולמלא תקנים ששורדים עקב עבודה מאומצת של חברי צוות אחרים.
    תתפלא כמה אנשים עובדים בהייטק, אבל לא באמת יודעים מה הם עושים, הלקוחות היו מתפלצים. 20 שנה אח"כ אותם אנשים מפוטרים בגיל 45 כי הם לא טובים מספיק.
    לטווח הרחוק אינפלציה בתחום הזה, מזיקה לתנאים שלו.

  9. זה משהו שחשבתי עליו הרבה זמן.
    הבעיה היא שכן יש יותר מדי גורמים שמעודדים את עשיית התואר הראשון:
    החל בלחצים מההורים והמשפחה, וכלה בתפישה כללית של אינדיבידואליזם, בתפישה שהאדם הוא מה שהוא עובד בו, וחרדה מלהיות בעל תפקיד "לא מכובד".

    אני מדבר בדיוק על בית סוגיית בתי הספר המקצועיים שהעלית. על זה שאף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים בעבודות "לא מכובדות", לרבות מובטלים. בזה שאנשים "ממצים את התפקיד" אחרי שנה ומחפשים אתגרים חדשים. על זה שהחקלאות והבניין שלנו תלויה כמעט לחלוטין בעבודה זרה.

    אני חושב שזו תופעה חדשה יחסית של הדורות האחרונים, בהם החלומות של להיות בנאי/כבאי/נהג אוטובוס נגוזים ונשמעים מגוחכים כבר בגיל 13. אני מאשים בעיקר את ההורים, שיעשו הכל כדי שהצאצא שלהם יהיה יותר מוצלח (בעיסוקו כמובן!) מכולם, וכמובן לא יחיה חיים גרועים כמו שלהם, ומערכת החינוך שמעודדת אינדיבידואליזם מוגזם.

    חברתי הפנתה את תשומת לבי לפרט מעניין תכנית ה- BBC "החוליה החלשה". בתחילת התכנית אן המנחה סוקרת את האנשים ומקצועותיהם. מפתיע לראות אנשים מכובדים שאומרים באופן מכובד יחסית (למרות שהמנחה קוטלת אותם..) שהם נהגי קטרים, עובדי בניין ונקיון. אתפלא אם בארץ זה ישמע אותו הדבר.

    הצגתי כאן גישה חד משמעתי וחד כיוונית, וצריך לאזן. השאיפה של ישראלים רבים היום למימוש עצמי בעבודתם, לדעתי מעודדת יצירתיות, דינמיות, עצמאיות, יוזמה ועשייה, ומצמצמת תופעות של "לחמם את הכסא ולא לעשות כלום". בעקיפין זה לדעתי אחד הגורמים להצלחות שלנו בעולם, בסטרטאפים או בתוך חברות בינלאומיות. אבל משתתף בזה אחוז קטן מהאוכלוסיה, ויש לזה הרבה עלויות חברתיות ביצירת פערים.

  10. האמת היא פשוטה למדי, אבל נסתרת מן העין. כאשר עלויות ההעסקה הולכות וגובהות, נוצר חוסר בהיצע למשרות, מה שמצד אחד גורם למעסיקים להעלות את דרישות הקבלה שלהם (תעודות ותארים הם דברים מוחשיים שקל לסנן בעזרתם) ומצד שני מאותת לצעירים לדחות את כניסתם לשוק העבודה. התופעה הזאת נפוצה במדינות סוציאל-דמוקרטיות, כמו גם בארה"ב. בדוק למשל מה אחוז האבטלה בקרב צעירים בספרד.

    המטרה של מערכת החינוך, חד וחלק, היא למנוע מצעירים להכנס לשוק העבודה ולדחוק את רגליהם של הותיקים. בדומה להתנגדות של עובדים ותיקים ומבוססים לעובדי קבלן (מתחרים בשכר נמוך יותר), כך גם כאן – החזקים דופקים את החלשים כדי לשמר את כוחם – סוציאליזם קלאסי.

  11. אורן: אני מסכים חלקית, אבל עובדתית החקלאות והבניין שלנו ממש לא תלויים בעבודה זרה. הם היו תלויים בה, במידה מוגבלת, בשנות ה-90, אבל במהלך שנות ה-2000 הייתה ירידה משמעותית במספר הזרים, והיום הרוב המכריע של עובדי הבניין, ורוב עובדי החקלאות, הם ישראלים (ערבים, אבל בינתיים הם עדיין נחשבים ישראלים)

    לגבי המעמד של עבודות כפיים: אין ספק שיש ירידה במעמדן של עבודות כפיים, אבל צריך לזכור שני דברים:
    א. אנגליה היא דוגמא רעה. המבנה המעמדי של אנגליה הוא מאוד שונה משל ישראל, וזוכה להרבה יותר לגיטימציה. 'מעמד נמוך' זה לא רק מי שלא הצליח להשתחל למעמד הגבוה. הצד השלילי של זה הוא שיש לגיטימציה למדיניות שמשמרת מעמדות…
    ב. התגמול עבור עבודת כפיים בישראל הוא מאוד נמוך. פועל בניין באנגליה – או בכל ארץ מערבית אחרת – עובד בעבודה הרבה יותר מקצועית (עבודת הבניין בארץ היא פרימיטיבית בצורה שלא תאומן) והרבה יותר מתוגמלת (פערי השכר בארץ עצומים).
    כלומר, יש סיבה טובה לא לרצות להיות פועל בניין בארץ.

    שיר-דמע – אני בהחלט שוקל למנות אותו, אבל אני לא מסתמך על סקרים. קודם שאבחר, ואחר כך נראה.

  12. חרותניק: "התופעה הזו נפוצה במדינות סוציאל דמוקרטיות וגם בארה"ב" קצת סותר את התזה שלך שזה קשור לסוציאליזם, כי המשמעות היא "התופעה הזו נפוצה בכל העולם" (המערבי).

    אורן – הבעיה העיקרית היא חוסר השיוויון הקיצוני שנוצר בשכר בין המקצועות ה"נמוכים" לאלו הגבוהים. כשהפערים גדולים מדי, אנשים שהיו שוקלים לעבוד בעבודה מסויימת גם בשכר קצת יותר נמוך מהאלטרנטיבה, מוותרים על ההעדפה שלהם ומתעדפים את התחומים בעלי המשכורות הגבוהות יותר, גם במחיר של הוצאת תואר ראשון מיותר לגמרי. (וכמובן, הם לא משיגים את מבוקשם, כי יש עוד מיליון כמוהם).

    שיר-דמע, אני רואה שהבוס שלי כבר ענה לך.

  13. (אם כי, כמובן, יש להודות שהבוס שלי נתפס בקרב הקהל בישראל כמרוקאי, אז אולי בכל זאת עדיף שאני אוביל – שם אשכנזי כזה יפה, בכל זאת…)

  14. חרותניק: ספרד היא הדוגמא שלך למדינה סוציאל דמוקרטית? באמת?
    מה אחוז האבטלה בקרב צעירים בשבדיה?

  15. דובי, יישר כוח עלית על הבעיה המרכזית בהיותה של מערכת החינוך מערכת ללא מטרה (עד שהגיע גדעון סער והגדיר את המטרות היטב: לאומנות). אני רואה גם את
    האוניברסיטאות והמכללות כחלק ממערכת החינוך הכושלת וחסרת המטרה. פעם כתבתי וזה נעלם ברחבי הבלוג ספירה על רעיון של שנת קולג' שיחליש הן את הבגרות, ומבחני הפסיכומטריים המטופשים, יתן יותר אפשרויות לשכבות נמוכות וגם יתן מעט יותר רוחב יריעה ועומק לתלמידים. אבל בעידן של הפרטה וממשלה ניאו-ליברלית ולאומנית – אין סיכוי שזה יקרה!!

  16. להשכלה אין ערך משלה?

    אני חושב שזה טוב שאנשים לומדים יותר, אפילו אם זה לא מביא לעבודה טובה יותר בסוף.

  17. אני לא מקבל את הטיעון המרכזי. לדעתי כל השכלה היא חיובית ומסייעת לחיזוק המשק. ככל שיותר אנשים ילמדו ויוכלו לתרום יותר לחברה כך החברה תתקדם.

  18. תואר ראשון – טוב, עם הסבר כל כך משכנע של הנתונים שהובאו והדגמה כל כך ברורה של המגמות שניתן לצפות להן על סמך עדויות וניסיון היסטורי, באמת שאני לא יכול להתווכח, אז אני אאלץ לקבל את עמדתך במלואה.

סגור לתגובות.